א׳
מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו הרי זה שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב. ועי' בלח"מ ובשעה"מ בפ"ב הי"ח ובצל"ח ופר"ח ובטו"ז בסי' תצ"ח ס"ק כ' עיי"ש. ובהגהות מיימוני בשם רבינו יודא בשחט כבר ואין לו מוכן יוכל לכסות בשאינו מוכן עיי"ש: במשנה ביצה ב' ע"א השוחט חיה ועוף יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא: ובגמרא ז' ע"ב ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה א"ר זריקא א"ר יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י והא קעביד כתישה א"ר חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח והא קעביד גומא כדר' אבא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ולהלן דף ט' ע"ב דאי' מוחלפת השיטה בתוס' בד"ה אמר פי' סוגיא דשוחט חיה וכו' דב"ש אמר לא ישחוט וב"ה אמר יחפור בדקר ויכסה ותמה ר"ת למה מצריכין הכנה ובתוס' שם הקשו עליו דכדאי' שם עד כאן לא אמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וא"כ במוחלפת השיטה ב"ה ג"כ לא התירו לשחוט ולחפור אלא בדקר נעוץ ובטו"ז בסי' תצ"ח ס"ק י"ב כתב להצדיק דעת רבינו תם וסמ"ג דלב"ש בהוה אמינא וב"ה למסקנא מותר אפי' בלא דקר נעוץ ואפי' לכתוש ועל דאיתא עד כאן לב"ש אלא בדקר נעוץ דזה קודם דאמרינן מוחלפת השיטה אבל לאח"ז דאמרינן מוחלפת השיטה אפי' בלא דקר נעוץ משום דלא ס"ל דהוי יו"ט עשה ול"ת כמ"ש בתוס' אליבא דרבא עיי"ש: ולכאורה סוגית הגמ' היה נראה מפורש ומובן ביותר לדעת התוס' וסייעתם דלא כר"ת וסייעתו דאיתא השוחט דיעבד אין וכו' אמר רבה ה"ק וכו' שחוט וחפור וכו' רב יוסף אומר וכו' חפור ושחוט וכו' בדר' זירא קמיפלגי וכו' חיישינן דילמא ממליך ולא שחיט ולדידי אדרבה הא עדיפא דאי לא שרית אתי לאמנועי משמחת יו"ט וכו' ועי' במהרש"ל דמוחק אדרבה ולענ"ד לקיימו וכיו"ב ראיתי בשיטה מקובצת לשון אדרבה וצריך פי': והנה יש להבין למה ניחוש לאמלוכי דאף דמצינו כיו"ב להלן דחיישינן לאמלוכי ועיין בפנ"י ובש"מ שהקשו מלהלן י"א ע"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה וכו' וב"ה אומרים מוליכין וכו' הכי השתא בהמה אתי לאמלוכי דאמר נשבוק כחושה וכו' עיי"ש. והנה בכל אלה יקשה למה ניחוש לאמלוכי שיעשה למפרע איסורא ושם י"ל דימלך לקחת שמינה דמותר כן משום שמחת יו"ט ומשום דמותר לבסוף חשו לכתחילה שלא יבוא לידי כך ולא אתי לזלזל בטלטול שלא לצורך ביו"ט אף דאינו עובר למפרע. ועי' בתוס' בפ"ק דשבת ברדית הפת עיי"ש מ"מ חשו החכמים בזה. אבל כאן דאם ימלך יעבור על מלאכה משום חזקת כשרות נאמר שלא ימלך. והנה בעלמא אמרינן דלא חיישינן לחזרה לאמלוכי ועיין במהרי"ק שורש קס"א מ"ש בשם הירושלמי דמעשר שני פ"ב עיי"ש. ועי' בהגהות פ"ט ה"א מהל' אישות וב"ה דס"ל להלן דלא חיישינן לאמלוכי נראה מה"ט דאין מהדרך לחזור בעשה מעשה וכמ"ש במ"א היכא דשייך לסלק איסורא וכמו כן לעשות מצוה שייך שימלך ועי' פ"ט מ"ד דמס' פרה ובר"ש שם וי"ל משו"ה חיישי ב"ש לאמלוכי משום כבוד יו"ט באם ימצא שמינה וכל זה להלן משא"כ כאן דאם ישחוט זה או זה לא הוי פעולתו בחינם ולחוש שימנע ולא ישחוט כלל ע"ז נאמר דמשום איסורא שלא יעבור דמסייע ביותר לומר דכל העושה ע"ד הראשונה עושה כמ"ש במהרי"ק ולא חיישינן לאמלוכי. והנה למ"ש מיושב קושית הפנ"י וש"מ הנ"ל מלהלן אבל יקשה למה נאמר כאן לאמלוכי לפמ"ש: והיה נראה לומר דכדאיתא א"ר זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום וא"כ לא הוי אלא איסורא דרבנן וכמ"ש בהמ"מ בפ"א מאישות ובמל"מ בכמה דוכתי דבאיסורא דרבנן לאו כו"ע זהירי ועי' בתוס' נדה ע"ב ע"ב בד"ה אלא אימא עיי"ש. וא"כ שפיר לחוש דילמא אתי לאמלוכי וכ"ז לדעת הסוברים דדקר נעוץ אף אם נאמר מוחלפת השיטה אבל לדעת הטו"ז לשיטת ר"ת וסמ"ג דאפי' בלא דקר נעוץ ואפי' לכתוש מותר לפי דנאמר מוחלפת השיטה אם כן יקשה כמ"ש למה ניחוש לאמלוכי ויעבור על דאורייתא: אמנם נראה להיפוך מהסוגיא סייעתא לדעת הטו"ז דגם כמ"ש לעיל דבלאו איסורא לא חיישינן לחזרה כמ"ש הנ"ל אלא משום מצוה או אפרושי מאיסור שייך אמלוכי ובכה"ג אף דלא הוי אלא איסורא דרבנן מ"מ ליכא טעמא לומר שימלך: והנה בס' בינה לעתים מהכרתי ופלתי עיין שכתב בחופר גומא בכה"ג דעביד מצוה הוי כקורע בחמתו דאמרינן דלא הוי מקלקל משום דעביד נחת רוח ליצרו כמו כן במצוה דעביד נחת רוח ליוצרו לא מקרי מקלקל עיי"ש. וא"כ עיקר הטעם משום שאצל"ג ולכאורה יש לחלק בקורע בחמתו יש לו נחת רוח מהקלקול שבזה משכך כעסו משא"כ במצוה אף שנהנה מהמצוה מ"מ גם בצריך לעפרו נהנה ומשום הקלקול נגד הנאה לא מקרי כלל כמו כן בזה ויש לדמותו ביותר למ"ש במס' שבת ק"ו ע"א ובתוס' שם דתיקן מצוה לא מקרי מקלקל עיי"ש: והנה במשאצל"ג עם מקלקל ביחד כמ"ש בתוס' במס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה את"ל מותר עיי"ש וא"כ יקשה למה ניחוש שימלוך דהרי אם ימלוך לא יהיה למפרע איסור כלל בגומא דהוי שאצל"ג ומקלקל ועי' במס' חגיגה דף י' דאפי' לר"י פטור בגומא משום דהוי תרוייהו ולתוס' הנ"ל אפי' לכתחילה מותר ועכ"פ מאי חשש גזירה לאמלוכי לבטל שמחת יו"ט כיון דאם ימלוך לא יהיה תיקן מצוה וממילא לא עבר כלל דהוי מקלקל ושאצל"ג ומאי נפסיד בהמלכה ונהפוך הוא והיה נראה כמ"ש בטו"ז דסוגיא אזלי לב"ש אלא הוי דקר נעוץ ועפר תיחוח וא"כ בלא שחט עבר על דאורייתא וחיישינן לאמלוכי אמנם בפנ"י הקשה על דעת הטו"ז מ"ש משום עשה דוחה ל"ת דלא שייך בזה שלא לשחוט ולא לכסי גם קיי"ל כרב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת: ובלא"ה יש להבין סוגיא הגמ' לדעת הטו"ז השוחט דיעבד אין לכתחילה לא אימא סיפא וב"ה אומרים לא ישחוט מכלל וכו' אימא סיפא ומודין וכו' ועיין בתוס' במס' סוטה ב' ע"א בד"ה המקנא דלא דייקי דיעבד אלא מלישנא יתירא עיי"ש. ונראה כאן עיקר הדיוקא ממודין וכו' וא"כ למה לא נפרש השוחט דיעבד ומודין בדקר נעוץ דהוי איסורא דרבנן בלבד ובלא דקר נעוץ לב"ש בדיעבד ולב"ה אפי' בדיעבד לא ויקשה לר"ת ולדעת רש"י להלן דף ח' ע"א בד"ה אפי' ודאי לא עיי"ש. ובצל"ח שם דלרש"י אף לב"ש בעי דקר נעוץ בדעבד י"ל דלא בעי לב"ש דקר נעוץ עיי"ש: והנה על קושיא הראשונה של פנ"י דלא שייך עשה דוחה ל"ת דלא לשחוט ולא לכסי. היה נראה לומר במאי דמצינו מחלוקת בין הראשונים ז"ל בנשפך חמימי שלאחר המילה עי' ברשב"א במס' שבת קל"ד ע"ב שהביא מחלוקת הרמב"ן והרז"ה עם שאר הראשונים ז"ל שדעת הרמב"ן שמלין אותו שמילה דוחה שבת ואח"ז הוי סכנה ופקוח נפש דוחה שבת ג"כ. והרז"ה ס"ל שאין להתיר מתחילה כיון שתבוא חילול השבת שאינו נדחה אחר המילה. וברשב"א הביא ראיה לדבריו מסוגיא מב"ה שאומר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואם כרמב"ן לעולם יהיה שוחטין ואע"פ שאין לו דקר נעוץ מפני שמחת יו"ט דבשעת השחיטה אין כאן דחוי ולאחר השחיטה הוי מ"ע דכסוי ודוחה חפירת דקר דאיסורא דרבנן ולא נדחה מצות שמחת יו"ט בשעתה שלא נבוא לבטל איסורא דרבנן לאחר השחיטה ונשמע מזה דכל דבר שאנו יודעין בתחילה שיבוא לאיסור אפי' דרבנן שאין ניתרת תדחה אותה מצוה כדי שלא נבוא לבסוף ומכ"ש באיסור דאורייתא עיי"ש. ועיין בבעה"מ בפ"ק דמס' שבת בסוגיא דאין מפליגין בספינה עיי"ש וצריכין לחלק בין להאי דשם וי"ל דב"ש וב"ה פליגי בזה ואח"כ ראיתי בצל"ח שכ"כ וכמו כן מצאתי כן בש"מ עיי"ש: אמנם יקשה עוד קושיא שניה של הפנ"י דהרי קיי"ל כר' אליעזר דיו"ט עשה ול"ת. וע"ז נראה לומר לדעת הטו"ז. דהנה אף דאוכל נפש דוחה כל מלאכת או"נ ביו"ט אף דהוי עשה ול"ת אבל רק עשה ול"ת דיו"ט ולא עשה אחרת או ל"ת אחרת דהרי לא שריא בשביל או"נ לבטל מ"ע דכסוי כדאיתא לא מבעיא ודאי לא לשחוט אבל ספק משום שמחת יו"ט לשחוט ולא לכסוי קמ"ל וכו' ולפ"ז כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת דאין נדחית משום עשה דכסוי ממילא אין רשאי לשחוט. אמנם היה מקום לומר כיון דאם נאמר שלא יכסה לא יהיה יוכל לשחוט ויבטל או"נ וא"כ נאמר משום או"נ דלכסיה כדי שיהיה יוכל לשחוט ולא לבטל או"נ ויהיה התר כסוי משום או"נ שהתירה התורה בעשה ול"ת דיו"ט ולכאורה זה להתיר סופו משום תחילתו עי' להלן י"א. ועי' ירושלמי במס' שבת דף ל"ט ע"ב ובב"ח בסי' תצ"ז ובמג"א שם דלענין דאורייתא לא אמרינן כן דהתירו סופו משום תחילתו עיי"ש אמנם שם דנין להתיר סופו משום תחילתו ובדאורייתא אוסרין הסופו ומתירין התחילתו. אבל בזה שאם לא נתיר סופו נאסר גם תחילתו ומבטלין האו"נ שהתירה התורה כל המלאכות ותחילתו תליא בסופו י"ל דנתיר סופו שלא נאסר תחילתו דרק באפשר בתחילתו להתיר ובסופו לאסור שייך לומר בדאורייתא לא נתיר סופו משום תחילתו משא"כ בשא"א לחלקם י"ל גם בדאורייתא אמרינן כן. וא"כ לפ"ז נהפוך הוא הואיל ויו"ט עשה ול"ת וא"כ בלתי נדחה העשה ול"ת דיו"ט בשביל הכסוי ולפ"ז נהיה צ"ל לא נשחט ולא נכסי משו"ה י"ל כיון דנבטל השחיטה והאו"נ אם לא יכסה משו"ה יכסה למען נשחוט ונכסה וכמ"ש בה"ג אפי' בדאורייתא התירו סופו משום תחילתו דסופו בכלל התר דאו"נ דתחילתו דאי אפשר בלעדי זאת. ולפ"ז מיושב קושית הפנ"י להטו"ז דלמסקנא מותר בלי דקר נעוץ אף דהוי עשה ול"ת וכמו כן הקושיא הראשונה לא לשחוט ולא לכסי מיושב ג"כ מהאי טעמא דאמרינן להיפוך להתיר בכסוי למען ישחוט. ומיושב ג"כ דלא יקשה מ"ש לעיל דלא נוכל לומר השוחט וכמ"ש דא"כ לפמ"ש דלא שרי בדיעבד לכסות אלא משום כדי להתיר לכתחילה לשחוט. ואם נאמר השוחט בדיעבד האיך נאמר בדיעבד דחייב בכסוי הא הוי עשה ול"ת דוקא אם שרי לכתחילה ג"כ שייך לומר כמ"ש אבל אם לכתחילה אסור לא שייך לומר בדיעבד דאז ודאי שייך לומר עשה ול"ת היא כמ"ש להלן בסוגיא דאיכא למאן דס"ל דאסור לכתחילה לשחוט סוף סוף עשה ול"ת היא וכו' (ועי' בתוס' במס' פסחים דף מ"ז ע"ב בסוגיא דהואיל דאיתא שם החורש וכו' ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב והא חזי לציפור. ובתוס' שם בד"ה כתישה הקשו הא יו"ט עשה ול"ת ולא חזי לכסות עיי"ש. ולמ"ש י"ל דלמסקנא דמוחלפת השיטה וב"ה מתיר לשחוט וממילא אפי' למאי דהוי עשה ול"ת שרי לכתחילה כמ"ש משום או"נ ושם קאי למסקנא): ומיושב ג"כ קושית הצל"ח בהאי דאיתא להלן ספק מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קעביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר"א וכו' דילמא ודאי שרי ולא בספק ובאפר כירה הוי נמי איסור דרבנן עכ"פ וכמו כן בדקר נעוץ ולמ"ש אתי שפיר. והנה בתוס' שכתבו דנוכל לומר דקושית הגמ' הוי על הרישא דמותר לכתחילה וי"ל לפ"ז כיון דעכ"פ מצד ספק נאמר דלא ישחוט ולבטל אוכל נפש א"כ נאמר אפי' בספק נמי יכסה כדי שיהיה יכול לשחוט דמה לי ספק או ודאי דעכ"פ אין עשה דוחה לל"ת אלא משום או"נ וכמ"ש בספק נאמר כן: ומדויק למ"ש לדידי אדרבה הא עדיפא דמהרש"ל מוחק לשון אדרבה. ולמ"ש מובן דהכל משום או"נ ומשום תחילתו סופו וא"כ בכה"ג דצריך עפר למטה וצריכין לעפר קודם השחיטה ואי אפשר לשחוט בלעדיו וא"כ הוי תחילתו משום שמחת יו"ט ולא משום מצוה כלל ומדויק אדרבה לדידי עדיפא דאי לא שרית אתי לאמנועי משמחת יו"ט דאם בסופו משום תחילתו נתיר מכ"ש בתחילתו מיד שאי אפשר לשחוט בלעדי הכסוי וא"כ נאמר שפיר לשון אדרבה דבאמת זה הגורם ההתר טפי במה שצריך חפירה מתחילתו ואתי שפיר: ואשר יקשה לפמ"ש כמ"ש לעיל דכיון דיעבור דאו' למה ניחוש לאמלוכי י"ל בזה דלא חיישינן לחזרה כמ"ש במהרי"ק הנ"ל הוי הכל על לעבר דלא אמרינן דחזר כבר דזה דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ג"כ על לעבר די"ל משום חזקת קמייתא דלא חזר כמ"ש בתוס' במס' גיטין בסוגיא דבטלו מבוטל ובמס' שבועות בקיימו ולא קיימו כה"ג עיי"ש דשייך על לעבר ולא להבא כמו דאמרינן שמא מת לא אמרינן שמא ימות אמרינן וכמ"ש בתוס' במס' קדושין דף מ"ה ע"ב בד"ה בפירוש לחלק שמא קידש לשמא יקדש ומדמה לשמא ימות עיי"ש. וגם אם נאמר דהוי מסברה דאין מהדרך לחזור וכן נראה הלשון כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה דוקא על לעבר ולא להבא דשמא יהיה נלחץ ממקרה מבלי רצונו לחזור מדעתו דאין תליא תמיד ברצונו וע"ז לא שייך חזקה כל העושה וכו' רק בעבר מוקמינן על חזקתו שלא היה מקרה ואף דדעת התוס' במס' גיטין וכיו"ב ברא"ש בהל' ס"ת כתבו שדי בתחילת כתיבתו לשמה ואח"ז אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה זה דלאחר זה אמרינן כן אבל בתחילה יהיה בכל זמן כתיבתו לשמה ועי' בסי' ל"ב סעיף י"ט בשו"ע או"ח דבדיעבד סגי כשמחשב בתחילת כתיבתו לשמה ולכתחילה צריך בכל שם ושם עיי"ש. ובמג"א ס"ק ל"ב ובפרי מגדים שם ובתוס' במס' גיטין דף ה' ע"ב בד"ה אפי' עיי"ש. ועיין במס' נדרים בפ"ק שתיקנו כנוים שמא יאמר לה' קודש ויאמר לה' ולא יאמר קודש ויהיה ה' לבטלה עיי"ש הרי דחיישינן לחזרה להבא עיי"ש ואף דנראה מהר"ן במס' נדרים דבקידושין וכיו"ב תוך כדי דיבור לא שייך חזרה עי' דף כ"ט גם זה לחוש לחזרה לשעבר כן נראה לענ"ד לומר. וי"ל דבזה פליגי רבה ורב יוסף אם משום שמחת יו"ט לחוש לזה וביותר למ"ש מקום לומר דלא נחוש ביו"ט בזה. ולמ"ש משום חזקת קמייתא ואם נאמר מסברה לא ניחוש לחזרה תליא זה בזה משום חזקת קמייתא אמרינן דלא היה מקרה שיאנוס אותו לבטל דעתו ואז אמרינן דמסברה מסתמא אין מהדרך לחזור ועומד בדעתו וכ"ז שייך לעבר ולא להבא. (אמנם מ"ש לעיל בסוגיא דפסחים מ"ז על קושית התוס' דיו"ט עשה ול"ת דשם קאי למסקנא ולדעת הטו"ז נסתר מקושית הגמ' והא עביד כתישה וכתישה ביו"ט מי שרי עיי"ש דצ"ל דקאי קודם דאמרינן מוחלפת השיטה וא"כ יקשה עוד קושית התוס' גם דעכ"פ למסקנא מוחלפת השיטה אם נאמר הואיל לא יעבור כקושית הש"ס וצ"ל שם כתירוץ התוס' שם עיי"ש): אמנם בירושלמי במס' שבת פ"ז דף כ"ז ע"ב ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה רשב"ל אמר לוקה וכו' התיב ר' בא בר ממל על דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ר"י בשם ר' אילא לא הותרה חרישה ביו"ט ובקרבן העדה שם הותרה חרישה לענין כסוי ומר סבר לא הותרה אלא בשבות דרבנן עיי"ש ועי' בירושלמי ביצה בפ"ק מ' ג' כיו"ב עיי"ש. וא"כ לר"י דקיי"ל כותיה ס"ל דוקא דרבנן הותרה בכסוי ונראה דהאי מתוך שהותרה חרישה פי' הואיל דלא מצינו מתוך אלא למה שמותר משום אוכל נפש ולא משום דחיה במצוה לכל הטעמים הנאמרים במתוך. וקושית הירושלמי כקושית הבבלי דנאמר הואיל ומתרצין כמו בבבלי וי"ל דכ"ז כשלא נאמר הוחלפה השיטה. ונהפוך בירושלמי ביצה שם חברייא אמרין שמ"ע דוחה לל"ת עיי"ש דמסכים לדעת הטו"ז: (ב) דעת הרא"ש במס' בכורות כ"ה ע"א בענין תלישת נוצה קודם שחיטה דמתיר הרמב"ן משום דצריך לעשות כן אחר השחיטה וברא"ש ע"ז וז"ל ומ"ש שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא ליה דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאכלה בלא תלישת נוצה מותר לתלשה כמי שמותר לצלותה ולבשלה. אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי או"נ דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביאה מחוץ לתחום וכו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט עכ"ל עיי"ש. וא"כ דעת הרא"ש דחפירה לכסוי הוי מכשירין ועיין במג"א בסי' תצ"ח ס"ק כ"ד שהקשה מסוגיא דאיתא דלמא ממלך ולא קאמר משום דלא שרו אלא לאחר שחיטה ועל כרחך דלא מקרי מכשירין רק או"נ עצמו וכמ"ש ברא"ש בעצמו בצידה דהוי או"נ עצמו עיי"ש. ולדעת הרא"ש צריכין לומר דהתירו בדקר נעוץ אף דאפשר מאתמל מ"מ משום שמחת יו"ט התירו ולאחר שחיטה ומשום מצות כסוי ועל כרחך רק בדקר נעוץ דאל"כ מכשירין שאפשר מאתמול לא התירו ועל כרחך דעתו אינה כדעת ר"ת וסמ"ג ולמ"ש בטו"ז ולדעתם צ"ל כמ"ש במג"א דהוי או"נ ממש כמ"ש במג"א: ויש לפרש הסוגיא למ"ש ברא"ש דאיתא רבה אמר ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו ב"ש אומרים אומר לו שחוט חפור וכסה וב"ה אומרים לא ישחוט וכו' רב יוסף אמר ה"ק וכו' אומר לו לך חפור ושחוט וכסה וכו' א"ל אביי לר"י לימא מר ורבה בדר' זירא קמפלגי דאמר וכו' השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה וכו' א"ל בין לדידי וכו' ויש להבין דאם פליגי בדר"ז אם צריך עפר למטה מאי נפק"מ לענין יו"ט והוי להו למפלגי בעלמא. וי"ל דנפק"מ לענין יו"ט ג"כ דהנה להלן ל"ד ע"א איבעיא אם מחזקינן ריעותא ביו"ט ועי' בשו"ע בסי' תל"ה סעיף ח' דלא מחזיקינן ועי' במג"א ס"ק ט"ז עיי"ש. וי"ל למאן דס"ל מתוך אפי' בספק טריפה יהיה מותר לשחוט משום מתוך שהותרה בודאי כשירה הותרה בספק כשירה. ואף למ"ש בתוס' דבעי צורך קצת הרי זה שאם יהיה כשירה תהיה מותר לו והנאה על הספק מקרי ודאי הנאה וצורך לו כמ"ש לעיל בהואיל דאי מקלעי אורחים השתא נמי חזי ליה דזה שאם יקלעו שיהיה לו מוכן לפניהם הוי השתא ודאי הנאה לו וכמו כן בזה מה ששוחט על הספק בכלל צורך והנאה ודאי. ואף שכתבו בתוס' בדף ג' ע"א בד"ה גזירה בצידה דאסור שמא יצוד דגים טמאים וספק חילול יו"ט עיי"ש שאני בצידה דהוי תמיד ספק הזה ולא שייך מתוך כלל אבל כאן שייך מתוך וכמ"ש משום צורך קצת די בשוחט על הספק ג"כ. אמנם כל זה לענין שחיטה אבל בחפירה לכסוי דהוי כמ"ש ברא"ש מכשירין דלא שייך מתוך וא"כ כיון דבעי עפר למטה לא שייך חפירה באתילד ריעותא קודם השחיטה. וכמ"ש בתוס' הנ"ל בשם ר"ת דכאן אזלי לפי דמוחלפת השיטה וב"ה לקולא דא"ל מתוך אבל להרא"ש חפירה לכסוי בכלל מכשירין (ומיושב קושית המג"א דבמאי דאמר צריך עפר למטה נכלל למ"ש נפק"מ באתחזק מהאי טעמא ואמרינן דנפק"מ בכל בהמה): והנה לדעת התוס' דאפי' לאחר דאמרינן מוחלפת השיטה צריך דקר נעוץ כסוגיא שלפנינו דמקשינן גם בדקר נעוץ והא קעביד כתישה וכו' וא"צ אלא לעפרה פטור ובתוס' בד"ה וא"צ הקשו דאצל"ג פטור אבל אסור ותירצו משום שמחת יו"ט התירו והקשו ל"ל דקר נעוץ ותירצו דמ"מ צריך מוכן מערב יו"ט וכמ"ש ברא"ש שם דב' אסורי דרבנן לא התירו עיי"ש: ועיין בס' בינה לעתים להכו"פ וז"ל והנה יש כאן מקום שאלה האיך התירו משום כסוי איסור גומא או מוקצה וברור דלא התירו בזה רק בלית ליה אפר מוכן וא"כ מה לחרדה הזה ליקח עצים וישרפם עד לאפר ובעודנו חם שראוי לצלות בו ביצה יקחנו ויכסה דמו ואין כאן פקפק איסור לכו"ע וליכא למימר דמיירי בכה"ג דלית ליה אש ועצים דמלבד דזה דוחק א"כ שחיטה מה טיבה וכי יאכלנו חי מה שמחת יו"ט יש בו וכו' וא"כ מה מקום לתלונות ר"ת על העולם שמכינים עפר דהא לא נמלט שיש לו עצים בביתו וא"כ לכו"ע אסור שימוש מוקצה ולכן צריכין להכן וכו' וכתב לתרץ למ"ש במהרש"א דכסוי לא הוי או"נ ומתוך לא שייך בזה דצריך צורך קצת וצורך מצוה שאינו זמנו ואפשר מאתמול לא מקרי צורך קצת כמו בשריפת קדשים עיי"ש: וי"ל דהנה כמ"ש לעיל דעת הר"ן דהבערה הוי כאוכל נפש ולא מכשירין וא"כ יהיה שייך מתוך וב"ש דל"ל מתוך אמר יחפור בדקר אבל ב"ה דאית להו מתוך לא יחפור דעדיף בשריפה דעצים דשייך מתוך אלא דיקשה לירושלמי דמתיר באפר מוקצה והרי אפשר בשריפת עצים וצריכין לומר דלא הוי צורך קצת כמ"ש בבינה לעתים הנ"ל אמנם יקשה עוד כיון דשחט כבר למה נתיר לו לעבור על מוקצה משום מ"ע דכסוי דם נאמר לשרוף עצים מטעם מתוך וצורך קצת הוי שלא יעבור על איסור מוקצה וישרוף בהתר משום מתוך ולא יעשה איסורא ואף אם נאמר דצורך מצוה שאין זמנו ואפשר מאתמול לא מקרי צורך קצת זה אם נאמר שיבטל המצוה שאין עשה ול"ת נדחה ומתוך לא שייך דלא הוי צורך קצת אבל כיון דאמרינן דנדחה האיסור דמוקצה וא"כ הוי צורך קצת שפיר כיון דמתירין לו לעבור השתא אלא דזה סותר א"ע דא"כ נאמר מוקצה אסור משום דאפשר בשריפת עצים והרי אם מוקצה אסור לא הוי צורך קצת כלל בשריפה דלא הוי להציל מאיסורא וא"כ לפ"ז אז הוי שריפת עצים צורך קצת אם מוקצה מותר ומשו"ה מותר בשריפת עצים שלא יעבור על מוקצה אבל אם מוקצה אסור לא יהיה בשריפת עצים מתוך משום חסרון צורך קצת ולפ"ז מיושב שפיר דמותר בשריפת עצים אבל אחרי דמתירין גומא ומוקצה וזה תליא בזה ואז שניהם מותרין: אם היה אותו עפר תחוח וכו' מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביו"ט. בגמרא שם א"ר זריקא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והקעביד כתישה וכו' בעפר תחוח וכו' ועי' בדעת רש"י דקר נעוץ משום חרישה ולתוס' משום מוקצה עיי"ש. וברש"י והקעביד כתישה וכו' וכותש תולדה דטוחן ומלאכה היא עכ"ל: והנה להסוברים דזה דאמרינן מלישה ואילך הוי מדרבנן עי' בתוס' דף ג' וברש"י ור"ן ריש פ' אין צדין וא"כ טחינה מותרת לאוכל נפש מהתורה ולפ"ז יהיה שייך בכתישה דתולדה דטוחן מתוך וביותר לרש"י דלדעת התוס' סבירי ליה דלא בעי צורך קצת או אם נאמר דמצוה משוי לצורך קצת אף שאינו בזמנו: ויש מקום לומר למ"ש ז"ל דמבשל איסור דרבנן עובר על ל"ת דאורייתא משום דבישל שאינו לצורך אוכל נפש מאי שנא אם משום איסור דאורייתא או דרבנן כמו כן נאמר אף דאמרינן מתוך שהותרה לאו"נ הותרה שלא לאו"נ בדבר שמדרבנן אסור לאו"נ וא"כ אינו עומד עוד לאו"נ לא שייך הותרה שלא לצורך או"נ ואם כן טחינה דאסור מדרבנן לאו"נ וממילא לכסוי שלא לאו"נ נשאר באיסורא מדאורייתא ויש לעיין בזה דלהטעמים הנאמרים בענין מתוך שכתבתי בפ"א יש לחלק וצ"ע: ואחרי שכתבתי ראיתי בצל"ח שעמד ע"ז עיי"ש ובפנ"י דף י"ד עמד ג"כ ע"ז אחרי שבירר דשחיקות פלפלין דאורייתא ומותר ביו"ט וא"כ שייך מתוך בטחינה לענין זה עכ"פ ולמ"ש שם בפנ"י דרק בטחינת תבלין התירו משום שאינו לימים רבים עיי"ש וא"כ לא שייך לומר מתוך בטוחן דלא יהיה עדיף השלא לצורך מלהצורך דגם לצורך אסרו מבלעדי שחיקת תבלין ומכ"ש השלא לצורך ואף דמהתורה מותר מ"מ למ"ש די"ל דהאסור לצורך מדרבנן לא שייך לומר בו מתוך אפי' מדאו' דאיסור דרבנן מפקיע שם או"נ ממנו אמנם כמ"ש יש לעיין בזה גם דבכה"ג דימצא טחינה לצורך דמותר מדרבנן ג"כ לתבלין וא"כ יהיה שייך מתוך: ובירושלמי במס' שבת פ"ז מ"ז כ"ז ע"ב המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט רשב"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד (פי' דפלגי במתוך) התיב ר' בא בר ממל על דר' יוחנן מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט (עיין בקרבן העדה לענין כסוי דם) ר' יוסי וכו' [לא] הותרה חרישה כדרכה (פי' כלאחר יד) וכיו"ב בירושלמי ביצה פ"א מ"ג עיי"ש הנה לפרש הירושלמי מתוך ממש בלתי מובן דמתוך לא שייך אלא במה שהותרה לאו"נ ולא מה שהודחה למצוה ונראה פי' הואיל וכדאיתא בבבלי פסחים מ"ז הנ"ל ולמ"ש נראה דדעת רש"י דמלישה ואילך מדאורייתא ובר"ן מסופק בזה ועיין מ"ש לעיל בפ"א מזה עיי"ש: אמנם דעת רבינו דהוי מדרבנן ואם כן צריכין לפרש והא עביד כתישה דאסור מדרבנן ואף בגומא דשאין צריך לגופו מדרבנן והתירו כמ"ש בתוספות ורא"ש הנ"ל איסור אחד דרבנן התירו משום שיו"ט ומצות כסוי ולא ב' איסורי דרבנן. ועיין בפנ"י שהקשה דלקמן ט' איתא אלמא גבי שמחת יו"ט בית שמאי לקולא ומשני עד כאן לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ משמע להדיא בדקר נעוץ לא צריך לומר משום שמחת יו"ט והרי למ"ש בתוספות צריכין עוד לשמחת יו"ט משום גומא. וכתב ע"ז דבדקר נעוץ בעפר תחוח לא הוי אלא בנין עראי ובדקר נעוץ הוי כמוסיף על בנין עראי דמותר ומפרש בזה דברי רש"י בד"ה והא קעביד כתישה לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה וכו' אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קעביד כתישה וכו' עכ"ל והקשה דהרי במשנה איתא יחפור בדקר ומפרש כיון דלא הוי אלא בנין עראי ובחפירה מקצתו הוי אחר זה ביו"ט כמוסיף על בנין עראי זה שכתב ברש"י שחפור ועומד הוא עיי"ש: אבל לענ"ד בכה"ג לא שייך הוספת בנין דבהחפירה בלבד לא עשה אף בנין מקצתו גם כן כל זמן שאינו לוקח העפר משם ובלקח העפר אף מקצתו הוי גומא דאין שיעור לעומק הגומא ובדקר נעוץ בלתי נשמע דלקח כלל עפר ועמ"ש דלשון המשנה דאיתא יחפור וכו' הרי כדמשני בעפר תיחוח ג"כ יקשה דהוה נגד לשון המשנה וצ"ל דמה שלוקח העפר ונשאר גומא זה נקרא חפירה ואם כן גם בזה י"ל כן. ועיין עוד שתירץ דהוי מקלקל ושאצל"ג משו"ה התירו ולא משום שמחת יו"ט עיי"ש ולמ"ש לעיל י"ל במצוה לא מקרי מקלקל עיי"ש. הנה דהוי מדרבנן למ"ש בתוס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה גם בבונה שייך מתוך עיי"ש ומשום טחינה כמ"ש בפנ"י להלן שייך מתוך מדאורייתא אלא מדרבנן כמ"ש לעיל דאפי' בלצורך לא התירו אלא בתבלין ואם כן חשש דאורייתא ליכא בכ"ג בזה ומשאצל"ג בדרבנן עם כל זה לבית הלל לכתחילה מ"מ לא יקשה כמו כן דשאצל"ג פטור אבל אסור דהוי באיסורא דאורייתא: ובכונת רש"י הנ"ל כשנדייק בלשונו דף ח' בד"ה והא קעביד גומא וחייב משום בנין עכ"ל ובד"ה פטור עלויה וכו' דא"צ אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים עכ"ל. הנה מתחילה לא כתב משום חרישה אלא משום בנין. ונראה דיש ג' דברים בעפר לכסוי חרישה וכתישה ומוקצה ורב יהודה אמר רב אמר בדקר נעוץ וכמ"ש ברש"י דחפור ועומד הוא וא"כ לא שייך חרישה ומקשינן דאכתי איכא כתישה ומשני בתיחוח. ומקשינן מגומא דהוי בנין ומשני דא"צ אלא וכו' ואם כן מדלא שייך חרישה בדקר נעוץ משו"ה לא כתב רש"י בקושיא והא קעביד גומא אלא משום בנין ולבסוף קמהדר על כולה דליכא חרישה משום דהוי בדקר נעוץ ולא בנין דאצל"ג ובפנ"י הקשה למה לא כתב ברש"י דקר נעוץ משום מוקצה כמ"ש בתוס' עיי"ש ולמ"ש דטעמא דחרישה בדקר נעוץ קדים וכיון די"ל מהאי טעמא צריך לדקר נעוץ לא נדע אם משום מוקצה רק במסקנא דאמרינן בתיחוח וא"כ לא שייך חרישה ועל כרחך דקר נעוץ משום מוקצה ובס"ד משום הקושיא דחרישה היו מפרשים דקר נעוץ שהיה חפור אף דהו"ל לומר והוא שחפור מבעו"י מ"מ משום הקושיא פי' כן ולישנא בעלמא נקטו אבל במסקנא פי' בתיחוח וי"ל משום מוקצה על כרחך בדקר נעוץ ועי' בבינה לעיתים שהקשה לרש"י דליכא בדקר נעוץ משום מוקצה למה צריכין להלן דף ט' למוחלפת השיטה נאמר דכאן ב' איסורין גם מוקצה עיי"ש ולמ"ש דלמסקנא דבעפר תיחוח גם לרש"י דקר נעוץ משום מוקצה ואתי שפיר ולשון רבינו ומכסה בו ומטלטלו וכו' נראה גם כן דקר נעוץ משום מוקצה ולמ"ש גם רש"י ס"ל כן. ועי' בשעה"מ ספ"ב מ"ש שם עיי"ש ולמ"ש מיושב ומובן: והנה בתוס' בד"ה בעפר תחוח הקשו דא"כ מאי מקשינן והאיכא גומא ממס' שבת דבתחוח לא שייך גומא ומחלקין בין קרקע קשה סביב התיחוח וכלו תיחוח עיי"ש ובמהרש"ל הקשה ע"ז מאי מקשינן וקא עביד גומא דילמא מיירי בכולהו תיחוח ותירץ דא"כ למה לבית הלל לכתחילה לא עיי"ש ובצל"ח הקשה למה לר' זריקא אמר רב יהודה לומר בדקר נעוץ לימא בלא דקר נעוץ ובתיחוח בכולה ואסור לכתחילה משום מוקצה עיי"ש: והנה עי' בפנ"י שכתב לרש"י עפר תיחוח א"צ לדקר נעוץ ולא כן דעת התוס' עיי"ש וי"ל דהאי דעפר הוי מוקצה ביו"ט משום שאינו ראוי לכלום ביו"ט לדבר שעומד לכך ואין דעתו עליו אבל אם נאמר דמכסין בעפר א"כ י"ל דדעתו לכך גם ביו"ט הן לכסוי דשחיטה והן לשאר דברים. והנה למ"ש בירושלמי הנ"ל לא לחייב על חרישה דראוי לכסוי דם ואם נאמר כמ"ש לעיל באסור מדרבנן לא שייך מתוך והרי הוא איסור מוקצה ואינו ראוי לאוכל נפש והאיך מכסין וגם בעבר ושחט עכ"פ אינו מוכן דבאיסורא עביד ונראה דראוי לכסוי דם לא שייך מוקצה אבל כמ"ש לעיל זה בלתי מוכרע לומר דאסור מדרבנן לא שייך מתוך מדאורייתא מ"מ י"ל כיון דשוחטין ביו"ט ואי אפשר לו בלי עפר אין מסלק דעתו מעפר ודעתו עליה ובירושלמי ביצה פ"ק ה"ג זאת אומרת שאין אפר הכירה מוכן אלא למצוה ובקרבן העדה מדהוצרך לאשמעינן דמותר לכסות באפר כירה ש"מ דשאר צרכיו לדברי רשות אסור באפר כירה דאל"כ לאשמעינן ברשות וכ"ש במצוה עיי"ש וי"ל בכל עפר שעומד לכסוי דם שצריך כן ביו"ט וא"כ לא יהיה שייך בו מוקצה אבל משו"ה הוי מוקצה דגם לכסוי אסור לכתחילה משום גומא אלא אם ליכא איסור גומא לפ"ז לא הוי מוקצה כלל לפ"ז ועל כרחך באיסור גומא הוי דמשו"ה צריך דקר נעוץ ואסור לב"ה לכתחילה: אמנם יש לעיין ממ"ש ברש"י דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן ועיין לעיל דף י' ע"א בתוס' בד"ה וכי ובס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל והנה י"ל אף דבשאר איסורין דרבנן נאמר דאין מוקצה משום האיסור אבל בכה"ג דאין מקום לומר דנתן דעתו עליה אלא בשביל המצוה מסתברא שאין מדעתו לעשות המצוה באיסורא דרבנן דאסרי לכתחילה וצ"ע: אמנם דעת הרשב"א בס' עבודת הקודש דמשו"ה לב"ה לא ישחוט לכתחילה בדקר נעוץ דלא הוי הכנה גמורה עיי"ש ולכאורה יש להבין למה צריך לומר כן ולא משום דהוי משאצל"ג דפטור אבל אסור כמ"ש ז"ל וי"ל עיין מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"א בסוגיא דשאצל"ג דאסור מדרבנן בכלל מצות שביתה ולא מטעם גזירה דהוי מדאורייתא מצות רשות מטעם תשבות ושבתון ובקיומו קיים דאורייתא וחיובו מדרבנן וחמירי מדרבנן יותר משאר איסורי דרבנן דהוי מטעם גזירה כמ"ש לעיל שם בביאור מפורש עיי"ש. אבל י"ל ג"כ דקיל מצד בשבות כזה בכה"ג דהוי לבטל מצוה דבזה אמרינן דמצוה מדרבנן ורשות מדאורייתא לא ידחה מ"ע דאורייתא דהוי בחיוב מדאורייתא וא"כ משום שאצל"ג מסתברא שתדחה נגד מ"ע דכסוי דם יותר משאר איסורי דרבנן משום גזירה אטו דאורייתא דמצינו דהעמידו דבריהם נגד דאורייתא וי"ל ביותר דיהיה מותר לשחוט לכתחילה דלאו מידי עביד במאי דיבטל מצות שביתה דרשות ויקיים מ"ע דכסוי דמחויב מדאורייתא ומשו"ה י"ל דדעת הרשב"א דלכתחילה לא לבית הלל אינו מטעם שאצל"ג ועמ"ש לעיל לרשב"א בספק מוכן דוקא בספק צידה עיי"ש אלא מטעם מוקצה דהוי משום גזירה ולא משום גומא דהוי שאצל"ג משום שביתה וא"כ לפ"ז בלתי מוכח לדעת הרשב"א למ"ש מדבעי דקר נעוץ דלא אמרינן לדחות ב' איסורי דרבנן רק איסור אחד די"ל דוקא משאצל"ג נדחה מכסוי ולא לאיסור אחר. אלא דא"כ יקשה מאי מקשינן שם ספק מ"ט לא דקעביד גומא ודאי וכו' אלא ספק דקעביד כתישה וכו' דילמא שאני ודאי דהוי קיום מצוה בודאי ושייך לומר כמ"ש דעדיף מקיום שביתה מדרבנן משא"כ בספק ושביתה הוי ודאי. וי"ל דזה נכלל ודאי עשה ודוחה ל"ת דאמרינן שם. והנה לדעת רבינו דס"ל משאצל"ג דאורייתא כתבו דדעתו כרשב"א. אמנם בירושלמי בשחט כבר מתיר אף מוקצה כנ"ל. ועי' בשעה"מ ספ"ב מ"ש ברשב"א במס' שבת ומה שעמד על דבריו עיי"ש ולמ"ש י"ל לרשב"א א"צ לומר דב' איסורים לא התירו עיי"ש ואתי שפיר. ועי' מ"ש קודם לזה למה איסור מוקצה חמיר מחופר גומא משום שאין עיקרו מדאורייתא עיי"ש. ולמ"ש נהפוך משום דחופר גומא מצות רשות לדחות מפני מצות כסוי אבל בעלמא החמירו בשאצל"ג יותר מבשאר איסורי דרבנן כמ"ש בהל' שבת בפ"א הוכחות לזה מכמה מקומות. ועי' מ"ש אח"ז בס"ד: ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם. אמנם בתוס' בד"ה אמר וכו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בלא שחט אבל שחט שרי אע"ג שהוסק ביו"ט שלא לעקור מצות כסוי עכ"ל: ובשעה"מ עמד על דברי התוס' למה לא הוכיחו מסוגיא בבבלי דאוקמי בתיחוח ומשום גומא כדר' אבא ואף דהוי שאצל"ג דאסור מדרבנן התיר משום כסוי וכמו כן מוקצה ואיסור חופר גומא חמיר כמ"ש בפר"ח דחופר גומא עיקרו מהתורה משא"כ מוקצה עיי"ש. אמנם למ"ש לדעת הרשב"א דמסתבר ביותר להתיר בשאצל"ג לענין מצוה מאיסור מוקצה וכמ"ש לעיל דדעת רבינו י"ל כרשב"א וא"כ לא יקשה לרבינו מגמ' דבבלי במ"ש בעבר ושחט לא יכסה: ועיין עוד בשעה"מ בפ"ב הי"ח שהקשה על הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל שסתרו דבריהם דכאן פסקו כירושלמי להתיר מוקצה במצוה ובערבה ובביעור חמץ וכיו"ב לא התירו מוקצה משום ביטול מצוה והעמידו דבריהם במקום מצוה וכתב ע"ז ואולם יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ"ק דביצה בד"ה תני ר' זירא לא משמע הכי עכ"ל ועי' ברא"ש ור"ן במס' גיטין ע"ז ובשו"ע בסי' קל"ו סעיף ז' בענין טלטול גט שכ"מ בשבת עיי"ש: ולענ"ד יש לומר דשאני בכסוי בעבר ושחט דאם נאמר שלא יכסה א"כ עבר בשחיטתו מ"ע דכסוי דאורייתא ואם יכסה יעבור על דרבנן ויקיים דאורייתא מסתבר לומר שיעבור הרבנן שלא יהיה עובר על דאורייתא ועי' בתוס' במס' שבת דף ד' ע"א בד"ה קודם וא"ת מאי בעיא הוא זה אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן ערל והזאה וכו' אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח עכ"ל עיי"ש. הנה כמו כן לענין חיוב סקילה אבל כנראה בכה"ג ג"כ לומר מהאי טעמא שאין עובר על דאורייתא משום דאין יכול לעבור ע"פ הדין לעבור על דרבנן ומשו"ה לא יעבור על דרבנן לתקן מה שעבר על הדאורייתא דגם בלא עבר דרבנן ג"כ לא הוי עובר על דאורייתא לפ"ז אלא דיקשה דא"כ האיך שייך לומר דלכתחילה אסור ובדיעבד לא עבר על דאורייתא למפרע וא"כ כל אדם יעבור ומאי הועילו באיסורם לכתחילה וא"כ מסתבר לומר בכה"ג לא העמידו דבריהם במקום דאורייתא ובעבר ושחט יכסה כמ"ש בירושלמי משא"כ בערבה וחמץ וכיו"ב דלא פשע ולא עבר בביטול מצוה אמרינן שפיר העמידו דבריהן במקום דאורייתא ומ"ש בשעה"מ מתוס' ביצה הנ"ל שם בנתערבו באונס וא"כ לא שייך שעבר בהעירוב לבטל המ"ע וא"כ שייך שפיר העמידו בשב ואל תעשה. והנה קי"ל הדביק פת בתנור מותר לרדותה שלא לבוא לידי איסור דאורייתא ועיין בהל' שבת פ"ט ה"ה ובשו"ע בסי' רנ"ד במג"א ס"ק כ"ב עיי"ש וי"ל דבכ"מ העמידו דבריהם בכה"ג אף דעי"ז לא מקיים מ"ע בשוא"ת אבל כאן כבר עבר הדאורייתא וע"ז שיעבור הרבנן יתקן שלא יעבור למפרע בדאורייתא בכה"ג לא העמידו וכו' ולמה לא ימנעו מלתקן להציל א"ע מאיסור דאורייתא וביותר למ"ש בהגהות הר"ן בפ"ב ממס' שבת דלא העמידו אלא שחשש דאורייתא בקום שאסרו החכמים לגזור הוי בקום ועשה והדאורייתא בשוא"ת אבל בשוים בשוא"ת או בקום ועשה שניהם דאורייתא עדיף עיי"ש וכה"ג דדאורייתא יעבור עי"ז ששחט באי אפשר לכסות בקום ועשה וא"כ עדיף שיעבור על הדרבנן וי"ל להבין בדעת רבינו דלא כירושלמי דלמ"ש כפי סוגית הבבלי בהדביק פת בתנור הנ"ל מסכים להירושלמי ודעת רבינו אפי' בשכח כן עיי"ש בהנ"ל ובירושלמי שלפנינו איתא כגירסת התוס' וכמ"ש המרכבת המשנה כ"כ עיי"ש וצ"ל לרבינו בכסוי דם הוי שוא"ת ולא אמרינן דע"י השחיטה הוי בקום ועשה וצ"ע: וכן בריה שהוא ספק אם חיה אם בהמה אין שוחטין אותה ביו"ט ואם שחט לא יכסה דמו עד לערב ואפי' היה לו עפר מוכן או אפר שמא יאמר הרואה חיה ודאי היא ולפיכך כיסה דמו ביו"ט ויבוא הרואה להתיר חלבו. עי' בצל"ח מ"ש לחלק בין כוי בבא מבהמה וחיה לכוי דהוי בריה בפ"ע עיי"ש: הנה רבינו לא פסק כרבא דאמר משום דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ועי' בצל"ח שם ונפק"מ כמ"ש בתוס' במס' חולין פ"ד ע"ב דבהזמין לרבא מותר ומשום התרת חלבו אסור ועי' בירושלמי נראה ג"כ דלא כרבא עיי"ש. ולכאורה יש להבין לרבא דאמר אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דנראה בדבר שאין ראוי מצ"ע כמו עפר וכיו"ב במוציאו מידי מוקצה בהכינו אינו יוצא מהקצאתו אלא למה שמכינו בעומד לכך אבל הדבר הראוי מצ"ע לא מצינו לאסרו בטלטול לדבר שאינו מוכן: אמנם יקשה להבין למה נאמר שאין דעתו על הספק כיון דגם הספק צריך כסוי מספיקא דאורייתא ואסור לשחטה מהאי טעמא ולמה נאמר שאין דעתו על הספק דהרי שנאמר דעתו עלה תליא אם יהיה צריך לכך ואם צריך לו מאי שנא משום ספק ומאי שנא ודאי ובגמ' מדמין לצואה אף בכוי הוי שחיטתו ודאי כמו בודאי מ"ש צואה דהוי ספק אם תהיה וצ"ל דחיישינן שלא יהיה דעתו שאין יודע שצריך כסוי כלל בכוי דסובר דהוי כבהמה ומשו"ה הוי דומה לספק בצואה אבל לפ"ז הוי ספק מוכן ואפי' נאמר ספק מוכן לחומרא וא"כ כמו דהקילו בשאצל"ג בודאי בעבר ושחט כמו כן בספק נתיר משום ספק מצוה וי"ל כמו לרבא בהזמין מותר לכסות אפי' בכוי כמו באומר או דנדע כי היה דעתו עלה כי ידע דצריך כסוי מספיקא מותר לכסות רק בשאין יודע לא אמרינן משום דראוי לודאי יהיה ראוי לכל דבר דצריך עומד לכך וא"כ לא הוי ספק מוכן גם י"ל דמשו"ה לא נתיר לרבא ספק מוכן לספק מחויב בכסוי כמ"ש לעיל בשם הגהות הר"ן דבשוה שניהם בקום ועשה או שניהם בשב ואל תעשה לא העמידו דבריהן אבל בכה"ג דמ"ע בכסוי ספק וחשש הוצאה דמשו"ה גזרו במוקצה הוי על הודאי. ולפ"ז גם בידע אין מוכרע דיוכל לכסות וכמ"ש בראשונה נראה יותר. [ועי' ברא"ש שהקשה דלמה אין שוחטין בכלי משום שאסור עיי"ש ובצל"ח עמד ע"ז דבלא"ה הוי ביטול כלי מהיכנו עיי"ש. י"ל כמ"ש