רמב״ם - הלכות שכירות · פרק י״א

ספר משפטים · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק י״א
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן שְׂכַר הַשָּׂכִיר בִּזְמַנּוֹ שׁנֶּאֱמַר (דברים כד טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" וְגוֹ'. וְאִם אִחֲרוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד טו) "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ". וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֶחָד שְׂכַר הָאָדָם וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים חַיָּב לִתֵּן בִּזְמַנּוֹ וְאִם אִחֵר לְאַחַר זְמַן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְגֵר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְאִם אִחֲרוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:
הלכה ב׳
כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נָטַל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד טו) "וְאֵלָיו הוּא נשֵֹׁא אֶת נַפְשׁוֹ". וְעוֹבֵר בְּאַרְבַּע אַזְהָרוֹת וַעֲשֵׂה. עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט יג) "תַּעֲשֹׁק" וּמִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט יג) "תִּגְזל" וּמִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר וּמִשּׁוּם (דברים כד טו) "לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" וּמִשּׁוּם (דברים כד טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ". אֵי זֶהוּ זְמַנּוֹ שְׂכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְעָלָיו נֶאֱמַר (ויקרא יט יג) "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". וּשְׂכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם וְעָלָיו נֶאֱמַר בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. שְׂכִיר שַׁבָּת שְׂכִיר חֹדֶשׁ שְׂכִיר שָׁנָה שְׂכִיר שָׁבוּעַ יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל (אוֹתוֹ) הַלַּיְלָה:
הלכה ג׳
נָתַן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן וּגְמָרָהּ וְהוֹדִיעוֹ אֲפִלּוּ אִחֲרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנָהּ בַּחֲצִי הַיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט יג) "תָּלִין" שֶׁהַקַּבְּלָנוּת כִּשְׂכִירוּת הִיא וְחַיָּב לִתֵּן לוֹ בִּזְמַנּוֹ:
הלכה ד׳
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים. אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת שְׁנֵיהֶם אֵינָן עוֹבְרִין מִשּׁוּם בַּל (ויקרא יט יג) "תָּלִין" זֶה לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן וְזֶה לְפִי שֶׁאֵין פְּעֻלָּתָן אֶצְלוֹ. וְאִם לֹא אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר. אֵין הַשּׂוֹכֵר עוֹבֵר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר וְלֹא נָתַן לוֹ אֲבָל אִם לֹא תְּבָעוֹ אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ מַה יִּתֵּן לוֹ אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל אַחֵר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ה׳
הַמַּשְׁהֶה שְׂכַר שָׂכִיר עַד אַחַר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר עָבַר בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן מִיָּד. וְכָל עֵת שֶׁיִּשְׁהֶה עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כח) "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב":
הלכה ו׳
כָּל שָׂכִיר שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ וְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו וְזֶה הַשָּׂכִיר נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לָזֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׂכִיר קָטָן הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא שְׂכַרְתִּיךָ נֶאֱמָן לוֹמַר שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. כֵּיצַד. הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי עַד הָעֶרֶב זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם חֲמִישִׁי:
הלכה ז׳
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתִּי לְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קָצַצְתָּ לִי לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר כָּאן אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ הַשָּׂכִיר בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וְלֹא יָדְעוּ כַּמָּה פָּסַק לוֹ וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁכְּבָר נָתַן לוֹ אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת:
הלכה ח׳
הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן אֻמָּן אוֹמֵר שְׁנַיִם קָצַצְתָּ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי אֶלָּא אֶחָד כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן אִם יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הֲרֵי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְיָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא בִּשְׂכָרוֹ עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ. וְאִם יָצָאת טַלִּית מִתַּחַת יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַטַּלִּית הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת. שֶׁאֵין זֶה כְּדִין הַשָּׂכִיר:
הלכה ט׳
שָׂכִיר הַבָּא לְהִשָּׁבַע אֵין מַחֲמִירִין עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָטַל וְיִטּל. וּלְכָל הַנִּשְׁבָּעִין אֵין מְקִלִּין חוּץ מִן הַשָּׂכִיר שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ אַל תְּצַעֵר עַצְמְךָ הִשָּׁבַע וְטל. אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרוֹ פְּרוּטָה אַחַת וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר נְתַתִּיהָ לֹא יִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת לֹא יִטּל אוֹתָהּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק י״א

ו׳
אפילו היה השכיר קטן כו'. מ"ש ה"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימה הוא למסור שבועה לקטן דאפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו"ל כאילו נמסר לשבועת שוא והרי רבינו ז"ל בפ"ה מהלכות טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל ואי משום דבלא שבועה הוה שקיל מבה"ב לשקול נמי עכשיו בלא שבועה וכן מה שמצא מהריק"א ז"ל בקצת נוסחאות אפילו היה השוכר קטן לשון אפילו לפי נוסחא זו לא ניחא לי דאדרבה אם כשבעה"ב גדול דטענתו ברי לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ"ש כשהוא קטן דאין טענתו ודאי דשקיל פועל בשבועה ואין לומר דחל עליו חיוב ממון ע"פ שכירות הקטן אין זו עסק למה שכתב השכיר נשבע דמשמע דעל עסקי השבועה בא ללמד וה"ל למימר השוכר חייב ליתן ונשבע השכיר ונוטל ועוד דאין זה מקומו אלא בפ"ה מהלכות טוען ששם דיבר בזה ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק י״א

א׳
מצות ריב ליתן שכר השכיר בזמנו דכתי' ביומו תתן שכרו וגו' ואף על גב דבשכר לילה כתיב סבירא ליה לרב ז"ל דבלילה עובר בשל יום ובשל יום עובר אף בשל לילה ואם כן עשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר: אזהרת שז שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו דכתיב ולא תבא עליו השמש ואין לוקין על לאו זה שהרי הוא חייב לשלם דקי"ל פרק אלו הן הלוקין דכל המשלם אינו לוקה. אחד שכר האדם או בהמה או כלים חייב ליתן ועובר כדתנן במתני' פרק המקבל דף קי"א ובגמרא אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה משום בל תלין כדתנן במתני' וכתנא דבי רבי ישמעאל וילפינן בהמה וכלים ללא תלין מדכתיב ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כל שפעולתו אתך ואפילו בהמה וכלים דאתך קרא יתירא הוא וכתיב ברישיה דהאי קרא לא תעשק את רעך וגו' ודרשינן רעך ולא גר תושב.
ב׳
כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נפשו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ועובר בארבע לאוין ועשה משום בל תלין האמור בת"כ והוא הדין לא תעשק ולא תגזול דכתיב גביה ומשום לא תבוא עליו השמש דכתיב בכי תצא ומשום עשה דביומו תתן שכרו. שכיר יום גובה כל הלילה ונאמר עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות ביום של יום גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות של לילה כל הלילה כרב דאמר הכי התם דכיון שכלתה שכירותו מחצות איכא משום לא תבוא ושכיר שעות בלילה נמי לכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן וכן שכיר שבת או חודש או שנה או שבוע יצא בלילה גובה כל אותו הלילה דהא נשתעבד לו קודם כרב כדאמר' דאתי כרבי יהודה לגבי רבי שמעון. וכל שהכלי ביד האומן אפילו שגמרו אינו עובר וכשנתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין דהוי כשכיר שעות ביום דקבלנות כשכירות הוא כדפשיט התם רב ששת דעובר דאין אומן קונה בשבח כלי ושכירות הוא דאי הוה קונה הוה הלואה ולא שם שכירות.
ד׳
שליח שאמר לפועלים שכרכם על בע"ה הוא אינו עובר לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך ובעל הבית אינו עובר משום שלא שכרו ולא קרינא ביה שכיר גביה ואם אמר שכרכם עלי שכרו עליו הוא וכן כשלא אמר שכרכם על בע"ה מסתמא הוא עליו ונוטל מבע"ה מה שהקנהו כדאיתא התם. אינו עובר אלא בזמן שתבעו ויש לו כדתניא התם לא תלין פעולת שכיר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך שלא מדעתו [לא] יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך יכול אפילו המחהו אצל שולחני ת"ל אתך ולא שהמחהו.
ה׳
המשהא עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה כדדרשינן התם עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ממשמע שנאמר לא תלין הייתי יודע שעד בקר הוא דכל לינה שבמקרא לינת לילה היא אפילו הכי חייב ליתן מיד.
ו׳
שבועת שבין שכיר ובעל הבית מדרבנן דמדאוריתא המוציא מחבירו עליו הראיה כדילפינן בעלמא ואם יש הודאה במקצת יש שבועה מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק י״א

א׳
ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה וכו'. עיין בשיטת הריטב"א בפ' המקבל בסוגיין שתמה על רבינו שכתב דאינו עובר בל"ת דזה תימה גדול דסוגיא דשמעתתא לא משמע הכי והצ"ע יעו"ש והטור בסי' של"ט השמיט דין גר תושב ולא כתב כלום ובפסקי הרא"ש סי' מ"ה מביאו כלשון המשנה וכן מביא הרי"ף והרא"ש ולא ידעתי אמאי השמיטו הטור ודוק.
ד׳
אין השוכר עובר וכו'. כתב בס' החסידים בסי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה עמו בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן וכו' ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ט וכתב שלא הבין דכיון שהוא מיירי באין לו מה צורך אל התנאי באין לו אינו עובר בבל תלין פעולת שכיר וכו' ותירץ יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בזה האופן והוא דאם היה לו מעות בשעת שהשכירו והוציאם ובשעה שתבעו אין לו ס"ל להרב ז"ל דהוא חייב דהוה ליה למיהב דעתיה לשכר השכיר שמתחייב בעשיית הפועל ואף שמדברי מהר"מ גאלאנטי ז"ל לא משמע הכי לכאורה מ"מ דעת הרב רבינו יהודה ז"ל דעובר ולזה צריך תנאי או אם היה שכיר לילה דזמנו הוא ביום ובלילה היה לו מעות וכשהאיר היום התחיל העשה דביומו תתן שכרו והוציא המעות בחושבו שיבואו ממקום אחר ונאנס ולא באו דבכי הא ס"ל להרב ז"ל דעובר בבל תלין כיון שהיה יכולת בידו לפרעו בעידן חיוביה ואתיא הא כהיש אומרים שהביא מור"ם במפה ביו"ד סי' רל"ב על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ואם לא עשהו מיד כי אמר עדין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס ע"כ והרב ספר החסידים אפשר דס"ל הכי ומשו"ה כתב שיתנה ודוק.
ו׳
אפי' היה השכיר קטן וכו'. עי' במרן ז"ל שכתב דגריס אפי' אם היה השוכר קטן ושהיא עיקר והקשה הרב מל"מ ז"ל דלשון אפי' לא ניחא דאדרבא אם כשהבעה"ב גדול דטענתו בריא לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ"ש כשהוא קטן דודאי שקיל פועל בשבועה וכו' ולענ"ד פשט דברי רבינו מבוארים דלפי הגמ' דפריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב א"כ הוה ס"ד דבעה"ב קטן לא שייך הפסת דעתו וליתיב בלא שבועה להכי קאמר אפי' היה השוכר קטן לא פליט שכיר משבועה חמורה והוא פשוט. ומ"ש רבינו או שבועת התורה אם הודה מקצת. עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו דאמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש הר"ן בפ' כל הנשבעין א"כ לא יפטר אותו כשישבע הסת כמו שטעין לא שכרתיך כיון דאמרי' מיגו דהעזה ואי איכא משום רעותא בהך מיגו אמאי נאמן במיגו דלא שכרתיך יעו"ש. ולענ"ד נראה דעת רבינו הוא כמ"ש הר"ן ז"ל במיגו דהעזה אף דאמרי' ליה לענין ממונא לאפטורי משבועה לא מהני ומשו"ה הקשה הר"ן ז"ל עליה דרבא דמאי קא פריך א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת ליה יעו"ש וזהו דעת רבינו ז"ל ודוק.
ח׳
האומן נשבע בנקיטת חפץ וכו'. עיין בטור בסי' פ"ט ס"ט והקשה מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ו' להטור דלמה לא יפטר בהיסת לדעתו דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ותירץ יעו"ש ולענ"ד י"ל שדעתו כדעת רבינו והגאונים ז"ל דכשהוא מוציא אף שהוא תפוס ואית ליה מיגו אינו מוציא כי אם בשבועה חמורה בנק"ח כמ"ש הטור בסי' ע"ב סי"א והביאו הרא"ש והר"ן בפ' כל הנשבעין ורבינו בכמה מקומות ודוק.
ט׳
שכיר שבא להשבע וכו'. עיין בהרב המגיד ומרן כ"מ ז"ל ורש"י ז"ל פי' וז"ל לפתוח לו אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו גלגול בי"ד למ"ד מגלגלין ולמ"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח ע"כ והנה בדעת רש"י ז"ל יש להסתפק אם טען על השכיר גלגול לרב הונא מהו חייב לישבע גם על הגלגול כיון דר"ה לא מיירי כ"א שאין פותחין בי"ד אבל בעה"ב התובע לא מיירי וא"כ כי אמר חוץ משכיר שאין מגלגלין היינו נמי שאין פותחין אבל אם גלגל חייב או דלמא להכי חזר ואמר חוץ משכיר שאין מגלגלין לומר אפי' אם בעה"ב תובעו. וראיתי דזה במחלוקת שנוי דהריטב"א ז"ל בחי' לשבועות הביא פי' רש"י וכתב חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפי' בשכיר נמי מגלגל וכו' והוא פי' ראשון שהביא מרן ז"ל בסי' צ"ד משם ר"י בן מיניר יעו"ש. אמנם הרדב"ז החדשות ח"א סי' ת"כ כתב לדעת רש"י וז"ל וגם לשיטת רש"י ז"ל איכא לפרושי דשכיר לא פותחין ורב הונא ה"ק לכל מגלגלין חוץ משכיר לכל פותחין בגלגול חוץ משכיר שאין מגלגלין כלל אפי' שטען בעה"ב גלגול משום דחשו רבנן עליה דשכיר ואפשר דמשו"ה לא אמר ר"ה בהדיא לכל פותחין חוץ משכיר דהוה משמע חוץ משכיר דאין פותחין אבל אם טען מגלגלין עליו ע"כ. ואפשר שכן הבין הסמ"ע בדעת רש"י ז"ל ומשו"ה כתב בדברי מרן בספרו הקצר בס"ק ה' וז"ל מלשון אפי' משמע דאיירי לפני זה בתבע התובע אפי"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלין ועוד מקילין עמו דאפי' אם השכיר שותק בי"ד מעצמו טוענין לו דאין מגלגלין וכו' וכן כתב הב"ח ז"ל יעו"ש ועיין במרן החבי"ב שם בסי' צ"ד ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק י״א

ד׳
ואם לא א"ל. כתב ה"ה והטעם שכל שלא אמר שכרן עליו. נ"ב כפירש"י ז"ל וכ"נ מהרי"ף ובר"פ האומנין קאמר אי דאמר שכרכם עלי וכו' לא באומר שכרכם על בעה"ב ואמאי לא משני לא סתמא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות י״א, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל