הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ב׳

ספר זמנים · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ב׳
הלכה א׳
אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה. וְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב אִם הָיְתָה אִמּוֹ עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּכָן עַל גַּבֵּי אִמּוֹ וְאִלּוּ שָׁחַט אִמּוֹ הָיָה זֶה שֶׁבְּמֵעֶיהָ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נוֹלַד:
הלכה ב׳
בְּהֵמוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין וְלוֹקְחִין מֵהֶן וְשׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל הָרוֹעוֹת וְלָנוֹת חוּץ לַתְּחוּם אִם בָּאוּ בְּיוֹם טוֹב אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצִין וְאֵין דַּעַת אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶם:
הלכה ג׳
וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם בְּיוֹם טוֹב הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אָסוּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְאוֹת מוּמֵי קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַתִּירֵם הֶחָכָם בְּמוּמָן וְיָבֹא זֶה לִשְׁחוֹט בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל רוֹאֶה הוּא הַמּוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּלְמָחָר מַתִּיר אוֹ אוֹסֵר:
הלכה ד׳
בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה מוּכָן וְאֵין מְבַקְּרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם עָבַר וְרָאָה מוּמוֹ וּבִקְּרוֹ וְהִתִּירוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל. בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה בְּיוֹם טוֹב. (ויקרא כב כח) "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשָׁחֳטוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ. וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי עַל מְנָת לְשָׁחֳטוֹ וְשׁוֹחֵט אֶת אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הִתִּירוּ לְהַעֲרִים. בֶּהֱמַת חֻלִּין שֶׁנָּפְלָה מִן הַגַּג וְעָמְדָה מֵעֵת לְעֵת וַהֲרֵי הִיא צְרִיכָה בְּדִיקָה שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְתִבָּדֵק אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּצֵא כְּשֵׁרָה וְתֵאָכֵל:
הלכה ה׳
אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנִים שֶׁבַּבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין וְאֵין צְרִיכִין זִמּוּן. אֲבָל יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין אוֹ בְּכִירָה וּבַפַּרְדֵּס הֲרֵי אֵלּוּ מֻקְצֶה. וְצָרִיךְ לְזַמֵּן מִבָּעֶרֶב וְלוֹמַר אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֲנִי נוֹטֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַעֲנֵעַ:
הלכה ו׳
זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים בִּמְקוֹם לְבָנִים וּלְבָנִים בִּמְקוֹם שְׁחוֹרִים אֲסוּרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא אוֹתָן שֶׁזִּמֵּן פָּרְחוּ לָהֶן וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵן וְכָל סָפֵק מוּכָן אָסוּר. זִמֵּן שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה הַכּל אָסוּר. שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם מֻתָּרִין. זִמֵּן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן אִם אֵין שָׁם בַּקֵּן אֶלָּא הֵן וְאֵינָן יְכוֹלִין לִפְרֹחַ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם קֵן אַחֵר בְּקֶרֶן זָוִית בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין הַמְדַדֶּה מְדַדֶּה אֶלָּא כְּנֶגֶד קִנּוֹ בְּשָׁוֶה:
הלכה ז׳
דָּגִים שֶׁבְּבֵיבָרִין גְּדוֹלִים וְכֵן חַיָּה וָעוֹף שֶׁבְּבֵיבָרִין גְּדוֹלִים כָּל שֶׁהוּא מְחֻסַּר צִידָה עַד שֶׁאוֹמְרִים הָבֵא מְצוּדָה וּנְצוּדֶנּוּ הֲרֵי זֶה מֻקְצֶה וְאֵין צָדִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְאִם צָד לֹא יֹאכְלוֹ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מְצוּדָה הֲרֵי זֶה מוּכָן וְצָדִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס הַסָּמוּךְ לָעִיר יְלָדֶיהָ כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין צִידָה אֵינָם צְרִיכִים זִמּוּן מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן:
הלכה ח׳
מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁפְּרָסָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יִטּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הַסּוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁכְּבָר נִצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וַהֲרֵי הֵן מוּכָנִין:
הלכה ט׳
בַּיִת שֶׁהִיא מָלֵא פֵּרוֹת מוּכָנִין וְנִפְחַת נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. הָעוֹמֵד עַל הַמֻּקְצֶה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת הֶפְקֵר צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם וְיֹאמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן אֲנִי נוֹטֵל וְאִם לֹא רָשַׁם לֹא יִטּל:
הלכה י׳
כּוּתִי שֶׁהֵבִיא תְּשׁוּרָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁהֵבִיא חַיָּה אוֹ עוֹפוֹת אוֹ דָּגִים שֶׁאֶפְשָׁר לְצוּדָן בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עַד לָעֶרֶב וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וַאֲפִלּוּ הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ מֵרִיחַ בּוֹ לָעֶרֶב עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁהָיְתָה צוּרָתוֹ מוּכַחַת עָלָיו שֶׁמֵּאֶתְמוֹל נֶעֱקַר אוֹ נִצּוֹד אִם הֱבִיאוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם מֻתָּר וְאִם הֱבִיאוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מִחוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר:
הלכה י״א
עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לְהַסִּיקָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹלָד. וְאִם נָשְׁרוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר מַרְבֶּה עֲלֵיהֶן עֵצִים מוּכָנִין וּמַסִּיקָן. עֲרֵמַת הַתֶּבֶן וְאוֹצָר שֶׁל עֵצִים אֵין מַתְחִילִין בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הֵכִין מִבָּעֶרֶב מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצֶה. וְאִם הָיָה הַתֶּבֶן מְעֹרָב בְּקוֹצִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְאֵשׁ הֲרֵי זֶה מוּכָן:
הלכה י״ב
אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִסַּוַואר שֶׁל קוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻקְצֶה. וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהִיא נוֹלָד. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּיוֹם טוֹב אֵין מַסִּיקִין בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹלָד. אֲבָל מַסִּיקִין בְּכֵלִים שְׁלֵמִים אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁהֲרֵי הוּכְנוּ לִמְלָאכָה אַחֶרֶת מִבָּעֶרֶב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים שֶׁאֲכָלָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן. וְיֵשׁ נֻסְחָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שֶׁאִם אֲכָלָן מִבָּעֶרֶב אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן שֶׁהֲרֵי הֻקְצוּ וְאִם אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב מַסִּיקִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּכָנִין עַל גַּב הָאֹכֶל:
הלכה י״ג
קוֹץ רָטֹב הֲרֵי הוּא מֻקְצֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַסָּקָה. לְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שִׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ בָּשָׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ד
נוֹטְלִין עֵצִים הַסְּמוּכִים לְדָפְנֵי הַסֻּכָּה וּמַסִּיקִין בָּהֶן. אֲבָל אֵין מְבִיאִים מִן הַשָּׂדֶה אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻנָּסִין שָׁם מִבָּעֶרֶב. אֲבָל מְגַבֵּב הוּא בַּשָּׂדֶה מִלְּפָנָיו וּמַדְלִיק שָׁם. וּמְבִיאִין מִן הַמְכֻנָּסִין שֶׁבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לָהּ פּוֹתַחַת וְתִהְיֶה בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת. וְאִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי הֵן מֻקְצֶה:
הלכה ט״ו
עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְּפָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְכֻנָּסִין בְּקַרְפָּף כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ מְפַזֶּרֶת אוֹתָן הֲרֵי הֵן כִּמְפֻזָּרִין וַאֲסוּרִין. וְאִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן כְּלִי כָּבֵד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מוּכָנִין:
הלכה ט״ז
בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה בְּיוֹם טוֹב אִם הָיְתָה מְסֻכֶּנֶת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה מְחַתְּכָהּ לַכְּלָבִים. וְאִם לָאו הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה מֻקְצֶה וְלֹא יַזִּיזֶנָּהּ מִמְּקוֹמָהּ. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁמֵּתָה וּתְרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת לֹא יַזִּיזֶנָּהּ מִמְּקוֹמָהּ:
הלכה י״ז
דָּגִים וְעוֹפוֹת וְחַיָּה שֶׁהֵן מֻקְצֶה אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא יָבֹא לִקַּח מֵהֶן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ:
הלכה י״ח
הַמַּכְנִיס עָפָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִם יִחֵד לוֹ בַּחֲצֵרוֹ קֶרֶן זָוִית הֲרֵי זֶה מוּכָן וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל צְרָכָיו. וְכֵן אֵפֶר שֶׁהֻסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מוּכָן. וְשֶׁהֻסַּק בְּיוֹם טוֹב כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַם כְּדֵי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁעֲדַיִן אֵשׁ הוּא. וְאִם לָאו אָסוּר לְטַלְטְלוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹלָד. מִי שֶׁהָיָה לוֹ דֶּקֶר נָעוּץ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנִתְּקוֹ בְּיוֹם טוֹב וְהֶעֱלָה עָפָר אִם הָיָה אוֹתוֹ עָפָר תִּיחוֹחַ הֲרֵי זֶה מְכַסֶּה בּוֹ וּמְטַלְטְלוֹ. אֲבָל אִם הֶעֱלָה גּוּשׁ עָפָר הֲרֵי זֶה לֹא יִכְתּשׁ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

א׳
אפרוח שנולד ביו"ט וכו'. מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד (ר"ל) דעגל זה עדיין לא נולד וא"כ לא היה ראוי להתירו כמו אפרוח דכל שלא נולד אינו מותר משום שרץ מ"מ מותר הוא בשחיטת אמו אע"פ שלא נולד: כתב ה"ה ז"ל ויש מתירין ואפילו ביומו מותר לחולה. האי ואפילו משמע דהיא סברא דיש מתירין וקשה דאפילו לדעת יש אוסרין איך אסור לחולה שיש בו סכנה דהא מותר לעשות כל מלאכה בעבורו ואם הוא חולה שאין בו סכנה היכי קאמר דמותר ואיך שוחטין אותו בשבת. ואפשר דהיכא דעבר ושחט קאמר. או אפשר דהך דאפילו ביומו כ"ע מודו ביה דמותר אבל אין נראה כן מלשון ה"ה ז"ל:
ג׳
וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט וכו' אסור לשוחטה ביו"ט. כתב ה"ה ולא נתבאר בדברי רבינו ז"ל אם עבר ובקר זה שנולדו בו מערב מה דינו. קשה קצת דהרי נתבאר בדברי רבינו ז"ל דאפילו בדיעבד לא מהני דאי לא תימא הכי אמאי השמיענו בסמוך בבכור שנולד ומומו עמו שאם עבר וראה הרי זה שוחט ואוכל לישמעינן רבותא אפילו במומין שנולדו מבערב:
ד׳
בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ולכתחילה אין מבקרין אותו משום נולד מערב יו"ט. וא"ת אמאי לא קאמר דגזרינן אטו היכא דנולד הבכור קודם יו"ט והמום ביו"ט דהשתא לא צריך לומר חדא גזרה היא. וי"ל דלא רצה לגזור אלא אטו שנולד הוא ומומו ביחד והוא בעי"ט אבל לגזור אטו כשנולד הוא בעיו"ט ומומו ביו"ט אין סברא לגזור. עוד כתב וכולא חדא גזרה היא (כך י"ל) לפי טעם רבינו וקשה דלפי טעם יש מי שאמר שכתב קודם לכן דטעמא משום מוקצה הוי גזרה לגזרה משום דגזרינן דלמא לא ימצא בו מום ויטלטלנו ואפילו יטלטלנו אין בו אלא איסור מוקצה שהוא ג"כ איסור מרבנן שהוא גזרה. ועוד למה לא כתב למעלה הך וכולה חדא גזרה היא כשגזר בעיו"ט אטו נולדו ביו"ט. וי"ל דהשתא הוי שלש גזרות דהוא גזרה אטו נולד בערב ונולד בערב אטו נולד ביו"ט ונולד ביו"ט גזרה שמא יתירם החכם ולכך הוקשה לו לה"ה ז"ל יותר כאן ואמר כולה חדא גזרה היא. וזהו דוקא שצריך לטעם רבינו ז"ל אבל הטעם יש מי שאמר אינו אלא גזרה לגזרה דלא צריכנא למימר גזרה אטו כולה מערב יו"ט כמו שהוא לדעת רבינו ז"ל:
ו׳
זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים. כתב ה״ה ז״ל לא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה. ואין להקשות עליו מזימן שחורים ומצא לבנים דהוי ספק אם אלו הם או לאו דאינו קרוב ליגע בשל תורה דהתם טעמא הוא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא כדאמרינן בגמרא (דף ו') ועל מה שתמה עליו ה״ה ז״ל שאם כן ספק ביצה אם נולדה וכו' יש לתרץ דאע״ג דיו״ט בעלמא אינו נוגע כלל בדבר של תורה מכל מקום ביו״ט אחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גזרה היא. ויש לתמוה לדברי ה״ה ז״ל דלא סבירא ליה חילוק זה של הרשב״א ז״ל א״כ איך הקשו בגמרא פ״ק דביצה (דף ג') אלא לרב יוסף ולרבי יצחק דאמר משום גזירה ספקא דרבנן הוא וכל ספקא דרבנן לקולא דא״כ בין לרבה בין לר' יצחק ורב יוסף לכ״ע תקשי מתניתין דפ' אין צדין (ביצה דף כ"ד) דקתני דמצודות חיה ועוף וכו' דקאמר דספק מוכן אסור דאמאי ספקא דרבנן הוא ולקולא בשלמא להרשב״א ניחא דספק מוכן דהתם טעמא דאסור דקרוב ליגע בדבר של תורה אבל לה״ה ז״ל דאינו סבור כן אלא דברייתא סתם מתניא ובכל ספק מוכן איירי קשה. וי״ל דלא אמר כן ה״ה ז״ל אלא לפי המסקנא דקאמר רב אשי דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וה״ה בספקו אסור דהשתא טעמא דספק מוכן הוא משום דבר שיש לו מתירין או שרצה להחמיר בדבר שיש לו מתירין אבל המקשה שהקשה לרב יצחק ורב יוסף היה סבור החילוק שחילק הרשב״א ז״ל ולא דחק רבינו כפירוש הרשב״א ז״ל אלא שלפי האמת אינן כן במסקנא בתירוצא דרב אשי:
ז׳
דגים שבביברין גדולים וכן וכו' הרי זה מוקצה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש מחלקין דעת רבינו ז"ל כפירוש רש"י ז"ל שכתב דשיעורא דביבר גדול וביבר קטן היינו שיעורא דרב אשי ומפני כן כתב בהלכות שבת פרק עשירי שיעורא דרב אשי וכאן כתב שיעורא דשמואל לומר לך דאידי ואידי חד שיעורא הוא וסברת יש מחלקין היא סברת התוספות בדיבור המתחיל הבא מצודה וכו' (דף כ"ד). ועוד חלק רבינו ז"ל על המפרשים שהוא סבור דרשב"ג קאי אכולהו ופליג את"ק וזהו שאמרו בגמרא הלכה אבל אפילו שהקשה הלכה מכלל דפליגי סבור דרשב"ג לא קאי אדגים כמו שכתבו המפרשים ז"ל ומה שהקשה לו רב יוסף ומאי נפקא לן מינה הוא אפילו כפי דבריך דאת אמרת דלא פליגי אבל ר"י סבר דלעולם פליגי זו היא דעת רבינו ז"ל:
ט׳
העומד על המוקצה מערב יו"ט וכו'. כתב ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה ביו"ט בדוקא ולא בשבת וכו'. וקשה דהא בגרוגרות וצימוקים מודה ר"ש וא"כ אע"ג דקי"ל כוותיה בשבת מ"מ בגרוגרות וצמוקים איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפילו בשבת בגרוגרות וצמוקים דהשתא בגרוגרות וצמוקים איירי כדמשמע (דף ל"ד:) מדברי רש"י ז"ל שכתב סתם מוקצה הוי גרוגרות וצמוקים. וי"ל דלא רצה רבינו ז"ל להודיענו אלא הדין שיהא כולל בכל מוקצה שבעולם ובשבת לא היה יכול להשמיענו אלא בגרוגרות וצמוקים דוקא ולכך לא הזכיר דין זה בשבת. ומה שכתב רש"י ז"ל דסתם מוקצה הוי גרוגרות וצימוקים לאו למימרא דהך מוקצה הוי גרוגרות וצמוקים בדוקא אלא הכי קאמר משום דסתם מוקצה הוי גרוגרות וצמוקים לכך נקט בשביעית להודיענו דין כולל בכל מוקצה שיהיה כולל אפילו גרוגרות וצמוקים. עוד כתב ה"ה והטעם ג"כ כונתו לומר דצריך עוד לתת טעם לבאר דברי רש"י ז"ל דסוף סוף תקשי אמאי לא נקט בשאר שני שבוע ואכיל אכילת עראי לכך קאמר דאפילו אכילת עראי לא מצי אכיל משום דשבת קובעת למעשר:
י׳
ואם הביאו מחוץ לתחום אסור וכו'. מדלא הזכיר רבינו ז״ל בכדי שיעשו משמע דס״ל כפירוש רש״י בפ' אין צדין (ביצה כ"ד:) בדיבור המתחיל ולערב בכדי שיעשו וכו' שכתב שם דל״צ להמתין בכדי שיעשו היכא שבא מחוץ לתחום:
י״א
ערמת התבן ואוצר של עצים וכו'. וא"ת הרי הוכן התבן למאכל בהמה. י"ל דודאי אם הוכן לכך ה"נ דאינו מוקצה דכיון דהוכן לדבר אחד הוי מוכן לדבר אחר כמו שכתב רבינו ז"ל בפ' זה אלא הכי איירי בערמת התבן דאסח דעתיה מיניה והוא אצור שם לימים רבים:
י״ב
מסיקין בכלים שלמים וכו'. לומר דכלים שלמים אע"ג דלא הוכנו להסקה מ"מ הוכנו למלאכה אחרת וכן כלים שנשברו מעיו"ט אפילו תאמר שלא הוכנו להסקה לשום מלאכה הוכנו. זהו הנראה מדברי רבינו ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' בגמ' דכלים שנשברו להסקה קיימי ולא צריך לדידיה טעמא דלמלאכה אחרת הוכנו:
י״ד
ומביאים מן המכונסים שברשות היחיד וכו'. רבינו ז"ל לא גריס בגמרא (דף ל"א) ש"מ דר' יוסי תרתי לקולא קאמר אלא ש"מ לקולא קאמר וסובר דכונת הבעיא היא לספוקי במלתיה דר' יהודה אבל במלתיה דר' יוסי לעולם הוא פשוט לו דצריך פותחת בדוקא אבל מה שמסתפק הוא אם ר"י בעי תרתי ור' יוסי מיקל דלחד סגי או דר' יהודה בסמוך לעיר סגי ואתא ר' יוסי להחמיר ולומר דבעי פותחת ופשיט גמרא דמדקאמר כל שנכנסים לו בפותחת משמע דסתם קרפף לית ליה פותחת ור' יוסי לקולא קאמר דהוא פשוט: ובלבד שיהיה לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחד מכל אלו הרי הן מוקצה. משמע דאם הוא חוץ לתחום אע"ג דאית ליה פותחת הוי מוקצה דאסוחי אסח דעתיה מיניה שכן כתב ואם חסר אחד מכל אלו. וקשה דא"כ איך כתב לעיל דמה שהביא כותי מחוץ לתחום מותר לישראל אחר הא מוקצה הוא כמ"ש כאן וכיון שהוא מוקצה אסור לכולי עלמא כמו בדין זה שכתב שהוא מוקצה שהוא אסור לכל העולם. וגם קשה ממה שכתב לעיל בחיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר ילדיה כשהם קטנים וכו' דמשמע מהתם דדוקא סמוך לעיר שהוא שבעים אמה אינם צריכים זימון אבל יותר צריכים זימון וטעמא הוא כדמפורש בהלכות דפרדס הסמוך לעיר חזי ליה כל יומא ודעתיה עלויה אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר לא חזי ליה כל יומא ולאו דעתיה עלויה והוי מוקצה א"כ כאן נמי חוץ לתחום אסוחי אסח דעתיה והוי מוקצה ויהא אסור לכל. ועוד אפילו חוץ לתחום נמי יהא אסור כאן דומיא דחיה שקננה בפרדס שאפילו תוך לתחום כיון שאינו סמוך לעיר אסוחי אסח דעתיה. וי"ל דהכא הרי ידע שיש לו עצים חוץ לתחום ואסח דעתיה מנייהו וכן בחיה שקננה ידע שיש לו עפרים רחוק מן העיר ואסח דעתיה מנייהו אבל בכותי לא ידע בהבאת כותי מחוץ לתחום כדי שנאמר אסח דעתיה מיניה ועם היות שלא עלה בלבו שיביאו לו מחוץ לתחום מ"מ לא דמי להכא דידע שיש לו חוץ לתחום ועם כל זה אסח דעתיה אבל התם העדר ידיעה לא מקרי אסח דעתיה ומה שהקלו בעצים המכונסים בקרפף ואמרו דכיון שהוא תוך התחום שרי יש לומר דאע"ג דהתם אסור שאני מוקצה דבעלי חיים דחמיר טפי כמו שכתבו התוספות ריש פ' ביצה. ורש"י ז"ל כתב בגנה הסמוכה לעיר ידע בה ודעתיה עלויה ולכאורה נראה דאין פירושו כפירוש ההלכות ז"ל אבל דעת רבינו ז"ל נראה כפירוש ההלכות ועוד דכיון שהוא רבו הולך בשיטתו:
ט״ז
בהמה שמתה ביו"ט וכו' הרי זה מוקצה. עיין בהר"ן פרק אין צדין דשם תירץ קושיא חזקה שיש בגמרא לפי דברי רבינו ז"ל והעמיד מחלוקת ר"י ור"ש בחולה וזהו שכתב ה"ה ז"ל אבל בחולה לא כיון שיש לנו מוקצה ביו"ט:
י״ח
ושהוסק ביו"ט כל זמן וכו'. ואם תאמר לפי הנוסחאות שאמרו למעלה באגוזים שאם אכלן ביו"ט מסיקים מפני שהם מוכנים ע"ג האוכל הכא נמי נימא דהאפר אע"פ שאינו חם הוא מוכן ע"ג האש. וי"ל דשאני הכא דנשתנה האש ונהפך צורתו לצורת האפר אבל לעיל דהקליפה והאוכל חשובים ליה כאוכל וכשנפרד הקליפה מן האוכל הוי כאוכלא דאפרת לעולם בין בעת שהקליפה מחוברת עם האוכל בין אחר שנפרד ממנו לעולם בצורה הראשונה היא עומדת:
נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

י״ד
נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'. אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ודע דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר"ש היא והם פסקו ביו"ט כר"י דאית ליה מוקצה. ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר"י נמי איתא וכמו שכתבו הר"ן והטור ומשמע דע"כ הכי הוא דלר"י איצטריך דאי לר"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

ג׳
וכן בהמת קדשים וכו'. הנה קשה הא כאן צריך פדיון ואסור לפדות קדשים ביו"ט כמ"ש רש"י ז"ל ביצה ד' כ"ז ע"ב ע"ש ועי' בתו"כ פ' אחרי מות ובגמ' דילן נקט לה גבי בכור דלא שייך פדיון אך י"ל דנ"מ להך דבכורות ד' ל"ט ע"א גבי בעיא דפנחס דמשמע שם מדברי רש"י דאף אם מכאן ולהבא הוה מומא א"צ לפדות פעם שניה אך באמת רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח סוף פ"ב לא פירש כן ומשמע דצריך לפדותו אח"כ אך י"ל דהוה כעין דאמרינן בירושלמי פ"ז דדמאי דאם התנה מע"ש מותר להזכיר התנאי בשבת ולא מיקרי מתקן וכן מבואר שם בירושלמי פ"א דדמאי ה"ב גבי הך דרחב"ד ע"ש דהזכיר תנאו אך באמת קשה דלמה לא אמר שם הנ"מ להך דכאן אם הוה כמו נולד מום מעיו"ט או ביו"ט אך באמת זה תליא במה שכתבתי בזה בהל' בכורות דהתרה הוא רק מפי החכם וכ"ז שלא התיר לא הוה מותר כלל וכדס"ד בגמרא דילן כאן אך זה רק במום שאינו מובהק שצריך התרת חכם אבל במום מובהק וכמו בזה"ז דדי בג' הדיוטות או כגון שהוא בעל מום משנולד שאז לא חל עליו שם קדושת בכור להקרבה מעולם אז ההיתר שלו הוה רק גילוי מילתא וגבי קדשים בעי העמדה והערכה והעמדה הוא לראות המום ולכך א"ש הך דבכורות ד' ל"ו ע"ב גבי ההוא שרוע ע"ש דאמר משום כבודו של חכם לא עבר ע"ש בתוס' וא"כ קשה בהך דתמורה ד' ח' ע"ב הא יכול להטיל בו מום מובהק אך באמת גם זה לא מהני כיון דבעי היתר שוב בעי חכם להתירו רק שרוע דהוה מום משנולד בזה שפיר אמרינן משום כבודו של חכם לא עבר ועי' בתמורה ד' ז' ע"א שרוע וקלוט כו' וד' י"ז ע"א ועיין כאן בירושלמי גבי נולד מן הטריפה ביו"ט שהוא מותר הבכור בדעבד אם התיר וי"ל דאתיא כמ"ד דולד טריפה לא יקרב לגבי המזבח כמבואר בתמורה ד' ל' ע"ב ע"ש וא"ש, ובאמת זה ר"ל בשבת ד' מ"ו ע"ב מה דאמר נ"מ מבכור דגבי בכור בעי חכם להתיר וגבי נדר סגי בג' הדיוטות ע"ש בתוס' וס"ל דגבי בכור מיירי במום שצריך מומחה להתירו כמבואר במשנה והיינו מום שאינו מובהק וההיתר הוה מכאן ולהבא ולכך אסור משום מוקצה וגבי נדר ר"ל למ"ד פותחין בחרטה עי' בנדרים ד' ע"ז ע"א ומ"ק שם בר"ן בד"ה ור"נ ע"ש. בשם הרשב"א וזה הוה עקירת הנדר למפרע ואין חכם מתיר אלא בחרטה כמבואר בגיטין ד' פ"ג ע"ב ומאי דבעי חכם רק משום דלשון חכמים מרפא כמ"ש בס' שאלתות דרב אחאי פ' ויצא ע"ש וכבר הארכתי בזה בהל' נדרים וחכם עוקר הנדר מעיקרו כמבואר בכ"מ עי' בכתובות ד' ע"ד ע"ב. וא"כ הוה רק כמו במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים דשרי ועי' חולין ד' כ"ו ע"א גבי כשיוסיפו להחמיץ חל עליו שם פרי מעיקרא ואף דבבכורות ד' ל"ט הוה כעין זה בעיא דלא איפשטא כמ"ש לעיל שם גבי פדיון קדשים בעי מומין שבגלוי וזה לא הוי גלוי עי' בכורות ד' ל"ז מום רע ועי' בירושלמי גיטין פ"ה ה"ה מה פסח בגלוי אף גזול בגלוי ע"ש משא"כ כאן וזה הכוונה מה דהשיב לו שמואל בבכורות שם פסחין בזזו ע"ש ר"ל דצריך דומיא דפסח ועי' בירושלמי ביצה פ"א גבי קערה שחקקה קוף ע"ש וירושלמי שבת פ"ג ה"ג דס"ל דמוקצה שיבש אסור ועיין בה"ג שפסק דמוקצה שיבש מותר ומ"מ פסק שם בהל' יו"ט גבי בהמה שהיתה חוץ לתחום ובאה בתוך התחום מעיו"ט אך הוא לא ידע דיש בזה חשש מוקצה ע"ש וצריך לחלק בין דבר דהחסרון הוא מחמת עצמו או מחמת דבר אחר ועי' בירוש' פ"ב דדמאי גבי תגר שמותר למכור דמאי ולא מיקרי תגר עד ג' פעמים ועי' בירוש' חגיגה פ"ג דנאמנים בשעת הגיתות אם קודם שעשו ג' ב"א ע"ש אם למפרע הוה תגר או מכאן ולהבא ובירושלמי שביעית פ"ב גבי בצלים הסריסים שמנע מהם מים שלשים יום אם למפרע נעשה זרע או מכאן ולהבא עי' שם בהל' ט' ועי' בירושלמי פ"א דמו"ק ה"א גבי מי תמציות מה דבעי שם אם למפרע נעשה מעין או מכאן ולהבא נעשה מעין ועי' בירוש' שביעית פ"ו ה"א גבי ארץ העמים אך באמת ט"ס שם ור"ל מדור העמים דצריך דוקא מ' יום כמבואר באהלות אם משעת הגזירה או למפרע ע"ש ובזה א"ש דהיכא דהדבר בגופו אז כיון דהחזיקו אותו בטעות הוי למפרע משא"כ אם הוא ע"י סיבה אחרת וא"ש דברי בה"ג, אך כל זה בזמן שהיה היתר בכורות אף במום שאינו מובהק משא"כ בזמן הזה כמבואר בהל' בכורות ע"ש מש"כ בזה ולכך רבינו ז"ל לא הביא הך דין בדעבד כיון דלנו אין היתר בכור רק ע"י מום מובהק וזה הוה כמו נדר:
ו׳
זימן שחורים כו'. עי' בהה"מ בטעם דספק ועי' תוס' עירובין ד' מ"ה ע"ב ד"ה ואי בעית אימא ורש"י שם ד' ל"ט ע"ב ד"ה פסק ובתוס' ביצה דכ"ד ע"ב ועי' בתוספתא מעשרות פ"ג מבואר דלא כהרשב"א:
ט׳
שכל הפירות הפקר כו'. ר"ל הטעם דכיון דהוה הפקר הוא כמו יוני שובך וכמו יוני עליה ולא כמו אווזין ותרנגולין:
י״ב
או בכלים שנשברו. כן מבואר בשבת ד' קכ"ד ע"ב: ויש נוסחאות כו' שאם אכלן כו'. הנה נ"ל דהך בערב ר"ל בלילה של יו"ט אז אסור להסיק בהם למחר משא"כ אם בשעת הסקה גופא אוכלן שרי וזהו כוונת הירושלמי פ"ד דביצה ה"ב ע"ש ועי' בתוספתא ביצה פ"ג דאסור להסיק באגוזים ושקדים עצמן ביו"ט ועי' שבת ד' קמ"ג ע"א ובדברי הרי"ף ז"ל שם וברש"י או די"ל דהטעם משום דאין מוקצה לחצי שבת ולכך אם אכלן ביו"ט עצמו מותר לטלטלן ועי' שבת ד' קי"א ע"א וד' קט"ז ע"ב וכ"מ בזה:
י״ד
[השמטה נוטלין כו'. עי' בה"ה בהך דר"י, ועי' בהך דביצה דף כ"ה ע"א גבי חיה שקננה בפרדס ע"ש אם הוה דעתו עלה בגינה הסמוכה לעיר ועי' תוס' עירובין ד' מ"ז ע"ב גבי אוצרות הסמוכין לעיר ובירושלמי פ"ב דעירובין ה"ו ע"ש: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

א׳
אפרוח שנולד ביו"ט וכו'. והיינו כרב ור"י חולק ומתיר וביש"ש הקשה למה פסק רבינו כרב הא קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י אע"ג דתניא כותיה דרב הא תניא נמי כוותיה דר"י. ואפשר לי לומר דלכאורה גוף סברת ר"י שמתיר מטעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר א"ע בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן נמי להא וטעם זה קשה להבין לפי פשוטו ולעד"נ ע"פ גירסת רש"י במס' שבת דף קכ"א צואה של קטן והא חזיא לכלבים ותנן מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכ"ת נולד הוא והא תניא נהרות וכו' אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתיה עלויה ה"נ כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלויה וכתב בחידושי הרשב"א שם יש מקשים מהא דאמרינן ריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לג"ב נולד הוא ומאי קושיא הא כיון דאורחא הכי דעתיה עלויה כו', וי"ל לדברי רש"י דהתם כיון דאגידא באמה כגופה דמיא וכיון דאמה אסורה איהי נמי אסורה ע"כ, ולפי סברת רש"י גם באפרוח י"ל דלא הוי מוקצה כיון דאורחא בהכי דכבר ידוע ימי ישיבת התרנגולת על הביצים שיבוא ממנה אפרוח ע"כ צ"ל לפי סברת רש"י כיון שיצא האפרוח מהביצה והביצה אסורה אפרוח היוצא ממנה גם כן אסור אלא דאינו דומה לביצה דביצה היא מגוף התרנגולת כאחד מאבריה ושייך לומר דשדיא הטפל בתר העיקר אבל האפרוח שיצא מהביצה ונעשה בריה לעצמה להיות ניתר בשחיטה אין סברא לומר דשדיא בתר הביצה האפרוח וגם אין סברא לומר דשדיא האפרוח בתר התרנגולת כיון דאפסיקיה גוש אחר וזה הוא כוונת ר"י הואיל ומתיר עצמו בשחיטה שהוא גוף בפ"ע לא שייך לומר דשדיא בתר הביצה שהיא האם שלה והמעיין היטב ומדקדק בדברי רש"י אפשר לכוין דבריו לדברינו, ועיין בחי' רשב"א שם שכתב דהגי' שלפנינו בגמ' אינו כגי' רש"י ולא ס"ל לתלמודא דידן סברא זו דכל דאורחא בהכי דעתיה עלויה רק בירושלמי משמע כדברי רש"י וא"כ בהא פליגי רב ור"י דר"י סבר כהירושלמי וסתם ירושלמי הוא ר"י ורב ס"ל כגי' תלמודא דידן דלית להו סברא זו וא"כ ליתא לסברת ר"י ומש"ה פסק רבינו כרב: ומ"ש הה"מ ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר פי' אם שחטו לעגל הזה לחולה שיש בו סכנה דמותר לבריא לאכול ממנו באומצא כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבת וע"ש בהה"מ שיש מי שסובר ובלבד שלא יהיה בדבר הזה מוקצה וכ"כ רש"י חולין דף ט"ז אבל חולה שאין בו סכנה מותר לאכול אפילו ביומו אע"פ שיש בו מוקצה ועיין לח"מ ומ"ל ומה שכתב בזה בס' בל"ע צ"ע ע"ש:
ד׳
אותו ואת בנו כו'. עי' הה"מ מ"ש בשם הירושלמי ועי' בק"ע ביצה דף ז' ע"ב ד"ה אע"פ שפי' כוונת הירושלמי בדרך אחר וחולק שם עם המג"א סימן תצ"ח ס"ק ק' במה שהתיר אם נפלו שאינם או"ב כיון שראויין כולן לשחיטה אע"פ שאינו שוחט אחד מהן ע"ש:
ו׳
זימן שחורים כו'. עי' הה"מ מה שמקשה על הרשב"א שא"כ ס' ביצה למה היא אסורה ועי' במרדכי פ' א"צ שכתב וי"ל אע"ג דספק תחומין הוא ג"כ דשיל"מ ל"ד לביצה דהתם כי מוקמת לה אחזקה הרי לא נולדו ולפי"ז מיושב קושית הה"מ וכבר הארכתי בזה בש"י בריש ביצה ד"ה נושרין ע"ש:
ז׳
דגים כו'. עמ"ש בזה רפ"ז מהל' שבת:
ט׳
העומד על המוקצה כו'. כתב הה"מ שאין מוקצה בשבת, עי' לח"מ וכן הבין הרא"ש בסוף ביצה במ"ש שם ראיה לפסק רבינו מהא דאמרינן ביצה דף ד' אי בתרנגולת העומדת לג"ב היא ואמה אסורה ע"ש פירש"י ובמהרמ"ל, והרא"ש דעתו דקושית הגמ' מהלכתא ועמ"ש בזה בש"י מס' שבת דף י"א ע"א ד"ה לא ס"ד וע"ע מ"ש במתני' דבית שנפחת בש"י:
י״ב
ויש נוסחאות כו'. להסביר סברת נוסחא זאת י"ל ע"פ גירסת רש"י שהבאתי בהל' א' כל מידי דאורחא בהכי דעתיה עלויה לא הוי נולד והרגיש שם בחי' רשב"א מהך דקליפי אגוזים אמאי הרי דעתו עלויה וע"פ נוסחא זו באמת מותר מה"ט משא"כ אם אכל מערב והניח הקליפה ולא הזמינם להסקה גלי דעתיה דאקצינהו וגם לפי סברא זו יש מקום לומר כיון דהסיק בכלים אע"ג דנעשו בתר הכי אחליק בהו פורתא שברי כלים כיון דאורחא בהכי דעתיה עלויה, ועי' הה"מ שאין נוסחא זו עיקרית וכמ"ש לעיל דהעיקר כגי' שלפנינו כדמסיק בחי' רשב"א שם:
י״ח
כ"ז שהוא חם. עי' תוס' ביצה דף ח' ד"ה אמר ר"י דאפילו ר"ש בהאי נולד מודה דהוי כמו מיא בעיבא. וקצת ל"ד דהא גם כשנקרא אפר מותר כשעדיין חם, ולפ"ד רבינו פה י"ל טעם אחר דמודה בה ר"ש דמעיקרא נקרא אש והשתא אפר. ומה שדחקו להו לומר כן נראה משום בתוס' כ' בשבת י"ט ע"ב דרב דס"ל שבת קי"ח ע"א במוקצה לטלטל כר"ש היינו אפילו בדבר דלא שייך אכילה אלא טלטול ודלא כמ"ש בח"ר דדוקא במידי דשייך אכילה בטלטול סובר רב דיש להחמיר באכילה משא"כ במידי דלא שייך אלא טלטול והתוס' לטעמייהו אזלו ולדברי התוס' יש ראיה דאל"כ מאי חידש רב על הברייתא אלא דקמ"ל דגם ר"ש מודה ועי' ביצה דף ל"ג ע"א ברש"י ולפ"ד ליתא לדברי מהרש"א שם ושם בא"ד מביאו התוס' בשם הירושלמי דבדיעבד מכסים בהסיק ביו"ט ורבינו פה לא מחלק בהכי ועי' פר"ח סי' תנ"ח. ונראה לפמ"ש שדחק עצמו המהרש"א למה התירו משום שמחת יו"ט ואי אמרינן דלא כהירושלמי אפשר לומר דגמרא מיירי בדיעבד וס"ל לרבינו דבבלי חולק בזה עם הירושלמי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

ג׳
וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביו"ט כו'. הנה רבינו שינה בלשונו הזהב דבגמרא איתא בברייתא בכור תם שנפל לבור כו' נולד בו מום ביו"ט, א"כ נקט בכור דוקא ולא קדשים שאין פודין קדשים ביו"ט אולם כונת רבינו היא לכלול מעשר דנאכל במומו לבעלים, ובברייתא תנ' בכור לבד, משום דבזמן הזה ליכא מעשר דאין מעשרין בזה"ז וכן גבי ר' טרפון דשאלו על בהמת קדשים שמתה היא או בכור או מעשר בעלי מומין וכן בירושלמי יעוי' שם הן דלפי טעם דפי' רש"י ותו' דהוי כדן את הדין א"כ במעשר לא שייך זה דרואה אדם את מעשרותיו כדאמר בבכורות סוף עד כמה וכן טעמא דמתקן לא שייך דהוי כמו ראיית טריפה, ואם נשחט ואח"כ ראה את המום ודאי דשרי דאפילו בבכור מתיר ר"י יראה אח"כ לחכם ועיין בסוגיין דרב יוסף תלי לה באשלי רברבי, והוי סבר דלר' יהודא דמותר להראות המום אחר שחיטה לחכם ליכא הך דאין רואין מומין ביו"ט יעו"ש מה דדחי אביי דאפילו לר"מ טעמא התם משום קנסא, כ"ש דמסתברא לומר לדידן דבמעשר דא"צ מומחה כלל ורואה אדם מעשרותיו לעצמו ודאי הוי כראיית טריפה כן נראה אבל לטעם רבינו שפירש שמא יראה מום שנולד ביו"ט לחכם וישחטנו והוא אסור משום מוקצה אתי שפיר דהוא הדין במעשר איכא הך גזירה דאם נפל בו מום ביו"ט הוי מוקצה. ולכן רבינו לטעמיה שפיר נקיט קדשים לכלול גם מעשר בכלל זה ודו"ק. אמנם רבנן בתוספות הקשו דבשבת מפורש דטעמיה דר"ש הוי משום מוקצה, דבשילהי פרק כירה רמי מי לית ליה לר"ש מוקצה ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן ומשני ה"ה התם אדם יושב ומצפה כו' מי יימר דנפיל בי' מומא כו' מי יימר דנפיל בי' מום קבוע וכו' מי יימר דמזדקק לי' חכם והקשו שם בתוספות דהא טעמא דר"ש הוא משום שאין רואין מומין ביו"ט וע"ש שתירצו דמשום זה לא הוי אסור בדיעבד אם ביקרו, ולכן ע"כ מטעם מוקצה הוא ואפילו היכא דנפיל בי' מום מעיו"ט מ"מ כיון דאין רואין מומין ביו"ט תו הוי מוקצה. וע"ש שנדחקו ג"כ בהך דאמר מי יימר דנפיל בי' מומא הא בנפל מום מעיו"ט פליגי אולם לשיטת רבינו אתי שפיר דכל טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא גזירה משום מום שנפל ביו"ט שאם יראנו לחכם יבוא לשוחטו ויבא לאכול מוקצה ואתי שפיר כל הסוגיא ושפיר משני מי יימר דנפיל ביה מומא. ודע דבהך דאמר דלא התיר ר"ש מוקצה אלא היכא דאדם מצפה שתכבה נרו וכן בפרק המביא קאמר בסוכה נופלת דר"ש אית לי' מוקצה דסתירת אוהל דאין אדם מצפה שתפול סוכתו באמת תמוה טובא דבפרק קמא דחולין דף י"ד אמר דהשוחט בשבת דוקא לר' יהודא דאית לי' מוקצה אסורה באכילה ליומא הא למאן דלית ליה מוקצה שרי אע"ג דאין לך מוקצה גדול מזה שאטו שייך לומר שהוא מצפה שתשחט בשבת ועיין בתוס' ד"ה מחתכין כו' דהנבילה לפני הכלבים מיירי שהי' עומד ומצפה שמא ישחטנה חרש שוטה וקטן וזה דחוק טובא לכן אמינא כך דהא דאמר אימת א"ר שמעון דמוקצה שרי דוקא היכא דלולא האיסור שהוא מוקצה מחמתו אדם מצפה לזה הענין שנתהוה עכשיו כמו מותר שמן שבקערה שלולי איסור שבת אדם מכבה נרו שישאר שמן בתוכו, וכן דלועין שפירש ר"ת שנתלשו מן המחובר ג"כ לולא איסור דתולש בשבת הלא עומדין לתלוש וכן באם נשחטה בהמה בשבת הא לולא איסור שחיטה הרי היא עומדת לשחיטה ורק האיסור מקצה אותם מדעת האדם בזה לית ליה לר"ש מוקצה אבל בסוכה שלולא סתירת אוהל שאסורה בשבת האם היה מצפה שתפול סוכתו וכן בכור דלולי יו"ט האם היה מצפה שתפול בו מום קבוע בכה"ג גם ר"ש מודה דמוקצה כה"ג אסור וזה נכון. וכיון שזכינו לזה אתי שפיר היטב סוגיא דפרק כירה דפריך מהא דמפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים כו' ואמאי מי יימר דמזדקק בעל וחכם וזה תמוה מאד דתמן כיון דאין רואין מומין ביו"ט שפיר אעפ"י שעבר וביקרו אסור משום דמי יימר דמזדקק חכם לראות באיסור משא"כ גבי נדרים שמתירין לכתחלה וכבר נתפלאו רבנן בתוספות ע"ז. ולפמש"ב א"ש. דכל עיקר דאית לי' לר"ש מוקצה משום מי יימר הוא הטעם דאפילו בלא איסורא דיו"ט מי יימר, דאל"כ הא דמיא לדלועין ולשוחט בהמה ביוהכ"פ, ובלא יו"ט דמותר החכם להזדקק לראות המום ואפ"ה חשיב ר"ש מוקצה משום זה דאף בנפל בו מום מערב יו"ט סבר ר"ש דהוי מוקצה ואף אם עבר ובקרו אסור לשחוט א"כ גם בנדרים הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק בעל וחכם. ודו"ק. אכן אכתי לא מתישבא הא דסבר ר' יהודא בבכור שנפל לבור שאם היה בו מום מערב יו"ט ולא הראהו לחכם דמותר להראותו ולשוחטו הא לפי מה שפירשנו עיקר המוקצה לר"ש הוא משום מי יימר, ור' יהודה דסובר בכ"מ מוקצה מקיל כאן טפי מר"ש דלית ליה מוקצה בכ"מ ולשיטת התו' אתי שפיר דכל עיקר ההקצאה הוא מהא דאין רואין מומין ביו"ט ור"י סבר דרואין א"כ אין כאן מוקצה כלל אמנם נראה לע"ד דר' יהודא לטעמי' דסבר דאם שחטו שלא עפ"י מומחה מראה אח"כ מומו לחכם אם הוא מום מובהק א"כ הא בידו לשוחטו ואח"כ ישאל לחכם דאז ע"כ יזדקק החכם שלא יהא הפסד קדשים היינו בכור בע"מ ואם כי זה דחוק אולי איכא טעמא אחרינא דלא חשיב לה ר"י מוקצה משום מי יימר דמזדקק חכם ודו"ק. והגם דהשמועה דפרק כירה מחוור, אכן שיטת רבינו היא כמו שפירש הרב המגיד ע"ש וא"כ צריך ביאור מאי מקשה מנדרים דמי יימר דמזדקק בעל וחכם הא כאן טעם דאין רואין מומין הוא משום מום שנולד ביום טוב וצ"ל לפי שיטת רבינו דהשתא דאין רואין הוי מוקצה ואף בדיעבד אם עבר והראהו לחכם אסור וכמו לשיטת התוספות. והיה נראה לכאורה לפרש דעת רבינו, דהיכא דנולד בבכור מום מערב יו"ט סבר רבינו ג"כ טעמא דאין רואין מפני שהוא מתקן, אלא בנולד בו מום ביו"ט לזה צריך לומר טעם שמא יתיר החכם ויבא לשוחטו דאי מפני שהוא מתקן הלא חזינן דכלים שנטמאו ביו"ט מטבילין אותן ביו"ט לכן בחלה פסק רבינו לקמן פ"ג הלכה ח' דאם לשה ביו"ט מפריש ממנה חלה א"כ הכא בנולד בו מום ביו"ט כיון שלא היה יכול להראות ולתקן מערב יו"ט בזה התירו חכמים מתקן כי האי אבל א"כ חסר הרבה בדברי רבינו ועוד בר מן דין לא דמי דכאן הרי קודם יו"ט לא היתה ראוי' לאכילה וביו"ט ע"י ראיית חכם היא מותרת הוי מתקן. משא"כ תמן שקודם יו"ט הא היו הכלים טהורים וכן העיסה קודם שלשה לא היתה מחויבת בחלה. דאם עשה קבין קבין או לשה במי פירות וכי"ב הלא היתה ראויה לאכילה רק ביו"ט שגלגלה ולשה אז נאסרת מחמת שהיא טבולה לחלה לכן התירו חכמים בכה"ג וזה נכון ועיין שער המלך. ודע דבאפרוח שנולד ביו"ט פליגי דחד תנא דברייתא שרי הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן להא ובירושלמי פריך אלא מעתה צד צבי נימא הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה כו' וכבר פירשו רבוותא קדמאי דגמרא דילן לא חייש להא דשאני תמן דקודם לידה לא היתה שייכ' שחיטה כלל משא"כ בצבי במדבר, ונתבונן בנולד בבכור מום בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה ואינו ראוי לשאלה א"כ לא היה ראוי לשחיטה אע"ג ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה מ"מ הא לא הוי חזי לאכילה ובפרט למ"ד דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ ע"י המום מתיר עצמו בשחיטה וכיון דאסתלק מעליו איסור שהי' אוסרו מאכילה כ"ש שמתיר עצמו גם משום מוקצה אכן ניחזי אם נולד בו מום ביו"ט הרי קודם ראיית המום אם היו שוחטין אותו ודאי דמן התורה מותר באכילה, אלא מדרבנן הוא דאסור כיון שנשחט בלא ראיית חכם והוי מוקצה כיון דאין רואין מומין ביו"ט הוי מוקצה עד שעה שיראהו דלא איתקן לאכילה עד שיראהו החכם ובראיית החכם הא לא שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דכבר הי' מתיר איסור עצמו קודם משעה שנולד בו המום. בינה זאת לומר בטעמא דר' יהודא הנשיא בברייתא בבכור תם שנפל לבור דר' יהודא הנשיא אומר אם יש בו מום יעלה וישחוט והרי מוקצה הוא ובכה"ג כו"ע מודו דמי יימר דנפיל בי' מומא ואת"ל כו' מום קבוע אך לפ"ז ניחא דטעמא דר"י הנשיא הוא משום שמתיר עצמו בשחיטה. ואיהו סבר דרואין מומין ביו"ט א"כ מיד דנפיל ביה מומא הא מתיר עצמו בשחיטה ומיגו דמתיר עצמו מסלק ג"כ הקצאתו מקודם שתיכף כשהמום מתיר אותו תיכף מסלק ג"כ ההקצאה ממנו ודו"ק. אך קשה א"כ מאי פריך על ר' יהודא דמשנתינו דמשני לא צריכא דנפיל ביה מומא. ופריך והא מוקצה נינהו ואמאי הא סד"א דמתיר עצמו בשחיטה כיון דנולד בו המום ביום טוב. וכן לשיטת רבינו לא יתכן כן כיון דכל עיקר טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא שמא ישחטנו ונמצא שחיט מוקצה ולפי מה שביארנו הא למאן דשרי אפרוח שנולד ביום טוב כל עיקר ההקצאה הוא מחמת דאין רואין מומין ביו"ט. לכן נראה לפרש דכן כוונת הגמרא, דעיקר ענין דמוקצה הוא מקרא דוהכינו אשר יביאו שיהא מוכן מה שיובא בשבת ויו"ט היינו שהדבר שישנו מערב שבת ומערב יו"ט צריך הכנה, אבל מי שאינו כלל בסוג ההוי' בערב שבת כמו אם נברא דבר בשבת שרי שאין שייך כאן מוקצה כיון שלא הי' בעולם כלל ודווקא בהנך שהי' בעולם כמו בגשמים היורדים ביו"ט דפריך בפרק מי שהוציאוהו דהו"ל נולד ואסירי משום דבעיבא מיבלע בליעי והיו מיהא בעבים אלא דבלועים הוו, וכן כולם כמו אפר שהוסק ביו"ט דקודם יו"ט היו עצים אע"ג שאינן בהווייתן של עכשיו והיו בסוג אחר מ"מ לא חשיב כאילו לא היו בעולם כלל מקודם יום טוב, משא"כ בביצה שנעשית אפרוח שנתהוה מסוג הדומם להיות חי והוי כבריה חדשה שלא היתה בגדר הוי' כלל קודם יו"ט וא"כ מי הקצהו, ותיכף שבא לגדר הווי' תיכף חזי לאוכלו וזהו שאמרו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמעיקרא בביצה לא הי' מותר בשחיטה שאין לו התיחסות כלל אל סוג החי ובמה שנולד נעשה חי שתתיחס אליו השחיטה ותו לא שייך מוקצה דמי הקצהו. וההקצאה דמקודם לא מדחה אותו ממה שהוא חזי כשהוא חי שההקצאה היתה כשאינו בגדר חי ועכשיו הוא חי ואינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר דומם לדחותו אח"כ כשנתהוה חי כמו שאינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר האפס להקצותו כשהוא בסוג ההווי' והבן וא"כ לפ"ז מובן שאינו דומה לזה כלל בכור שנפל בו מום ביום טוב, שהוא הי' בהוויתו של עכשיו אלא דקדושתו גרמה לו להיות אסור בשחיטה ודו"ק. ובירושלמי אמר כן על עגל שנולד ביום טוב שהוא מתיר עצמו בשחיטה ע"כ אין המובן כדפרישית לכן פריך שפיר הרי מדבריות, דהבהמה ניתרת בשחיטת אמה והיא כחי' לכל דברי' וראיתי להרב המאירי שמאריך הרבה בירושלמי ובאמת שיטת הירושלמי היא דלא כדסבר בבבלי דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה הוי אוכלא דאיפרת ומפרש בריש מכילתין משום דכשנולדה יש לה טעם אחר מבהיותה במעי אמה ועוד שאינה מגדלת אפרוח עד שתוולד ולכך אינה בטילה לאמה עכשיו שנולדה וא"כ היא מחוסרת הכנה [ויש נפ"מ בין הטעמים לענין ביצה שנולדה מספנא דארעא דאינה מגדלת אפרוח וא"כ מותרת לטעם זה בנולדה ביו"ט] ואע"ג שאילו ידע שתוולד הביצה היום היה מכינה מ"מ נעשה כמוקצה שיבש מערב יו"ט ולא ידע דאסורה [ופליג בזה על בבלי דרב כהנא שרי כה"ג בדף כ"ד] אבל מהכנה דרבה שהוא בהכנה הנעשה מיו"ט לשבת ואיפכא מזה לא מדכר ירושלמי כלל. ולכך בעגל קאמר דהא לא הכינו ע"ז אמר עגל מאתמול גומר פירוש דהוא כבר גמור מאתמול וא"כ אינו נולד דאתמול היה מה שהוא עכשיו לא כן ביצה דהוי' נולד שעכשיו נגמרה עכשיו נולדה ולכך פריך הגע עצמך שסיים וא"כ אתמול לא היה ראוי ללידה ולא מהני הכנה דאתמול והוי נולד ואסור וכן בעגל שנולד מן הטריפה ביו"ט. נעשה כדבר מוכן טעון בדבר שאינו מוכן פירוש דההכנה שלה מהני אעפ"י שלא נולדה וכ"ז דלא כהבבלי שסובר דכ"ז שלא נולדה לא מועיל לה הכנה, אלא דבעגל שנולד מן הטריפה הוא משום דאמה ג"כ מוכנת לכלבים, והיא מוכנת אגב אמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, ובביצה סובר דהוי אוכלא דאיפרת ובעגל שנולד מן הכשירה לא שייך אוכלא דאפרת וכמו דאמר בתמורה ל"א וולד טריפה מותר כו' דמאוירא קא רבייא אבל ביצה כו' מגופא דתרנגולתא קא רבייא ע"ש ברש"י ולכך לא שרי בה אלא משום דהיא מוכנת אגב אמה לשחיטה ודו"ק. ולפי מה שפירשתי שיטת תלמודין לעיל בהא דמתיר עצמו בשחיטה אתי שפיר מה דפריך בדף ל"ז לאיסור מוקצה לא חששו שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב דהא מתיר עצמו בשחיטה אלא דלרב לטעמי' דלא סבר זה מקשה ושתיק רב ודו"ק בכ"ז היטב. בהשגות. נ"ב שתי ההשגות הן דיבור אחד. וכצ"ל אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט ולמה אין רואין אותו.
ד׳
בהשגות. נ"ב שתי ההשגות הן דיבור אחד. וכצ"ל אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט ולמה אין רואין אותו. בכור שנולד ומומו עמו ה"ז מוכן ואין מבקרים אותו ביו"ט ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו ה"ז שוחט ואוכל. זהו כפי מה דבעי שם אם יש מוקצה לחצי שבת ופשיט מהך דאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן אלמא דאין מוקצה ועיי"ש דאיכא תרי לישני ופסק כלישנא בתרא דאין מוקצה וכן כתבו הפוסקים ז"ל. אולם קשה לדעתי משמועה דפרק כירה דף מ"ו מתיב רמי ב"ח מפירין נדרים בשבת ואמאי לימא דמי יימר דמזדקיק לה בעל וכן פריך שם מנשאלין לנדרים כו' מי יימר דמזדקיק ליה חכם. והשתא קשה לימא דנדרה בשבת וא"כ הוי חזי ואדחי והדר חזי ואין מוקצה לחצי שבת ודוחק לומר דמשמע ליה דמיירי כשנדרה אפילו קודם השבת אלא שאביה שמע בשבת וכי"ב ועיין בשלהי שבת כשהיה לו פנאי לשאול כו' ולפ"ז מוכח דהך סוגיא ורמי בר חמא סברי יש מוקצה לחצי שבת ודלא כפסק רבוותא. וע"כ לומר דאין מוקצה לחצי שבת דאמרינן הוא דווקא היכא דלא דחיי' בידים הא היכא דדחייה בידים כמו גבי נדרים שהיא אסרה הככר לכו"ע יש מוקצה ולפ"ז מאי פריך מהא דהיה אוכל בענבים וכו' והעלן לגג וכן כי פשיט מקדירות דתמן הא הוי מוקצה דדחי' בידים ואפ"ה אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת. והנראה דאימת אמרינן גבי מוקצה דדחי' בידים דלחצי שבת אין מוקצה דווקא בהנך דבשעה שדחי' בידים הי' הדחוי ע"מ שיהא חזי לבתר זמנא כמו קדירות וכן שהעלן לגג לעשות מהן גרוגרות רק דהדר איחזי בהאי יומא אבל כאן בנדרים אטו כי נדרה נדרה ע"מ שיפר לה בעלה או שישאל לחכם הא בשעת הנודר כוונת הנודרים היא שיהיו אסורין באכילתם נגד מה שנתהוה אח"כ ע"י שחלה והפרה בכה"ג לכו"ע הוי מוקצה לחצי שבת. ועדיפא טפי מנולד בו מום בבכור שנולד ביום טוב דאע"ג דמעיקרא הוי מוכן אגב אמו וכי נולד איתקצאי והדר כי נפיל בו מום הדר חזי אפ"ה לכו"ע יש מוקצה לחצי שבת ועיין מאירי ודו"ק. והנה בפרק קמא דחולין אמר תנא תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל כו' ואמר רב דמוקצה הוי ופריך והא מתניתין דהשוחט בשבת ויום הכפורים ודרש רב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא דר' יהודא היא הא ר"מ שרי. ומשני כי שרי דר"מ כגון שהיה לו חולה מבעו"י והבריא דבכה"ג מוקצה ליכא רק משום מעשה שבת יש לאסור ואפ"ה משמע ממשנתינו דבכה"ג אסור דדומיא דיוהכ"פ תני [עיין תוספות שם] וע"כ כר' יהודא דהמבשל בשבת אתיא ונתקשו רבנן בתוספות דאם יש מוקצה לחצי שבת אמאי לא אסור משום מוקצה דכיון שהבריא תו הוי מוקצה מחמת איסור יעו"ש. והנראה לי דנתבונן נא שם בסוגיא דקאמר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת פירש"י לחולה שנחלה היום, דאי נחלה מאתמול לא הוי מוקצה. והא דלעת טובא הוו ואטו נסתלק מכלם איסור מוקצה בשביל שהחולה צריך לדלעת ומי דחיק לרש"י לאוקמי' בשאין אלא דלעת אחת. וצ"ל או משום דחולה שצריך לדלעת אחת ורצו עשרה וקצצו עשרה דלעת והביאו בזה אחר זה כולם עשו ברשות כדאמר רבה פרק רבי ישמעאל במנחות. וכן קיי"ל לכן איסתלק מוקצה מכל הדלעת אם צריך אף רק לדלעת אחת או דאמרינן בכה"ג ברירה דהובררה דהיא היתה עומדת לחולה מקודם השבת שהרי הוא אוכל ממנה. ולפ"ז אתי שפיר דמאן איהו דאמר יש מוקצה לחצי שבת לחד לישנא איהו רבא דפרק אין צדין ואיהו יאמר דנסבין חבריא דכר' יהודא היא הוא מטעם אחר דע"כ דומיא דיוהכ"פ קתני דבכל זימנא אסור ולר' מאיר איכא גוונא דשרי דליכא מוקצה בכה"ג דתני במשנתינו דשוחט מתחייב בנפשו [תוספות שם] כגון דאיכא חולה בעיר שצריך לאכול בשר והוא מסוכן שנתנה שבת לחללה עליו אלא שהוא לא שמע שהוא חולה ושחטה בלא ידיעתו שיש חולה דבכה"ג סבר רבא במנחות דחייב משום דלא שמע דזיל בתר מחשבתו ומוקצה ליכא כיון דאי הוי ידע מן החולה לא הוי מקצה דהא חזי לחולה לשחוט לצרכו אע"ג דאיהו לא ידע מ"מ הוי רק חסרון ידיעה ואין מוקצה בשביל זה וכדאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו אין זה מוקצה [ויש לחלק] אלא דאסורה לבריא משום מעשה שבת, דלא עדיף מלא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה והעלה תינוק ודגים דחייב ודו"ק. ורבינו לעיל פ"ב מהלכות שבת פסק כרבה דרבו הוי דפטור וא"כ אין זה מעשה שבת ואינו מתחייב בנפשו וע"כ מוכח דאין מוקצה לחצי שבת דע"כ מוקי כשהי' לו חולה והבריא ומזה מוכח דגרסתינו והיא גירסת רבינו עיקר דרבה לקולא ורבא לחומרא ודלא כגירסת ההשגות שם עיי"ש. ודו"ק. וכן מוכח מירושלמי דבעי מעתה עגל בכור שנולד מן הטריפה מותר כו' דבלא נולד מן הטריפה הוי חזי אגב אמו לשחטה ונולד אידחי לי' והוי מוקצה לחצי שבת ואין מוקצה לחצי שבת אבל עגל שנולד מן הטריפה דמעיקרא לא הוי מוכן דסבר דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם אלא שנעשה כדבר מוכן הטמון בדבר שאינו מוכן דמהני הכנתו קודם כמו שפירשתי שיטתו לעיל הלכה ג' ע"ז פריך דכיון דאסור לראות מום ביו"ט א"כ אינו מוכן מבעו"י ומשני כגון שעבר המומחה [פי' שעבר דרך שם שנולד וראהו שלא הי' אסור מעולם ולכך מותר לראות ודו"ק] או כיון שעבר וראהו הוי מוכן מעיקרא ודוקא בנולד מום מערב יו"ט ולא הראהו דאדחי' מדעתו הוי מוקצה אפי' אם עבר המומחה והתירו ביום טוב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

ט׳
העומד עה"מ מעיו"ט. עי' מ"מ ומש"ל פ"ו הט"ז ד"נ בזה בס"ד:
י״ב
[במ"מ. או מעין מלאכתן הראשונה. ע' פכ"ה דשבת הי"ב דפ' רבינו כת"ק ומ"ט נקט המ"מ הכא כר"י ודו"ל דיו"ט חמיר לענין מוקצה טפי משבת ועי' חולין י"ד ב' דקרי לי' נולד]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

י״ח
מי ששחט חיה או עוף לא יכתוש גוש עפר ביום טוב לכסות דכיסוי עשה וכתישה היא תולדות טוחן ויש בה עשה דיו"ט ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דוחה את לא תעשה ועשה דיו"ט כדילפינן מכלאים בציצית במצות כ"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

א׳
אפרוח שנולד ביו"ט אסור וכו'. כתב ה"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו"ט הסמוך לו ויש מתירים ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב"א. ולא ידעתי כונת ה"ה במ"ש ואפילו ביומו מותר לחולה בודאי בחולה שיש בו סכנה מיירי דאי לאו הכי איך מותר לשחוט בשבת ואי הכי אפילו נבלות וטריפות מאכילין אותו ומה טעם לתלות היתר זה גבי בריא לענין עגל שנולד בשבת, אולי משגה הוא וט"ס וצ"ע: *(ע' בעבה"ק להרשב"א):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

א׳
אפרוח שנולד ביום טוב אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביום טוב אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואלו שחט אמו הי' זה שבמעיה מותר ביום טוב אף על פי שלא נולד. ועגל שנולד ביו"ט, כתב המ"מ ודין העגל שמותר ביומו כתוב בהלכות והוא דקים לי' שכלו חדשיו ומבואר זה בד' רבינו פ"ד מהל' מאכלות אסורות ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו"ט הסמוך לו ויש מתירין ואפי' ביומו מותר לחולה עכ"ל, נ. ב. עי' לח"מ ומל"מ שתמהו מאד בזה ולדעתי כונתו דמותר לחולה היינו לשחוט בשביל חולה ומותר לבריא כדאי' בחולין דף ט"ו, ומצאתי בכסף נבחר שהביא כן מס' עבוה"ק כמו שציין המגיה.
י״א
עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד. הנה בביצה ג' ע"א אמרינן פירות הנושרין טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובתוס' שם ד"ה גזירה הביאו מה שפירש"י בדף כ"ד על מה דאמרינן שם דנכרי שהביא דורן לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור, דטעמא משום מוקצה הוא, והקשו א"כ למה לן טעמא משום גזירה דיעלה ויתלוש ותירצו דהכא אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה, והקשו שוב דרש"י בעצמו פירש שם דהוי מוקצה כגרוגרות וצימוקין ואפי' ר"ש מודה דאסורין משום מוקצה, וכתבו דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבין ומוכן לעורבין הוה מוכן לאדם, ולכך צריכנן טעמא דשמא יעלה ויתלוש, והנה הרי"ף כתב גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דאסור משום נולד ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש, ופירשו שם דאלו הם שני טעמים, וצריך ביאור למה לן הנך תרי טעמי ולא סגי בטעמא דנולד לחודא, וגם יש להבין למה הוו נולד ע"י שנשרו, ורש"י בדף כ"ד והתוס' הנ"ל הזכירו מוקצה אבל לא נולד, וברמב"ם כתב רק טעמא משום נולד. עוד יש לעיין דהרמב"ן במלחמות ריש פ"ג דביצה הוכיח דתרנגולת העומדת לאכילה אפי' בשבת מותרת הביצה משום דמוקצה שקפץ עליו האיסור שלא מדעת בעלים לא הוי מוקצה והוכיח זה מהא דאסרו פירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה, וקשה דהא כתב הרי"ף דעצים שנשרו מן הדקל הוי נולד, עוד קשה על הרמב"ן דסובר דבפירות הנושרין לא הוי מוקצה אפילו לר"י דאית ליה מוקצה דהא בשבת דף קכ"ב גבי עכו"ם שלקט עשבים פריך מגמ' מהא דאסור להעמיד בהמה ע"ג מוקצה, ופירש"י דה"נ מוקצה הוא, וכן הרמב"ן בעצמו כתב שם להלכה דעשבין שליקטן העכו"ם הוי מוקצה וכתב שם עוד דפירות שתלש הגוי הוי מוקצה, עוד קשה טובא דהרשב"א ריש ביצה הביא דברי הרמב"ן והקשה עליו מסוגיא דמקום שנהגו דאמר בגמ' להדיא דהוי מוקצה, והרמב"ן בפ' אין צדין שם הביא ראיה להיפך מסוגיא דשם דלא גזר אלא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה והיא תימה גדולה דהא בגמ' מקשינן להדיא והא מוקצה נינהו. ונראה בדעת הרמב"ן דסובר דמה דאמר הגמ' בפסחים נ"ו ע"ב דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם וכתבו שם בתוס' דאפשר דלא שייך זה אלא ביש לו עורבין וכן מפורש ברש"י שם, סובר כן גם הרמב"ן אבל סובר דדוחק להעמיד מתניתין דאנשי יריחו דאיירי שהיו להם עורבין דמאי פסקת. דהא עורבים אינם שכיחים שיגדלו אותם, ועורבי הפקר לא שייך שיהא דעתו עליהם ולא הוי כלל מוכנים לעורבים, לכן סובר הרמב"ן דהך סברא לא שייך אלא לעיקר דין מוקצה, דמה דדבר המחובר חשיב מוקצה נראה משום דבמחובר לא חשיבי הפירות אוכל ומצאתי שכתב כן הפנ"י בביצה דף כ"ד, והביא ראיה לזה מהא דדבר המחובר לא מקבל טומאה, אכן באמת אין מזה ראיה דאפשר לומר דמחובר נמי חשיב אוכל והא דמחובר אינו מקבל טומאה זהו דין מיוחד בטומאת אוכלים דבעינן שיהא דוקא דבר התלוש, דמחובר לא מקבל טומאה, ובאמת יש לומר דחשיב אוכל, אבל נראה להוכיח כן מגמרא מפורשת בפסחים ל"ד גבי הא דתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורים מלטמא ואסורים מלאכול, ופירש"י דאחרי שחיברן בקרקע בטלי מתורת אוכל ומפורש דכשהוא מחובר אין עליו שם אוכל, ופירושו של רש"י שם בגמ' מוכרח הוא מדפריך ומאחר דטהורין מלטמא אמאי אסורים מלאכול, ומשני מאי אסורים אסורים לזרים, ואם נימא דזהו רק דין בטומאה דאינו מקבל טומאה אלא בתלוש, מנ"ל שיתבטל מהם איסור תרומה אחרי ששתלן ובמה יצאו מתורת תרומה ובודאי אסורים לזרים, וע"כ דהגמ' סבר דטעם דמחובר הוא משום דנתבטל מתורת אוכל בחיבורן, ולכן בטל מהן גם דין התרומה, ובאמת הוא כן גם לפי המסקנא, ומאי דאסורים לזרים הוא רק משום גזירה וכדין גידולי תרומה, ומהאי טעמא דבר המחובר חשיב מוקצה כיון דליכא עלייהו תורת אוכל, ולכן סובר הרמב"ן דהך סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם לא מהני אלא לעיקר דין הכנה של מחובר, דמ"ד דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם סובר דאף דמחובר ליכא עליה שם אוכל מ"מ כיון דהוא מוכן לעורבים לא הוי מוקצה ואפילו אין לו עורבים כיון דהוא ראוי לעורבים אין ע"ז שם מוקצה של דבר שאינו ראוי, אמנם כל זה לא מהני אלא אי חשבינן ליה מוקצה מצד חשיבותו והוה דבר שאינו ראוי בזה מהני מה דמוכן לעורבים והוי דבר הראוי, אבל אם אנו דנין מצד הקצאת הבעלים דלא היה דעתם ע"ז בודאי לא מהני מה דראוי לעורבין כיון דבודאי לאו דעתו של הבעלים על אכילת עורבין, ולכן מוכיח שפיר הרמב"ן דלגבי הבעלים לא הוי הקצאה כלל, כיון דבאמת אפשר לתלשו, ורק משום איסור שבת הוא שקפץ עליו, משום זה לא הוי הקצאה, ולכן אם נפל בעצמו דלא עבר על איסור שבת אינו אסור משום מוקצה. והנה בחולין קכ"ז ע"ב תנן תאנים שצמקו באביהן מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת, וכן פסק הרמב"ם בפ"ח משבת ה"ד ובפ"ב מטומאת אוכלים הל' ל"ה, ונראה דכי אמרינן דפירות הנושרין חשיבי מוקצה והוי כנולד, הוא דוקא בהנך פירות שלא צמקו באביהן בע"ש ויונקין מהאילן דכיון דלא חשיבי אוכל, וכשנשרו בשבת חשיבי כנולד, אבל פירות שצמקו באביהן אם נשרו בשבת לא חשיבי נולד דגם לפני זה הא חשיבי אוכל ומטמאין טומאת אוכלין, ומ"מ בודאי הוה עליהם תורת מחובר לענין שבת והתולש מהן חייב חטאת, וכן גבי עצים שנשרו מן הדקל דכתב הרי"ף דחשיבי נולד, היא דוקא באלו הענפים היונקים מהאילן אבל ענפים שיבשו ואין יונקין כלל מן האילן חשיבי עצים ולא הוי בנשירתן כנולד, ולכן מיושב שפיר מה שהוצרך הרי"ף לאסור עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט להסקה משום ב' הטעמים הנ"ל, והוא משום דענפים שלא יבשו ועדיין יונקין מן האילן חשיבי נולד ממש דכמו בפירות המחוברין כל זמן שיונקין לא חשיבי אוכלין, ה"נ ענפים היונקין מן האילן לא חשיבי עצי הסקה בחיבורן וע"י תלישתן נעשו עצים להסקה והוו נולד אבל זה הטעם מהני רק על אלו היונקין מן האילן וגדלים אתו, אכן הלא בין אלה שנפלו יש בודאי גם ענפים יבשים שיבשו לפני שנשרו, ובהנך ליכא נולד לכן הוצרך לאוסרם משום שמא יעלה ויתלוש, דאף ביבשים חייב משום תולש, ומשום זה הוצרך הגמ' ריש ביצה לאסור פירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש, דבאלה שצמקו מע"ש לא חשיבי נולד בנשרו בשבת, והא דפריך הגמ' בפסחים גבי אנשי יריחו והא מוקצה נינהו, היינו משום אלה שלא צמקו באביהן ומה דלא מהני טעמא דגזירה שמא יעלה ויתלוש לחוד, אפשר לומר כמו שכתב הגרעק"א דנ"מ לגבי ספק נשרו ביו"ט דמשום גזירה מותר בספק אבל ספק נולד ומוקצה אסור. ומיושב נמי מה שכתב הרמב"ן בפירות שתלשן נכרי בשבת דהוי מוקצה, והוא משום דבפירות שתולש הגוי הלא הוא תולש גם מפירות היונקין שלא צמקו באביהן והנך בחיבורן לא חשיבי אוכלין ולכן אסורים ודאי משום מוקצה, ומה שהביא מפירות הנושרין דאסירי רק משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ולא משום מוקצה, זהו מהנך פירות שצמקו לפני זה באביהן דאין בהם איסור מוקצה אלא אסירי משום גזירה והוכיח רק משם דמה דאסירי לקחת משום איסור שקפץ עליהם לא אמרינן בזה דהוי הקצאה. והנה הגרעק"א כתב דנ"מ בהך טעמא דשמא יעלה ויתלוש, היכי דיושב ומצפה דאי משום נולד לא אסירי היכי דיושב ומצפה, דלא חשיבי אז כנולד, אבל קשה לומר כן בעצים שנשרו דהתם לא שייך יושב ומצפה דדוקא בפירות הנושרין מהני יושב ומצפה משום שדרכן ליפול מן האילן וכדאמרינן בגמ' תאנים מידע ידיע דנתרי אבל עצים שנשרו לא שכיחי, ודוחק לומר דאיירי אם ביה"ש היה רוח סערה והיה מצוי שינשרו הענפים, ואפשר דאף בפירות היונקים לא מהני יושב ומצפה, דלא מהני אלא באלו שצמקו באביהן וחשיבי אוכל, אבל בהנך דלפני כך היו מחוברים לגמרי וינקו לא מהני יושב ומצפה להוציאם מכלל מוקצה וכדאמרינן בביצה כ"ו ע"ב דלא מהני הזמנה בגרוגרות וצימוקין, ובזה מיושב דעת רש"י בדף כ"ד ע"ב, דהתם בנכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט מיירי שתלשן ביו"ט ולכן כתב שם דהוי מוקצה משום דדחינהו בידים לגבי זה שלא יתלשם, ולא שייך ע"ז יושב ומצפה, דלא מהני יושב ומצפה לאלו הפירות שלא צמקו באביהן ויונקין מן האילן, ואף דבשל נכרי מיירי דלא שייך טעמא מדלא לקטינהו מאתמול כבר כתב רש"י דאין בין של ישראל לשל נכרי. ובתוס' שבת קכ"ב ע"א וכן בביצה שם הקשו דאמאי אסור בעשבים משום מוקצה הא הבהמה יכולה בעצמה לילך ולאכול והוי מוכן לבהמה, ותירצו דאיירי בתרי עברי דנהרא, והרמב"ן כתב דעשבים הוי ודאי מוקצה ולא חילק, וברשב"א כתב דלא כדברי התוס' שכתב דהא אוקימנא בדקאי באפר ואזלה ואכלה, והביא דמה שהעמיד ר"ת בתרי עברי דנהרא הוא דחוק עיי"ש, וקשה דלא ביאר כלל למה הוי מוקצה היכי דהבהמה יכולה לאכול בעצמה, ונראה דלפי"מ דמבואר בפסחים נ"ו ע"ב דלרבין הוי פלוגתא דרבנן ואנשי יריחו אי מוכן לעורבין הוה מוכן לאדם, ורבנן מיחו באנשי יריחו משום דס"ל דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, לפי"ז אפשר דאף לענין אכילת הבהמה גופה לא מהני מה שהבהמה יכולה לאכול בעצמה, כיון דעכ"פ המחובר לא חשיבי אוכל ובמה שנתלש נעשה אוכל, לכן אף דהבהמה עצמה מותרת וכדדרשו חז"ל מלמען ינוח, מ"מ במה שנעשה אוכל ע"י התלישה לענין זה נשאר מוקצה לענין טילטול האדם, ולא מהני מה דראוי להבהמה, ולפי"ז באמת לא פסקינן דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם, ומבואר מה דפסק הרמב"ם פ"ב מיו"ט ה"א גבי עגל שנולד דדוקא אם היה מוכן ע"ג אמו, וממילא דעגל שנולד מן הטריפה באמת אסור אף דהיה מוכן לכלבים, דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם ופסק כרבין שם בפסחים ודלא כעולא, והמ"מ דחק לפרש דאין כונת הרמב"ם כן, אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע אלא כמש"כ, שוב מצאתי שרבינו חננאל בפסחים כתב להדיא ומסקינן כרבין דפליגי במוכן לעורבים. והנה מש"כ לבאר לפי דעת הרמב"ן הסוגיא דפסחים, לא ראיתי דברי המלחמות פ' מקום שנהגו, דלפי"מ שכתב שם אין הדברים שכתבנו מכוונים, אלא דיעלו דברינו ליישב שיטת הרי"ף, אמנם דברי הרמב"ן שם אינם מובנים כלל וצריכים ביאור, וגם בפשוטם סותרים הם לדברי הרמב"ן בפ' אין צדין, דהרמב"ן כתב שם וז"ל אלא של בין הכיפין הוא כדברי ר"ח הנסבכין וכו' והם מוקצים לאדם לפי שאין עולין באילן ואע"פ שדעתו על נשירתן מוקצה מחמת איסור הוא ואין ספיקו מתיר, למה זה דומה לשמן שבנר כו' אף כאן גזירה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברין עושה אותו מוקצה של איסור אבל מוכנים במקומם לעורבים עכ"ל, ולפי דבריו צ"ל דגם המחוברין דהיינו של מכבדות דטעמא הוא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש מה דלא הוי מוקצה הוא משום דמוכנים לעורבים, וגם מבואר בדבריו שמפרש הסוגיא לר' יהודה דאוסר מוקצה מחמת איסור, והרמב"ן במלחמות בפ' אין צדין במה דמביא ראיה מסוגיא זו דתולש מן המחובר לא הוי מוקצה כתב בפי' אליבא דר"ש ומחלק ממותר השמן בקערה ועששית דהתם דחייה בידים, ולכאורה היה צ"ל דמה דחידש הרמב"ן דתולש לא הוי מוקצה וכתב בטעמא דמילתא בפ"ב דביצה בהא דלכם ולא לכלבים משום דממוקצה שקפץ עליו האיסור לא הוי מוקצה קאי שם אליבא דר"ש, אבל א"א לומר כן דהא הוכיח הרמב"ן שם הך סברא מהא דאמרינן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, אלמא דמקרי מוכן לאדם אף שהיה אסור לשחוט וזה קאי אליבא דר' יהודה. אמנם דבאמת צריך להבין עיקר חידושו של הרמב"ן דמוקצה שקפץ עליו האיסור מותר אף לר' יהודה מ"ש מכל מוקצה מחמת איסור כמו מותר השמן שבנר דאף שנכבה הנר אין כאן איסור ולא עבר על איסור שבת ומ"מ הוי מוקצה ועיי"ש ברמב"ן. ונראה דהרמב"ן לשיטתו דסובר בנר שהדליקו בו באותה שבת דמהני תנאי, וכמו שכתבו הרמב"ן והר"ן בהלכות בביצה ל' ע"ב לענין תנאה בסוכה רעועה, ובשבת מ"ד ע"א, ולכן ס"ל דהיכי דדעתיה עליה אלא שהאיסור מונע לא הוי מוקצה ובנר שהדליקו באותה שבת כיון דדחייה כמש"כ הרמב"ן אין דעתו ע"ז וצריך תנאי, ועיין בחידושי הרמב"ן פ' כירה שכתב מקודם כדעת התוס' דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בשבת, וכן נראה סוגית הבבלי עד שמצאתי בירושלמי דמהני תנאי אף בנר שהדליקו באותה שבת, עיי"ש. ולפי"ז צריך לומר דבזה גופא תלוי פירושי הרמב"ן דפסחים והרמב"ן דביצה ועיי"ש ברמב"ן בביצה שכתב מקודם פירוש אחר והוסיף זה החידוש דמוקצה שקפץ עליו איסור אם הותר האיסור בלא איסור שבת לא הוי מוקצה וכתב דלשון זה צריך הכרע, ונראה דמה דחידש הרמב"ן האי סברא אף דלא ס"ל שם מקודם, הוא משום דע"פ דברי הירושלמי גבי נר דמהני תנאי ה"נ לא הוי מוקצה היכי שקפץ עליו האיסור, וכש"נ. והנה למעלה כתבנו דמה דצריך הרי"ף לטעמא דנולד בעצים שנשרו מן הדקל הוא כמש"כ הגרעק"א דאם משום גזירה א"כ בספק נשרו ביו"ט מותר אבל ספק מוקצה אסור, ויש לבאר עוד באופן אחר, דהמג"א מסתפק אי מוקצה אסור בהנאה והביא מד' התוס' בע"ז דלא אסור גבי שבח עצים בפת משום מוקצה כיון דאינו אסור בהנאה, וכתב עוד ובפסחים מ"ז משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה, ובס' מחה"ש תמה ע"ז והביא מה שכתב בזה התו"ש והחמד משה ועיין מה שכתב בזה הגרעק"א במערכה לביצה, והמחה"ש כתב שהוא ט"ס בד' המג"א וצ"ל מותר והוא דחוק, והם כתבו בכונת הגמ' דהאיסור הוא טילטול ובאמת שכ"כ המג"א בסי' תק"ז, אלא דזה כתב לדעת התוס' דמוקצה מותר בהנאה. והנה התוס' בשבת י"ט ע"ב הקשו בהא דרב אסר כרכי דזוזי, והא רב במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש, ותירצו דכרכי דזוזי הוה מוקצה מחמת מיאוס וחמיר טפי, וברשב"א תירץ דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטל דוקא במידי דחזי לאכילה, אבל בדבר שאינו אלא לטלטול ס"ל כר' יהודה ע"ש, ונראה לתרץ קושית התוס' דהא דרב ס"ל במוקצה לאכילה כר"י, לאו דוקא אכילה, אלא תשמיש במוקצה נמי חשיבי כאכילה וכרכי דזוזי דמטלטלן להשתמש בהם אסורים, ולפי"ז יש לבאר שיטת המג"א, דמדברי הגמ' בביצה דף י"ב במה דאמר ליפלגו באבנים ופירש"י דאיסור טילטול דמוקצה הוא משום גזירה דהוצאה מוכח דטילטול מוקצה הוא מדרבנן, ואף דזה אמר רב יוסף מ"מ מדמתקיף ליה לרבה ומאי קושיא הא רבה ס"ל הכנה, וע"כ דטילטול מוקצה לא שייך להכנה דרבה, ולכן מפרש המג"א דמה דאמר הגמ' בפסחים מ"ז ע"ב ועייל עצי מוקצה היינו מה שמבשל בעצי מוקצה, וצריך לומר דסובר המג"א עוד יותר דמשתמש במוקצה דהוא מגדר אכילה לא שייך אלא בעיקר השימוש שיש בו ההנאה וכמו כרכי דזוזי שמה שמכסה הסחורה בהמחצלת הוא עיקר הנאתו, אבל הבערת העצים אינו עיקר הנאתו אלא מה שמשתמש לבשל בהם, וכן כתב רש"י שם ד"ה ועייל עצי מוקצה וז"ל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה, אכן מה שכתב המג"א דמד' הגמ' הוא סתירה לד' התוס' בע"ז, יש לומר דאף דאסור לבשל באש של מוקצה ולהנות מן המוקצה מ"מ אין האיסור על ההנאה אלא התשמיש אבל אם אפה עכו"ם בעצי מוקצה לא נאסר הפת בהנאה דלענין זה אמרי' דאין מוקצה אסור בהנאה, ובודאי אין איסור לישב בצילו של מוקצה דהא אפילו לישב על מוקצה כתב הרמב"ן בשבת דף קכ"ב דליכא איסור, דכיון שאינו מטלטלו ועושה בו מעשה לא חשיב שימוש ולא דמי לכרכי דזוזי שמשתמש בהם ונשחקין בתשמישן ודמי לאכילה, עיין מג"א סי' תק"ט, ובזה נוכל לבאר דברי המג"א בסי' תק"ז שכתב דמד' התוס' בפסחים דף ה' מוכח דכל שאינו יכול ליהנות מתחילת ההבערה אסור להבעיר ביו"ט, וכבר תמה ע"ז בחמד משה דכל עצים שמסיקן לבשל הוא כן, ועיין במחה"ש שכתב דמה דאפשר להתחמם זה אינו מתיר אלא משום מתוך ור"ע לית ליה מתוך מ"מ קשה טובא דלפי דבריו דלמאן דלית ליה מתוך אסור לבשל אם אינו נהנה בתחילת ההבערה ולא אשכחן תנא דלימא הכי, אבל לפימש"כ מיושב דגם דעת המג"א שם כן דכיון דבתחילת ההבערה אינו נהנה גם כאן אינו יכול להבעיר ע"מ לבשל כיון דזה משתמש במוקצה אף דאח"כ יוכל ליהנות מ"מ הוה הבערה שלא לצורך, אלא דמדבריו משמע שרוצה לומר דאם יכול להתחמם תיכף אף שאינו עושה לשם זה לא הוי הבערה שלא לצורך, אבל אם אינו יכול ליהנות בתחילתו וגם לא עשה בשביל זה שיהנה אח"כ הוי הבערה שלא לצורך. והנה כ"ז כתבתי בדין להשתמש במוקצה דבזה נראה דאף דאם ידליק עצים אחרים אם המוקצה הוא רוב א"כ מוכח דמדליק שיבערו גם במוקצה וחשיב משתמש במוקצה, אבל אם העצים אינן אסורין אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש יש לומר דאינו אסור אלא היכי שמטלטל אותם או משתמש בהם להדיא כיון דאין גדר הנאה אפילו ע"י שימוש ולפי"ז נ"מ במה שחידש הרי"ף גבי עצים שנשרו דין נולד דאסור גם במדליק עצים מוכנים אם אין כאן רוב עצים מוכנים, אלא דמ"מ לעיקר הדין סגי גם טעמא דשמא יעלה ויתלוש דהא פריך והא קמהפך בהו, ומשני כיון דרובא דהתירא כי קא מהפך בהתירא קא מהפך, וזהו טילטול להדיא ולכך גם בהך טעמא דשמא יעלה סגי לעיקר דינא דצריך רוב כיון דמצוי שיהפך אלא דנ"מ אם לא מהפך דאז משום נולד אסור ומשום גזירה לא שייך הכא כנ"ל.
י״ח
מי שהיה לו דקר נעוץ מעיו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

ג׳
בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה. והנה בס' צל"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו"ט יש איסור לשוחטה ביו"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו"ט דדמי למקח וממכר. ואע"ג דבזמן הזה קיי"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו"ט עכ"ד. ולדידי לק"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל"ט). ואע"ג דאפשר שתפול המום ביו"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו"ט. וגדולה מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג"א בסי' של"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ"ש בחידושי ריטב"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) גבי בכור: ומיהו קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו"ט דקיי"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי"ל כרבה בפסחים (דף מ"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ"א. ומ"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ"א דין י"ד. והנה כהאי גוונא הקשה ג"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא"כ אתי שפיר גם כן מ"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן: לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט. והנה רש"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו"ט לפי שהמתירו ביו"ט נראה כמתקן והו"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש"י אפשר דס"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ"א דין י"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו"ט וא"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש"י דאיסור ראיית המומין ביו"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה: ומה שהקשה הצל"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו"ט לר"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא"כ שפיר דאוסר ר"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו"ט ומשום לא פלוג אוסר ג"כ בראיית מומין שמערב יו"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו"ט:
ו׳
זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור. והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי"ל כרבי חנינא וכמ"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב"א והובא ביו"ד סי' קכ"ט וסי' שע"ד דס"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ"ש הרמב"ן בפ"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס"ב הוכיח מריש פ"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף: ומה שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:
ט׳
העומד על המוקצה מערב יו"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. ועיי' בפר"ח או"ח סי' תצ"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב"י בסוף סימן תקי"ח. והמג"א תירצו בסי' תצ"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו"ט פ"א דביצה משנה ג' ובסוף פ"ד שנראה שנתכון ג"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ"ש מהרש"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ"כ בס' צל"ח (דף ל"ח) ובס' עצי לבונה ביו"ד סי' רכ"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ"ש בס' פר"ח בסי' תצ"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע"ש. ולפ"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש"א גופיה ממ"ש בביצה (דף ל"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו"ח סי' תקי"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:
י״ב
אבל מסיקין בכלים שלמים. בס' פרי מגדים הקשה לפי מ"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא"כ אמאי מתיר להסיק ביו"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ"ש המג"א בסי' תק"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג"א והפמ"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ"ג. גם מה שתירץ המג"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט פירש משום דסותר הוא ואע"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ"ש המג"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות. ועל פי זה אתי שפיר ג"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ"ש בפי"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ"ג ובביצה (דף י"ג) פירש רש"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו"ט:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ב׳

א׳
אפרוח שנולד ביו"ט אסור וכו'. כתב ה"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו ביו"ט הסמוכה לו ויש מתירין ואפילו ביומו מותר לחולה. ועיין בלח"מ שנדחק בדבריו והרב מ"ל הניחו בצ"ע, והדבר מבואר בר"ן רפ"ק דביצה שכתב וז"ל עגל שנולד בשבת אפשר להחמיר ולאסרו ביו"ט שלאחריו דכיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אינו מכין ליו"ט אלא שיש חולקין בזה דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזי אפילו לבריא באומצא אפילו ביו"ט שרי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שביתת יום טובכל הרמב״ם