הלכות גירושין · פרק ח׳
הלכה א׳
הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם. לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אוֹ לְהַתְנוֹת עַל תְּנַאי אַחֵר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נִשְׁאַר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. שֶׁהֲרֵי בָּטַל הַתְּנַאי. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל קדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ וְיֵשׁ לָהּ לְהִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיֵּם הוֹאִיל וְהָיָה הַתְּנַאי בִּמְעַכְשָׁו אוֹ בְּעַל מְנָת:
הלכה ב׳
כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי בֵּין שֶׁאָמַר מֵעַכְשָׁו בֵּין שֶׁאָמַר אִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵד. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ שִׁפְחָה חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ אוֹ בְּנָהּ קָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד אֲפִלּוּ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אַחַר כָּךְ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא בְּעָלָהּ וּבָטֵל הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ:
הלכה ג׳
כֵּיצַד מְגָרֵשׁ אָדָם עַל תְּנַאי. לֹא שֶׁיֹּאמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי עַל תְּנַאי זֶה. אוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ עַל תְּנַאי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּתוֹךְ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם וְכוֹתְבִין גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי בָּעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. אוֹ יֹאמַר לָהֶם אוֹ לַשָּׁלִיחַ תְּנוּ לָהּ גֵּט זֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ:
הלכה ד׳
כָּתַב הַתְּנַאי בַּגֵּט אַחַר שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב תֹּרֶף הַגֵּט הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ לְאַחַר חֲתִימַת הָעֵדִים. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ קֹדֶם תֹּרֶף הַגֵּט אֲפִלּוּ כָּתַב עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לוֹ זְכוּת בְּגוּפוֹ שֶׁל גֵּט. וְכֵן אִם הִתְנָה עַל פֶּה קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין:
הלכה ה׳
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִתְנָה עָלֶיהָ בֵּין בִּכְתָב אַחַר הַתֹּרֶף בֵּין עַל פֶּה אַחַר הַתֹּרֶף וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵאִישׁ פְּלוֹנִי אוֹ אֶלָּא לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן לָהּ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה אִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ עַכּוּ״ם אוֹ עֶבֶד אוֹ אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּגוֹן אָבִיהָ וְאָחִיהָ אוֹ אָבִיו אוֹ אָחִיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן אֵינוֹ גֵּט. שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר בַּגֵּט וְאֵין זֶה כְּרִיתוּת. הָיָה בַּעַל אֲחוֹתָהּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹם אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה אִם תָּמוּת אֲחוֹתָהּ יִהְיֶה מֻתָּר לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ו׳
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמִּי שֶׁיִּוָּלֵד שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם. אוֹ חוּץ מִזְּנוּתִיךְ כְּלוֹמַר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְכָל אָדָם אֲבָל לִזְנוֹת הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל מִי שֶּׁיָּבוֹא עָלֶיךָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵּךְ הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּרִיךְ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמְּקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר. כְּלוֹמַר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִתְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה אֲבָל בִּשְׁטָר הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ. כְּלוֹמַר לֹא נִשְׁאַר לִי עָלַיִךְ שׁוּם אִישׁוּת חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ שֶׁאַתְּ אִשְׁתִּי לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים. אוֹ לְעִנְיַן אֲכִילַת תְּרוּמָה. אוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה שֶׁאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ז׳
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַתְּנַאי שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְנָה בָּהֶן הִתִּירָן לָהּ:
הלכה ח׳
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטֵּל תְּנָאוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת אַף לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁמָּא לֹא הִתִּירָה אֶלָּא לְשִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן כְּלוֹמַר לְכָל אָדָם אַף לְשִׁמְעוֹן. אוֹ שֶׁמָּא הִתִּירָהּ לַכּל וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן וְהוּא הַדִּין לִרְאוּבֵן שֶׁשִּׁמְעוֹן סָמוּךְ הָיָה לִרְאוּבֵן בִּתְנָאוֹ:
הלכה ט׳
הִתְנָה עָלֶיהָ וְאָמַר הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַיּוֹם. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין בְּגִטִּין מִן הַיּוֹם הַזֶּה וּלְעוֹלָם:
הלכה י׳
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל יְמֵי חַיַּי אוֹ כָּל יְמֵי [חַיֵּי] פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט שֶׁהֲרֵי כָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְלֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת כְּשֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי:
הלכה י״א
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט. שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה כְּרִיתוּת. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר זֶה לְעוֹלָם. שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט:
הלכה י״ב
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אֵינוֹ גֵּט. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם אוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה הֲרֵי זֶה גֵּט וְלֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִתְנָה. וְאִם נִשֵּׂאת בָּטֵל הַגֵּט לְמַפְרֵעַ. זָנְתָה עִמּוֹ הַוָּלָד כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא עַל הַנִּשּׂוּאִין:
הלכה י״ג
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אִם נִשֵּׂאת לוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנָאִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְלֹא לְאַחֵר. לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶן נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה זֶה לָזֶה. וּלְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁאֵינוֹ גֵּט אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתְּנַאי. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תֵּצֵא. נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי בָּטֵל הַגֵּט וְתֵצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר וּצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:
הלכה י״ד
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהַנְּיָר שֶׁלִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַנְּיָר הֲרֵי זֶה גֵּט וְתִתֵּן:
הלכה ט״ו
חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ כָּשֵׁר וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ בַּטַּס כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאִם לָאו יַשְׁלִים כְּתֻבָּתָהּ:
הלכה ט״ז
כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי שֶׁמְּבֻטָּל הַגֵּט כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִּשְׁתֶּה יַיִן כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שְׁאָר תְּנָאִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף. אִם הָיָה תְּנָאוֹ כָּתוּב בַּגֵּט וְחָזַר וּמְחָקוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיָה הַתְּנַאי עַל פֶּה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַגֵּט מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל אוֹ בִּתְנַאי כָּשֵׁר:
הלכה י״ז
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אִם נְטָלוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
הלכה י״ח
הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים. לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַתְּנָאִים. רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת רָצָת נוֹתֶנֶת. וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז. כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ט
הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה סְתָם הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד הוֹאִיל וְלֹא פֵּרֵשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה. עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא. עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי. אִם עָשְׂתָה עִמּוֹ מְלָאכָה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה אֶת אָבִיו יוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁהֵינִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵת הַבֵּן אוֹ מֵת אָבִיו קֹדֶם שֶׁתֵּינִיק אוֹ שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אֵינוֹ גֵּט:
הלכה כ׳
אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי אוֹ תְּשַׁמְּשִׁי אֶת אָבִי שְׁתֵּי שָׁנִים. הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרֵשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״א
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָתְנָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. נְתָנָהּ לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ. חָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הֵן מְחוּלִין לָךְ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתְנָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ב
אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא קָבַע זְמַן וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא שֶׁתִּתֵּן לוֹ. וְלֹא בָּטַל הַגֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע זְמַן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:
הלכה כ״ג
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד אוֹ נִגְנַב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף זוּז בְּדָמָיו אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד עַצְמוֹ אוֹ עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַתְּנַאי:
הלכה כ״ד
מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי וְקִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
כסף משנה · הלכות גירושין פרק ח׳
א׳
המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'. כתב ה"ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה"ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה"ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע"כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס"ל כר' יוסי ה"ק ר"י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע"ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ"ל. ועל מ"ש ה"ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ"ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י"ל שקושיא זו שהקשה ה"ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ומ"ש רבינו ואם נשאת לא תצא. הר"ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר"ש ב"צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז"ל שאין שורש לזה בשום מקום והל"ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע"פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע"ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ"מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ"ל: ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי. כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר"ש ב"צ בתשובה כשכתב הרמב"ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ"מ ה"ל לכתוב ההיא דע"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ"ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש שלא תנשא עד אחר י"ב חדש אע"פ שא"א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא"כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ"ך תמה עליו ג"כ בהגהותיו וחתם בצ"ע עכ"ל:
ג׳
כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו':
ד׳
וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין. כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז"ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד"ה וכן אם התנה וכו'):
י״ב
על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. הרשב"א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר"ן בר"פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע"מ שלא תנשאי מודו רבנן לר"א אפילו אמר לה ע"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה"ל כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ"ל: ועל מ"ש רבינו ע"מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה"ז גט וכו'. כתב הרשב"ץ שמ"ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע"י עצמה יש לה יותר מי"ב שנה קרובה לכ' וא"א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה:
כ״א
הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי ה"ה:
כ״ב
אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א"כ למה לא יתבטל הגט עכ"ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ"ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש"ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה"ה טעם לדבריו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות גירושין פרק ח׳
א׳
המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. וכבר כתבתי פ"ו מהלכות קידושין מאין לנו מן התורה שנוכל להתנות בגט ובשעת קיום התנאי הוא שתהיה מגורשת לא משעת נתינה. דהכי משמע פשטא דתנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו בני ראובן וגו' ונתתם להם דמשמע כשיקיימו התנאי אז ונתתם דמקודם לא היתה נתונה להם אפילו קיימו אחר כן התנאי מדלא קאמר יעמדו או יהיו בארץ גלעד. לפיכך יש לבעל לבטל או להוסיף או להתנות כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אפילו הגיע גט לידה דהוה ליה כאלו לא הגיע לידה הואיל ואינו גט עד שיתקיים התנאי. ולפיכך צריך שיהיה הבעל והגט קיים כשיתקיים התנאי ואם לאו אינה מגורשת. ואפילו הכי לר"ב ז"ל אם נשאת לא תצא כיון דלכשיתקיים התנאי תהוי מגורשת למפרע אלא א"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי. ומעכשיו ומהיום ועל מנת הויא מגורשת משעת נתינה ואינו יכול לבטל ולא להוסיף ואפילו אין הבעל והגט קיימים בשעת קיום התנאי. ואם נתיחד עמה הבעל בפני שני עדים אפילו נתקיים התנאי אחר כך הויא ספק מגורשת שמא נבעלה לשם קידושין ונתבטל הגט.
ד׳
כתב או התנה תנאי בגט קודם כתיבת התורף הוי ספק גירושין אי בעי' ספר כריתות בשעת כתיבה כדכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' והא ליכא כיון דהזכיר תנאי או דילמא כיון שנתקיי' התנאי למפרע הויא בשעת כתיבה נמי ספר כריתות דיש ברירה.
ה׳
הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אלא לפלוני אפילו על פה אחר התורף אינו גט דהא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו שאותו פלוני הוא מחייבי לאוין עליה כיון דהוו תפסי בה קידושין הא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו קטן הוי שיור כיון דאתי לכלל הויה. אבל היה אותו פלוני מי שאין קידושיו תופסין בה הרי זה גט כשר דלא שייר מידי כיון דבלאו הכי אין קידושין תופסין לו בה. ואם היה בעל אחותה הויא ספק מגורשת דכיון דאחותה קיימת ולא תפסי לו בה קידושין לא הוי שיור או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזיא ליה והא שייר. חוץ ממי שיוולד מספקא לן השתא מיהא לא אתילידו ולא שייר או דילמא עבידי דמתילדי ומיתסרא עליהם מפני אשתו של זה והוי שיור. חוץ מזונותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא הא שייר בביאה בעלמא וצד אישות קרינא ביה. חוץ משלא כדרכה בנישואין (בנישואין) הא לא שייר או דילמא משכבי אשה כתיב הקיש שני משכביה לכל דבר והא שייר. חוץ מקידושין בשטר איפשר דמקדש לה בכסף ובביאה או דילמא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי והיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ביה ויצאה. חוץ מהפרת נדריך בנישואין הא לא שייר או דילמא אישה יקימנו ואישה יפרנו כתיב וכיון דשייר הפרת נדריה לגביה אישות קרינא ביה והוי שיור. חוץ מתרומותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא קנין כספו כתיב והאי כיון דלאו בר הכי הוא לא הויא קנין כספו ואשתכח דשייר בקידושין אצל כהנים. חוץ מירושתיך בנשואין הא לא שייר או דילמא לשארו וירש אותה כתיב וכיון דאיהו ירית לה אשתו היא והא שייר בכל הני הרי זו ספק מגורשת מהני טעמי והאי חוץ מירושתיך דהוו ספק נראה דהוי למ"ד ירושת הבעל מדאוריתא דלרב ז"ל דהוי מדרבנן הא לא שייר מידי מדאוריתא וה"ל למימר ספק מגורשת מדרבנן דהא לא איבעיא לן חוץ ממציאתיך או חוץ מפירותיך דהוו מדרבנן כיון דלא שייר מידי דאוריתא פשיטא דלא הוי ספק גירושין מדאוריתא אלא גירושין גמורים בלי שיור ואיפשר דלרב ז"ל נמי כיון דבירושת הבעל איכא אסמכתא דאוריתא ומשמע דהוי מילתא תליא באישות טפי ממציאתה או פירותיה מיבעיא ליה אי הוי שיור באישות דדעתיה דליהוי אשתו לענין ירושה והא שייר בענין אישות או לא.
ז׳
הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר הרי את מותרת לראובן ושמעון קודם מסירה הרי זו מגורשת שהאנשים שאסר התירן לה. ואם אמר הרי את מותרת לראובן לא בטל של שמעון ואינה מגורשת דלא נימא ה"ה לשמעון ומשום דפתח ביה בראובן הוא דנקט ראובן אבל אמר לה הרי את מותרת לשמעון או הרי את מותרת אף לשמעון הוו ספק גירושין שמא לא התירה אלא לשמעון וראובן באיסורו עומד וזה שאמר אף לשמעון ר"ל לכל אדם אף לו או שמא התירה לכל וזה שאמר אף לשמעון וה"ה לראובן ששמעון סמוך לראובן בתנאי היה.
ט׳
היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת אע"פ שכרת היום בינו לבינה דאכתי לא פסקה מיניה כיון שאמר לה בפירוש ולמחר את אשתי שיורא הוי. על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אינו גט דאין זה כריתות כיון שאין מפרידן אלא יום המות ועד יום מותה קשורה בו כל ימי חיי או חיי פלוני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ולא תשאר לו עליה רשות כשימות הוא או אותו פלוני. על מנת שלא תלכי לבית אביך עד שלשים יום הרי זה גט דהא הוי כריתות אבל לעולם אינו גט שאין זה כריתות כיון שלא תהיה מותרת במה שנאסרה אפילו אחר מיתת אביה דאפילו תכנס לבית אביה אחר מיתתו לאו בית אביה מיקרי ואינה עוברת על תנאה דאינו דומה לאמרה על מנת שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהוי כריתו' דהתם הותרה אחר מיתת פלוני ביין שנאסרה קודם מה שאין כן הכא דלא הותרה לעולם בבית אביה דאחר מיתת אביה לאו בית אביה מיקרי כדאמר' א"נ כדאיתא בתוספתא דמשום הכי לא הוי כריתות דבית אביה קרויין כל יוצאי חלציו אע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר דכבר מת אביה וכתיב שבי אלמנה בית אביך וגו'. וכן שלא תאכלו בשר שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות עד שלשים יום הרי זה גט שהוא כריתות.
י״ב
על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט דהוי כלעולם דאפילו לאחר מיתת אותו פלוני אינה מותרת במה שאסרה כיון שאי איפשר בנישואין לאחר מיתה אבל עד חמשים שנה הרי זה גט דהוי כריתות ואם נשאת בטל הגט דהא עברה על תנאי. זנתה עמו הולד כשר שלא התנה אלא על הנישואין. על מנת שתנשאי לפלוני אם נשאת לאחר תצא והולד ממזר דהא יתבטל הגט.
י״ד
הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות דלא יהיב לה ולא מידי דכיון שהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחים באויר וכתיב ונתן בידה ע"מ שתתנו לי את הנייר הרי זה גט ותתן דהא נתנו לה אלא שהתנה עמה שתתן לו ושפיר קרינן ונתן בידה דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה. חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך וכתובתיך כשר דלא אמרינן כיון דלפירעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה ונתן.
ט״ז
כל תנאי שמבטל הגט שכתוב בגט קודם כתיבת התורף וחזר ומחקו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת מטעם ברירה ואם היה התנאי על פה נוטל הגט ממנה מפני שנתנו שלא בהכשר וחוזר ונתנו לה בלא תנאי זה.
י״ח
הרי זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז וחזר והתנה עליה בפני עדים שתשמש את אביו שתי שנים ולא בטלו האחרונים את הראשונים רצתה משמשת רצתה נותנת דהא להוסיף לא בא כיון שלא אמר לה שתשמש את אבא תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל בפירוש דברו הראשון. ואין א' מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שיהיה תנאי בגט כל זמן שלא יבאו ב' על א' מן התנאים כשר על ידי חתימה ולאו כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא ואם אמר לה שתתן לי מאתים זוז ואחר כך אמר בפני שנים שתתן לי שלש מאות כבר בטל תנאי של מאתים וצריכה ליתן שלשה מאות זוז.
י״ט
התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ולא פי' כמה זמן כגון שתשמשי את אבא שתניקי את בני הרי זה כמפרש יום א' הואיל ולא פי' כמה זמן וכיון ששמשה את אביו יום א' או שהניקה את בנה יום א' תוך כ"ד חדש הרי זה גט מת האב או הבן קודם שתשמש או שתניק אינו גט דהא לא קיימה תנאו. אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבי ב' שנים הרי זו משלמת הזמן שפי' מת הבן או האב תוך הזמן או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים תנאו והוא דוקא ב' שנים אמר דלצעורא איכוון.
כ״א
נתנה לו מה שהתנה מדעתו מגורשת שלא מדעתו מגורשת מן התורה. התנה עליה שתתן לו ק"ק זוז תוך שלשים יום ואמר לה תוך הזמן הרי הם מחולין לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי דלצעורא איכוון בשעת התנאי והא לא נצטערה מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו ל' יום ולא נתנה לו אינה מגורשת דהא לא קיימה תנאו. לא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לא נתבטל הגט מדאוריתא הואיל ולא קבע זמן. התנה עליה שתתן לו כלי או בגד פלוני אע"פ שנתנה אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן לו או עד שיבטל התנאי.
כ״ד
מי שנתגרשה על תנאי וקדשה קודם קיום התנאי אם נתקיים אח"כ מקודשת דמגורשת היתה למפרע בזמן הקידושין ואם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אין קידושין תופסים בה כיון שעברה על תנאה ונתבטל הגט ואפילו נשאת אינה צריכה גט מב' מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ח׳
א׳
המגרש על תנאי. מ"ש הה"מ ונ"ל לדעתו ז"ל שהוא סבר דלענין דינא לא אמר ר"י וכו'. פי' דבמזכיר מיתה אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה והוי גט מצד הדין וא"צ חליצה משא"כ בלא מזכיר אף דס"ל לר"י דזמנו של שטר מוכיח מ"מ צריכה חליצה ועי' ח"מ סי' שנ"ח מה שהק' הש"ך על דברי הה"מ ול"נ כמ"ש ודוק. לפיכך א"י לבטל. צ"ע לשיט' רבינו מאי מק' התלמודא בר"פ השולח על הא דתנן שם משהגיע גט לידה א"י לבטל פשיטא דלמ' אשמועי' אפי' בכתוב בגט תנאי במעכשיו וע"מ ולאפוקי מדעת העיטור שהביא הה"מ ואפשר דבאמת הוי מצי לשנוי' הכי אלא כאן דקמ"ל כאבי' דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא בתרי' לבטולי ג"כ לא מהני ומיושב קושי' חי' רשב"א שם וכ"ה הקוש' ברש"א דלמה לא אקשה אבי' לרבא ממתני' ולפמ"ש א"ש.
ה׳
חוץ מאיש פלוני. כ' הה"מ ובגמ' אבעי' להו האי אלא חוץ הוא או ע"מ הוא וכו'. וה"ר דחוץ הוא ואפשיטא אבעי' משמע מדבריו למסקנא בע"מ מודים רבנן וכ"ה שי' הרי"ף ורוב הפוסקי' זולת דעת הרמב"ן דרבנן פליגי גם בע"מ ובפ"י הק' לשיט' הסוברי' דבע"מ מודים רבנן א"כ קשה על מתני' דתנן כיצד יעשה יטלנה ממנה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אמאי לא תני ויאמר לה הרי את מותרת לכ"א ע"מ שלא תנשא לפלוני דנתקיים מחשבתו ע"ש ומזה נראה ראי' לשי' התוס' בסוגי' בד"ה אפי' דמה שפירשו בירושלמי דמק' אמאי לא תני במתני' דיבמות ט"ז נשים ומשני תמן התורה אסרת ברם הכא הוא אוסרתן פי' דהתם יכול להתירה ולמחול לה התנאי א"כ י"ל דמתני' בא להשמיענו דיש תקנה אפי' לר"א להתירה לפלוני שאסרה בחוץ אם חוזר ונוטל ממנה ומחזירה ולא אמרי' דלא מהני כדסוברים הרבה פוסקים דלא מהני לרבנן בע"מ הואיל והוי גיטא מעליא א"כ גם לר"א לא והוי גיטא מעלי' קמ"ל דסגי בנוטל ממנה וכו' ואי הוי תני ע"מ לא הוי ידענא את זאת ונ"מ ג"כ לדידן לרבנן דמודים בע"מ כנ"ל לדעת התוס' ובזה מיושב דלא רצו לפרש בירושלמי הפי' הא' דלאחר שהגיע הגט לידה בתנאי דע"מ שוב א"י לבטל התנאי כמ"ש בחי' רשב"א בשם רי"ו ורי"ף בתשו' וכ"ה בש"ע סי' קמ"ג סט"ז והיינו כמ"ש דדחיק להו קוש' הפ"י ועוד יש לה"ר לשי' התוס' דמשמע כן בסוגי' בבעי דרבינא אי פליגי בע"מ קאמר טעמו דר"ע מידי דהוי אכל תנאים דעלמא וברבנן לא יהיב טעמי' ועל הברייתא ביקש התלמודא ג"כ לידע טעמא דרבנן ונראה דבגמ' דף ע"ד ע"ב גבי פלוגתא דרבי ורבנן ומפרש ר"ז מחלוקתם דרבי סבר גזרי' ע"מ אטו חוץ ורבנן סברי לא גזרי' וע"ש בתוס' ד"ה כל דמשמע שם דגם בע"פ יש סברא לגזור ע"מ אטו חוץ ועי' בר"ן ודוק וא"כ הוא י"ל דרבינא באבעי' שלו דבחוץ מודים ובע"מ פליגי י"ל דר"א סבר דלא גזרי' ע"מ אטו חוץ ורבנן סברי דגזרו ע"מ אטו חוץ הואיל ותנאי הוא שיור בגט ודמי לחוץ ולא יכול להק' מ"ט דרבנן וכל זה בע"מ שלא תנשא ותבעלי דאז דמי לחוץ אבל בע"מ שלא תנשא לבד לא שייך למגזר דל"ד לחוץ ובבריי' דקתני אף בלא תנשאי לבד פסלי רבנן שפיר מק' מ"ט דרבנן ומשני דהוי שיור גמור מה"ת ובזה מיושב קוש' הרש"א אמאי לא חשו התוס' אמאי תני בבריי' לפי האמת לא תנשא גרידא ולדברינו א"ש דרצה לאשמועי' דטעמא דרבנן לא הוי משום גזירה ואי הוי תני לא תנשאי ולא תבעלי לי' הוי שמעי' את זאת כמ"ש ובזה מיושב ג"כ קוש' הרש"א בתוס' בד"ה המגרש וכו' דלא רצה להוכיח מהאבעי' כמ"ש הר"ן משום די"ל לפי מאי דס"ד דטעמא דרבנן משום גזירה ואינה אלא בלא תנשאי ולא תבעלי א"כ מאן דלית לי' הך גזירה אפי' בזה לא גזר אבל לפי האמת דפליגי בע"מ אי דמי לתנאי דעלמא עדיין י"ל סברתם ומש"ה הוכיחו מהאמת ג"כ דליכא לחלק בין ע"מ לחוץ והר"ן י"ל דסובר כדעת הפוסקים ואיך נוכל לומר באבעי' דרבינא דטעמא דרבנן משום גזירה א"כ קשה מאי מהני תקנה בע"מ שיחזור ויטלנה ממנה הא מדאוריי' הוי גט מעליא ושפיר הוכיח הר"ן ועי' ב"ש סי' קמ"ג ס"ק ל' ודוק היטיב ובחידושי הארכתי.
י״ב
בטל הגט למפרע. ואפי' אם נשאת לאחר ומת הבעל או נתגרשה ונשאת לזה ג"כ הגט בטל למפרע כדמוכח בגמ' דף פ"ג דקוש' ר"ט קאי אע"מ ע"ש ולא אחוץ ואף דבירושלמי אי' דר"ט הק' על חוץ לא נמצא זה עוקר דבר מה"ת וע"ש בק"ע שר"ל דהירושלמי פליג דגם לר"א בחוץ אם נשאת לאחר ונתגרשה או מת הבעל עדיין באסורה עומדת ואני הייתי רגיל לפרש לתלות הדבר בפלוגתא דתנאי אי נשואין ראשונים מפלת או מיתת הבעל מפלת יבמות דף י"ג דאי נשואין ראשונים מפלת אף אי מודה ר"א היכא דנשאו לאחר דמתיר הגירושין אח"כ להנשא לאותו פלוני אבל ליבם לא כיון דחל לפניו מנשואין הראשונים ועדיין לא פקעי קדושי ראשון משא"כ למ"ד מיתה מפלת ועי' ביבמות דף ק"ט ע"א ודוק.
י״ג
ע"מ שתנשאי לפלוני. ואם אסרה על כל העולם ולא התירה אלא לאדם אחד כ' הפ"י בסוגי' דג"כ שייך הך גזירה שלא יאמרו ואסר אפי' לר"א ע"ש שהביא ראי' מדברי הרמ"א ובאמת יש לדחוק ראייתו להמעיין וכ"מ בירושלמי דהק' עלי' דר"א אמאי לא תני רבותא יתירא אפי' אסרה על כל העולם ולא התירה אלא לאדם א' דגם בזה מתיר לר' ינאי משמע דלא כדברי הפ"י ובחידושי הארכתי.
י״ד
ותתן. הטור כ' וז"ל ה"ז מגורשת ותקיים תנאה ע"ש סי' קמ"ג ועי' שו"ת אמונת שמואל דף מ"א ע"ב דמשמע דס"ל להטור כהתוס' בפ' מי שאחזו שכ' שלא יהי' התנאי סותר המעשה דומי' דזה גיטיך ע"מ שתחזירי לי הנייר וכו' ולא כפירש"י שם שצריך שיהי' התנאי מובדל מהמעשה כגון אם יעברו דהתנאי הוא מהעברת הירדן והמעשה הוא נחלת א"י וע"ש היטב דלדעת רבינו בע"מ לא צריכין למשפטי התנאים.
י״ז
וחזר ונתנו לה. עמ"ש בהלכה ה' ואפשר דלכתחילה אין לעשות כן מדלא כ' רבינו חוזר ונותן לה.
כ״א
עד שתתן מדעתו. עי' הה"מ וכדבריו מבואר בחיד' רשב"א שם ומאי דקש' לי' דאמאי לא דקי מקרא דנתינה בע"כ הוי נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקימ"ל דמתגרשה בע"כ נראה דהא דאמר נתינה בע"כ לא שמה נתינה היינו בדבר שהוא להנאתו ועבור זה התנה שיהנה מהנתינה וכיון שהוא בע"כ אין כאן הנאה משא"כ בגט דלא נהנה האשה מהגט דכתבה על אסורי הנאה כשר ועי' בתוס' פסחים דף ל"ב וג"כ ל"ד לבתי ע"ח דשם ג"כ משום דמחויב ליתן מעות וכל מה שניתן לו בעל כרחו לא מקרי נתינה אבל בגט דלא בעי' שיתן לה דבר דאע"פ שגירשה בגט שאין בו שוה פרוטה ובאיסורי הנאה ג"כ מגורשת א"כ יש לומר שפיר נתינה בעל כורחי' שמי' נתינה ועוד יש להאריך בסברא זו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ח׳
א׳
ואין חוששין שמא לא יתקיים כו'. עי' בה"ג בהל' נחלות גבי עבדו דכתב ליה מארי שחרור בתנאי דפלחית עמי כל ימי חיי כתב שם דאסור לישא ישראלית דלמא מאית איהו קמא רבו אבל בתנאי שיכול לקיימו פסק שם דיכולה לישא ישראלית, ועי' ברש"י גיטין ד' פ"ד ע"א ד"ה אין חוששין דכתב שם רש"י אבל אם אמר ע"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל לו ע"ש ועיין בתוספתא גיטין פ"ד דמבואר שם להיפך, ובתוס' שם ד' פ"ג ע"א, וע"ש בתוספתא פ"ה גבי ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמר שם הטעם דלא הוה גט משום שמא תלך וכמ"ש רש"י הנ"ל וצ"ל דר"ל כמש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ב דצריך לקיים התנאי ולא שלא לעבור וכיון דכאן כל זמן שישנו אפשר לה לעבור לא מקרי קיום ועי' לעיל בהל' אישות פ"ז ה"א ומש"כ שם:
ב׳
ואפילו עבד ואפילו שפחה כו'. הנה הא לפי המבואר בכתובות דבנה ובתה אינם נאמנים גבי שבויה כ"ש כאן. אך י"ל דשם ר"ל רק קטנים, ועי' בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב וב"מ ד' צ' ע"ב, אך א"כ למה לן למימר הך טעם שאינה בושה אך נ"ל דרק כאן ר"ל לענין שלא יהיה גט ישן או משום איסור יחוד די בזה אבל להך דין דפרק י' לזה י"ל דלא מהני אף אשה כיון שיש עדים שנתיחדה והך דדף ע"ג הוא רק מחמת גט ישן כמ"ש התוס'. והנה מרש"י כתובות מוכח דהשפחה נאמנת שהיתה שם ובירושלמי בגיטין מבואר דצריך עדים שהיתה שם ולכך רש"י ז"ל בכתובות שם פירש הטעם משום גט ישן ומיירי שלא היו עדים שנתייחד עמה וא"ש מ"ש התוס' שם ולכך רבינו ז"ל לקמן לא כתב דין דמהני אפילו שפחה ועי' מש"כ לעיל פ"א ע"ש אך שם י"ל דכיון דיש שם שפחה שוב לא מקרי יחוד ועי' בקדושין דף פ"א ונדה דף י"ז ע"א ובהך דסוטה דף ז' ע"א ע"ש:
ה׳
אעפ"י שהוא קטן כו'. נראה דהיינו דאמר חוץ מקדושי זה והוא קטן אבל אם אמר חוץ מקדושי קטן לא הוה שיור, דהא לכשיגדל לא שייר גביה. וכן ר"ל בהך דסוטה דף כ"ו ע"ב גבי קינוי לשיטת רבינו שם דס"ל דמיירי שהוא קטן פחות מבן ט' דלא כהתוס' שם ור"ל דקונה לה מזה שהיה בשעת הקינוי פחות מבן ט' ואח"כ נתגדל ונסתרה עמו מ"מ מותרת לבעלה דהקינוי אינו קינוי, ועי' בירושלמי פ"ח דפסחים ה"א מה דמחלק שם בין פסח לחטאת דפסח לכשתגדיל ראוי להתכפר בו ר"ל כשיטת רבינו שם בהל' ק"פ פ"ה ה"ז דקטן אם שחטו עליו בראשון אף שהגדיל בשני פטור מלעשות פסח שני, ועי' בהך דנדרים דף ל' ע"ב גבי הך דנודר מן הילודים דר"ל ג"כ כן ועי' מש"כ הר"ן ז"ל שם דף פ"ד ע"א גבי הנודר מאנשי העיר דאסור אף באותם שבאים אח"כ לדור ע"ש, ועי' מש"כ בזה בהל' נדרים פ"ט גבי הנודר מישראל מותר בעכו"ם אם נתגיירו אותן העכו"ם שהיו אז אם אסור בהם, ועי' בר"ן שם דף ל"א ע"א ובירושלמי כתובות פ"ט דאמר דאף אם סילק עצמו מנכסים שעתידים ליפול לה לא הוה סילוק מ"מ אם סילק עצמו מנכסים סתם מהני אף לנכסים העתידים ליפול וכן הוא בירושלמי נזיר פ"ב ה"ה גבי נזיר כה"ג שאם נדר ע"מ לגלח ונזיר שעתיד לידור לא חל עליו הנדר ואם נדר סתם די אם גילח זה הנזיר וכן מבואר בירושלמי פ"ט דכתובות ה"ו גבי נדר ושבועה אין לי עליך דרק אם כתב גם בחיי אז מועיל גם לאחר מיתה אבל אם אמר לאחר מיתה לבד אינו מועיל, ועי' בירושלמי פ"ט דב"ק הי"ד דאם אמר במותי בלבד אם מת יירשנו ע"ש. ועיין בהך דגיטין דף י"ג ע"ב מה דמקשה שם אלא מעתה הקנה לנולדים ה"נ כו' ומאי קשיא הא כיון דנשתעבד לכל מהני גם לנולדים וצ"ל דשם הוה גדר שליחות ובשעה שמקנה אז חל וכעין דאמרינן בנזיר דף י"ב ע"ש בזה ובזה נדחה ראיית הר"ן ז"ל פ"ב דקדושין דיכול לעשות שליח לקדש לו קרובות של השליח מהך דנזיר הנ"ל ע"ש אך יש לחלק דרק אם עשה סתם שליח אז יכול לקדש לו אף קרובותיו אבל לעשותו שליח לזה בלבד לא מהני ועי' בהך דב"מ דף ל"ו ע"א מה דמקשה שם א"ה לבעלים כו', ומשני דאמר לדעתך ע"ש ר"ל דאז הוא העושה הדבר ולא בגדר שליחות מהראשון וצ"ל דהך דגיטין הנ"ל שאני, ועי' בהך דנזיר דף כ"ד כי מקנה לה במלתא דצריכה ע"ש. ובזה א"ש נמי מה דאמרינן בגמ' כאן דף פ"ה עבד ונכרי נמי עבידי כו', ואמאי לא תירץ כמו הך דקדושין דף ס"ב מעיקרא בהמה אך ר"ל כאן דנ"מ דאף אם מתגיירים אח"כ אינו יכול לקדשה וא"כ הוה שיור ועי' בירושלמי קדושין פ"א ה"ב דס"ל שם דאף למ"ד אין מוכרה לקרובים מ"מ לבעל אחותה יכול למוכרה דמשכחת לה יעוד לאחר שתמות אחותה וכעין דאמרינן כאן:
ו׳
חוץ ממקדש בשטר כו'. הנה הטעם דנקט רק קדושי שטר י"ל דהנה בירושלמי פ"ג דקדושין מבואר דבקדושי שטר אם שייר לא הוה קדושין ובכסף הוה קדושין וא"כ לפי"ז אם שייר על קדושי כסף וביאה שוב לא מהני גם קדושי שטר דהא כל הקדושין הם דבר אחד וכיון דבהקדושין יש דבר שאינה יכולה להתקדש בהם נקרא ג"כ שיור ולא מהני ע"ז קדושי שטר, ועי' בהך דכתובות דף ע"ד ע"ש:
ט׳
התנה עליה כו'. כן מבואר בירושלמי פ"ג דקדושין דלא מהני גבי גט וכן גבי קדושי שטר. ועי' בהך דנדרים דף כ"ט ע"א, ועי' בנדרים דף מ"ד ע"א גבי שדה זו מופקרת דמהני לזמן ושם דף ס"ט ע"ב גבי קיים ליכי היום ועיין שם בתוס"י:
י״ג
הרי זה גיטך כו' עברה כו'. ועי' בהשגות, ועיין בירושלמי כתובות פי"ב ה"א דסתם תנאי חל עליו החיוב תיכף ועי' בר"ן נדרים דף ס"ג ע"א דס"ל ג"כ כן דסתם שנה ר"ל שנה הראשונה, ועי' בהך דמגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהנים דמאחרין, אך שם ר"ל בגדר השלמת הנדר, ועיין בירושלמי נדרים פ"ח גבי תענית וכבר כתבתי בזה:
י״ח
הנותן גט כו' וחזר והתנה כו' ואין אחד כו'. עי' ברש"י ועי' בהך דכתובות דף י"ט ע"ב גבי עד אומר תנאי ע"ש, אך באמת כאן ר"ל דהא בעי עדים על קיום התנאי עיין בר"ן פ"ז דגיטין על הך דדף ע"ד ופ"ג דקדושין וע"ש בירושלמי גבי סימפון בפ"ג דקדושין ה"ב ומשמע שם דהך סימפון היינו שטר קדושין שכתב בתנאי ולכך מבואר שם דצריך שיחתמו עליו שני עדים וגם שיכתוב מדעתה ואף דהא רבינו פסק כאן בהל' וי"ו דתנאי שכתוב בגט פוסל את הגט משום דלא הוה כריתות וכמבואר בירושלמי פ"ג דגיטין ה"ב ע"ש וא"כ בשטר קדושין ג"כ צריך שיהיה כך, וצ"ל דזה תליא אם סתם כשר בשטר קדושין, וכבר כתבתי בזה. ובאמת נ"ל דהך דאמרינן בב"מ דף ק"ד ע"א גבי אנשי אלכסנדריא דאמר שם הביאו לי כתובת אמכם כו', ונראה דזה הוה שטר קדושין שלהם והוה כמו סימפון דירושלמי הנ"ל ועיין בירושלמי דיבמות פט"ו ה"ג, ועי' בר"ן פ"ק דכתובות על הך דדף י' מבואר ג"כ דצריך ב' עדים על קיום התנאי ע"ש וזהו דר"ל כאן דאין מצטרפין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ועי' בתוספתא כאן פ"ד משמע כן דאמר שם לתת לה גיטה וא"כ מוכח מזה דגבי אישות לא מהני עדות מיוחדת כזו אף דלדברי שניהם הגט הוא כשר, ועי' בהך דגיטין דף ל"ג ע"ב דמבואר שם דמהני ובב"ק דף ע"ד ע"ב דגם גבי קנס מהני כה"ג ומש"כ בעהמ"א ז"ל בהך דסנהדרין דף ל' ע"ב ועי' בהך דמכות דף ו' ע"ב אך שם ר"ל אף אם כל אחד אומר שהיה עוד אחר עמו בשעת מעשה, וכן ר"ל בהך ירושלמי פ"ק דסוטה גבי נסתרה בעד אחד שחרית ע"ש ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בפכ"ב מהל' עדות ה"ב ע"ש ותוס' כתובות דף פ"ח ע"א ד"ה היכא:
י״ט
ע"מ שתניקי כו'. עי' בה"ה ולקמן בהל' כ'. והנה עיין בירושלמי פ"ה דב"מ ה"ו ובתוספתא שם פ"ה דאמר דגבי אדם מטפל כ"ד חודש ע"ש ובאמת ר"ל כגון מניקה דסתם הוא כ"ד חודש, ועי' בתוספתא נדה פ"ב חייבת אשה בטפול כ"ד כו' ואחד שניתן לה להניק, ועי' בירושלמי כאן פ"ז דאמר ג"כ בשכר מניקה אך באמת נ"ל דנ"מ בין סתם למפרש כאן כך אם בשעה שגירשה אם אמר לה סתם ר"ל עד שישלים להבן ב' שנים ואם מת זה ג"כ כמו אם השלים ב' שנים וכעין דאמרינן בכתובות דף ל"ט ע"א גבי בגרות ע"ש אבל אם אמר ע"מ שתניקי ב' שנים אז י"ל ב' שנים מזמן התנאי ועי' בתוספתא כאן דהוה זה פלוגתא בפ"ה דרשב"ג אומר מונה לתינוק מיום לידתו ע"ש ועי' בהך דב"מ דף ק"י ע"ב אם שביעית עולה לו מן המנין ועי' בנדרים דף ס"א גבי שנה ע"ש בר"ן ובירושלמי:
כ׳
אמר לה כו' הרי זו משלמת כו'. והנה לפי שיטת רבינו ז"ל מותרת היא לינשא מיד. והנה אם נשאת ומתה תוך הזמן או אם אמר ע"מ שתשמשי את אבא כל ימי חיי האב אם מתה היא קודם אם זה מקרי כמו ביטול התנאי או לא עיין בירושלמי כאן גבי נחתך דדה דאמר דזה הוה אונס ועיין בירושלמי קדושין פ"ג ה"ב גבי מת מתוך סמפון אם מותרת להנשא מיד או לא ולקמן בהל' כ"ב ע"ש בה"ה. אך עיין בספר ה"ג בהל' נחלות דמבואר להדיא דאם התנה גבי עבד ע"מ שתשמשני כל ימי חיי ומת העבד קודם האדון נתבטל השחרור שהרי לא קיים התנאי ע"ש ועי' בגיטין דף ע"ג ובכתובות דף ג' וכ"מ גבי אונס:
כ״א
חזר ואמר לה כו'. עיין בהשגות, ונמצא לפי גירסתו אם נשאת קודם קיום התנאי ואח"כ מת דשוב א"א לקיים התנאי לדידן י"ל דכאן מן הסתם מחל כדי שלא תהא מקולקלת ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ה ה"ג ע"ש:
כ״ד
משנתגרשה כו'. עי' בהשגות, ועי' בה"ה, ועי' לעיל בהל' י"ג דכתב שם ג"כ דצריכה גט משני, ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בפ"י ה"ו ע"ש ועי' בהך דגיטין דף פ"ט ע"ב ותוס' שם דף מ"ו ע"א ד"ה אי ע"ש: [השמטה כמו שביארנו כו' ר"ל בהי"ג דאף דס"ל דהוה כמו מבטל התנאי מ"מ צריכה גט: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות גירושין פרק ח׳
א׳
המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת כו': הנה דא ברור דבכל תנאים דעלמא אין חיוב עליה לקיים התנאי, ואפילו אם מקדש אשה ע"מ שתתן מאתים זוז אין חיוב עליה ליתן מאתים זוז, רק אם לא תתן אינה מקודשת, וכן כתבו הרא"ש והרשב"א בפרק מצות חליצה, דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים תנאי כו' אם ירצה לקיים התנאי יתקיים מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שתתקיים לו המעשה יעו"ש ברשב"א: ובזה יתבאר לן דברי הירושלמי פרק מי שאחזו הלכה ה' על משנתנו דאמר רשב"ג מעשה בציידן שאמר אחד לאשתו הז"ג על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה, אמר ר' יודן בשאבודה באונס אנן קיימין עשו אותה כמתנה שו"ח להיות פטור מן השבועה א"ר יוסא וכא אתינן מיתני שו"ח להיות פטור מן השבועה, אלא כשאבדה בפשיעה אנן קיימין דמים עשו אותה כאיצטלית רבנן אמרי אחת זו ואחת זו משום תנאי גיטין, והירושלמי הזה מופלא. מאי שייך להיות פטור מן השבועה, ועיין מפרשים, וברור דצ"ל להיות כשואל. והיא ברייתא מובאה בבבלי פרק הפועלים, ובירושלמי שבועות פרק כל הנשבעין, וזה שדקדקו דברישא תנא הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן, ובהך מילתא דרשב"ג לא תנא הרי זו מגורשת ותתן לו את דמיה, והיינו משום דחיוב עליה ליתן לו איצטליתו ובשאבדה באונס אנן קיימין וקמ"ל רשב"ג דעל מנת כן התנה שתתחייב באונס אע"פ שהיא איננה עליו רק שומרת חנם, מ"מ בקבלתה הגט נתחייבה ליתן האיצטלית או דמיה כשנאנסה, ופריך ר' יוסה והכא קמ"ל תנא דמתחייב שו"ח להיות כשואל, ע"כ כשנאבדה בפשיעה וחייבת לשלם עבור איצטליתו כדין שומר חנם, רק שקמ"ל שאע"פ שהאיצטלית נאבדה, דמים שהיא משלמת כפי מה שהיא מתחייבת עשו אותה כאיצטלית ונתקיים התנאי, והיא מגורשת. רבנן אמרין אחת זו ואחת זו, פירוש בין רישא דהרי מגורשת ע"מ שתתן מאתים זוז, בין סיפא דע"מ שתתני לי איצטליתי, הוא משום תנאי גיטין, פירוש, אין החיוב עליה ליתן רק אם תתן תתגרש, ואם לא תתן לא תתגרש, אבל הנתינה איננה מחמת החיוב ליתן רק ברצונה תלוי אם תרצה לקיים התנאי תהא מגורשת ואם לא תאבה בקיום התנאי נתבטל הגט למפרע וזה פשוט, ורבנן המה רבנן בתראי ולא רבנן דרשב"ג: ונראה להבין טעמייהו דר' יודן סבר טעמו דרשב"ג דאזיל לטעמו דסבר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט, ואם נחתך דדה סבר דה"ז גט כדאמר לקמן, א"כ אם יכוון דוקא האיצטלית, היכי דנאבדה באונס הוי כמאן דעביד ותהא מגורשת ולא תתן לו מאומה, ולכן ודאי כוון שאם תהיה האיצטלית בעינה תתן לו האיצטלית ואם תאבד באונס תתן דמיה שיהיו לו הדמים של האיצטלית לכה"פ, ומשום זה אפשר דכיון שכוונתו דמים שתתחייב לשלם אם תאבד האיצטלית ולאו דוקא איצטלית קאמר, אפשר דהוה"ד נאבדה בפשיעה סבר דתתן לו דמיה, ודבר זה אינו מוכרע בדעת רשב"ג, ור' יוסה אמר דכיון דרק איצטלית דידיה תבע מה שהיא מחוייבת להחזיר לו אחרי הגירושין ומה שהוא שלו, לכן בשאבדה בפשיעה סבר רשב"ג דבנתינת דמים מגורשת דדמים עשו אותה כאיצטלית [אבל ר' יודן לא מזכיר דמים עשו כאיצטלית דטעמא כדפרישית] אבל בשאבדה באונס לרבנן דעכבה שאינה הימנה אינו גט ואונסא כמאן דלא עבד לדידהו גם רשב"ג יסבור דלא מהני חזרת דמים, דע"ז לא סליק אדעתיה שאם תשלם מה שאינה מחוייבת ליתן תהא גט דזה לא סליק אדעתיה, ודוקא כשתתן מה שהיא מחויבת לשלם זה סליק אדעתיה שתתן דמים, ולכן אף אם היא נותנת מה שאינה מחויבת ליתן זו אינה איצטלית שלו והוי כמו דיהיב ליה אחר שאינו בע"ד בזה כלל, מתנה איצטליתו, כיון דלא בעי זה כלום: ואולי אפשר לפרש עוד, דמשום האי טעמא דלא תבע רק מה דמחויבת, אפשר דגם חכמים דסברי לקמן דבאונס כל שלא נתקיים התנאי אינו גט, הוא משום זה יהיב לה כי היכי דליהוי ליה טיבותא מחזיק גם איהו לה טובה, אבל כי לא היה לו טובה מאתה יהיה מנסיבה שיהיה גם הוא אינו עושה טובתה, אבל כאן שאינו רוצה רק איצטליתו שמחויבת מן הדין אפשר דבאונס שאינה מחויבת כו"ע סברי דה"ז גט בלא נתינת דמים כלל, ורבנן אמרי אחת זו ואחת זו משום תנאי גיטין, וא"כ גם בשנאבדה באונס לא נתקיים התנאי, דאין כוונתו שתשלם מה שהיא מחויבת רק רצונו בהאיצטלית דוקא ותנאי הוא שאם תתן האיצטלית דוקא יהיה גט ואם לא לא יהיה גט אף אם תתן דמיה ולפי זה גם בנאבדה באונס אינו גט לרבנן כיון דסליק אדעתיה רק אותה איצטלית ולא שתובע מה שהיא מחויבת לשלם. ולפ"ז מצינן לפרש דהך רבנן אמרי המה חכמים דפליגי על רשב"ג דלדידהו דאיצטלית דוקא, אבל העיקר כדפרשתי לעיל ודוק:
י״א
הרב המגיד כתב בשם בה"ג בסברת רבנן דפליגי כיון דבחיי דבעל לא עברה על התנאי ולאחר מיתה הוא דעברה כו'. ויתכן בסברת הני רבנן דטעמם דכיון דכל עיקר הוא תנאי במידי דלא נפקא מיניה לו ולא ליורשיו, דמאי מהני להו אם תשתה יין או לא, רק כונתו האגד שאגודה ביה על ידי התנאי ובסיבתו שאם תשתה יין אז תהא אגודה שוב אליו ותצטרך גט ממנו או חליצה מאחיו, וכיון שהוא כבר מת בשעת עבירת התנאי ואז אף שתאמר שבטל התנאי ג"כ אין שום נפ"מ ולא תחזור להיות אגודה בו דהא יוצאת במיתת הבעל, וא"ת דתהא זקוקה לאחיו הלא כיון דניסת בחיי הבעל ואם תאמר דכיון דעברה על התנאי ושתתה יין אחר מות הבעל בטל גיטא למפרע וניסת באיסור והרי זו סוטה, דאע"ג דבשעה שנבעלה נסבה בהיתר, אבל היא מזידה דהא בטלה לגיטא בידים ואשתכח דסוטה הואי וסוטה ודאית פטורה מהחליצה ויבום ותו אינה זקוקה לאחי הבעל, לכן כיון שעל ידי התנאי לא תחזור להיות אגודה באישותו תו אמרינן דעל אופן כזה שתשתה אחרי מותו לא התנה כלל ולא קפיד כלל, ודוקא שתשתה באופן שכבר ניסת בחייו של בעל דאז אישתכח דסוטה הואי וטומאה כתיב בה כעריות ופטורה מהחליצה ומהיבום, אבל אם לא ניסת בחייו של בעל דאז אם תשתה תחזור ותיאגד לאישותו היינו שתהא צריכה חליצה מאחי הבעל אז לא נפ"מ אם שתתה בחיי בעל או אחרי מותו כיון דהוא ישיג התועלת שתחזור לאישותו ותצריך חליצה מאחיו, כן נראה לי בסברת הני רבנן דבה"ג ודוק:
י״ב
אבל אם אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני עד חמשים שנה ה"ז גט: בשו"ת הרא"ש והובאו דבריו בסימן קמ"ג דצריך המגרש לחזור ולקדשה ויחזור ויגרשנה סתם, וברור דצריך למיכתב בגט זה אנתתי ולא ארוסתי, דאם תנשא לפלוני אישתכח דגיטא קמא לא הוי גט דנתבטל למפרע כיון שעברה על התנאי, וא"כ הקדושין אינם כלל דלא נתגרשה כלל ואישתכח דהויא אשתו ממש ולא ארוסתו ומשתריא לפלוני בגט שני, ואם כתב בגט של נשואה ארוסה הלא רבו בזה המחמירים לבד הבית יוסף שהביא ראיה מדברי רבותינו בתוספות, אבל אם כתב אינתתי אף אם היא ארוסתו כשר לכל הפוסקים והרי את אשתי הוא לשון קדושין והא דבעי רבויא לרבות ארוסתו ליבום הוא מדכתיב ביתו עיין פ"ק דיומא [וכן כתב התשב"ץ ח"ב סימן רכ"א] ובכולהו עריות כתיב אשת אביך כו' והכל היו בכלל ואיש אשר ינאף את אשת רעהו כו' הוציא הכתוב ארוסה בת ישראל לסקילה (פרק ד"מ דף נ"א) לכן ברור דצריך למיכתב אינתתי, ואין לדחות דהוי כהוחזק אחד בעיר שלשים יום דמגרש בשם זה שהוחזק, כן הכא השתא הויא ארוסה דגיטא מעליא הויא, ורק קדושין יש לו בה לכן מותר לכתוב ארוסתו ז"א דהא הגט הראשון תלוי ועומד הוא אם תקיים התנאי וכי נשאת לפלוני הרי בטל הגט למפרע ובגט השני כתוב ארוסתי ואין זה שקר גדול מזה והוי מזויף מתוכו: עוד נראה לפקפק דהא נשאר בספק בגמרא אם המגרש חוץ מהפרת נדריך או חוץ מירושתיך אם הוי שיור בגט או לא, וא"כ הכותב בגט של נשואה ארוסתי יש לפקפק דנעשה כאומר שלא תתגרש רק מה שזכה בה בעודה ארוסה, אבל ממה שזכה בירושתה ובהפרת נדרה לא מיגרשה והוי שיור בגט ולא הוי כריתות, ומזה יש לדחות ראית הבית יוסף, דזה דוקא בכותב בנשואה שכבר זכה בהפרת נדריה ובירושתה ובמע"י, אם כותב ארוסתי נעשה כאומר שלא תתגרש רק ממה שזכה ע"י אירוסין לא מה שזכה ע"י נשואין, אבל תמן בהך שמועה דמקום הזמן משום תקנת ולד דפירוש תוספות בכותב בגט לשון ארוסתי ונשאת אחר כך שבשעה שנכתב עדין לא היתה רק ארוסתו, וא"כ בלשון ארוסתי לא נשתייר כלום ונכתב באופן שלא ישאר בה לו שום זכות וקשר אישותי, לכן אף כי ניסת בתוך כך שפיר מצי למיתן לה הך גט שלא נכתב בעת שתאמר ששייר לו בה מידי וזה נכון ועיין ב"ש בזה. ולפ"ז יש לפקפק קצת דהכא כתב הגט באופן שעדיין לא עברה על התנאי ונכתב באופן שלא ישוייר לו בה מידי, אעפ"י דאם תנשא לפלוני הרי אישתכח דבטלו קדושין וגיטא הראשון, ונמצא זכות הנשואין לו בה מקודם הכתיבה של הגט שכתוב בה ארוסתי והוה שיור לדברים שזכה על ידי נשואיה שלה, בכ"ז יש לפקפק קצת כמובן, אבל א"כ נראה דזה גופא הוי תנאי דמגלה דעתו שאינו מגרשה רק באופן שלא תנשא לפלוני ותהיה רק ארוסה לא באופן שתנשא לפלוני ונתבטלו הגט הראשון עם הקדושין השנים ונמצא שתהיה נשואתו בזה לא מגרשה והוי כאומר משום נדר אני מגרשה שאז יכול לקלקלה. לכן נראה פשוט בעיני דצריך לכתוב אינתתי גם בגט השני מכל הנך טעמי, ואם יכתבו בגט השני ארוסתו צ"ע למעשה, ועיין במשל"מ פ"ד הי"ב, ובגט פשוט לא דק בזה עיין עליו סימן קכ"ו ומפני שהענין מצוי הארכתי בזה:
כ״א
מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו השלשים יום ולא נתנה אינה מגורשת: מפורש יוצא מפי רבינו שאם קיימה ליתן המאתים זוז אחר מיתת הבעל תוך שלשים יום מגורשת, וכן מפורש בסוגיין רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים. ולפ"ז א"כ מורה, דכן הוא כשהתנאי מצד הבעל ג"כ באם שמקיים לאחר מיתתה הוי קיומא מעליא, וצ"ע מה דכתבו תוספות ישנים ביומא פ"ק דאמר אלא לחדא אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתיך, ולחדא אמר לה ה"ז גיטך על מנת שאכנס לבית הכנסת כו' אי חזי לה דקא בעי למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהאי גיטא למפרע, דתיפוק ליה דאף אם עייל אחרי מיתתה ג"כ מגורשת למפרע, ורבותינו בתו"י פירשו מפני שמתה קודם קיום התנאי וצ"ע. ואולי משום דכיון דביד הבעל שלא לקיים התנאי, ואיהו לא מגרש רק על אופן שיעשה מעשה זו ולא עשה רק אחרי מותה אין זה כריתות, ולא מחוור. ואולי דאנן סהדי דאיהו לא מגרש רק כדי שלא יהיה חשש בעבודת יום הכפורים, וליכנוס בעודה בחיים לא מצי עייל דלמא לא מייתא ונמצא דנתגרשו שתיהם ותו עביד עבודה בלא בית, ונמצא דבשעה שמתנה ה"ז גיטך על מנת שאכנס אני לבית הכנסת לא כוון שיכנס בעודה בחיים והוי כמתנה ה"ז גיטך על מנת שאכנס אני לבהכ"נ לאחרי מותך ואין זה כריתות דהוי כמו על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי דאין זה כריתות, לכן משכח הגמרא גווני לעיולי בהכ"נ בעודה בחיים, לכן כי עייל אף אחרי מיתתה מהני ודוק, אולם זה דחוק טובא: לכן הנראה לנו, דהגמרא שקיל וטרי בזבחים (דף ל"ז) בכוס הנשפך אם הוה דיחוי ומסיק רב אשי כל שבידו לא הוה דיחוי ורבא מסיק בשינויא אחרינא, וכבר העירו רבנן בתוספות בכ"מ ומהם בסוכה (דף ל"ג) מהא דאמרו כל הזבחים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דהואיל ונדחה ידחה, אע"פ שבידו לתקן את המזבח, וכתבו וצריך לחלק בדברים. והנראה לנו כך, דהיכי דהדיחוי על הדם מצד פסול שנעשה בגופו כגון שנשפך על הרצפה ועומד להתקבל ולזרוק אותו על המזבח, בזה לא הוי דיחוי, וכן כשמונח ביד הפסול, אבל אם הדיחוי הוא מצד אחר שהמזבח פגום בזה בידו לתקנו לא מועיל, דהא דחוזר ונראה מועיל לתקן את דחויו והוא כשהיה בידו לתקנו בעת הדיחוי, הא דוקא שנדחה בעצמותו, אבל היכי דהיה דחוי מצד אחר לא מועיל לתקנו מה שחוזר ונראה ודוק. וכיון שכן הנה רבתינו בתו"י פירשו דאשה בכ"ג אם אין לו מעכבא הכפרה, וא"כ הלא כי שחט הפר ומתה חברתה ונמצא דנשחט הפר למפרע בשני בתים ותו אינו ראוי הדם ליזרק, ואי משום דבידו לתקנו למעייל בבי כנישתא ולמשוי גיטא דהאי גיטא למפרע הוי דיחוי מצד אחר וכמו פגימת המזבח דאע"ג דתקנו לא מהני. ולכן מוכרח לומר דכי חזיא דבעיא למימת עייל לבי כנישתא ואישתכח דלא נדחית עבודה כלל, וכיון שכן אין מקום לדינו של התו"י, וקיום התנאי אף אם מקיים לאחר מותה מועיל כאילו קיימה היא אחרי מותו ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
