ה׳
המגרש את אשתו והתנה עליה בין בכתב אחר התורף בין על פה אחר התורף, ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מאיש פלוני, או אלא לאיש פלוני, ונתן לה הגט על תנאי זה, אם היה אותו האיש עכו"ם או עבד או אסור עליה משום ערוה כגון אביה ואחיה, או אביו או אחיו הרי זה גט כשר, ואם היה אותו האיש שיש לו בה קדושין אף על פי שהוא מחייבי לאוין ואע"פ שהוא קטן אינו גט שהרי שייר בגט ואין זה כריתות. אם היה אותו האיש עכו"ם, בגמ' גיטין דף פ"ג מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, והלכה וניסת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה, שמותרת לזה שנאסרה עליו, ופרש"י מאחר שניסת לאחר ונתקה מאישות הראשון לגמרי, והגרעק"א בגיליון הש"ס הקשה תמיה לי על השמטת הפוסקים ראשונים ואחרונים את זאת, הא נ"מ לדידן באומר חוץ מעכו"ם פלוני דהגט כשר, ובזה קיימא הסברא דבנשאת לאחר דמותרת אח"כ גם לזה העכו"ם לכשיתגייר, דהואיל ופסקה פסקה. ונראה לפ"מ שכתבו התוס' להוסיף בטעמא דמותרת לאחר שנשאת לאחר וכתבו דכיון שנשאה זה שהותרה לו נתרוקן לו כל האישות, ופקע אישות של ראשון לגמרי, ובביאור הדברים נ"ל דהנה בגט יש ב' דברים היתר הקנין והאגוד שהיו בינו לבינה, ועוד דיש לה ע"י הגט רשות להנשא לכל מי שתרצה, וכדתנן במתני' גופו של גט וכו' ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין, ולכן כשנותן לה גט ואמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הרי אף דקנין האישות שהי' בינו לבינה התיר לגמרי ע"י הגט, אבל עדין לא נתן לה רשות להנשא לכל מי שתרצה, והתורה אמרה ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, והיינו שמלבד שהוא משלחה מביתו שאומר הרי את מגורשת ממני צריך הוא ליתן לה רשות להנשא לכל מי שתרצה, ולכן כשנשאה השני ומת כיון שמת הרי מיד הותרה על ידו, ויש לה כח החרות שחסר לה בגט הראשון, ומיושב קושית הגרעק"א על השמטת הפוסקים דינא דומודה ר"א. דהואיל ופסקה פסקה. דבאמת הוא לאו בדוקא לכשיפסק, דכיון דלאו בר הויה הוא אין כלל חסרון בגט גם לגבי דידי' ואין כלל צורך בגט להיות ההיתר גם אליו. כיון דלאו בר הויה הוא, רק דצריך גט המוציאה מבעלה הראשון, אבל אף בלא התרה אל העכו"ם יכול הוא לקחתה דלאו בר הויה הוא. והנה התוס' בדף פ"ב ע"ב ד"ה כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם, והקשו התוס' תימה לרבינו יצחק כשבא שמעון וקידשה סתם אמאי לא פקע אישות דראובן, מ"ש מהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ונישאת לאחר ומת, דפקע אישות ראשון ומותרת לזה שנאסרה עליו, ותי' התוס' דהתם בגירושין כיון שהתחיל לנתקה ע"י שנישאת לאחר מנתקה לגמרי, אבל הכא שבא לקדשה ע"י שנתקדשה לאחר לא נתקה, ודברי התוס' אינם מובנים בטעמם, דבאמת מה מועיל מה שהתחיל לנתקה בגירושין, וכשם שבגירושין כיון שאחרי הראשון נשאת לשני פסקה לכחו, כמו כן יהי' בקדושין ומאי נ"מ. ולפמש"כ הי' נראה דהחילוק פשוט דבשלמא בגירושין חוץ, דהחסרון הוא במה שאין לה היתר לעלמא, לכן ע"י שנשאת לאחר מנתקה לגמרי, אבל בקדושין דהחסרון הוא במה שמקודשת לראשון, ובמה יפקע קדושין דידי' במה שנתקדשה לשני, אכן באמת יש לחקור במה מפקיע השני איסור הראשון אם בקדושין דידי', או לאחר שגירש, ובטעמא דיש לומר כיון שכל החסרון הוי בזה שלא עמדה ברשות עצמה להנשא לכל, ולכן מכיון שכנסה אחד אחרי הראשון, כבר נפקע ונשלם חרותה לגמרי, דכמו שהותרה לשני כן הותרה לעלמא, או דנימא דלא שייך שיהא נשלם חרותה לעלמא ע"י הקדושין, דכללא הוא דכל דבר שהוא אגוד צריך היתר, וכיון שנאסרה לכל העולם וע"י גט היא מתגרשת ומלבד ושלחה מביתו שהיא הגירושין, מוסיפה התורה דצריכה היתר גם לענין להיות לאיש אחר, דגם ע"ז צריכה התרה, וכדתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, וחרות זה לא יוכל להיות ע"י קדושין אם אף בקדושי שני, וצריך לומר לפ"ז דהגירושין של שני הוא העיקר בההיתר, ורק דכיון דנשאה ונעשה בעלה יכול הוא לעשות ההיתר לעלמא ע"י גירושין דידי'. והנה התוס' נקטו בלשונם כיון שנשאה זה שהותרה לו נתרוקן לו כל האישות, ומבואר מדבריהם דהקדושין הם עיקר בההיתר, ולכן הקשו ג"כ כשבא שמעון וקידשה אמאי לא פקע אישות דראובן, אכן בירושלמי פרק המגרש הלכה א' וז"ל ר' ירמי' בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחר ומת, היאך זה מתיר מה שאסר ראשון, מילתי' אמרה שמיתתו גירושין ומתירין בזה מה שאסר הראשון, אמר ר' ירמי' לא אמר אלא שמיתתו גירושין, הא נשואין לא עכ"ל הירוש', ונתלבטו בפירושו הק"ע והפ"מ וכל אחד הגיה בירוש' לפי דעתו, והמעין יראה דגם אחר ההגהות אין דברי הירוש' עולים כהוגן. ונראה ביאור דברי הירוש' דמקודם הקשה הירוש' ניתני ט"ז נשים כרבי אליעזר, והיינו דלר"א הא משכח"ל באשת איש שפוטרת צרתה, ומשני תמן התורה אסרה עליו, ברם הכא הוא אסרה עליו, וע"ז אמר הירוש' ר' ירמי' בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, והלכה וניסת לאחר ומת היאך זה מתיר מה שאסר הראשון, והיינו קושית הגמ' שלנו דהא בחוץ משרי שרי ר"א להתיבם דכיון דפסקה פסקה, וזהו דאמר מילתי' אמרה שמיתתו גירושין ומתירין בזה מה שאסר הראשון ואם כן הא מישרי שרי רבי אלעזר, ועל זה הוא דאמר הירוש' לא אמר אלא שמיתתו גירושין, הא נשואין לא, והיינו דבעיקר טעמא דמפקיע בארנו דהוא משום דבאמת גירשה ממנו לגמרי, אלא דצריך שילוחין לעלמא, ולכן מכיון שנשאה אחר השיג הזכות שיוכל הוא לשלחה לעלמא, דכיון שאנו מפרשים דין ושלחה, שצריכה האשה דין שילוח, לכן כיון שנעשה השני בעל שלה יכול הוא לקיים מצות שילוחין לעלמא. וזהו מה דאמר בירוש' הא נישואין לא, דהיינו דבנישואין לבד עוד לא הותרה ממה שהיתה צריכה דין שילוח. והנה אם מת השני ונפלה ליבם שנאסרה עליו בחוץ, אם יהי' היתר ע"י המיתה של השני, אך זה תלוי אם מיתת הבעל מתרת ליבם, או מצות יבום מתיר, וכמו שכתבו התוס' סוף החולץ דליבם נמי לא תפסי בה קידושין אלא ביאה הוא דאית לי' בה, ולכן זהו דאמר בירוש', דכיון שמיתתו היא המתרת, וכאן ביבום גם ליבם אין המיתה היתר רק דמצות יבום הוא המתיר. וזה לא מהני לענין הפקעה. והנה התוס' ביבמות דף י' משמע דמפרשים דברי הירוש' בקידשה חוץ, שמקודם הקשו דאם איתא לדר' אבא קשיא ליתני אשת איש כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון, וכתבו אח"כ ובירוש' פריך לה, ומשמע דמפרשים דכונת הירושל' בקידשה, ואף דאביי מספקא לי' גם לרבנן, ובירוש' פריך לר"א, אפשר סובר הירוש' דדוקא לר"א מהני, וכונתם נראה משום דבחוץ סובר ר"א דכשכנסה אחר ומת הותרה גם לזה, אבל הרשב"א ריש יבמות כתב דהירוש' בגירושין חוץ איירי ומשום דמפרש להירוש' כמו שכתבנו דזה גופא מה דהקשה הירוש' ומשני לה דביבום לא שייך זה. אך יש לבאר אכתי מדברי הרשב"א ביבמות דף מ"א בהא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתרה הראשון, וכתב הרשב"א דליכא עכשיו מצות יבום ואין היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם, אלא מותר בלבד קאמר, שאם רצה לישא אותה אינה אסורה לו, משום דבשעת נפילה הותרה לו, שוב אי אפשר ליאסר משום אשת אח, ובהכרח דמיתת המת מתרת ליבם, [אכן בירוש' ריש פרק ד' אחין לפי פי' הפ"מ אפשר דר' יוחנן לא סבר עיקר דינא דרב דנאסרה עליו עולמית, וממילא לא צריך לומר כהרשב"א ודוק]. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפרק א' מהל' יבום הל' י"ב, וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה וכו' וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו. [ויש לתלות זה בפלוגתא דר"י ור"ל ובמחלוקת הבבלי והירושלמי בגירסת פלוגתא דר"י ור"ל ואכ"מ]. [אך בעיקר התי' לקו' הגרעק"א על השמטת הפוסקים לדינא דמודה ר"א דהואיל ופסקה פסקה, כיון דהוי נ"מ גם לדידן באומר חוץ מעכו"ם, דאם נשאת לאחר מותרת לעכו"ם זה לכשיתגייר, וכתבנו דכיון דגירשה ממנו לגמרי, ורק דחסר היתר לעלמא, ולכן באומר חוץ מעכו"ם לא הוי כלל חסרון בהגט גם לגבי ההיתר לעלמא דאינו בר הויה, וממילא מותרת לו גם בלא הא דפסקה, והנה במה דאיבע"ל בדף פ"ה חוץ מן הנולדים מהו וכו' א"ל תניתוה לעכו"ם ולעבד ואם איתא הנך נמי עבידי דאיגיירי, הנה לפ"ד הגרעק"א הביאור פשוט דאסורה להם לכשיתגיירו, אך לפמש"כ ע"כ דבאמת אם יחול הגט תהי' מותרת, ורק דאם הוי שיור בחוץ מן הנולדים והיינו דעכ"פ כיון שנתן גט ושייר בהכריתות זה גופא מעכב חלות הגט, ה"נ הי' צריך שיעכב בחלות הגט באומר חוץ מעבד ועכו"ם, אבל אם חל הגט באמת תהי' מותרת להם וכמשנ"ת]. ונראה דבמה שהקשה האבני מלואים בסימן מ"ד על מש"כ הפנ"י דקדושין לא שייך שתתפוס באשת איש הואיל והיא קנינו של אחר, והק' דא"כ למה לן קרא לאשת איש דלא תפסי קדושין, אך נראה דאפי' באופן שגירשה ממנו לגמרי ורק דלא התירה לאחר ובאופן דמהני כגון חוץ לעכו"ם ג"כ יהי' על זה איסור אשת איש. והנה במה דמתרץ הירוש' מקודם, תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו, וברשב"א ריש יבמות שמפרש קושית הירוש' בגירושין חוץ, ומשני דהוי כמו תנאי ואינו כאיסור גמור, אלא כעין תנאי ואין צרת איסור תנאי פוטרת צרתה, וצריך להבין ההסבר, כיון דנימא דלגבי פלוני ליכא היתר שילוח, וא"כ נשארה לגבי' אשת איש מהראשון, וא"כ כשמת אחיו שנשאה אינו יכול לקיים דין יבום משום שהיא אשת איש וא"כ התורה אסרה עליו, דהא נשואי אחיו היו אח"כ היינו אחר גירושין של ראשון, שגירש באופן זה, והנה אם היינו אומרים דלגבי פלוני לא מהני הגירושין גם לגבי אחרים, והיינו דלגבי אותו שגירשה חוץ ממנו היא לגמרי אשת הראשון, הי' מוסבר הדבר דאף דבאמת היא אשת אחיו לגבי כולי עלמא, אבל לגבי פלוני אינה אשת אחיו כלל, ואינה אוסרת צרתה, אכן לפ"ז הי' צריך לומר דאם קידש חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דלגבי כו"ע היא אשת ראובן, ולא אשת שמעון, וא"כ כשמת ראובן מותרת ללוי דלגבי דידי' אינה אשת שמעון כלל, אלא דזה לא קשה דכיון דעכ"פ אהני קדושי שמעון לאוסרה אראובן משום דשיירה לגבי דידי', וא"כ לא עדיף היבם במיתתו של המקדש על המקדש, ולכן אסורה גם אליו, אך במה שכתב הרשב"א, בגיטין דף פ"ב דאם קדשה ראובן חוץ משמעון, וקדשה שמעון חוץ מראובן דמ"מ אסורה לראובן משום קדושי שמעון, ולפי מה שכתבנו א"א זה, דהא לכולי עלמא אינה נחשבת לאשת שמעון אלא לאשת ראובן, ולגבי ראובן בודאי אינה אשת שמעון דהא קידשה לו, אכן הריטב"א בשם רבו חולק להדיא על הרשב"א וכתב דלא אהני כלל קדושי שמעון, ואם גרשה ראובן אינה צריכה גט משמעון, ורק בקדשה סתם בזה שפיר אמרינן דאסרה על אחיו של ראובן, כיון דאסורה על ראובן, ומ"מ נראה דלא קשה דתיהוי כאשת אח שיש לה בנים, דהא באמת בצד שמקודשת לראובן היא פנוי' ובצד זה אינה אשת אחיו נמצא דיש לנו שני הסברים על בא ראובן וקדשה חוץ משמעון, או דנימא דהוי כמו מקצת קדושין, ושיש באופן זה דין שיור בקדושין, דלגבי כולי עלמא היא מקודשת, ולגבי שמעון אינה מקודשת, ונמצא דשפיר כתב הרשב"א דאם קידשה שמעון חוץ מראובן אף דלא מהני קידושין שלו למיסרא על שום אדם מ"מ מהני לפחות שתהי' מקודשת אליו, והיינו שיש לה בה קנין קדושין לגבי עצמו וממילא אסורה על ראובן, או דנימא דכונת הגמ' מה דמהני בקדשה ראובן חוץ משמעון היינו שלגבי שמעון לא יתפסו כלל הקידושין, ונמצא דלגבי כו"ע היא מקודשת לגמרי בלא שיור, ולגבי שמעון היא כמו שאינה אשת איש כלל. (ועמש"כ רבינו ז"ל באות ב').ב) בתוס' יבמות דף י' הקשו דליתני אשת איש דפוטרת צרתה כגון גירשה ע"מ שלא תינשאי לפלוני, ונקטו התוס' בע"מ, משום דבחוץ מותר לר"א כשנשאה אחר, דהואיל ופסקה פסקה כמש"כ התוס' אח"כ, ותירצו התוס' דכיון דכל האיסור הוא משום שאם ייבם אותה תעשה אשת איש למפרע, א"כ יהי' שלא במקום מצוה, וכתבו התוס' בזה דלמאן דיליף מולקחה קשה, וכונתם צריך לומר דכיון דעכשיו אינה אסורה, רק שתאסר למפרע, א"כ עכשיו הוי בת יבום ושייך לאסור מולקחה, ומ"מ למאן דיליף מלצרור לא מהני לפטור צרה, כיון דאם תאסר ע"י יבום לא תהי' במקום מצוה, דמה דדרשינן מויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה, הוא שבלא איסור הי' אפשר יבום, אבל כי ילפינן מולקחה אמרינן דהיכי דליכא תרי ליקוחין תרווייהו אסירן, ואולי יש לומר כונת התוס' באופן אחר דזה ודאי דעכשיו אינה ערוה, ולא שייך גם הא דלצרור, ורק דנימא דעכ"פ אסורה ליבום שתהי' ערוה, ובזה כתבו דא"כ תהי' שלא במקום מצוה, אבל מקרא דולקחה כיון דעכ"פ אי אפשר ליבם, וגם לא תפסי קדושין לא הוי ולקחה. אח"כ הקשו התוס' אי מודו רבנן בקידושין חוץ ליתני אשת איש, כגון שקידשה ראובן חוץ משמעון וקדשה שמעון סתם ונפלה לפני לוי אחיו, ותי' התוס' דלא קרינא גבי' אשת המת, כיון דכבר נאסרה מקודם משום אשת איש, והוי שלא במקום מצוה, ומשמע מדבריהם דזה ניחא גם למאן דיליף מולקחה וצריך טעם לדבר, ועי' עוד בדבריהם שהביאו ד' הירוש' שהקשה מגירושין חוץ, ותי' הירוש' פר"י דערוה כזו אינה פוטרת דאיסורה תלוי במגרש, דהראשון יכול להתירה בגט קודם שימות המת, [והנה מש"כ התוס' דדוקא בזה דיכול לגרשה קודם שמת המת ומשום דמה דיכול לגרשה אח"כ לא מהני, כיון דבשעת נפילה לא היתה ראוי', ואף שכתבו התוס' בדף ט"ז דיבמה לשוק לא פקע זיקה ע"י קידושין משום דיש תקנה שיגרשנה, היינו משום קידשה אחר נפילה, והוי יבמה שהותרה ונאסרה, ועוד אפשר לומר דכיון דקידש באיסור אם נאמר שאסורה אם כן ע"כ יגרשנה, ועומדת היא להתגרש ואין בזה משום דרכי נועם, אבל הכא אין כאן הוכחה שבשביל חובת יבום יגרשנה בסתם, דהא גם מקודם לא החזיקה לאשתו, ומצות יבום לא חלה עליו, וגם דאין עליו חיוב עפ"י דין דהא אינו מבטל מצוה, אלא שממילא אסורה ופטורה מיבום, עכ"פ מוכח מדברי התוס' דאחר שמת המת לא מהני גירושין, ורק קודם מיתה הי' מהני, וא"כ בשעת מיתה ממש כבר הוי ערוה. והנה הרמב"ן ביבמות דף י"ג ע"ב בסוגיא דב"ש מתירין הצרות לאחין משמע דסובר דאפשר לחול דין אחות אשה בשעת מיתה, ולאסור צרה, שכתב להקשות למאי דאמרינן שם בטעמא דב"ש, שמתירין הצרות לאחין, משום דאין איסור חל על איסור, א"כ ערוה גופא תתיבם, ותי' דערוה גופא הא אמרינן דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי, אי פקע איסור אשת אח, אתי איסור אחות אשה וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חלה איסורא דאחות אשה, לאו צרה לערוה היא, ובטעמא דב"ה כתב שם דאף דאין איסור חל על איסור, מ"מ כי פקע איסור אשת אח, אתי אחות אשה וחייל בין בערוה בין בצרה, ובשיטת התוס' ע"כ נצטרך לומר דזה אי אפשר דתהי' ערוה בשעת מיתה ולאסור צרה, אלא דא"כ יקשה קושית הרמב"ן להתוס' בטעמא דב"ה, דאמאי אסירא צרה, כיון דאין איסור חל על איסור, א"כ אינה צרת ערוה, ובאמת הי' אפשר לומר דלדין לצרור לא צריך חלות איסור אחות אשה, אלא דין אחות אשה, וחולקין בזה על ב"ש דסברי דדוקא איסור שייך שיגרום דין צרה, ועוד דהא חל לקוברו בין רשעים גמורים, ומוכח דרק לענין עונש לא חל, ונראה דזה מש"כ הרמב"ן מקודם בטעמא דב"ה דלא משום דאיסור חל על איסור, אלא דלצרור גלי בה, עכ"פ אפשר דהרמב"ן סובר דשייך גם צרה בשעת מיתה ורק לאחר מיתה אין צרה אבל התוס' יכלו למיסבר דדין צרה לא שייך בשעת מיתה ועי' עוד מש"כ בהל' יבום וחליצה בד' הרמב"ן בזה]. ולכאורה ביאורם בתי' הירושלמי, משום דהראשון הי' יכול להתירה בגט קודם שימות המת, שייך ג"כ רק למאן דיליף מלצרור, אבל למאן דיליף מולקחה לא שייך זה, וכ"כ הערוך לנר, הא דא"כ יקשה למה הוצרכו לזה ולמה לא פירשו כתירוצם הקודם, דהוי שלא במקום מצוה דהא גירושי חוץ הוי כמו בקדושין, דתי' מקודם דהוי שלא במקום מצוה, משום דאינה לגבי' אשת המת כלל דהוי אשתו של ראשון, דזה א"ש גם למאן דיליף מולקחה. ונראה עפ"מ דמצינו מחלוקת בין הרשב"א והריטב"א בהא דאמרינן בגיטין דף פ"ב בא ראובן וקדשה חוץ משמעון, ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם, מתיבמת ללוי, ואין אני קורא בה אשת שני מתים, מ"ט קדושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו, וכתב הריטב"א דקדושי שמעון לא אהנו כלל, כיון שקדשה חוץ מראובן, שהרי מחמת קדושין של שמעון אינה אסורה לשום אדם, דכל קדושין שאינם אוסרים לאו קדושין נינהו כלל, ומבואר מדבריו דמחמת קדושי שמעון אינה נאסרת לראובן, אכן הרשב"א כתב לאו למימרא דלא אהנו כלל, דהא ודאי אהנו למיסרא בביאה אראובן, דכיון דתפסי קדושי שמעון לגבי עלמא, שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת שמעון, א"כ אפי' ראובן אסור לבא עלי' משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון, והלכך אסורה היא לשניהם, וצריך לבאר סברת מחלקותם בזה, ונראה דלשיטת הריטב"א הבאור דחוץ הוא דלגבי שמעון אינה מקודשת, אבל לגבי כל העולם היא מקודשת גמורה בלא שיור, ולכן כשקדשה שמעון חוץ מראובן כתב הריטב"א דלא הוסיף כלום בהקידושין, אכן לדעת הרשב"א היינו דעשה שיור לגבי שמעון אפי' לכל העולם, ומשום זה כתב דאם ימות ראובן צריכה גט משום קדושי שמעון, והיינו דיש שיור בהקדושין לגבי שמעון גם לגבי כל העולם שיוכל גם הוא לאסרה על העולם, וצריכים להתחשב עם איסורו של שמעון, ומשו"ה גם ראובן אסור בה, משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון, והלכך אסורה היא לשניהם, אלא דמ"מ לא נקראת אשת ב' מתים, משום כיון דלשעתה לא אהנו קדושי שמעון, ואף דלד' הרשב"א אהני לאוסרה על ראובן, צ"ל בכונתו דמ"מ משום אשת איש לא נאסרה על ראובן, דכיון דחלו קידושין דידי', לא שייך לאסור עליו משום אשת איש של שמעון, ורק משום צד מקודש שבה לשמעון. ולפ"ז יש לומר דדוקא לדעת הריטב"א דכשקידש שמעון חוץ מראובן לא נאסר ראובן כלל, ומשום דלא התפיס שום אישות לגבי עלמא, א"כ לגבי לוי אינה אשת שמעון אלא אשת ראובן, ולכן שפיר כתבו התוס' דלא קרינא לגבי' אשת המת, ואף שהריטב"א לא כתב זה אלא בקידשה שמעון חוץ מראובן, אבל בקידשה סתם גם הריטב"א כתב דמהני גם לגבי עלמא, מ"מ יש לומר דכל טעמו של הריטב"א בקידשה סתם הוא דכיון דעכ"פ מהני קדושי שמעון לאוסרה אראובן, ואהנו קדושין שלו במקצת, לכן אם ימות ראובן או יגרשנה יאסרו קדושי שמעון על כל העולם, כיון שהועילו הקדושין לאוסרה אראובן, שחלקו של שמעון לאסרה אראובן לא נתבטל דיש לו עכ"פ זכות זה בה ולא נפקע, אבל כל זמן שראובן חי, לא שייך גדר יבום מצד קדושי שמעון על לוי, דלגבי לוי היא אשת ראובן לגמרי. אבל להרשב"א דסובר דגם בקידשה חוץ מראובן, מ"מ אסרה שמעון על העולם, וע"כ דחוץ משמעון הוא גדר שיור, דשמעון יש לו שיור בהאשה לקדשה ולאוסרה, ואמאי אין כאן גדר יבום, ואי משום שאסורה משום אשת איש הא זהו רק בחציה של האשה, אבל חציה מקודשת לשמעון, ואף דאין זה חציה ממש דהא חצי אשה אינה מקודשת, מ"מ יש כאן איזה גדר שיור ואמאי אינה נופלת ליבום, ואיברא דהי' אפשר לבוא כאן מדין צדדין, דבצד זה שהיא אשת איש אינה אשת אח, אלא דהא אמרינן בירושלמי דאין אומרים מה נפשך בעריות, וכל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, ועי' מה שנבאר עוד בזה לפנינו. והנה אח"כ כשהביאו התוס' ד' הירוש' פירשו תו' פירוש' משום שהי' יכול ראובן לגרשה, והקשינו דלמה לא ניחא להתוס' בתי' הקודם, דלגבי יבם היא אשתו של ראשון, ונראה דלא דמי דבשלמא בקדושין חוץ שפיר אמרינן דלגבי לוי הוי אשתו של ראובן לגמרי, וכמו שכתבנו לדעת הריטב"א, אבל הכא כיון שאמר לה הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם חוץ משמעון נמצא דלשמעון לא הותרה ואסורה, אבל גם לגבי שמעון לוי מותר בה, ובזה אין אנו אומרים דלגבי שמעון היא אשתו של ראובן לגמרי, ולכן הסבירו התוס' משום שיכול לגרשה. אכן צריך ביאור דברי הרשב"א ריש יבמות בד' הירושלמי, שכתב דלא כמש"כ התוס' מטעם דיכול לגרשה, ורק משום דהוי כעין תנאי, ואין צרת איסור תנאי פוטר, וזה קשה דאיזה דמיון הוא לתנאי, דהא על שמעון ודאי יש עכשיו איסור גמור של א"א מצד אשת ראובן, ואם היינו אומרים דהרשב"א סובר דצד זה שאסורה לשמעון משום אשת ראובן לא שייך שתאסור צרתה, אלא דאם כן כבר באנו לדברי הירוש' דאין אומרים מה נפשך בעריות. אכן אחר העיון נראה דהנה המפרשים ביארו הא דיבמה שאין כולה לפנים, היינו דצד האסור נדון משום ערוה כיון שאינה ראוי' ליבום, וזה אתי שפיר בד' הירוש' פרק ב"ש דמקשה לענין צרת מחזיר גרושתו קטנה, דתהי' צרתה מתיבמת משום ממ"נ, דצד שקנה בה כנגדו התיר בצרתה וצד שלא קנה בה כנגדו התיר בצרה, והיינו דצד שקנה בה הרי אינה גרושת אחיו, וצד שלא קנה בה הא אינה צרה, כיון דבצד זה אינה אשת אח, ומשני בירוש' דצד שהיא קנוי' נאסר עליו משום ערוה משום צד שאינה קנוי' דאסרה עליו, ופוטרת צרתה, וכן אתי שפיר זה בפ' כיצד גבי מאמר לב"ש לענין אשת אחיו שלה"ב ע"ש, אכן בירוש' פרק האומר לענין שני אחין וקדשוה שניהם ומת אחד מהם מהו שיהא השני מותר בה, ואמר ע"ז דככל יבמה שאין כולם לפנים צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, ושם ג"כ פירשו כן המפרשים, וזה אינו מובן כלל דמה שהוא שלו לא שייך לומר דאוסר, משום דנדון כערוה, ולכן נראה בביאור דברי הירוש' בדרך חדש, דכל יבמה שאין כולה לפנים, היינו דחצי זיקה אינה דוחה אשת אח, וצריך לפרש כן גם גבי מאמר דכיון דבמקצתו היא אשת אחיו שלא הי' בעולמו, מקצת זיקה אינה מבטלת איסור אשת אח גם מאותו צד שהי' בעולמו, וכן בפרק ב"ש לענין צרת מחזיר גרושתו קטנה ע"ש. ועכשיו מיושב תי' הרשב"א דזהו דוקא אי ליכא אלא מקצת קנין בזה אמר בירוש' דמקצת זיקה אינה דוחה איסור אשת אח אפילו במקצתו, אבל כאן היא לגמרי אשת לוי, אלא דלגבי שמעון היבם יש בה עוד איסור מצד ראובן, וצד שיש בה שהיא של ראובן לא שייך בה איסור צרה, ורק דנימא הא דיבמה שאין כולה לפנים דהוא חצי זיקה, וזה אי אפשר כאן דהא הוי זיקה שלימה, כיון דהיא אשתו של אחיו אשה גמורה. והנה לכאורה קשה דהרי הרשב"א דבריש המגרש בהא דאמרי' בא ראובן וקדשה חוץ משמעון, ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם, מתיבמת ללוי, ואין אני קורא בה אשת ב' מתים, והקשה הרשב"א דמ"מ אסורה לי' ללוי, משום דכי מיית לי' ראובן לא נפלה קמי' לוי אלא פלגא, וכל שאינה כולה לפני היבם, הצד שאינו זקוק ליבום הרי היא כערוה שאינה יכולה להתיבם, והוה לי' כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, (נרשם בגיליון הרשב"א, לכאורה כונתו דצד שאינו זקוק הוא ערוה, וצד הזקוק הוי כמו צרה, אבל דבריו תמוהים דהא הוי צרה שלא במקום מצוה דערוה, דבעינן דוקא במקום מצוה דערוה, וכמו באיילונית דהוי שלא במקום מצוה). וא"כ יקשה מדבריו בפרק בית שמאי בדף ק"ט דפסיק שם כדעת הרמב"ן דיש מה נפשך בעריות, וצ"ע. ולפ"מ שכתב שם דאנן קייל"ן בקטנה דקנוי' ואינה קנוי' מיושב, אבל מדבריו שם קודם, שכתב שרבו המתירין, דמוכח דלא קייל"ן הא דאין ממ"נ בעריות יקשה כנ"ל, ונראה דדוקא בכה"ג לא קייל"ן הא דאין ממ"נ בעריות, כיון דאין כאן שיור כלל בקידושי קטנה, ובזה שפיר אמרינן מה נפשך, כיון דאין הביאור דצד האוסר אוסר, אלא דצד ההיתר דהוי חצי זיקה, ובדרבנן לא שייך זה דלגבי דרבנן הכל שוה צד היבום וצד האיסור אשת אח. ויש לעי' בשיטת הרשב"א במש"כ דבעלת תנאי עצמה צריכה חליצה איך יסבור בחוץ, אם שם יודה לדברי הרמב"ן דכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד יש לבאר בד' התוס' שכתבו דלא קרינא לגבי' אשת המת משום דכבר נאסרה מקודם משום אשת איש (כצ"ל), וא"כ אמאי אמרינן בגמ' דהוי לגבי לוי אשת ב' מתים, כיון דאמרינן דאינה נחשבת לאשת אחיו, ואם נבוא לומר דכיון דהוי אשת איש לא קרינא לגבי' אשת המת, היינו דעל צד אישות לא קרינא כי ישבו אחים יחדיו ואינה נופלת ליבום, א"כ יקשה אמאי קרינן לזה אשת ב' מתים, ובלא דברי התוס' הי' אולי אפשר לומר דכאן הוי החסרון משום דלא מקריא אשת המת, והיינו דאינה אשת המת לגמרי, וא"כ לא שייך בכה"ג איסור צרה באשת ב' מתים, דאין בזה דין יבום, וממילא ליכא צרה, ורק גבי מאמר אסרינן צרה, אבל בתוס' מוכח דגם בזה שייך צרה. ובהכרח אולי אפשר לומר דכל זמן שראובן חי, באמת לא אפשר שתהי' לה שם אשת המת, כיון דיש לה שם אשת איש גמורה, ולא מהני בזה אף מה דהועילו קדושין דידי' לאוסרה אראובן כיון דעכ"פ גבי עלמא היא אשת איש דראובן, אבל כשמת ראובן אף שמת גם שמעון בב"א, כמו שפירשו הרשב"א והריטב"א, מ"מ מיקריא אז אשת שני מתים, כיון דאז כבר אין לה שם אשת איש דראובן, ואם הי' שמעון עודנו חי הי' מתפשט קדושין וקנין דשמעון עליה לכולי עלמא, מצד שחלו קדושין שלו לגבי ראובן, וכמש"כ כן למעלה, אכן אכתי אינו מבורר דכיון דמתו שניהם בב"א א"כ צריך לחול דין יבום לאחר מיתה. ולכן נראה להסביר יותר דחסרון דין יבום לא יהי' מצד המת אלא מצד החי, והיינו דאף דדין ערוה אינו עושה לשלא במקום מצוה היינו במקום דלולא האיסור הי' שייך בה דין יבום, ואף דהוי ערוה דלא תפסי בה קדושין, אבל עכ"פ יש בה דין יבום לולא האיסור, אבל אשת איש שקנוי' לאחרים לאו בת יבום היא כלל, דלא שייך שיקחנה לאשתו כיון שהיא קנוי' לאחרים, ולכן אמרינן דאינה בת יבום לגבי', ועכשיו שפיר נוכל לומר דהיכי דמתו שניהם בב"א, כיון דמצד דין יבום הי' אפשר, אלא שנאסרה והיא אשת איש ולא שייך בה יבום, וכיון שמתו בבת אחת שייך ליפול דין יבום, דיבום הא הוי בשעת מיתה. אלא דלפי זה יקשה לכאורה על מה שכתבו התוס' דהוי צרת אשת ב' מתים, ולפי מה שכתבנו בתחילת דברינו דהתוס' חולקים עם הרמב"ן, וסוברים דלא שייך צרה בשעת מיתה, איך שייך כאן באשת ב' מתים דין צרה, אכן אפשר לומר דבאמת דין אשת ב' מתים הוא ג"כ ערוה בשעת מיתה, דמקודם לא שייך בה דין ערוה, אלא דבאמת כאן צריך לומר ג"כ דהוי צרת אשת אח, וא"כ לא יסתרו דברי התוס' זל"ז ולקמן בדף ל"ב באמת סוברים התוס' גבי נשא מת ואח"כ נשא חי, דהפטור הוא משום דהוי צרת אשת אח. [ובמש"כ הרשב"א עוד בסוף דבריו והרי היא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה, דקיימא עלי' בלאו ועשה, ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר עכ"ד. ואמרתי דאפשר לומר אף שלא מכוון בלשון הרשב"א דסומך על סיפא דמתני' לאחר מיתת בעלה מבקשין, והיינו דאם הוי כמו יבמה שאינה עולה ליבום, ורק דאיתרבי מיבמתו, וא"כ היא עשתה את עצמה ליבמה כזו שאינה בת יבום, ובכה"ג צריך להיות כופין, אף שהיא גרמה כיון דעכ"פ עכשיו אינה בת יבום כלל].