רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ג׳

ספר זמנים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ג׳

הלכה א׳

מִי שֶׁהָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר מוּכָן שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף וּמְכַסֶּה דָּמָם. וְאִם אֵין לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר הָרָאוּי לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט וְאִם עָבַר וְשָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָם עַד לָעֶרֶב. וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּה הִיא אִם בְּהֵמָה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְאִם שָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָהּ עַד לָעֶרֶב. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר. שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה חַיָּה וַדָּאִית הִיא וּלְפִיכָךְ כִּסָּה דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וְיָבוֹא הָרוֹאֶה לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ:

הלכה ב׳

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְכַסֶּה דָּמָם בְּיוֹם טוֹב. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְנִתְעָרֵב דָּמָם לֹא יְכַסֶּה אוֹתוֹ עַד לָעֶרֶב. וְאִם הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר וְיָכוֹל לְכַסּוֹת הַכּל בִּדְקִירָה אַחַת הֲרֵי זֶה יְכַסֵּהוּ:

הלכה ג׳

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לוֹ לִתְלֹשׁ צֶמֶר לִמְקוֹם הַסַּכִּין בְּיָדוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֵר שָׁם מְסֻבָּךְ כִּשְׁאָר צֶמֶר הַצַּוָּאר. אֲבָל בְּעוֹף לֹא יִמְרֹט מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּרְכּוֹ וְנִמְצָא תּוֹלֵשׁ בְּיוֹם טוֹב:

הלכה ד׳

הַמַּפְשִׁיט עוֹר בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב לֹא יִמְלָחֶנּוּ שֶׁזֶּה עִבּוּד הוּא וְנִמְצָא עוֹשֶׂה מְלָאכָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. אֲבָל נוֹתְנוֹ לִפְנֵי בֵּית הַדְּרִיסָה כְּדֵי שֶׁיִּדְרְסוּ עָלָיו וְלֹא יִפָּסֵד. וְלֹא הִתִּירוּ דָּבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלִּשְׁחֹט. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר לְצָלִי עַל גַּבֵּי הָעוֹר. וּמַעֲרִימִים בְּדָבָר זֶה. כֵּיצַד. מוֹלֵחַ מְעַט בָּשָׂר מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן עַד שֶׁיִּמְלַח הָעוֹר כֻּלּוֹ:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹלֵחַ לְצָלִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מֶלַח הַרְבֵּה אֲבָל לִקְדֵרָה אָסוּר לִמְלֹחַ עַל הָעוֹר. וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְאֵין מְהַפְּכִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹטְחִין אוֹתָן בָּרוּחַ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה:

הלכה ו׳

הַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּהֵמָה לֹא יַרְגִּיל בְּיוֹם טוֹב. כֵּיצַד הוּא הַמַּרְגִּיל. זֶה הַמּוֹצִיא כָּל בָּשָׂר מֵרֶגֶל אַחַת כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקָּרַע. מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית יָד בַּבָּשָׂר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּסַכִּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בַּבָּשָׂר:

הלכה ז׳

מוֹלְגִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרַגְלַיִם וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בָּאוּר. אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָן בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְלֹא בַּאֲדָמָה וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָן בְּמִסְפָּרַיִם. וְכֵן אֵין גּוֹזְזִין אֶת הַיָּרָק בְּתִסְפֹּרֶת שֶׁלּוֹ אֲבָל מְתַקְּנִין אֶת הָאֹכֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קוֹצִים כְּגוֹן קֻנְדָּס וְעַכְּבִיּוֹת בְּתִסְפֹּרֶת:

הלכה ח׳

מֻתָּר לָלוּשׁ עִסָּה גְּדוֹלָה בְּיוֹם טוֹב. וְהַלָּשׁ עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאִם לָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְאִם הָיְתָה עִסָּה טְמֵאָה אוֹ שֶׁנִּטְמֵאת הַחַלָּה לֹא יְבַשֵּׁל אֶת הַחַלָּה שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לֶאֱכל וְזוֹ לִשְׂרֵפָה עוֹמֶדֶת. וְכֵן אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּיוֹם טוֹב. שֶׁשְּׂרֵפַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יט) "בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה:

הלכה ט׳

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בָּהּ. יְנִיחֶנָּהּ עַד הָעֶרֶב וְיִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח שֶׁאִם יְנִיחֶנָּהּ תַּחֲמִיץ לֹא יַפְרִישׁ אֶת הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא יֹאפֶה אֶת כָּל הָעִסָּה הַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה לֶחֶם:

הלכה י׳

אֵין אוֹפִין בְּפוּרְנִי חֲדָשָׁה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּחֵת וְתַפְסִיד הַלֶּחֶם וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. אֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם אֲבָל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאֵפֶר שֶׁבָּהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בּוֹ אוֹ לִצְלוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף מֻתָּר. וְסוֹתְמִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁבִּסְבִיבוֹת הַנָּהָר וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב אָסוּר. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הָאֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר:

הלכה י״א

תַּנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים אֵין סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית. וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן וְאִם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת בָּהֶן מֻתָּר. אֵין מְלַבְּנִין אֶת הָאֲבָנִים לִצְלוֹת אוֹ לֶאֱפוֹת עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַסְּמָן. וּמַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּפוּרְנִי וּמְחִמִּין חַמִּין בְּאַנְטִיכִי:

הלכה י״ב

אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִם גִּבֵּן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן טַעַם אֲבָל דָּכִין אֶת הַתַּבְלִין כְּדַרְכָּן שֶׁאִם יָדוּךְ אוֹתָן מִבָּעֶרֶב יָפוּג טַעֲמָן. אֲבָל מֶלַח אֵינוֹ נִדּוֹךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּה הַמַּכְתֵּשׁ אוֹ שֶׁיָּדוּךְ בִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה. שֶׁאִם שָׁחַק הַמֶּלַח מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יָפוּג טַעֲמוֹ. וְאֵין שׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן אֶלָּא דָּךְ אוֹתָן בִּמְדוּכָה כְּכָל הַתַּבְלִין:

הלכה י״ג

אֵין כּוֹתְשִׁין אֶת הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה. אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁלָּהֶן טוֹבָה הִיא וְאִם כּוֹתְשִׁין אוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד:

הלכה י״ד

הַקֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁרִקְּדוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֵסִיר מִמֶּנּוּ הַסֻּבִּין אֵין מְרַקְּדִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל בְּתוֹכוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם שִׁנָּה מֻתָּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיְּרַקֵּד מֵאֲחוֹרֵי הַנָּפָה אוֹ שֶׁרִקֵּד עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בְּשִׁנּוּי זֶה:

הלכה ט״ו

מוֹלְלִין מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב וּמְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד בְּכָל כֹּחוֹ וְאוֹכֵל וַאֲפִלּוּ בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. וְכֵן הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבְתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בִּכְבָרָה:

הלכה ט״ז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסלֶת אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּסלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת. וְאִם הָיָה טֹרַח בִּבְרֵרַת הַפְּסלֶת מִן הָאֹכֶל יֶתֶר מִטֹּרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל מִן הַפְּסלֶת אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת:

הלכה י״ז

אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בְּמִסְנֶנֶת שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹרֵר. אֲבָל נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמִסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל וְהוּא מִסְתַּנֵּן מֵאֵלָיו. וְאִם הָיְתָה הַמְּשַׁמֶּרֶת תְּלוּיָה מֻתָּר לִתֵּן לָהּ יַיִן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לֹא יִתְלֶה בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמַעֲרִים וְתוֹלֶה אֶת הַמְּשַׁמֶּרֶת לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים וְתוֹלֶה בָּהּ רִמּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ שְׁמָרִים:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 48,086 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

א׳

מי שהיה לו עפר מוכן וכו'. לעיל סוף פרק שני כתב הרב המגיד זה לשונו מדברי רבינו ז"ל נראה בביאור שאין מותר לשחוט וכו' וקשה דמדבריו שכתב שאין מותר לשחוט על סמך וכו' משמע דאם שחט יחפור בדקר ויכסה אלא שאין שוחטין לכתחילה. ומדברי רבינו ז"ל לא נראה כן שהרי כתב ונתקו משמע דאפילו שחט לא יחפור בדקר אלא שאם נתקו בדיעבד יכסה אבל לא יחפור בדקר לכתחילה וזהו הפך מה שכתב ה"ה ז"ל שאין מותר לשחוט וכו' וכן הוא הפך מן המשנה יו"ט (דף ב') דאם שחט לא בעינן נתק בדיעבד אלא ינתקנו לכתחילה וא"כ תימה הוא מאי דקאמר ה"ה ז"ל שכך כתב ונתקו וגם מה שדקדק מ"ש כאן אינו דקדוק דמהכא לא משמע אלא שלא ישחוט על סמך דקר נעוץ אבל אם שחט שלא יכסה בדקר נעוץ לא משמע מהכא. מיהו אפשר לדחות זה דאפילו אם שחט משמע דלא יכסה דאם לא כן איך קאמר ואם שחט לא יכסה וכו' ואמאי נכסייה בדקר נעוץ ואם נאמר שהוא סבור בדברי רבינו ז"ל שמה שכתב כאן ונתקו הוא לשחוט לכתחילה ולז"א שהוציא זה רבינו ז"ל מפני שהוא ראה בגמרא דאין לשחוט על סמך דקר נעוץ אלא שאם שחט יכסה בדקר נעוץ ולכך כתב שלשחוט לכתחילה בעינן שינתק בדיעבד אבל לא ינתקנו לכתחילה אבל לעולם דאם שחט שינתק לכתחילה דהכל מקרי בדיעבד בין ששחט כבר אפילו שינתקנו לכתחילה בין שנתק מאליו אפילו שירצה לשחוט לכתחילה. ולפ"ז דקדק יפה ג"כ ממה שכתב כאן רבינו ז"ל ואמר אין לו עפר מוכן וכו' דמשמע דלשחוט לכתחילה אפילו שיהיה לו דקר נעוץ לא מהני דאם לא כן היה לו לומר ואם אין לו עפר או אפר או דקר נעוץ מ"מ קשה דא"כ דדברי רבינו ז"ל במ"ש כאן ואם אין לו וכו' הוא אפילו שיש לו דקר נעוץ א"כ איך כתב ואם עבר ושחט לא יכסה ואמאי לא יכסה בדקר נעוץ כיון דעבר ושחט הא הוי בדיעבד: וכן בריה שהוא ספק אם היא חיה וכו' ביו"ט. וקשה כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע"ג דאיכא חד ודאי דטעון כסוי מ"מ לא יכסה בשתי דקירות משום דטרח טירחא יתירה הכא נמי דינא הוא דלא נכסייה אע"ג דמספקא לן אי חיה היא וטעון כסוי מ"מ דילמא בהמה היא וטרח טירחא יתירה וכי היכי דדחי טעון כסוי ודאי משום טרחה יתירה ודאי ה"נ לידחי כסוי ספק ומשום טרחא יתירה ספק דטפי אית לן למימר דלא תטרח טרחה יתירה כאן א"כ אמאי צריך להאי טעמא דגזרה משום התרת חלבו בלא טעמא דגזרה אית לן למימר משום טרחא יתירה כדפרישית וכן פירש"י ז"ל בגמ' יו"ט (דף ח'.) דטפי אית לן למימר בכוי משום טרחא יתירה מהיכא דשחט חיה ועוף ונתערבו דמן וא"כ בזה תתחזק הקושיא יותר. וי"ל דנקט בגמרא טעמא דגזרה לאסור אפי' היכא דאיכא דם צפור ושחט כוי סמוך לו ומכסה הכל בדקירה אחת דהשתא ליכא משום טעמא דטרחא לכך איצטריך טעמא דגזרה לומר דאפ"ה אסור משום גזרה שמא הרואה יראה ששחט כוי ומכסה אותו ואינו רואה שם דם צפור ואפילו רואהו אינו יודע שהוא דם צפור ששחט אלא סבור שהוא כוי או דם אחר שאינו טעון כסוי וסבור שטרח בשביל הכוי ויבא להתיר חלבו:

ג׳

השוחט בהמה ביו״ט מותר לו לתלוש צמר במקום סכין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ה) אמרינן במסקנא אלא לעולם דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו״ט היינו טעמא דשרי וכו'. נראה משם דלשמואל דבר שאין מתכוין מותר ואין צריך לטעמא דעוקרו מגדולו כלאחר יד אלא אפילו שהוא אורחיה מותר משום דהוא דבר שאינו מתכוין וא״כ קשה על רבינו ז״ל שהוא פסק ריש הלכות שבת כשמואל דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וא״כ הכא אפילו בעוף שהוא אורחיה מותר משום דהוי דבר שאינו מתכוין. וי״ל דמה שאמרו בגמרא וביום טוב היינו טעמא דשרי הוא אפילו שהוא מתכוין לתלוש מטעם דמתכוין כלאחר יד [בדבר שאינו אורחיה] כמו שכתבו התוספות ז״ל ודברי רבינו ז״ל בכאן הוא כשמתכוין ולכך נתן טעם דאורחיה אבל כשאינו מתכוין ודאי דמותר כמ״ש רבינו ז״ל בריש הלכות שבת. ומה שכתב ה״ה אבל הרמב״ן ז״ל חלק וכו' ליישב דברי הגמרא לפירוש הרמב״ן ז״ל כתב בבית יוסף ז״ל ומה שאמר שם בגמרא שאני כנף דהיינו אורחיה לאו דוקא כנף דבכל עוף הוי אורחיה אפילו הצואר אלא מאי דקאמר כנף הוא משום דאותיב ליה מכנף. ומה שלא התיר רבינו בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא מותר לכתחילה משום שמחת יו״ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה הכרח ליעשות קודם השחיטה כמ״ש ה״ה ז״ל ועוד עיין שם הטעם בבית יוסף:

ה׳

בד"א במולח לצלי שאינה צריך מליחה הרבה וכו'. מה שלא כתב רבינו ז"ל לצלי כעין קדרה הוא משום דנכלל בדבריו במה שכתב שאינו צריך מלח הרבה מפני דאינו ראוי לאכילה ואע"ג דעור לפני הדורסן אינו ראוי לאכילה הרי תירצו בגמרא דחזי למזגא עלויה ולא חשש רבינו ז"ל לתת טעם לחלק מהכא להתם:

ז׳

כגון קונדס ועכביות בתספורת. הטעם בגמרא (דף ל"ד) מפני שיש טורח בתיקון ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול״ת. וא״ת היכי הוי ל״ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונהי דעשה איכא משום לכם ולא לכותי אבל לא תעשה ליכא. ואפשר דלכם אהדריה כמו שפירש למעלה וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא משום דליכא טעמא דהואיל יתיב בדוכתיה לא שייך הכא לומר טעמא דהואיל משום דאסור בהנאה. ועוד אפשר לתרץ כאן דשאני שרפה דאחשבה רחמנא מלאכה דכתיב באש ישרף ואהדריה קרא. וכיוצא בזה כתב רש״י ז״ל בפרק אין צדין (ביצה דף כ"ז.) על מתני' דבהמה שמתה אין גורפין:

י׳

תנור וכירים. כתב ה"ה ז"ל ורבינו לא חלק בין נפל ביו"ט וכו'. וא"כ היכא דנפל בעיו"ט אמאי שרי הא הוי מכשירין דאפשר לעשותן מעיו"ט וי"ל דדילמא היה סבור שלא יתחרך המאכל בעבור זה והשתא ראה שמתחרך:

י״א

אין מלבנין את הרעפים x וכו'. כתב הרב המגיד דלדעת רבינו י"ל אין חילוק בין חדשים לישנים. ונראה דלדעתו ז"ל מה שתירצו בגמרא פרק המביא (דף ל"ד.) הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבדקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפילו שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הראב"ד ז"ל על רבינו ז"ל בפ"ט מהל' שבת במ"ש אחד נתן את האור וכו' שהשיג שם עליו הראב"ד ז"ל דבגמרא מוקי לה בקדירה חדשה ואמאי לא הזכירה שלפי מ"ש ה"ה ז"ל כאן ניחא דלא הזכיר שם רבינו ז"ל קדרה חדשה משום דהוא ז"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן ולהאי לישנא אין חילוק בין חדשים לישנים כמו שפסק כאן וה"ה ז"ל לא הליץ שם בעד רבינו ז"ל שסמך על מה שכתב כאן. ומ"ש ה"ה ז"ל אי נמי דהכי קאמר מפני שצריך ללבון כל כך וכו'. ביאור דבריו דבתחלה קאמר כל ליבון מחסם והיינו איסורא דמחסמן והשתא דקאמר דאע"ג דכל ליבון אינו מחסם מ"מ צריך לליבון גדול שיחסם והאי ליבון של רעפים דעביד השתא ליבון גדול הוא ומחסם או אפילו שלא יהיה לבון גדול כל כך אפשר דאסור מפני שמסייע לחסום:

י״ב

אין עושין גבינה ביו״ט וכו'. פ' ר״א דמילה (שבת דף קל"ד.) א״ל אביי לרבה וכו' מאי שנא מלישה התם אפשר הכא לא אפשר. וא״ת איך עלה בדעת ה״ה ז״ל בפרק ראשון כשהשיג על הראב״ד ז״ל שכתב שהטעם שלא הותר בתלוש אינו מספיק לברירה ובטחינה וכו' דמשמע דהוא סבור בדעתו ז״ל דאינו מחלק בין אפשר ללא אפשר דזה אי אפשר דהרי בגמרא חילקו כאן במגבן בין אפשר ללא אפשר. ועוד גבי שחיקת תבלין אמרו בגמרא בפ״ק (דף י"ד) דטעמא משום דלא אפשר לעשותן מעיו״ט דמפיגין טעמן. וי״ל דהוא ז״ל סבור בדעתו דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר לאסור או להתיר הדבר מן התורה דמה שחלקו בגמרא בין אפשר ללא אפשר היינו מדרבנן כמו שכתב הר״ן ז״ל בר״פ אין צדין ולכך הקשה דמאחר דנראה כונתו לאסור הכל מן התורה דאין ההיתר אלא מושמרתם דהיינו לתלוש מאי שנא דכל השאר אסור מן התורה ועוד דהכי מוכח מהירושלמי כמו שכתב הר״ן ז״ל שם בר״פ אין צדין א״כ מה טעם לאסור ברירה טחינה והרקדה מן התורה. עוד אפשר לומר דאפילו שהוא ז״ל סבור דטחינה והרקדה הותרה מן התורה אלא שרבנן אסרוה משום דאפשר כמו מגבן מ״מ הקשה עליו ה״ה ז״ל דכיון דסוף סוף צריך לטעם רבינו ז״ל וטעמו לבד אינו מספיק א״כ מוטב שיאמר טעם רבינו ז״ל בכל ואין אנו צריכים לטעמו כלל. עוד אמרו שם בפרק ר״א דמילה למעלה מזה א״ל אביי לרב יוסף מאי שנא מבשרא אגומרי פירוש שצולין אותו ביו״ט אע״ג דמכבה א״ל התם לא אפשר הכא אפשר ע״כ. נמצאת מכאן תשובה גדולה לה״ה ז״ל במה שכתב פרק ראשון שדעת רבינו ז״ל שכיון שבקצירה אין הפסד אע״ג דבקצת ממנה יש הפסד לא פלוג רבנן ומשום הכי אסרו תלישת ירק אע״ג דלא אפשר שיהיה נכלל בכלל הקצירה, והשתא קשה דא״כ בשרא אגומרי אע״ג דלא היה אפשר לנו לאסור כיון שהכיבוי נאסר כמו שכתב רבינו ז״ל בפרק שלאחר זה וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה א״כ ראוי לנו לאסור בשרא אגומרי אע״ג דאפשר כיון דמלאכת הכבוי נאסרה אע״ג דמכבה כלאחר יד הוא מ״מ ראוי לאסור כמו תלישת ירק כלאחר יד שאסור משום שנאסרה הקצירה. ועוד קשה ממה שכתב רבינו ז״ל ואם כבה לוקה כיון דהותר מלאכת הכבוי לצורך אכילה דהיינו בשרא אגומרי וגם לגרוף את התנור כמו שכתב הרשב״א ז״ל לעיל בפרק זה. א״כ נימא מתוך שהותר הכבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך. ויש לומר דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסרה קצירה שהיא לצורך אכילה נאסר תלישת ירק אע״פ שהוא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאסור בעבור כן דמשום שנאסר כבוי שלא לצורך יאסר כבוי לצורך דלא שייך לומר אהא לא פלוג רבנן כיון שהם שני ענינים חלוקים דהאי לצורך והאי שלא לצורך דבשלמא בשהכל לצורך אמרינן לא פלוג וכן אין ראוי לומר מתוך שהותר כבוי דלא הותר הכבוי לגמרי אלא כבוי כלאחר יד ומשום הכי לא שייך לומר מתוך: אחרי כתבי [זה] ראיתי להרי״ף ז״ל בפ״ק דביצה דגריס בהך דר״א דמילה מאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כבוי הא איכא כבוי. ומפני כן היה נראה לומר דרבינו ז״ל גריס כן והשתא לא קשה כלל מכל מה שהקשינו אלא שמכל מקום קשה דאם כך היא גירסת רבינו ז״ל איך כתב לקמן בפרק ד' ומותר לעשן תחת הפירות וכו' כמו שמותר לצלות בשר על האש ע״כ, ואם הוא גורס כגירסת הרי״ף ז״ל איך כתב למעלה אין מעשנים מפני שהוא מכבה וכאן כתב מידי דהוה אבשרא אגומרי משמע דסבירא ליה דבשרא אגומרי מכבה דלגירסת הרי״ף ז״ל בהא דאמרי מידי דהוה אבשרא אגומרי פליג אמאי דאמרי לעיל דאסור משום מכבה דסבירא ליה דלאו מכבה ומפני כן אמר דהוי כמו בשרא אגומרי דלא הוי מכבה כמו שמפורש כל זה שם בהר״ן ז״ל בפירוש ההלכות, ועם היות שאמר לדחות זה ואמר שמה שכתב רבינו ז״ל משום מכבה לאו כבוי ממש הוא דוחק הוא כל זה. ואם תראה פירוש הר״ן ז״ל בדעת ההלכות הנך רואה שאי אפשר לומר כן בדברי רבינו ז״ל ואין כל זה במשמע דבריו: אבל דכין את התבלין וכו' אבל מלח אינו נדוך. קשה דודאי האי מלח לא הוי מכשיר אוכל נפש כמו שהכריח הר״ן ז״ל בפ״ק דביצה דאל״כ כיון דאפשר לעשותו מבערב למה הותר על ידי שינוי הא לא אשכחן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו״ט דלישתרו בשינוי וא״כ על כרחין אוכל נפש עצמו הוא וא״כ קשה כיון דשחיקת תבלין כתב ה״ה ז״ל לעיל בפרק ראשון דהוו מכשירין שהרי כתב ונ״ל שהקלו במכשירין לפי שהן נאכלין וכו' א״כ אמאי לא תירצו בפ״ק דביצה (דף י"ד) כשאמרו דכולי עלמא מלח בעיא שינוי מאי טעמא אמאי לא חלקו דתבלין הן מכשירין והקלו במכשירין ומשום הכי לא בעיא שינוי אבל מלח דהוי אוכל נפש בעיא שינוי שהקלו במכשירין טפי כמ״ש ה״ה ז״ל בפרק ראשון. ועוד קשה דהרי מצינו כאן בהפך דהקלו באוכל עצמו טפי דהא מלח (מפני) שאפשר לעשותו מבערב מותר ביו״ט ע״י שינוי אבל מכשירין דאפשר לעשותן מעיו״ט לא אשכחן דלישתרי על ידי שינוי כמ״ש הר״ן ז״ל. מיהו לזה יש לומר דהוא ז״ל סבור כהראב״ד ז״ל דס״ל דדיכת מלח הוו מכשירין ומ״מ מותר על ידי שינוי משום דכל הקדירות צריכות מלח ולא סגי בלאו הכי וכן כתב בשמו הר״ן ז״ל בפרק המביא שכתב גבי ביקוע. ותירץ הראב״ד ז״ל כיון דאי אפשר בלא עצים לאפות ולבשל עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע״י שינוי ע״כ. אבל מ״מ קשה דאיך כתב דהקלו במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו דהא בגמרא בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ח:) דרשי רבנן הוא ולא מכשיריו ואוכל נפש מותר אבל מכשירין אסור והכי קי״ל כרבנן. וא״כ קשה איך נקל יותר במכשירין מבאוכל נפש עצמו דאין סברא לומר כן וכמו שכתב הר״ן ז״ל גבי משחזת. וי״ל דמ״ש ה״ה ונראה לומר דהקלו במכשירין לאו משום דראוי להקל במכשירין יותר מבאוכל נפש דאדרבה יותר יש להקל באוכל נפש אלא דמפני שהוא הקשה שם דכי היכי דבתלישת ירק אמרינן דאע״ג דלא אפשר אסורה מפני שהיא תולדת קצירה ולא פלוג רבנן ג״כ נימא בשחיקת תבלין שהוא תולדת טחינה שיהיה אסורה משום דלא פלוג רבנן לכך תירץ דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק כיון דהקצירה והתלישה הכל הוא אוכל כיון דהכל דבר אחד דהוא אוכל אמרינן לא פלוג רבנן בין אוכל לאוכל אבל הכא טחינה הוי כאוכל ושחיקת תבלין הוי מכשירין א״כ אין הכל דבר אחד: אבל דכין את התבלין וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכן כל הנדוכין נדוכין כגון כרכום וכו'. ודבר תימא הוא זה שהרי בגמרא להאי טעמא דמפיגין טעמן אמרינן דמוריקא הוי כמו מלח דאינו מפיג טעמו וכבר תמה על זה הרב ב"י בטור א"ח סי' תקנ"ד ע"ש. והנראה לי לתרץ בזה דכיון דקיימא לן כשמואל דכל הנדוכין נדוכין כדרכן דמשמע אפילו מוריקא דהכי כייל לישנא דכל ומלח לא בעיא שינוי גמור אלא שינוי קצת א"כ כיון דהוא דבר קל כל כך ראוי לנו לומר דבשל סופרים הלך אחר המקל כמו שכתבו שם התוס' ונקטינן כקולא דכל חד ואפילו בקדירה קדירה דמי לבישול א"נ מוריקא נדוכין כדרכן לבד מלח לכל הטעמים אסור. וא"ת כיון דלא נפקא לן מידי בין טעם דכל הקדירות צריכות מלח וטעם דמפיגין טעמן למה כתב רבינו ז"ל טעמא דמפיגין טעמן. ויש לומר דנראה לו טעם ברור יותר דהוא דבר נראה לחוש כמו שכתב הרב ב"י ז"ל:

י״ג

ובא"י אפילו הקטנה אסור וכו'. וא"ת ואמאי אינו מותר על ידי שינוי כמו גבי מלח דאע"ג דאפשר לעשותו מבערב מותר על ידי שינוי ועוד בחוצה לארץ למה לי מכתשת קטנה כיון דאי אפשר לעשותו מעיו"ט לא בעי שינוי. מיהו לזה יש לומר דמכתשת גדולה מחזי כעובדי דחול ודמי לריחים של פלפלין דאסור משום האי טעמא. ולקושיא הראשונה יש לומר דאפשר דבמלח הקלו משום דכל הקדרות צריכות מלח והוא דבר מוכרח כמו שכתבנו:

י״ד

הקמח אע"פ שרקדו וכו'. כתב ה"ה ז"ל מדברי רבינו ז"ל אתה למד שהרקדה ראשונה אסורה ביו"ט ע"כ. וצריך לתת טעם למה אסורה ע"י שינוי וכן טחינה אמאי לא הותרה על ידי שינוי והרי בבורר התירו אפילו כדרכו בקינון ותמחוי. ומ"ש ה"ה ויתבאר לך וכו' לאו למימר דדייקינן מהתם לחודיה דאפילו בשינוי אסור מדקאמר אין מרקדין דהא אמר שם אין בוררין ובשינוי מותר וכן דשין ודש כלאחר יד מותר כגון מולל מלילות אלא הכי קאמר ומדאמר שם רבינו ז"ל דכל הרקדה אסורה וכאן לא נאמר שינוי אלא להרקדה שנייה משמע דבראשונה אסורה אפילו בשינוי. עוד כתב ה"ה ז"ל וזה נראה דעת רבינו ז"ל שלא כתב איסור הנטילה ביד עיין טעמו בבית יוסף ז"ל סימן תק"ו עוד כתב הרב ז"ל וזה המעשה נכתב בהלכות משמע לכאורה דכונתו להביא סיוע לרבינו ז"ל ממה שנכתב זה בהלכות וקשה דהלא נכתב ג"כ המעשה האחר דדביתהו דרב יוסף וכו' דאמר אנא ריפתא מעליא בעינא וזהו סיוע למפרשים ז"ל ואדתידוק מסיפא תידוק מרישא ואולי י"ל דדעת ה"ה ז"ל לתרץ דברי ההלכות כדברי הרא"ש ז"ל דנהי דשינוי גדול כמו אגבא דמהולתא לא צריך אבל אפתורא ודאי צריך ולא פליגי עובדי אהדדי וסובר ה"ה דזו היא דעת רבינו ז"ל שכתב שירקד מאחורי הנפה או שירקד כו' כלומר או לפחות שירקד על גבי השלחן. זה נראה לומר שהבין ה"ה בדברי רבינו אע"פ שהרא"ש ז"ל לא הבין כן שכתב ודלא כהרמב"ם ז"ל שדימה שניהם יחד שכתב ואם שינה וכו' ע"ש. מ"מ דעת ה"ה כך הוא:

י״ז

אין מסננין את החרדל וכו'. כתב ה"ה וביו"ט איירי כדמוכח במאי דאמרינן ואין ממתקין דאי בשבת פשיטא. וקשה דטפי היה לו להקשות קושיא אלימתא דאי בשבת איך אמרו שם בגחלת של מתכת מותר וכי בשבת אפשר להתיר כן אלא נראה שלא חש דהא נמי ראיה מעליתא היא:

נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

בינה לעתים על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 28,738 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בינה לעתים על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 78,014 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

ו׳

המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו"ט וכו'. נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו':

י״ב

אבל דכין את התבלין וכו'. בפ"ק דביצה (דף י"ד.) תנן בש"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה"א לכל דבר. ופירש"י דלב"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ"ט. ופסק הרי"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ"ע מלח מיהא בעי שינוי מ"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור"ה מר כדאית ליה ומר כדא"ל ה"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא"כ הוה ליה להרי"ף להביאם בהלכות. אבל נ"ל דמאי דא"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא"כ בתבלין עכ"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע"י שינוי ולא מן הדין לא ה"ל להרי"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ"ל שהרי"ף פסק כמ"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע"כ אית לן למימר דכי אמר ר"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו"ט אא"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ"ש ה"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ"כ כמו תבלין אבל מ"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ"ל לומר להעמיד דברי ה"ה ודברי הרי"ף:

ט״ז

בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש"י אלא ה"ק מי איכא מאן דהוה ס"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב"ג לאשמועינן דפשיטא דד"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי"ק דלדעת הרי"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב"ג דקאמר בד"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב"ה וב"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ"ל:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

ג׳

אבל בעוף לא כו'. עי' בהה"מ ועוד י"ל דלאחר שחיטה שרי טפי כמו דאמרינן בפסחים ד' ס"ט ע"א שהרי דחתה שחיטה כו' ע"ש:

י׳

אין אופין כו' וימנע כו'. עי' בהה"מ ועי' ביצה דף י' ע"ב דנקט ב' הטעמים ע"ש:

י״ד

ואם שינה מותר כו'. עי' בירושלמי פ"א דכאן סוף הלכה י' מה דבעי שם ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

ב׳

ונתערב דמם וכו'. וטעמא משום דמטלטל טרחא יתירא, ונראה דאם לקח אדם בידו עפר שאינו מוכן ע"י שכחה או באיזה אופן שיהיה כיון שהמוקצה בידו כבר ורשאי להניחה בכ"מ שירצה מותר לכסות בזה העפר את התערובות משא"כ בספק חיה ספק בהמה המבואר במ"א אפילו אם כבר ישנו בידו באופן שכתבתי ג"כ אסור לכסות בו משום שיבואו הרואים להתיר חלבו שלא ידע הרואה שזה בא לידו בשוגג כ"א יסבור שזה הוא חיה ודאי ובזה מתורץ קושית הלח"מ ועי' ש"ך יו"ד סי' כ"ח:

ג׳

השוחט בהמה בי"ט וכו'. עי' היטב בל"מ וצ"ע אם רבינו מפרש כן א"כ קושית התוס' בכורות כ"ד ד"ה והיינו נשארת דלמה לא קמבעי ליה לענין בכור. ובאמת ליישב קושית התוס' י"ל דלרבותא נקט האבעיא בי"ט משום דאי הוה קמבעיא ליה גבי בכור ה"א דביו"ט אין כאן ספק דודאי מותר משום דשא"מ משא"כ גבי בכור מספקא ליה משום די"ל דשא"מ לא הותר כ"א בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ויו"ט ילפינן משבת משא"כ בשאר איסורים י"ל דדשא"מ אסור דהא מהך טעמא פסק בשאלתות דשא"מ בשאר איסורים אסור כר"י וכמ"ש התוס' בשמו שבת דף ק"י ע"ב ד"ה תלמוד וכו' ולכ"ע גבי שבת גם לר"י דס"ל דשא"מ אסור אינו אלא מדרבנן וכמ"ש ברפ"א משא"כ גבי שאר איסורים לר"י יש בו איסור תורה גם באינו מתכוין ומש"ה מבעי ליה ביו"ט ולרבותא נקט הכי. אמנם בעיקר פירוש דברי התוס' שם יש סתירה מתחילת דבריהם לסוף דבריהם, וכבר הארכתי בזה בספרי ש"י במס' ביצה דף ז' ע"א ד"ה ולא מקרצפין ולפמ"ש שם עולה פסק רבינו על נכון קחנו משם:

ח׳

והלש עיסה מעיו"ט. עי' השגת הראב"ד ועמ"ש פכ"ג מהל' שבת הי"ד. ומ"ש ואין עשה דוחה ל"ת ועשה יש לדקדק דבפי"ט מהל' פסולי המוקדשין הל' ה' כתב רבינו דין דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא כתב שום טעם כמ"ש הכא ואין זה דרכו לסמוך, וע"ק לי דבפ"א מהל' תמידין כתב רבינו דרשא דאביי דעולת שבת בשבתו. ונ"ל ליישב דברי רבינו דהנה לכל הטעמים דאמרינן בגמ' עולת שבת בשבתו ולתנא דבי חזקיה בוקר שני לשריפתו ומדרשא דהוא לבדו יעשה לכם לכל הלמודים אם עבר ע"ז ושרף את הקדשים אינו עובר כ"א בלאו הבא מכלל עשה משא"כ לשנויא דר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא א"כ לשיטת הריב"א סוף חולין וז"פ א"ע דהל"ת נדחה א"כ גם לר"א אינו עובר כ"א בעשה משא"כ אי לא אמרי' כשיטת הריב"א א"כ לר"א עובר בעשה ול"ת, ונפ"מ לפמ"ש במל"מ בפ"א מהל' יו"ט דין י"ז דמשמע שם גבי עשה לא עבדי' הרחקה משא"כ בל"ת ומכ"ש אם יש כאן עשה ול"ת וא"כ לר"א אי לא אמרי' כשיטת הריב"א יש למעבד הרחקה משא"כ לאידך מ"ד דאין כאן כ"א איסור עשה לא שייך למיעבד הרחקה. והנה התוס' כתב בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי אמאי לא שורפין תרומה דהא יכול ליהנות בשעת שריפתו כו' ואומר ריב"א דודאי גרע כו' ור"י אומר לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים ע"ש. ונראה דריב"א לטעמיה אזיל דס"ל דהל"ת בכ"ע נדחה א"כ מש"ה לא בעי לפרש כדפי' הר"י מצד גזירה דלמה לן למיעבד הרחקה כיון דבשריפת קדשים גופא אין כאן אלא איסור עשה אליבא דכ"ע ור"י סובר דיש כאן עשה ול"ת ושפיר עבדי' הרחקה. והנה רבינו אי ס"ל כדעת הריב"א כבר האריכו בזה האחרונים ואני בארתי בהל' גזילה ואבידה פי"א ה"ח שדעת רבינו דלא כדעת הריב"א ומעתה דברי רבינו נכונים דשם בהל' פסולי המוקדשים דלא כתב כ"א דאסור לשרוף פסולי המוקדשים ל"צ ליתן טעם דבכ"מ אסור מדרשא דעולת שבת. אבל פה כתב רבינו וכן אין שורפין שקאי אחלה שהיינו תרומה וכתב הטעם שאין שורפין קדשים ביו"ט ופי' רבינו כמ"ש הר"י משום גזירה והיה קשה לי' לרבינו אם לא היה כאן כ"א איסור עשה ודאי דלא עבדו רבנן הרחקה יתירא לגזור תרומה אטו קדשים מש"ה שיכל רבינו וכתב הטעם שאין עשה דוחה ל"ת ועשה פי' ונשאר העשה ול"ת ושפיר עבדינן הרחקה כנ"ל:

י״א

אין מלבנין את האבנים. עי' הה"מ שדעת רבינו שלא לחלק בין חדשים לישנים ומ"ש המ"מ בפ"ט מהל' שבת שם דאין חייב כ"א בקדירה חדשה כבר כ' בס' בל"ע דהעיקר כמ"ש בשו"ת ח"י בשם הגאון מהר"ל דבישנה אינו אלא ספק חיסום ואסור עכ"פ אבל אינו חייב חטאת כ"א בקדירה חדשה ע"ש, ונראה דלפי שיטת מהר"ל אין כאן ספק כ"א אם לא נתיישן שלא צלה או אפה בו פעמים רבות אז יש ספק אבל אם צלה בו הרבה פעמים עד שנראה שא"צ חיסום כלל מותר לכ"ע, ובזה י"ל הא דנקט חדשה להורות בא דכ"ז שיש ספק אי החיסום מועיל עדיין הוי בכלל חדשה ובזה מיושב מה שתמה שם בס' בל"ע לדעת הר"ן דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מעיו"ט מותר ביו"ט א"כ בישנים מה הו"ל למיעבד כיון דבכל פעם איכא חיסום ולפמ"ש א"ש:

י״ד

הקמח כו'. עי' מ"מ מ"ש בדעת הראב"ד שאסור ליטול הצרור ביד וכ' בס' בל"ע דאע"ג דקיי"ל דמותר לברור ביו"ט לאכול היינו בקטניות דלא סגי בלא"ה אבל כאן יכול לעשות באופן אחר שיפול הצרור ממילא וע"ש מ"ש על מה שאוסר המהר"ל לאסור בטחינת המצות לברור פרורים גדולים דהוי בורר ע"ש, ועי' בא"ח סי' שי"ט ובברכי יוסף שם, ומ"ש בהל' שבת פכ"א:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

אור שמח על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 28,480 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

א׳

[במ"מ ד"ה וכן ברייתא שם צ"ל משנה פ"ב דבכורים ומייתי לה שם ועי' חולין פ"ג ב']:

ח׳

ואם היתה עיסה טמאה. נ"ל דבא למעט אם נטמאת קמח דאופין קב קב שלא לחייבה בחלה כלל ועי' צל"ח פסחים מ"ו א' ד"ה כיצד ויל"ע מענין זה בקו' הש"א שנדפס מחדש מכת"י בסוגיא דפסחים ל"ג א' דמ"ש תרומה מחלה וכתבתי בארוכה בחידושי בס"ד לישבה: לא יבשל. אולי נקט רבינו בכאן ל' בישול ולא אפיה ליישב קו' התוס' פסחים מ"ו א' מהא דממלאת אשה כל התנור פת וע"ל פ"ב הט"ז דנקט תרומה במקום חלה שבמשנה שם: ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע שנא' באש תשרף. מבואר דעת רבינו דתרומה בכלל כל הקדשים שהוא מ"ע לשורפן כשנטמאו דגם תרומה קודש אקרי וכמ"ק כ"ח א' כתובות כ"ה א' קדושין ס"ט ב' יבמות ס"ח ב' ובכ"מ ולא כשי' רש"י דאף באכילת בהמה מתקיימת מצות ביעור ת"ט וע' תוס' שבת כ"ה א' ובתדב"א פי"ג מפורש להדיא כד' רבינו ותוס' ואולי הוא בכלל אין למדין מן האגדות:

ט׳

יניחנה עד הערב. עי' נוב"ת חא"ח סי' צ"ו ובתו' מנחות מ"ו ב' ד"ה לפי ובט"א וק"א ר"ה ל' ב':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

ג׳

השוחט עוף ביום טוב לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש בי"ט דלאו צורך אוכל נפש הוא כיון דאפשר לשחוט בלא מריטה ותולש חייב משום גוזז דהוי אב מלאכה מל"ט מלאכות והיינו כשצריך לגוף המריטה.

ד׳

המפשיט עור בהמה ביום טוב לא ימלחנו שזה עיבוד הוא ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ועיבוד הוי אב מלאכה.

ח׳

אין שורפין קדשים וחלה שנטמאו בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה כדלעיל.

י׳

אין מגבלין העפר לסתום פי התנור ואע"פ שצריך לכך מפני שהגיבול מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב י"ט ומדברי הר"ן ז"ל נראה דאינו אלא מדרבנן דמדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא. אין מלבנים את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן שהוא גמר כלי וחייב משום מכה בפטיש.

י״ב

אין עושין גבינה בי"ט נראה דהוי מדרבנן לפירוש הרב ז"ל דלעיל דאפילו קצירה וטחינה לא הוי אלא מדרבנן ואפילו לפירוש הירושלמי דאסר קצירה וגו' היינו משום דהוי מחובר וכתיב ושמרתם את המצות כדלעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 48,763 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

ג׳

ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"א מהלכות מעילה דין י"א):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳

א׳

מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו הרי זה שוחט חיה ועוף ומכסה דמם, ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב. ומבואר שהשמיט הרמב"ם הא דתנן שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיי"ש במ"מ ולח"מ ובצל"ח הביא התירוצים ודחה אותם, וכתב לבסוף תירוץ השעה"מ דמתני' כר"ש דמשאצל"ג פטור וכיון דהוי גם מקלקל מותר, אבל לר' יהודא דמחייב במשאצל"ג וא"כ מקלקל פטור אבל אסור ולא דחינן איסורא משום מצות כיסוי, וקשה דהכא תנינן נמי בעדיות, ולמה קבע התנא בעדיות כר"ש ולא כר"י כיון דלהלכה פוסק הרמב"ם כר"י. ונראה דהנה חזינן דמשום מצות כיסוי לא דחינן אפילו טרחא דיו"ט דהא שחט ציפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט, ואם המצוה בלחוד דוחה יו"ט א"כ איזה טעם הוא שהיה יכול לכסות מעיו"ט דהא עכ"פ עכשיו רמיא מצוה עליה וע"כ מוכח דטרחא דיו"ט לא דחינן בשביל מצות כיסוי, וכש"כ התוס' דנדחה מצות כיסוי בשב ואל תעשה והיינו דמשמע אפילו הדם יבלע בקרקע עד הערב, וא"כ קשה למה נדחה משאצל"ג משום מצות כיסוי אם לא נימא כהשעה"מ דחשיב מקלקל ומקלקל מותר במשאצל"ג, וכן כתב הפנ"י דמשאצל"ג ומקלקל הוא ומותר, אבל מלשון הגמ' לא משמע כן, אבל התוס' כתבו דאף דמשאצל"ג פטור ואסור לכתחילה משום שמחת יו"ט התירו אף לכתחילה, ועיין במהרש"א שכ' שהתוס' כתבו כן אליבא דב"ש ולא משמע, ובפרט קשה לפי"מ שהוכחנו דמשום מצות כיסוי לא דחינן איסורא. לכן נראה דאפי' לב"ה שייך האי טעמא משום שמחת יו"ט, כיון דאסור לשחוט אם לא יהיה לו במה לכסות ומבטל בידים מצות כיסוי, ובאמת מעיקר הדין היה מותר לעבור על איסור דרבנן בשביל שמחת יו"ט, ומשום דנדחה האיסור דרבנן בשביל צורך אוכל נפש, אלא דמ"מ אמרו חכמים דלכתחילה לא ישחוט ולא יעבור על איסור דרבנן, וזהו כדי שאם ידע שאסור לשחוט יכין אפר מוכן לשחוט ולכסות, ומ"מ אם שחט אמרינן דמותר לו לגמור החפירה בדקר נעוץ ולכסות כיון דמעיקר הדין היה מותר לו לעשות כן לכתחילה, וזהו כדי שלא יעבור למפרע על ביטול מצות כיסוי והוי ג"כ צורך אוכל נפש, וע"כ מוכרחים לומר כן, דאם לא נאמר סברא זו א"כ אפילו לב"ש שמותר לו לשחוט, אבל אם כבר שחט איך מותר לו לכסות משום שמחת יו"ט, וע"כ דכיון דכן היה הדין לכתחילה גם בדיעבד ששחט נגמר הדין הקודם. ויש לומר דבאמת בזה פליגי רבה ורב יוסף בגמ' ז' ע"ב, דרב יוסף דאמר חפור שחוט וכסה סבר דדוקא הכי אבל אם ישחוט מקודם הא ליכא שמחת יו"ט ורבה סבר דבזה איכא למיחש דילמא מימלך ולכן אמר שחוט חפור וגם זה מותר, וכיון דהכי לכן אפילו לב"ה דלכתחילה אסור מ"מ בדיעבד שכבר שחט מתירין לו לגמור החפירה כיון שתחילתו היה צורך אוכל נפש. אכן יש לומר דכל זה הוא למ"ד דמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט דוחה יו"ט א"כ מצינו דגם מכשירין אפשר לעשותן בשביל צורך יו"ט, ולכן אף דכאן לא חילקו חכמים אם היה אפשר לעשותן והיינו דאפשר דנזדמן לו עתה מה לשחוט או שלא היה לו לשחוט וכמש"כ המג"א בסי' תק"ז ובסי' תק"ט או שהכין ונאבד האפר ולכן לא חילקו חכמים באיסור דרבנן ואף גם היכי דשחט מקודם כיון דמעיקר דינא היה בדין שישחוט ויחפור ויכסה, לכן בדיעבד ששחט אוקמה אדינא, אבל אי סברינן דגם מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט אין נעשין ביו"ט א"כ א"א לאוקמי עיקר דינא דב"ש דלא מצינו שנדחה איסור בשביל אוכל נפש דיו"ט אם אינו אוכל נפש ממש. ולכן מתני' אתי או לר"ש כמו שכ' השעה"מ, או לר' יהודה וכנ"ל אבל לדידן דלא קיי"ל לא כר"י ולא כר"ש אסור לכתחלה לעבור על שום איסור דרבנן. (חסר)

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ג׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שביתת יום טוב כל הרמב״ם