הלכות שכירות · פרק י׳
הלכה א׳
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ פֵּרוֹת בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר שָׂכָר. לְפִיכָךְ אִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּדָמָיו. וְאִם נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר אֳנָסִין יִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱנַס וִישַׁלֵּם בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן אֶת חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה:
הלכה ב׳
כָּל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ הֲרֵי זֶה שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים. אָמַר לוֹ שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וַאֲנִי אַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר. הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר. כֻּלָּן נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה:
הלכה ג׳
כָּל הָאֻמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת אוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ הָאֻמָּן גְּמַרְתִּיו וְלֹא לָקְחוּ הַבְּעָלִים אֶת הַכְּלִי הָאֻמָּן שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל אִם אָמַר הָאֻמָּן הָבֵא מָעוֹת וְטל שֶׁלְּךָ עֲדַיִן הוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר כְּשֶׁהָיָה:
הלכה ד׳
נָתַן לְאֻמָּנִין לְתַקֵּן וְקִלְקְלוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. כֵּיצַד. נָתַן לְחֵרֵשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל לִקְבֹּעַ בָּהֶן מַסְמֵר וּשְׁבָרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הָעֵצִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְנִשְׁבְּרוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל. שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח הַכְּלִי. נָתַן צֶמֶר לְצַבָּע וְהִקְדִיחַתּוּ יוֹרָה נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צִמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּעוּר אוֹ נְתָנוֹ לוֹ לְצָבְעוֹ אָדֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדֹם. נָתַן עֵצִים לְחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה וְעָשָׂה כִּסֵּא רַע אוֹ סַפְסָל. אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹתֵן בַּעַל הַכְּלִי אֶת הַהוֹצָאָה וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח בִּלְבַד. אָמַר בַּעַל הַכְּלִי אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא יִתֵּן לִי דְּמֵי הַצֶּמֶר אוֹ דְּמֵי הָעֵצִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הָאֻמָּן הֵא לְךָ דְּמֵי צִמְרְךָ אוֹ דְּמֵי עֵצְךָ וְלֵךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי שֶׁעָשָׂה:
הלכה ה׳
הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחֹן וְלֹא לְתָתָן וַעֲשָׂאָן סֻבִּין אוֹ מֻרְסָן. נָתַן הַקֶּמַח לְנַחְתּוֹם וַעֲשָׂאוֹ פַּת נְפוֹלִין. בְּהֵמָה לְטַבָּח וְנִבְּלָהּ. חַיָּבִין לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹשְׂאֵי שָׂכָר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה טַבָּח מֻמְחֶה וְשָׁחַט בְּחִנָּם פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּחִנָּם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן הַמַּרְאֶה דִּינָר לְשֻׁלְחָנִי וְאָמַר לוֹ יָפֶה הוּא וְנִמְצָא רַע אִם בְּשָׂכָר רָאָהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם בְּחִנָּם רָאָהוּ פָּטוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם אֵינוֹ בָּקִי חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּחִנָּם וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לַשֻּׁלְחָנִי עָלֶיךָ אֲנִי סוֹמֵךְ אוֹ שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל רְאִיָּתוֹ וְלֹא יַרְאֶה לַאֲחֵרִים. טַבָּח שֶׁעָשָׂה בְּחִנָּם וְנִבֵּל וְכֵן שֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר יָפֶה וְנִמְצָא רַע וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עֲלֵיהֶן לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהֵן מֻמְחִין. וְאִם לֹא הֵבִיאוּ רְאָיָה מְשַׁלְּמִין:
הלכה ו׳
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת נוֹטֵל חֲצִי הַשֶּׁבַח וּבַעַל הַקַּרְקַע חֲצִי וְנָטַע וְהִשְׁבִּיחַ וְנָטַע וְהִפְסִיד מְחַשְּׁבִין לוֹ חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמְנַכִּין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהִפְסִיד וְנוֹטֵל הַשְּׁאָר. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁאִם הִפְסִיד לֹא יִטּל כְּלוּם הֲרֵי זֶה אַסְמַכְתָּא וְאֵין מְנַכִּין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִפְסִיד. הָיָה מִנְהָגָם שֶׁיִּטּל הַנּוֹטֵעַ מֶחֱצָה וּבַעַל הַקַּרְקַע מֶחֱצָה וְכָךְ הָיָה מִנְהָגָם שֶׁיִּטּל הָאָרִיס שְׁלִישׁ. אִם נָטַע הַנּוֹטֵעַ וְהִשְׁבִּיחַ וְרָצָה לְהִסְתַּלֵּק שֶׁנִּמְצָא בַּעַל הַקַּרְקַע צָרִיךְ לְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע מוֹרִיד אָרִיס וְיִטּל בַּעַל הַקַּרְקַע חֶצְיוֹ וְלֹא יַפְסִיד בַּעַל הַקַּרְקַע כְּלוּם וְיִטּל הָאָרִיס שְׁלִישׁ וְהַשְּׁתוּת הַנִּשְׁאָר שֶׁל נוֹטֵעַ שֶׁהֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ:
הלכה ז׳
הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת לִבְנֵי הַמְּדִינָה שֶׁהִפְסִיד. וְכֵן טַבָּח שֶׁל בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּבֵּל הַבְּהֵמוֹת. וְהַמַּקִּיז דָּם שֶׁחָבַל. וְהַסּוֹפֵר שֶׁטָּעָה בִּשְׁטָרוֹת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁפָּשַׁע בְּתִינוֹקוֹת וְלֹא לִמֵּד אוֹ לִמֵּד בְּטָעוּת. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָאֻמָּנִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזִירוּ הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסִידוּ. מְסַלְּקִין אוֹתָן בְּלֹא הַתְרָאָה שֶׁהֵן כְּמֻתְרִין וְעוֹמְדִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בִּמְלַאכְתָּן הוֹאִיל וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָן הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם:
אבן האזל · הלכות שכירות פרק י׳
א׳
המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר, לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו, ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בליסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. השגת הראב"ד. לפיכך אם אבד וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה האחרונה. א"א אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כר' יצחק עכ"ל. אם נאנס המשכון כתב המ"מ וז"ל גם זה כדעת הגאונים דלא קיי"ל כשמואל דאמר שאם אין המשכון קיים אין הלוה משלם כלום, וכתב הלח"מ דמשמע מדבריו דלשמואל אפי' אם אבד באונס אבדו מעותיו, וטעמא דכיון דלא אזיל בתר שיווי המשכון א"כ משמע דהוי כאילו אמר לו שלא יפרע אלא אם יחזיר לו המשכון, והביא הלח"מ שמדברי הטור לא משמע כן שכתב הר"י פסק כשמואל ומ"מ נראה שם דהיכי דנאבד באונס לא הפסיד המלוה מעותיו, והנה בדברי הרמב"ם ודאי מוכח דאינו סובר כשמואל דהא כתב הרי זה ש"ש לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו, ומוכח להדיא דיותר מדמי המשכון אינו מפסיד, ודיוק הלח"מ הוא רק ממה שציין המ"מ דבריו על ואם נאנס המשכון אפשר דאינו בדוקא, וכונתו על סוף ד' הרמב"ם דמדבריו שכתב אין הלוה משלם כלום מוכח דע"ז הוא מדייק ממה שכתב הרמב"ם חייב בדמיו, אלא דמ"מ נבאר קצת דברי המ"מ לפי הבנת הלח"מ. והנה הלח"מ הקשה בזה דהא בגמ' איתא אמתני' דתנן המלוה על המשכון ה"ז ש"ש, פלוגתא דר"א ור"ע דר"א אמר נשבע ונוטל מעותיו, ור"ע אמר אבד המשכון אבדו מעותיו, דמחוורתא מתני' דלא כר"א, ואמר שם לימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי, ולדברי המ"מ א"כ אמאי תנן במתני' ה"ז ש"ש, ותי' הלח"מ דעכשיו בעי לומר דבדשוי גם ר"א מודה כדפירש"י, ואף דלפי"ז ע"כ מתני' דלא כר"ע דלר"ע אפי' בלא שוי מפסיד באונס וכ"ש בדשוי, ומעיקרא אמר דא"א לאוקמי מתני' דלא כר"ע, כתב בזה הלח"מ דעכשיו בעי למיהדר דע"כ מתני' דלא כר"ע כיון דנימא דבדשמואל קמיפלגי, ותירוצו בודאי דחוק. והנה כקושיית הלח"מ קשה על דברי הראב"ד בהשגות שזהו דעת רש"י דלר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו קונה אותו אף לאונסין והקשו התוס' והרמב"ן דא"כ היכי בעי למימר דבדר' יצחק קא מיפלגי דהא אוקמינן כר"ע ותנן ה"ז ש"ש, וכתב בזה הרשב"א דאה"נ דעכשיו דבעינן לומר דר' יצחק הוא אף במשכנו בשעת הלואתו אינו אלא ש"ש כדמוכח ממתני', אבל למסקנא דר' יצחק אינו אלא שלא בשעת הלואתו ומתני' בשעת הלואתו אז נפרש לשון קונה משכון דקונה לגמרי, וא"כ הי' אפשר לפרש גם בהא דשמואל דאף דכדהוי סבר דבדשמואל פליגי ע"כ לא הוי לשמואל אלא ש"ש כדתנן במתני' אבל כדמסקינן דלא פליגי בדשמואל, א"כ נוכל לומר דלשמואל יפסיד אפי' באונס וכסברת הלח"מ, אלא דמ"מ אינו מיושב דאף למסקנא דפליגי בדשוי שיעור זוזי וכן מתני' בדשוי, אבל עכ"פ מוכח ממתני' דבדשוי אינו אלא ש"ש, וא"כ לא נוכל לומר דבדלא שוי שיעור זוזי עדיף יותר ומפסיד באונס, ולמה נאמר דשמואל פליג אמתני'. אכן נראה דיש לומר דלפי"מ שכתב הלח"מ דמסתבר דלשמואל מפסיד אפי' נאבד באונס לא נאמר כן אלא דוקא בדלא שוי, אבל בדשוי אפי' לשמואל אינו אלא ש"ש וטעמא משום דבדשוי שיעור זוזי הוא משכון גמור ונטלו המלוה לבטחון, ולכן אמרינן בזה דאינו חייב המלוה אלא בדין שומר שכר, ועל זה סמך הלוה שהוא בטוח בשמירת המשכון כיון שהמלוה ש"ש עליו, אבל בדלא שוי המשכון שיעור המעות, ע"כ מכיון שהמלוה הלוהו ע"ז יותר משיעור שויו מםתמא הוא יודע שהלוה צריך להמשכון ובודאי יפדה אותו, וא"כ הלוה מצדו במה הוא בטוח בשמירת המשכון כיון שהמלוה אינו עליו אלא ש"ש ולא ישלם לו אלא כפי שויו, וע"כ דהוי כאלו התנה שלא יחזיר לו המעות אלא כשיחזיר לו משכונו ומשום זה אמרינן דאפי' בקתא דמגלא אם אבד הפסיד המלוה את כל מעותיו, ולכן שפיר מסתבר דאפי' אם אבד באונס, דהא התנאי הוא מצד הלוה דאין הלוה מחוייב לשלם אלא אם יחזיר לו משכונו, ואם כן אמרינן דאונסא לא הוי כמאן דעביד והלוה פטור, ומיושב דלא קשה על שמואל ממתני' וכן מפלוגתא דר"א ור"ע כיון דאוקימנא למסקנא בדשוי שיעור זוזי, ובזה באמת לא הוי אלא ש"ש. איברא דלפימ"ש התוס' בטעמא דקיי"ל כשמואל משום דלרבה דקיי"ל כוותיה ע"כ פליגי ר"א ור"ע בדשמואל, וקאי ר"ע ומתני' כשמואל וא"כ להך צד דס"ל כשמואל ע"כ דאינו אלא ש"ש, אבל המ"מ בודאי לא נחית לשיטת התוס' דלפי"ז לא הי' צריך לומר דגם זה כשיטת הגאונים דלא קיי"ל כשמואל, דהרמב"ם דפסק כרב יוסף לית לן טעמא לומר דנפסוק כשמואל, וע"כ דלא מטעם התוס' הוצרך המ"מ לומר דלא כשמואל, וא"כ שפיר נוכל לומר כפימש"כ דלשמואל הוי משום תנאי ומפסיד אפי' באונס ובזה מבואר מה שכתב הלח"מ דמדברי הטור מוכח דלא כהמ"מ שכתב הר"י פוסק כשמואל ומ"מ מוכח שם דאינו מפסיד כשנאבד באונס אבל לפימש"כ הוא פשוט דהר"י דפסק כשמואל מטעם דלרבה מתני' כשמואל ע"כ דבאונס אינו מפסיד וכנ"ל. ובדרך החדוש יש לומר בטעמא דלפי"מ דבעי לומר דבדשמואל פליגי דאינו מפסיד כשנאבד באונס לפימש"כ דמשו"ה לשמואל מפסיד אפי' באונס משום דע"כ הוי כאלו התנה דמשום דין שמירה אין הלוה בטוח שישמור המלוה את משכונו, וכיון דהוי כאלו הלוה התנה א"כ אינו מועיל להמלוה מה שנאבד באונס דאונסא כמאן דלא עביד וכיון דבזה הוא פלוגתא בירושלמי ועיין בש"ך חו"מ סי' כ"א ור"ל סבר דאונסא כמאן דעבד א"כ יש לומר דבהו"א ע"כ הוי סבר כר"ל דאונסא כמאן דעבד ולכן אף שהוא משום תנאי חייב הלוה לשלם כיון שנאבד באונס אבל לפי"מ דקיי"ל כר' יוחנן דאונסא כמאן דלא עבד שפיר מסתבר דכיון דהוא משום תנאי מפסיד המלוה לשמואל אפי' נאבד באונס.
ב׳
כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. המ"מ כתב דהרמב"ם מפרש דמה דפריך הגמ' ואמאי שמירה בבעלים הוא קאי על כל הברייתא, ולכן כדמשני דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר ה"ה דצריך לתרץ כן בכל הברייתא ולכן כתב השאילני היום ואשאילך למחר ורש"י פי' דלא קאי אלא על שמור לי ואשמור לך והנה הכ"מ מסתפק דאפשר אין כונת הרמב"ם דבכל הבבות צריך דוקא למחר מדלא כתב דין ה"ז שמירה בבעלים אלא בשמור לי ואשמור לך וכתב למחר אגב שכתב גבי שמור לי אלא שהביא דגם בפ' ב' מהל' שאלה כתב הרמב"ם השאילני היום ואשאילך למחר ורצה לדחוק גם שם אבל פשוט שאין מקום לבאר כן בדברי הרמב"ם ובודאי מדכתב למחר מוכח דהוא דוקא בכל הבבות ומה שלא כתב דהרי זה שמירה בבעלים אלא בשמור לי ואשמור לך הוא כמו שנבאר לפנינו. והנה המל"מ הקשה דאפי' נימא דבהשאילני ואשאילך צריך דוקא ואשאילך למחר, משום דכששואלים זה מזה הרי הם שומרים זה לזה אכתי קשה משמור לי ואשאילך וכן בהשאילני ואשמור לך דבזה אחד הוא השומר והשואל, ואמאי הוי שמירה בבעלים, ולפלא על המל"מ שלא הזכיר שכדבריו מפורש בטור שהביא בשם הרמ"ה דסובר דבכולן דוקא באומר למחר. ובלא זה הוי שמירה בבעלים וכתב ע"ז הטור דבהשאילני ואשאילך יש לומר כנ"ל. אבל בשמור לי ואשאילך וכן בהשאילני ואשמור לך אין כאן בבעלים. וראיתי להש"ך שכתב בטעמם של הרמב"ם והרמ"ה משום דכשאמר לו אשאילך דכבר נתחייב להשאיל הוי כמו שמעכשיו החפץ ברשות השואל ובעל הפקדון שומרו עבורו והוא במלאכתו. וכתב דאם אמר לו ואשאילך למחר לא הוי כמו שמעכשיו הוא ברשות השואל. ולכאורה אינו מובן החילוק דהא גם באמר לו למחר ג"כ צריך לשמור החפץ שיוכל להשאילו למחר. ומצאתי להנתיבות שכתב ג"כ שהחילוק אינו מובן. אכן כונת הש"ך הוא פשוט דהא לא נחית משום זה לחוד שעי"ז שצריך לקיים דבריו ולהשאילו מוכרח לשמור החפץ. אלא שהוסיף לומר דכבר הוי כאלו החפץ כבר ברשות השואל. וטעמא משום דזה לחוד לא סגי דאף שהוא מחוייב להשאיל לו הוי כמו שהוא מחויב לו מנה והוא צריך לשלם לו שבודאי צריך הוא לשמור המעות שלו. ומ"מ לא נימא דבשביל זה הוי שאלה בבעלים. שזה אינו אלא חיוב ממון ולא שהוא עמו במלאכתו. ולכן בדיוק כתב הש"ך דכיון שאמר לו ואשאילך הוי כמו שכבר החפץ ברשות השואל. והיינו שאף שע"פ דין עוד לא זכה השואל בהחפץ כל זמן שלא משך אותו מ"מ מצד אמירה כיון שבכל רגע יכול השואל ליקח החפץ הוי כמו שהוא כבר ברשותו וממילא נקרא שבעל הפקדון שומר חפץ שלו. אבל באמר לו ואשאילך למחר אכתי אין החפץ ברשות השומר כלל. אלא שבעל הפקדון מחוייב מצד אמירתו להשאילו למחר אבל אינו במלאכתו של השומר. אלא דמ"מ עיקר יסודו של הש"ך אינו מסתבר דאף דאמרינן בעלים באמירה. שבאמירתו נשתעבד למלאכתו. אבל משום זה לא נאמר דכבר נעשה החפץ שהבטיח להשאילו ברשותו של השואל שנאמר שכשהוא שומרו הוא במלאכתו. ולכן נראה וכן מצאתי ב"ה בנתיבות דזה בעצמו שהבטיחו להשאילו ועפ"י רוב הוא במעשה שצריך ליקח החפץ ממקום שהוא מונח וליתנו להשואל. זה בלבד הוי במלאכתו של השומר. ורק דלפי"ז נ"מ דאם החפץ מונח בפניו כשהוא אומר שמור לי ואשאילך וא"צ שום מעשה רק להרשות להשואל שיקח החפץ לא הוי שמירה בבעלים. והנה צריכים אנו לבאר דעת רש"י דסובר דבהשאילני ג"כ אינו שמירה בבעלים וצריך ביאור דהא שואל הוא ג"כ שומר ובמאי שאני משמור לי ואשמור לך. ונראה דיש חילוק בין זה לזה דבודאי אם היו שואלים ברגע אחד זה מזה ודאי הוי שאלה בבעלים. אבל כאן אנו דנין באמר לו השאילני ואשאילך שאחד משאיל מקודם לחברו ואח"כ ישאילו חבירו. וה"נ בשמור לי ואשמור לך. ולכן נ"מ דבשמור לי ואשמור לך כיון דהראשון שנתן לשמור התחייב באמירה שישמור את של חבירו. נקרא זה בעליו עמו דבעלים באמירה ומעכשיו מתחייב באמירתו כשתיכף כשיתן לו הפקדון שלו ישמור אותו. ומעכשיו כבר אינו יכול לילך למקום אחר ושלא לקחת את הפקדון. אבל כשאמר למחר לא נתחייב בזה עד למחר. ועכשיו אינו משועבד לזה. אבל שאלה לא דמי לשמירה וכל הנאה הוא של השואל. ולכן כשאמר לו השאילני ואשאילך כשנותן המשאיל החפץ להשואל לא נתחייב בזה לשאול ולשמור החפץ של חבירו. ואם יוותר הוא ולא ישאל לא יהי' לחבירו עליו שום טענה, ולכן לא הוי שאלה בבעלים. ועכשיו מבואר מה שלא הזכיר הרמב"ם בדין שהוא שאלה בבעלים אלא בשמור לי ואשמור לך, וזהו משום דבזה הוי תמיד שמירה בבעלים אם לא אמר למחר דכיון דבעלים באמירה ובסתמא נתחייב תיכף לשמרו כשיתן השני להראשון את חפצו א"כ הוי שניהם בבעלים, אבל בהשאילני ואשאילך יסבור גם הרמב"ם דדוקא אם קבלו שניהם שאלה זה מזה בבת אחת אז הוי בבעלים. ובשמור לי ואשאילך לא הוי בבעלים אלא אם אינו בבת אחת ואין חפץ של המשאיל מוכן לפניהם שכשיקבל הפקדון יקבל גם החפץ לשאלה, דבזה ודאי לא הוי בבעלים, וכן בהשאילני ואשמור לך לא הוי בבעלים אלא באופן אם קבל שמירת הפקדון קודם שמסר לו בעל הפקדון החפץ לשאלה, ומשום זה לא כתב הרמב"ם בסתם דהוי בבעלים אלא בשמור לי ואשמור לך.
ד׳
נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו, צבעו כעור או נתן לו לצבעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יותר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד, אמר בעל הכלי אינו רוצה בתקנה זו אלא יתן לו דמי הצמר או העצים אין שומעין לו, וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך, אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה. השגת הראב"ד. נתן צמר לצבע וכו' נתן עצים לחרש וכו' ואם ההוצאה יתירה וכו' אמר בעל הכלי וכו' עד אין שומעין לו. א"א אין לזה טעם עכ"ל. כתב המ"מ על דברי הראב"ד וז"ל ואיני יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב איזהו מועט אם ההוצאה אם השבח ויתן המועט, אם רצה צבע בזה אין בעל הכלי יכול לעכב ודאי, וכמדומה לי שכונת הר"א ז"ל היתה לומר שדבר שא"צ לכתבו הוא, אח"כ מצאתי לרש"י ז"ל שפירש שביד בעה"ב לתת לו הצמר ופירוש בדמיו וצ"ע עכ"ל, והנה מה שרצה המ"מ לדחוק בדברי הראב"ד דכונתו דפשיטא הוא ודאי לא משמע כן בדבריו, אלא דבאמת צריך באור מהיכי תיתי יוכל בעל הצמר לטעון שישלם לו בעד צמרו דהא זהו דברי ר"מ דאמר נותן לו דמי צמרו משום דקנה בשינוי, ואנן קיי"ל כר' יהודה דאמר אם השבח יותר על היציאה וכו' וא"כ למה יהי' תלוי בדעת בעל הצמר ועיין מה שכתב הש"ך מדברי היש"ש ומה שהשיג עליו ועכ"פ דברי הראב"ד צריכים באור. ונראה דהנה בדין יורד לשדה חבירו ונטעה איכא נ"מ דאם נטעה ברשות דהיינו בשדה העשויה ליטע אינו יכול בעל השדה לומר טול עציך, אבל בנטעה שלא ברשות והיינו בשדה שאינה עשוי' ליטע יכול לומר טול עציך, וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם פ"י מהל' גזלה, ולכן בכאן ששינה הצבע מכפי מה שנתן לו בעל הצמר שנתן לו לצבעו אדום וצבעו שחור, וכה"ג יש לדון דהוי כמו שדה שאינה עשוי' ליטע, וראי' דאם הוי חשבינן כשדה העשוי' ליטע הא שמין לו וידו על העליונה, וכיון דידו על התחתונה הא זהו דין שדה שאינה עשוי' ליטע, וא"כ הא יכול בעל הצמר לומר להצבע טול צבע שלך, ואף שאינו יכול ליקח את הצבע. וכדאמר בגמ' בב"ק דף ק"א צפון עבורי מעבר השבה לא עביד סובר הראב"ד דאין נ"מ בזה כיון דבעל השדה יכול לומר טול עציך אפי' באופן שיתקלקלו ולא יהי' שוים אלא להסקה, ה"נ אפי' אינם שוים כלום כיון שאין השדה עשוי' ליטע ולא בהסכמתו נעשה. וכל מה שצריך לשלם הוא משום דעכ"פ אינו דין שיהנה ממעות חבירו אבל כשאומר לו טול אינו חייב לו כלום. וה"נ יכול לומר לו טול צבעך וישאר צמר שלי כמו שהי'. וכיון שזה ודאי לא יחפוץ הצבע הרי כבר יתרצה לשלם לו בעד צמרו. וזהו שכתב אין לזה טעם דודאי יכול לומר כן שישלם לו בעד צמרו. ואם לא ירצה הצבע לשלם לא יתן לו בעל הצמר כלום שיאמר לו טול צבעך ולפי דברינו יהי' השגת הראב"ד רק על נתן צמר לצבע דשייך לומר טול צבעך. ואפשר דגם על נתן עצים לאומן משיג דיכול בעל העצים לומר שבור הכלי, ואף דעצים לבנין שוים יותר מעצים להסקה מ"מ יכול לומר לא איכפת לי ואיני רוצה כלי זה, וכיון שבכלי עיקר דמיו הוא עבודת האומן ממילא יוכל להכריח להאומן בזה שישלם לו בעד העצים. ובדעת הרמב"ם נראה דאף דלענין דין ידו על העליונה או על התחתונה אמרינן כיון דשינה האומן ידו על התחתונה ויש לו דין יורד שלא ברשות, מ"מ לענין זה שיאמר לו טול לא דמי ליורד לשדה חברו שלא ברשות, דהתם יש לבעל השדה טענה באמת שרוצה הוא בשדה לבן ולא בשדה של אילנות ורוצה באמת שיטול עציו ויהי' לו שדה לבן, אבל הכא לענין זה שלא יוכל לומר לו טול ודאי לא דמי לשדה שאינה עשוי' ליטע דכיון דאפי' יטלו הצבע בצפון לא יהי' דומה לצבע לבן ממש, ועכשיו שוה הצמר יותר מצמר לבן, דהא בהכי מיירי שיש כאן שבח, אלא שיש חילוק אם השבח יותר על היציאה או היציאה יתירה על השבח, וכיון שכן ודאי אינו טובה לבעל הצמר שיטול הצבע מהצמר וצמר לבן הוא יכול ליקח בעד הדמים שיקח כשימכור צמר זה, ולכן אמרינן דודאי הוי ניחא לי' בדיעבד לקנות הצבע, וכ"ש שלא יוכל לומר בכלי שישבור דודאי עצים להסקה אינם שוים כמו עצים לבנין, ובודאי ניחא לי' לקנות כלי זה אף שאינו כפי מה שרצה, ולכן כבר נתחייב לשלם לו כדין המשנה דאם השבח יותר על היציאה וכו'. והנה בפ"ג מהל' שכנים הל' ד' בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין כשגדר על חצר חבירו אם זכה בעל החצר בהגדר שלא יוכל בעל הגדר ליטול מה שגדר, והראב"ד סובר דאפי' בעשוי' לגדור יכול ליטול, וממילא לא נתחייב בעל החצר קודם שבאו לדין בדמי הגדר, וא"כ לשיטתו אפי' אם נימא דלענין זה הוי כמו בשדה העשוי' ליטע מ"מ הא גם בעשוי' ליטע לא אמרינן דכבר נתרצה בהנטיעות ונתחייב בהן קודם שבאו לדין דכיון דבעל הנטיעות הי' יכול לומר אטול, ממילא לא נתחייב אלא דמ"מ בשדה העשוי' ליטע אינו יכול לומר טול כיון שהשדה עומדת ליטע, אבל כאן יש לומר דלענין זה לא דמי לעשוי' ליטע, כיון דשינה וידו על התחתונה, וסברא דכבר נתרצה הא לית לי' להראב"ד, אבל הרמב"ם דסובר דבעשוי' לגדור אינו יכול לומר אטול, וממילא סובר דגם בעל השדה כבר נתרצה ונתחייב, וה"נ הכא כיון שכבר נתרצה אינו יכול לומר טול.
ז׳
הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל כיוצא באלו שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם. השגת הראב"ד. הנוטע אילנות לבני כו' עד הצבור עליהן. א"א וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ"ל. כתב המ"מ על דברי הראב"ד, יצא לו מדאמרינן בגמ' רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד וסלקיה ויהיב ליה שבחא, ואמר רבא דשפיר עבד, ואפשר שדעת רבינו לומר דרוניא שתלא דרבים היה ובכללן היה רבינא. ואירע הדבר שהפסיד לרבינא והא דאמר רבא ספר מתא קאי אכולהו עכ"ל. ודברי המ"מ בדעת הרמב"ם דחוקים דלא הוזכר בגמ' שהי' שתלא של רבים, ועוד דלפי גירסת המ"מ דאיתא ויהיב ליה שבחא. וכן מבואר בדברי הרשב"א בש"מ שכתב וז"ל הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד, שבחא יהיב ליה מאי דפיש על מאי דאפסיד ונוסחאות יש שכתוב בהם ויהב ליה שבחא והיינו שבחא דפיש על תשלום ההפסד עכ"ל, וא"כ לפי דברי המ"מ שהי' שתלא של כל העיר הו"ל לגמ' לומר שבני העיר נתנו לו שבחא, ומה מזכיר מה שרבינא בפרט נתן לו שבחא, ואולי סובר המ"מ דאם הוא שתלא של העיר יכול כל יחיד לסלקו כשיפסיד לו משא"כ בשתלא דיחיד, וגם זה דחוק בסברא. לכן נראה דהרמב"ם סובר דכל דין זה אינו שייך אלא בשתלא של רבים ולא משום דשל יחיד אינו יכול לסלקו אלא משום דיחיד יכול לסלק בלא טענה וכל הדין אינו אלא בשל רבים משום דהמנויים של רבים אין מסלקים אותם אם לא נמצא עליהם פסול כמבואר בסי' נ"ג גבי חזן הכנסת ומבואר במג"א דה"ה בכל מינויי הקהל, וטעמא דיכול לסלק שתלא אף דלכאורה הא שתלא יש לו זכות בהאילנות שנטע, אלא דבאמת הזכות של השתלא מה שיש לו חצי שבח מהאילנות שנטע ודאי צריך לשלם לו כשמסלקים אותו, אבל מה שיהי' לו יתרון שיקבל לעתיד בעד עבודתו זהו כמו כל האריסין שביד הבעלים לסלקם וליקח אחרים תחתיהם. ויש להוכיח זה מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ושותפין הל' ה' ו' שבמה דאיתא בכתובות דף פ' בדין בעל שהוריד ארוסין דמחלק בגמ' בין בעל אריס הוא או לא כתב הרמב"ם מקודם בהל' ראובן שהיתה לו שדה והוריד שמעון לתוכה לזרעה או לנטעה וכו' ושמעון המטפל בעבודת הארץ ובהוצאה ובמכירת הפירות הוא הנקרא אריס וכו' ואח"כ בהל' ו' כתב בעל שהוריד אריסין תחתיו בנכסי אשתו וגרשה אם הי' הבעל אריס הואיל ונסתלק בעל נסתלקו הם ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה, ואם אין הבעל אריס על דעת מנהג הארץ ירדו ושמין להם כאריס, וקשה דכיון שכתב מקודם בהל' ה' דשמעון שירד לשדה לזרעה או לנטעה נקרא אריס, שלכאורה אין זה בדיוק, דלנטעה אינו אריס אלא שתלא, וע"כ דסובר דאין נ"מ בלשון והשם הכללי הוא אריס, אבל עכ"פ איך כתב בסתם תיכף בהל' ו' דין בעל שהוריד אריסין דאם אין הבעל אריס שמין להם כאריס דהא אם ירדו לנטעה אינה יכולה האשה לסלקם כלל, אם נימא דשתלא יש לו זכות בהאילנות כל ימיהם לעבדם וליקח חלקם, ולשון שאין להם כאריס הוא דמסתלקים. ומוכח דסובר דאין נ"מ דכיון דנותן להשתלא חצי שבח האילנות שנטע הרי נשאר על שנים הבאים רק כדין אריס שיש לבעלים רשות לסלקו. וכדין כל שותפין שנשתתפו בסתם שיש לכל אחד רשות להתחלק. ונראה דיש יסוד לזה דרשות להבעלים לסלק השתלא מהך דינא דרוניא גופי' דמבואר בהל' ו' דנוטל חצי שבח והיכי שהשתלא מסתלק מדעתו אינו נוטל אלא שתות שלא יהי' הפסד להבעלים, ואם נימא דכל מה שיכול הבעלים לסלקו הוא רק בשביל שהפסיד, א"כ למה יקח חצי ויפסידו הבעלים, וע"כ דבדין יחיד לא מהני כלל מה שהפסיד ואם הפסיד ישלם, אבל לא יפסיד בזה זכותו וכיון שהבעלים מסלקין אותו נוטל כל החצי שבח שלו, אלא דמ"מ אף שהשתלא אין לו זכות להיות תמיד אריס בהקרקע מ"מ הוא אין לו רשות להסתלק דע"מ כן נוטל חצי שיהא תמיד האריס וגם השתלא שאם ייבשו האילנות יטע אחרים תחתיהם, ולכן כשמסתלק מרצונו אין לו אלא שתות כמבואר בגמ' וברמב"ם טעמא דמילתא. ולפי"מ שבארנו צריכים אנו לומר דעובדא דרוניא ורבינא לא הי' לרוניא טענה על רבינא מעיקר דין תורה אלא לפי שרבינא הי' צריך לנהוג לפנים משוה"ד בא רוניא לרבא לטעון שנוהג עמדו שלא ביושר במה שמסלקו, וכעובדא דהני שקולאי בסוף האומנין דתברו חביתא דחמרא לרבב"ח ואתו לקמי' דרב וחייבו לשלם לפנים משוה"ד, וכדאמר לו רבא שפיר קא עביד אמר לו הא לא התרה בי והינו דלפנים משוה"ד לא הי' לו לסלקני, וע"ז אמר לו רבא לא צריכא להתרות, ואמר בגמ' דרבא לטעמי' דכמותרין ועומדין הם אבל כל זה אינו לגרוע מדין זכות גמור אלא כמו מנויי הקהל דהוא ג"כ ע"פ סברא רק מדיני ישר וטוב שהקהל אינם צריכים להתנהג שלא ע"פ יושר לסלק מי שנתמנה מהם בלא טענה, אלא שבקהל כבר הוא דין דממילא אין רשות למנהיגי הקהל לעשות שלא כדין ודנין בזה בכמה פרטים גם דין ירושה כמבואר בפוסקים הפרטים בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
