הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שכירות · פרק י״ב

ספר משפטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק י״ב
הלכה א׳
הַפּוֹעֲלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחֻבָּר וְיִהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶן גְּמִירַת הַמְּלָאכָה הֲרֵי עַל בַּעַל הַבַּיִת מִצְוָה שֶׁיַּנִּיחַ אוֹתָן לֶאֱכל מִמַּה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ" וְגוֹ' וְכָתוּב (דברים כג כו) "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּשָׂכִיר וְכִי אִלּוּ לֹא שְׂכָרוֹ מִי הִתִּיר לוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּכֶרֶם רֵעֵהוּ בַּקָּמָה שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֶלָּא כָּךְ הוּא אוֹמֵר כִּי תָבֹא לִרְשׁוּת בְּעָלִים לַעֲבוֹדָה תֹּאכַל:
הלכה ב׳
מַה בֵּין הָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ לְעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר. שֶׁהָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ אוֹכֵל בַּדָּבָר עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר מְלַאכְתּוֹ וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ אָסוּר לוֹ לֶאֱכל. וְהָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר כְּגוֹן בּוֹצֵר וְקוֹצֵר אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא כְּשֶׁיִּגְמֹר עֲבוֹדָתוֹ כְּגוֹן שֶׁיִּבְצֹר וְיִתֵּן בַּסַּל עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנּוּ וִינַפֵּץ הַסַּל לְמָקוֹם אַחֵר וְיַחְזֹר וְיִבְצֹר וִימַלְּאֶנּוּ וְאֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא עַד אַחַר שֶׁיְּמַלֵּא הַסַּל. אֲבָל מִפְּנֵי הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ הַפּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ מִמְּלַאכְתָּן וְיֵשְׁבוּ לֶאֱכל אֶלָּא אוֹכְלִין בְּתוֹךְ הַמְּלָאכָה כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין וְאֵינָן מְבַטְּלִין:
הלכה ג׳
הַמְבַטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאָכַל אוֹ שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כו) "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" וְגוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּקְצִירָה לֹא יָנִיף חֶרְמֵשׁ לַאֲכִילָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁהוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה אוֹ שֶׁלָּקַח יֶתֶר עַל אֲכִילָתוֹ וְנוֹתֵן לַאֲחֵרִים עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן". וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ שֶׁאִם אָכַל אוֹ הוֹלִיךְ חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הלכה ד׳
הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע. הַמְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וּבְשׁוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלְשִׁין קְטַנִּים מִבֵּין הַגְּדוֹלִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֵׂיהֶם גְּמַר מְלָאכָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שׁוֹמְרֵי גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְכָל דָּבָר הַמְחֻבָּר כַּמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת שֶׁאֵין אוֹכְלִין כְּלָל:
הלכה ה׳
הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְמַעֲשֵׂר. הָעוֹשֶׂה בְּחִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַחַר שֶׁעָשׂוּ כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרָן לָבוּר צְרוֹרוֹת אוֹ לְנַפֵּחַ אוֹתָן אוֹ לִטְחֹן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְחַלָּה. אֲבָל הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף וְהָאוֹפֶה אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְחַלָּה וְאֵין הַפּוֹעֵל אוֹכֵל אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה וּלְמַעֲשֵׂר:
הלכה ו׳
נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו וְנִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו [וְנֶחְתְּכוּ דְּלוּעָיו] וּשְׂכָרָן לַעֲשׂוֹת בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ שֶׁהֲרֵי נִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְנִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר וַהֲרֵי הֵן טֶבֶל. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן. אֵין הַפּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "בְּכֶרֶם רֵעֶךָ":
הלכה ז׳
שָׂכַר פּוֹעֲלִין לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא הוֹדִיעָם פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן:
הלכה ח׳
הַקּוֹצֵר וְהַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַמּוֹסֵק וְהַבּוֹצֵר וְהַדּוֹרֵךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּמְלָאכוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הֵם אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ט׳
שׁוֹמְרֵי גִּתּוֹת וַעֲרֵמוֹת וְכָל דָּבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְמַעֲשֵׂר אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה שֶׁהַשּׁוֹמֵר אֵינוֹ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם עָשָׂה בְּאֵיבָרָיו בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּרַגְלָיו אֲפִלּוּ בִּכְתֵפָיו הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה:
הלכה י׳
הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים בַּעֲנָבִים לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "בְּכֶרֶם" "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים". וְהָעוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֶרֶת. וְלֹא יֹאכַל עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר. וְלֹא יֹאכַל בְּפַת וְלֹא בְּמֶלַח וְאִם קָצַץ עַל בַּעַל הַבַּיִת עַל שִׁעוּר מַה שֶּׁיֹּאכַל אוֹכֵל אוֹתוֹ בֵּין בְּמֶלַח בֵּין בְּפַת בֵּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה. אָסוּר לְפוֹעֵל לָמֹץ בַּעֲנָבִים שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים. וְלֹא יִהְיוּ בָּנָיו אוֹ אִשְׁתּוֹ מְהַבְהֲבִין לוֹ הַשִּׁבֳּלִין בָּאוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ" עֲנָבִים כְּמוֹת שֶׁהֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
אָסוּר לַפּוֹעֵל לֶאֱכל מִמַּה שֶּׁהוּא אוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה שֶׁנֶּאֱמַר כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ. וּמֻתָּר לוֹ לִמְנֹעַ אֶת עַצְמוֹ עַד מְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכל קִישׁוּת אֲפִלּוּ בְּדִינָר וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְּדִינָר אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּמָעָה כֶּסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כה) "כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ". אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה רְעַבְתָּן וְיִהְיֶה סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו. הָיָה מְשַׁמֵּר אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ עֲרֵמוֹת לֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵאַחַת מֵהֶן אֶלָּא אוֹכֵל מִכָּל אַחַת וְאַחַת לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
הלכה י״ב
הַפּוֹעֲלִים שֶׁלֹּא הָלְכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן שֶׁעֲדַיִן אֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא בַּעֲנָבִים בִּלְבַד. וּמִשֶּׁיִּדְרְכוּ בַּגַּת וִיהַלְּכוּ בָּהּ שְׁתִי וָעֵרֶב יֵשׁ לָהֶן לֶאֱכל מִן הָעֲנָבִים וְלִשְׁתּוֹת מִן הַתִּירוֹשׁ שֶׁהֲרֵי הֵן עוֹשִׂין בָּעֲנָבִים וּבַיַּיִן:
הלכה י״ג
פּוֹעֵל שֶׁאָמַר תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן מְעַט מִזֶּה שֶׁנָּטַלְתִּי לֶאֱכל לְאִשְׁתִּי וּבָנַי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁלֹּא זִכְּתָה תּוֹרָה אֶלָּא לַפּוֹעֵל עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ נָזִיר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בָּעֲנָבִים וְאָמַר תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:
הלכה י״ד
פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו וְהִתְנָה עִם הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִמַּה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין לֹא הוּא וְלֹא הֵם הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן אוֹכְלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת וַהֲרֵי מָחֲלוּ אֲבָל קְטַנִּים אֵינוֹ יָכוֹל לִפְסֹק עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲבִיהֶן אוֹ מִשֶּׁל אֲדוֹנֵיהֶם אֶלָּא מִשֶּׁל שָׁמַיִם:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק י״ב

ה׳
העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שעשו כו'. בקצת נוסחאות מצאתי שכתוב אחר שעשר ויש מקום דקדוק דמאי איצטריך לכתוב אחר שעשר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן וזה קשה לנוסחאות שלנו שלא כתוב אחר שעשר דהא כיון דסתמא כתב הרי אלו אוכלין ומסתמא אחר שיעשר הוא גבי לא הודיען הו"ל לכתוב סתמא הרי אוכלין ובודאי אחר מעשר הוא כמו שסתם ברישא ודו"ק: ומ"ש והרי הן טבל. לא ידעתי מה הוא דטבל לאו דבר המעכב לאכילת פועל היא דאם מן הדין אוכל הרי בעל הבית מעשר ומאכילן כמ"ש גבי אם לא הודיעם ואם שיטפא דלישנא הוא דאף דהם טבל נגמרה מלאכתו למעשר ואע"פ שכתב והרי נגמרה מלאכתן למעשר קשה לי דא"כ גבי הבודל בתמרים שכתב שאינם אוכלים מפני שנגמרה מלאכתו למעשר הוה ליה לסיים בלשונו והרי הן טבל:
י׳
והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת. יש לדקדק בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלת גפן זה על גבי חבירתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמרא בעו למיפשטה ממתניתין דהיה עושה בגפנים לא יאכל בענבים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים וכו' ודכוותה גבי ענבים וענבים אכיל אע"ג דמספקא לן אם עשה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתניתין דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג"כ לבעל הטורים שכתבו וצ"ע:
י״ג
פועל שאמר תנו לאשתי ובני כו'. מהרימ"ט ח"א סימן קנ"א נסתפק באורחים המסובים אצל בע"ה אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם יע"ש והנה ה"ר יונה ז"ל בס"פ אלו דברים אדתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בע"ה כתב וז"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותן אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ע"כ. ולפי דברי הרב ז"ל הרי בע"ה מקפיד שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם וצריך עיון:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק י״ב

א׳
מצות ריג שיניח בעל הבית לשכיר שיאכל ממה שהוא עושה בו בגידולי קרקע כדכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן וכתיב כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך וכדתנן פרק השוכר את הפועלים דף פ"ז ותניא כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה ולא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל ואשכחן כרם כל מילי מנלן כתיב קמה כי תבא בקמת רעך וגו' ואי פרכ' מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח מה לכרם שחייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו כדכתיב ואל כליך לא תתן בסיפי' דקרא דמשמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת מלאכת חיבורן קאי ובקרא דקמה נמי כתיב וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי אף כל שהוא גידולי קרקע וגמר מלאכה פועל אוכל בו ומשום דאיכא למיפרך מה לצד השוה שכן יש בהם צד מזבח יין לנסכים וסלת למנחות ילפינן מדכתיב וחרמש לרבות כל בעלי חרמש ומשום דאיכא דלאו בר חרמש כגון מוסק בזתים וגודר בתמרים דרשינן ליה מקמה לרבות כל בעלי קומה העומדים בקומה בארץ והכל בכלל ואף על גב דקמה מחייב השתא דאתי חרמש ואיתרבי ליה כל דבר חרמש אף על גב דלא מחייב בחלה קמה למה לי לרבות כל בעלי קמה כדאמרינן והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה קרא דכי תבא בכרם רעך למה לי להלכותיו לא תבא בכרם וכו' בפועל מיירי דנאמר כאן ביאה וכו' כדאמרינן לעיל וכולי קרא דרשינן ליה.
ב׳
העושה בתלוש שהוא גידולי קרקע אינו אוכל אלא עד שלא יגמור עבודתו והעושה במחובר בקוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמור כגון שימלא הסל כשהוא בוצר כדתנן התם במתני' ואמרינן בגמרא אדם שאוכל בתלוש מנא לן דכתיב קמה קמה שתי פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש ור' אמי אמר לא צריך קרא דכתיב כי תבא בכרם רעך מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר ליכול ורבינא נמי אמר לא צריך קרא דכתיב לא תחסום שור בדישו מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך ואם כן ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאוקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלים מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם ומה נחסם אוכל בתלוש בשעת מלאכה אף חוסם כשהוא פועל אוכל בתלוש בשעת מלאכה:
ג׳
אזהרת שח שלא יאכל השכיר במחובר לקרקע בשעת מלאכה כדכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך ר"ל כשאתה עוסק במלאכה לא תניף חרמש לאכילתך אלא אחר שעשה מלאכה במלוי הסל לפירוש הרב ז"ל וכדכתיב וקטפת מלילות בידך: אזהרת שט שלא להוליך בידו ממה שעושה או ליקח יתר על אכילתו לתת לאחרים כדכתיב ואל כליך לא תתן ואין לוקין על לאו זה שאם לקח מה שאין לו בו זכות חייב לשלם.
ד׳
החולב והמחבץ והמגבן אינם אוכלים כדתניא התם מה דיש מיוחד שגידולו קרקע וכו' ואף על גב דכתיב כי תבא בכרם רעך דהוי גידולי קרקע כיון דכתיב קמה לרבות כל בעלי קומה הוה אמינא דליחייב נמי דלאו גידולי קרקע נינהו קמ"ל. המנכש בבצלים ושומים ושומרי גנות אינם אוכלים כדתניא נמי התם מה דיש שהוא מיוחד שבשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו יצא מנכש וכו' ואף ע"ג דכתיב ואל כליך לא תתן דהוא גמר מלאכה איצטריך דיש דאף על גב דמשליף קטיני מביני אלימי והרי נותן לכליו של בעל הבית הא סוף לאו גמר מלאכה היא דעקר פעולה משום תיקון גדולים הוא שהם מחוברים ועומדים.
ה׳
אין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כדילפינן התם מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היכא דלא שייך חלה כבודל בתמרים ובגרוגרות והיכא דשייך חלה לא חשוב אלא שנגמרה מלאכתו לחלה. אין הפועל אוכל בשל הקדש דכתיב בכרם רעך ואכלת ולא של הקדש היה עושה בידיו ולא ברגליו או איפכא ואפילו בכתפו דאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה אוכל כדתנן במתני' התם דף צ"א ובגמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד.
י׳
היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים או איפכא דכתיב בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זה אינו אוכל באחרת דממה שהוא נותן לכליו של בעל בעי' כדאיתא התם. לא יאכל ענבים ודבר אחר לטבול ענבים במלח לממתקן שיאכל הרבה דכתיב ענבים אסור למוץ בענבים דכתיב ואכלת ולא מוצץ ולא יהבהבו ויאכל דהוי כענבים ודבר אחר דהבהוב ממתק טעמן ואכילה גסה ממעטינן לה מדכתיב שבעך. ויש לו לאכול אפילו יותר מכדי שכרו דכתיב כנפשך שבעך. ועד שלא הילכו שתי וערב בגת אינם שותים יין דהוי עושין במין זה ואוכלים במין אחר עד שיהלכו שתי וערב דהשתא עושין בענבים ויין. ולא זכתה תורה לאכול אלא לפועל עצמו לא לבניו אפילו מחלקו דכתיב ואל כליך לא תתן ומה שהוא אינו אוכל הוי כנותן לכליו להוליכו לביתו ואפילו הוא נזיר אינו נותן חלקו להם.
י״ד
יכול פועל לפסוק עליו שלא יאכל אף על פי שזכתה לו תורה הרי הוא מוחל ואינו יכול לפסוק על קטנים דמשל שמים הוא אוכל במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק י״ב

י״ג
פועל שאמר תנו לאשתי וכו' שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי בס' ברכות המים בדף ק"ד ע"ד שכתב וז"ל ובהיותי עסוק בענין זה נתקשיתי בהך בעיא דפ' הפועלים דמאי מיבעייא להו אי משלו אוכל או משל שמים דנפק"מ היכא דאמר תנו לאשתי ולבני הלא ממתני' פ"ז דדמאי מוכח דמשל שמים אוכל מדאמרינן חושך גרוגרת אחת וקאמר ר' שמעון בן גמליאל לא יחשוך מפני שממעט במלאכת בעה"ב ולר' יוסי לא יחשוך מפני שהוא תנאי בי"ד יתן מכיס בעה"ב ואם שלו הוא אוכל הרי פירות הם שלו ולא של בעה"ב אלא ודאי דמשל שמים הוא אוכל ומשו"ה שייך הכא תנאי בי"ד ואמאי לא מייתי מהך מתני' יעו"ש מה שתירץ. ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאיבעיא לן אי משלו או משל שמים אינו אלא למי שאוכל מדין תורה אם הוא תוספת שהוסיף רחמנא על שכרו או אינו אלא גמילות חסדים שזיכה לו רחמנא כמו שזיכה לעניים בלקט שכחה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם אבל מי שמתנה עם בעה"ב שיאכל ואוכל משום תנאו בהא לא איבעיא דפשיטא דמשלו הוא אוכל וזה פשוט וא"כ מה מקום למתני' דדמאי דהתם על כרחך מיירי דאוכל מכח תנאו דהא מדמעשר על כרחך הוא דבר שנגמרה מלאכתו ואז אינו אוכל מן התורה כי אם מכח תנאי ואז ודאי שהוא שלו וכן ראיתי בפי' להרב שושנים לדוד ז"ל שכתב דמתני' היא שאוכל משום תנאי דהא מחייב במעשר דמן התורה אינו אוכל. אשר בזה נתיישב מה שהקשה עוד הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל וזו הוא שקשה לענ"ד על מה שנסתייע שם הרב ממתני' דפועל השנויה שם דבשלמא אורחים שהזמינם כל הנותן בעין יפה נותן כיון דמדעתו נותן משא"כ בפועל דמשל שמים אוכל שלא ברצון בעה"ב משו"ה בכל דהוא דעביד הו"ל גזל משא"כ במזמין יעו"ש בסוף הלשון שכתב א"כ אין שום ראיה עדיין מדין הנזכר של פועל ולא ממתני' א' לפי' תירוץ הירושלמי ע"כ ולפי מה שנתבאר דמתני' דפועל מיירי באוכל מכח תנאי א"כ הו"ל כמכר דבעין יפה מוכר ואפי"ה חשו משום גזל ושפיר מוכיח הרב ז"ל מהתם. וראיתי להרב שמחת יו"ט בסי' מ"ט דאף הוא רצה לחלק נדון הרב מהרימ"ט ז"ל דמזמין אורחין דבעין יפה הוא נותן ומינח ניחא ליה לעשות כרצון איש ואיש ואחד מהמסובין ורוצה לזכות לצורכו יזכה ובהא כו"ע מודו דזכותא אית להו בגווייהו ושוב כתב וז"ל ושוב ראיתי דאף לענין אורחים במחלוקת הוא שנויי דאמרינן בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ד) בעא מיניה ר' חייא בר אבא מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו ככרי עליך אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך א"ל שויתיה עליו הקדש א"ל אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי וכו' לאפוקי דאי אזמניה עליה ע"כ ופירש"י לאפוקי דאי אזמניה עליה למאכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו במה שיוכל לאכול ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולו דנותן הוא אלא גם דמזומן ע"כ הרי דמבואר מדברי רש"י כיון דאזמניה זכי בגוף הככר במה שהוא יכול לאכול אך קשה דלפי פשט דברי רש"י נראה דכיון דאזמניה עליה והניח לפניו קנה בה חלקו אף שלא הגביה הככר והדבר קשה דבמאי זכה ביה כיון דלא מטיה לידיה וכו' יעו"ש מה שתירץ. ולענ"ד אפשר לפרש דברי רש"י דמיירי באורח עני דבאזמניה שנדר לו שיאכל מהככר הוי כמי שבא לידו וכמ"ש הר' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' משם מהר"מ שהביא המרדכי בפרק הגוזל שאם תבע העני לבעה"ב נדרת לי כך וכך הרי זה נשבע אם כופר משמע דחייב ליתן לאותו עני דוקא דאם לא כן היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה אינו יכול להוציאו מידו וכו' עיי"ש הלשון. או אפשר דמיירי דהמקבל ת"ח ועיין להמבי"ט ז"ל בח"א סי' קצ"ה שכתב וז"ל ואפי' לר"ת דכתב דתן לאו כזכי דמי בת"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אינו יכול לחזור בו והולך נמי הוי כזכי לכו"ע אם הוא עני כמ"ש הטור בסי' קכ"ה דאם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו ואם מת המקבל יתנו לבניו וכו' יעו"ש ועיין בס' בני יעקב מדף פ"א ואילך שהביא משם מהראנ"ח סי' ל' דכמה גדולי הפוסקים סבירא להו הכי וז"ל על דברי מהראנ"ח ז"ל בח"א אך לפי דבריו דבר גדול למדנו מתורתו של הרב ז"ל האומר דבר זה לעניים חשיב את הדבר כאילו קנו כבר העניים קנין הגוף ולפי"ד גם דעת הרא"ש והתוס' כן (א"ה ס"ט עיין מ"ש עט"ר מו"ז זלה"ה הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה בדרוש להלבשה).
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שכירות פרק י״ב

י״ג
פועל וכו'. עיין מ"ש המל"מ על שם מהרימ"ט סי' ק"ן מחלק א' שנסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם והביא הרב לפשוט לו ממ"ש הרב יונה סוף פרק אלו דברים עלה דתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין ביד בעה"ב וז"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זל"ז ע"כ הרי שמזכה להם אפי' קודם שיתנו לתוך פיהם ולמסקנת מהרימ"ט אינו מזכה להם אלא אחר שנתנו לתוך פיהם אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד לא באתי לכוונתו מאי קשיא ליה למר דלכאורה אינו ענין נדון מהרימ"ט לר' יונה דמ"ש הר' יונה הוא דבעה"ב אינו מקפיד במה שיתן זה לזה מאחר שכולם הם מזומנים מאיתו והמנות שהזמין לכל המזומנים הם ומה לו אם יתנו זל"ז משא"כ נדון מהרימ"ט דספיקו הוא אם יכול לזכות אחד מהמסובין כדי לאוסרו לחבירו המזומן לאכול כמותו או אם יכול לקדש בו את האשה דאדעתא דהכי לא הזמינן שיזכה אחד מהם במנה אחת שתהיה שלו דוקא אלא אדרבה הזמינם שיהיו כולם רשאים ושלטאים ומסיק דלא זכה שיהיה המנה שלו עד שיתן לתוך פיו וכל עוד שלא נתנה לתוך פיו הרי היא מכל המזומנים וק"ל. ושמעתי מקשים עוד למהרימ"ט ממ"ש רש"י בסוגיית נדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה לא לאפוקי שכתב כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמ"ש יכול לאכול הימנו ואינו יכול לאוסרה עליו כו' הרי דאף קודם נותנו אל פיו קנה ולא קשה מידי דשאני נדון מהרימ"ט דרבים הם המסובים וכיון דכל אחד אפשר דאינו אוכל מזה אלא מזה ומה שמותיר הוא מהבע"ה א"כ אין דעת בעה"ב להקנות לשום מהמסובין אלא כשיתן אל פיו דאז נודע שרוצה לזכות ואף שנתן לפניו אפשר שלא יאכלנו ונשאר שם משא"כ בנדון רש"י דזמניה על הככר ודאי שנותן לו מאותו הככר דעליו הזמינו ונמצא דיש חלק למזומן בהכרח באותו ככר ודאי אינו יכול לאוסרו עליו. וחכם בני הי"ו חילק באופן אחר והוא דשאני נדון מהרימ"ט דכיון דאינו מבורר מתחילה מה שנותן לכל אחד ואחד דלכולם כאחד נותן אמרינן דאינו מוברר שיזכה להיות לכל אחד חלקו אלא אחר האכילה ולכן מסתבר דלא זכה שום אחד מהם אפי' במה שנתן לפניו משא"כ בנדון רש"י דאיירי בענין מדיר כל דאיכא ודאי לאדם חלק בככר אפילו אינו מבורר אינו יכול לאוסרו עליו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות י״ב, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שכירותכל הרמב״ם