הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות גירושין · פרק ז׳

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גירושין · פרק ז׳
הלכה א׳
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:
הלכה ב׳
בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ מֵעוֹלָם וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. [אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת]. לְפִיכָךְ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:
הלכה ג׳
וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת:
הלכה ד׳
הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָרִאשׁוֹן:
הלכה ה׳
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הָעַכּוּ״‎ם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן:
הלכה ו׳
בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:
הלכה ז׳
וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתָן בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ח׳
וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ט׳
בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם מְזֻיָּף הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה. אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא הֶאֱמִינוּהוּ:
הלכה י׳
הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין:
הלכה י״א
גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:
הלכה י״ב
נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו. אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ אֶלָּא אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:
הלכה י״ג
אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם. בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב. בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר:
הלכה י״ד
שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם אֲבָל אִם אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין לוֹמַר בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וְהָאַחֵר אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
הלכה ט״ז
אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
הלכה י״ז
שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
הלכה י״ח
נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ:
הלכה י״ט
הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו. שֶׁהָעֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה כ׳
חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ אַחֵר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:
הלכה כ״א
חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ מֵאָה וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם תֵּאָנֵס אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ:
הלכה כ״ב
כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
הלכה כ״ג
הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָתִי לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵם נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל:
הלכה כ״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא נָתַן לָהּ גִּטָּהּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב אוֹתָן הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף. כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל. שֶׁאִם נָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְגֵט שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִין חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידֶנּוּ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת:

כסף משנה · הלכות גירושין פרק ז׳

ב׳
לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן:
ז׳
ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב"ם ה"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה"ז ספק ממזר עכ"ל. והרא"ש אפשר שהיה גורס כמ"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ"ל: כתב ה"ה ואם לא נתקיים וכו' מ"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר"מ לא פסיל אלא מדרבנן:
י״ח
נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע"י שליח שיאמר בפ"נ ובפ"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות:
כ״ד
(כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב"ד השיג על רבינו לומר שאע"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

קרית ספר · הלכות גירושין פרק ז׳

א׳
שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל נתנו לה ותנשא בו ולא חיישינן לזיוף כל שאין הבעל מערער אבל אם בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיך מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא אם לא נתקיים בחותמיו ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת כיון שהוא טוען ודאי מזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמד אשה על חזקתה והויא לה אשת איש ואם נתקיים בחותמיו הרי הוא בחזקתו ואף על גב דהכחיש שליחותו דאמר לא גרשתיה מעולם הואיל ויצא הגט מתחת ידו ונתקיים בחותמיו לאו כל כמיניה להכחיש שליחותו.
ד׳
שליח עושה שליח דכתיב ושלחה הוסיף וי"ו עוד מלמד שהשליח עושה שליח.
ח׳
ושליח שהביא גט בח"ל או מחוצה לארץ יתנו לה דלא חיישינן לזיוף ותנשא בו מן התורה כל שלא בא הבעל וערער אפילו לא נתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת. ואם אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אין משגיחין בערעור הבעל ואפילו אין עדיו ידועים אצלנו או שהיו כשמות הגוים אבל הביא הבעל ראיה ברורה שזה הגט שאמר שבפניו נכתב מזויף הוא הרי זה בטל דאין דבריו של א' במקום שנים.
י״ב
נכתב מקצת הגט שבו התורף בפניו ונחתם כולו בפניו ואפילו שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין מועיל ערעור הבעל אבל לא העיד על תורף הכתיבה והחתימה אם ערער הבעל צריך קיום חתימות ושנים שהביאו גט ויוצ' מתחת יד שניהם אין הבעל יכול לערער אפילו לא נתקיי' שהרי הם עדיו ואלו אמרו בפנינו נתגרשה מגורשת דעל פי שנים עדים כתיב ואשה נמי אי אמרה בפני נכתב ונחתם אין מועיל ערעור הבעל כיון שגט יוצא מתחת ידה.
כ״ג
אמרה היא שמנה אותה שליח עד ב"ד פלוני ושמינו שליח ויתנו לה אם אמרה בפניו נכתב וכו' ונותנין אותו לשליח ליתן לה ואין מועיל ערעור הבעל וכל שגט כהלכתו בעדים יוצא מתחת ידה אין חוששין שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה והעדים נעשו כמי שנחקרה עדותן ואפילו אינם ניכרים ולא נתקיים הגט ואם ערער הבעל יתקיים בחותמיו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ז׳

א׳
שליח כו' בא"י כו'. והרמב"ן כתב דהאידנא א"י כח"ל לגיטין דהא ליכא בתי דינין דקביעין ובאמת צ"ע לפמ"ש הה"מ הל' ה' דדעת רבינו אע"ג דקיימ"ל כרבא מ"מ בזה"ז כ"ע כבני מחוזא נינהו דנידי וא"כ מה לי ממקום למקום בחו"ל ומה לי ממקום למקום בא"י ונרא' דרבינו כאן העתיק דין המשנה בזמן שהי' ב"ד קבועין ואה"נ דבזה"ז צ"ל בפנו"נ גם בא"י ממקום למקום ובה' ה' כ' הדין דבזה"ז ועי' בלח"מ ה"ה ולענ"ד כמ"ש.
ב׳
בא הבעל וערער. עי' הה"מ דשיט' רבינו אע"ג דקיום שטרות דרבנן היכא דהבעל מערער וטוען ברי שמזויף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר העמד אשה על חזקתה דהו"ל א"א ומה"ת אינה גט ועי' בש"ך חוה"מ סי' מ"ו אות ט' מ"ש בשם הג' מרדכי הא דקיום שטרות דרבנן היינו היכא דליכא הכחשה והאי דריש גיטין ה"פ בדין הוא דבשאר שטרות לא לבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדר"ל כו' והכא משום עגונא סגי בחד היכא שאין מכחישין אע"ג דקיום הגט אינו אלא מחששא דיבוא הבעל ויערער השתא מיהא לא אתי והנה מפשוטן של דברי' נר' דרבינו והר"א בחדא שיטה קיימי ובש"ך שם האריך שם לסתור דברי הר"א ועי' בלח"מ ולי נראה דדעת רבינו אינו מסכמת עם שי' הר"א דלפמ"ש הה"מ ודייק בלשונו דהבעל טוען ברי והיא אינה יודעת יראה מדבריו דאם היא היתה יכולה להכחישו אינו נאמן אלא דהיא א"י מזה וס"ל לרבינו דודאי מה"ת עדים החתומין על השטר כמו שנ"ע בב"ד הוא והיינו מטעם דלא חציף אינש לזיופי וחזקה דאינו מזויף וסובר רבינו דאם בא הבעל וטוען בברי שהוא מזויף וחזקה שאינו משקר לכך נאמן הבעל לאפוקי אם היא היתה מכחישתו בברי יש חזקה שגם היא אינה חשודה לשקר נגד חזקתו ואוקמי אחזקה דלא חציף אינש לזיופי ומעתה במביא גט מח"ל שצריך השליח לומר בפנו"נ וא"כ השליח הוא טוען ברי נגד הבעל ואין ערער הבעל מועיל כלל ורבינו פה איירי בא"י שאין השליח אומר כלום והיא אינה יודעת שפיר הבעל נאמן וסרה כל הקושי' ולא ס"ל לרבינו כשיט' הר"א דלשיט' רבינו אם התובע בשטר טוען בברי אז לא מהני הכחשת המערער כנ"ל. ועי' ב"ש סי' קמ"ב אות ב' ואפשר נמי דגם מ"ש רבינו בפ"ג מה' עדות ד"ת שאין מקבלין עדות אלא מפי עדים והב"ש שם ובש"ך חו"מ סי' כ"ח אות י"ד מתמיהין עליו מסוגי' דהכא וי"ל ג"כ דע"כ לא כ' רבינו דד"ת לא מהני עדות בשטר אלא כשהנתבע טוען ברי והתובע אינו בא אלא מכח השטר משא"כ כשהתובע טוען ברי כנגדו ומסייע לי' השטר או שיש ע"א כנגדו מודה רבינו דבכה"ג גם מה"ת השטר כשר. לפיכך נשים. הה"מ הביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א וסיים ואינו רואה בדברי רבינו הכרע כו' ובס' מכתב מאלי' כ' לענ"ד אחרי המחילה יש הכרח ברור שדעתו כדעת הרשב"א ומ"ש שם גבי שליח המביא גט בח"ל וז"ל לפיכך אף הנשים ששונאות זא"ז נאמנות להביא גט זה ולומר בנו"נ עכ"ל והנה מ"ש ולומר בנו"נ הוא שפת יתר לגמרי שהרי עיקר הנאמנות בח"ל מפני שאומר בנו"נ הוא ואיך מכניס אותו בתוך הנאמנות אמנם נ' ברור שבא לומר דדוקא בח"ל הוא שנאמנת להביא ולומר בנו"נ אבל בארץ הגם שתאמר כן לא מהימנא ע"ש ולפמ"ש יפה כ' הה"מ שאין כאן הכרח די"ל דוקא בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' נאמנת והא דכ' רבינו שפת יתר לומר בפנו"נ משום דסד"א דלא להימנא משום דאומרת כן לקלקולא ואמירה דידה לא הוי הכחשה לבעל שטוען בברי וברי דידי' עדיף מדידה קמ"ל דברי דידה הוי מעלי' משום דכ"ע ידעה בח"ל אין הבעל נאמן ולא אמרה לקלקולה משא"כ בא"י כיון דכ"ע לא אמר אפשר דהיא לא ידעה דין זה ומתכונת לקלקולה ומיושב בזה קושי' התוס' גיטין דף כ"ג ע"ב ד"ה אדרבה דמאי ס"ד דר"י דיכולה לקלקלה בח"ל דר"י הי' סבר דהיא מכוונת לקלקלה וסוברת דאי אתי בעל מערער משגחי' בי' משום דכל הטעם דלא משגחי' בי' משום טענת ברי של השליח וסוברת דברי שלה לי' הוי ברי מעלי' נגד נאמנת הבעל ולכך לא מהימנא בח"ל.
ה׳
ממקום למקום. כ' הה"מ כמו דרבא הי' מצריך משכונה לשכונה כו' ועי' בס' מכתב מאלי' דף צ"ח ע"ב תמה על רבינו איך לא השמיענו דינו דרבא היכא דניידי אפי' בשכונה אחת צריך בפנו"נ ונ' דס"ל לרבינו דאף דרבא הצריך באותו שכונה דאיהו לטעמי' דס"ל דכל עיקר תקנת חכמים שהצריכו בפנו"נ משום חשש זיוף א"כ שפיר הצריך אפי' באותו שכונה היכא דניידי משא"כ לדידן אף דס"ל לרבינו דהלכה כרבא ודלא כשי' הראב"ד וסייעתו שהביא הר"ן מ"מ כיון דחזי' דרבה לס"ד דסוגי' ריש גיטין לא ס"ל חששא דזיוף כלל ואע"ג דקיימ"ל כרבא מ"מ לא מחמרי' כ"ה להצריך אפי' באותה שכונה מ"מ האחרונים החמירו אפי' מבית לעלי'. ואפשר דאינו אלא לכתחילה דגם לרבא דמצריך משכונה לשכונה לא נתבאר אי לעכובא קאמר.
ח׳
ומפני מה רבינו פסק כרבא אבל שי' הראב"ד שהביא הר"ן לפסוק כרבה ע"ש שה"ר לזה ומסקי' בגמ' רבה אי"ל דרבא ויש בזה ב' שיטות שי' התוס' בסוגי' דף ג' ד"ה מאן דגם לפי האמת רבה חולק עם רבא ולא ס"ל לחוש לאחלופי בקיום שטרות דאל"כ תקשה לפי המסקנא רבה מ"ט לא אמר כרבא והרמב"ן בפ' המביא תנין דעתו לפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא לא תקשי מ"ט לא אמר כרבא דהא רוצה לחוש לכל החששות שלא תבוא אשה לידי קלקול. ורבים מק' לפי' שי' הרמב"ן מאי קאמר התלמודא דף ט' בהא דקתני ג"ד שוו גיטי נשים לש"ע ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא וכו' וק' הא לרבה נמי לא ניחא דמהא דקתני שוו למוליך ומביא שצריך לומר בפנו"נ אכתי לא ידענא דשחרורי עבדי' בעי לשמה דשמא צ"ל בפ"נ משום קיום ובפני נכתב משום אחלופי וא"כ לתני בהדי' שלא לשמה פסולה ודוחק לומר דגמ' קאי לס"ד דרבה ל"ל דרבא ונראה לכאורה יש להקש' על רבה מנ"ל לחוש לב' טעמים ונ' דדחיק לי' לישנא דמתני' דקתני בפ"נ ובפ"נ ולמה לא סגי לומר בפנו"נ ועי' ביש"ש גיטין סי' כ"ג שצ"ע אם יש עיכוב בדבר אם אמר השליח בפנו"נ ובאמת מדקתני בכ"מ בהאי לישנא בפ"נ ובפ"נ משמע דיש עיכוב בדבר והיא גופא מקשי למה הוצרכו רבנן לכך ולפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא ולדידן דקיימ"ל כר"א ע"מ כרתי צ"ל בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום א"כ מה"ט תקנו לנו חכמים בהאי לישנא דכ"א הוא מטעם אחר ולפי"ז הוכיח רבה שיטתו דתרי טעמים איכא דאל"כ הו"ל לתקוני לומר בפנו"נ ושפיר קאמר התלמודא דלרבה הוא בכלל מוליך ומביא. וי"ל עוד באו"א קושי' הנ"ל ומקודם אבאר דברי רש"י בריש הסוגי' דלרבה דאמר משום לשמה ממילא שיילי' לי' וכ"כ הרע"ב ותוס' שם ד"ה לפי הרבה להק' עליו וחלקו עליו דסתמא לשמה קא מסהיד וכ"פ רש"י גופי' ע"ש ולפי פשוטו הי' נראה לומר דרש"י לא כ' את זאת אלא לס"ד דמק' הגמ' ולבעי תרי ומשני רוב בקיאי' אפי' לר"מ סתם ספרא דדייני וכ' ולכאורה מאי עלה על דעת המקשה דוודאי ספרא דדייני רוב בקיאין הם וכי ס"ד לומר דלס"ד הי' סובר דהוא ס' השקול והתרצן הוי חדית לי' דמיעוטא דמעוטי' אינן בקיאין אלא דגם המקשן הי' עולה על דעתו דרוב בקיאין הם אלא דס"ל לחוש למעוטא דאינן בקיאין משום דיש כאן עוד מיעוט לחוש לזיוף ומצרפי' שני מעוטים לחזקת א"א ולבעי תרי והתרצן חדית לי' דסתם ספרא דדייני מגמר גמירי והוי מיעוט שאינו מצוי שאינן בקיאין ולא מצרפי' כלל למעוטא דזיוף. וארווח לנו בזה דל"ק להס"ד שם מהבריי' דהוא עצמו שהביא גיטו ע"ש בתוס' ד"ה לפי ובמהרש"א שצ"ל דהמקשה לא ידע מהבריי' ולדברינו י"ל דידע מזה כיון דהוא עצמו הביא גיטו אין כאן חשש זיוף כלל ולא חיישי' כלל כיון שהוא עצמו מנקט בידי' ואין כאן לעז ודוק ולס"ד דמקשה שפיר כ' רש"י דצריך לשואלו אולי לא ירגיש אם לא שיילי' לי' ומצרפי' מעוטא למעוטא דזיוף משא"כ לפי האמת דרוב בקיאין הם ואין כאן חששא כ"א אולי אשכח כתוב ועוד כמ"ש רש"י ושפיר כ' רש"י דסמכי' דסתמא לשמה קא מסהיד. אבל העיקר נ"ל בדעת רש"י ליישב כל הקושי' דה"ט דרש"י דלא סגי בפנו"נ לחודא אלא צריך לשואלו דהא מסקי' בגמ' ריש מס' זבחים דבגיטין סתמה לאו לשמה וצריך שיאמר בפי' לשמה וכ"ה דעת רבינו פ"ג מה' אלו והר"ן כ' להסביר הדברים שלא צריכין לשואלו משום דמרגיש בעצמו השליח מדתקנו רבנן שהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ש ש"מ דבעי' שיראה הכתיבה והחתימה והי' נ"ל לרש"י דסברה זו ניחא או סתמא לשמה ואין לנו לחוש כ"א אולי אשכח גט כתוב ועומד לזה שפיר י"ל סברת הר"ן כיון דצריך לראות הכתיבה והחתימה אי הי' כן הי' אומר לנו אבל אכתי אין אנו יוצאין מספיקא דלמא לא כ' בפי' לשמה ואנן בעי' שיכתוב בפי' לשמה ובזה אין בקיאין בני מדה"י ובזה י"ל הכונה ברש"י דכל שאר הדברים כגון מחובר והדומה לו בקיאין וגם בלשמה בקיאין אבל בזה אין בקיאין דבעי' שיכתוב בפי' לשמה דהא גם בתלמודא איכא פלוגתא בזה דהא ר"פ שם בזבחים משמע דס"ל דגם סתם גט כשר ולא בעי' בפי' לשמה ועי' בתוס' גיטין דף כ' ע"א ד"ה אי משום כריתות לחד תי' יש פלוגתא בזה וא"כ שפיר כ' רש"י וצריך לשואלו והמקשה דהכא דלא ס"ד דרוב בקיאין הם היינו משום דהא ס"ל דבעי' שיאמר בפי' לשמה ובזה אין רוב בקיאין והתרצן משני לי' דרוב בקיאין הם י"ל דס"ל דסתמא לשמה ושפיר קאמר דרוב בקיאין הם ומש"ה פירש"י לפי האמת א"נ סתמא לשמה קא מסהיד ובזה מיושבים כל קושי' התוס' דלא קאמר א"ב דלשיילי' משום דאיכא פלוגתא בזה ובזה מדוקדק לשון רש"י וממילא שיילי' לי' אי נכתב לשמה ואמר אין ורבים מרגישים למה לא כ' דשיילי' אם נכתב ונחתם לשמה ולדברינו ניחא כיון דלא שיילי' אלא אם נכתב בפי' וכיון דאמר דכתב בפי' לשמה ממילא ידעי' דהחתימה ג"כ הי' בפי' לשמה ועי' בשעה"מ פ"ג מה' גירושין דיש פלוגתא בזה אי בעי' בפי' לשמה בגט או לא ועפי"ד יש מקום לומר ליישב קושי' התוס' דף ט' בהא דתנן שם א' ג"נ וא' ש"ע שוו למו"מ וזו אחת מן הדרכי' ששוו ג"נ לש"ע וכ' התוס' שם דאיפכא הו"ל למימר ע"ש וגם שפת יתר הוא מאי בעי המתני' להורות לנו בזה והי' נ' דלרבה דס"ל טעמא דלשמה א"כ הסברא נותנת דגבי שחרור לא בקיאין כ"ה דדוקא בגט אשה דכתיב ב"פ וכתב לה ודרשי' לה לשמה מסתבר טעמי' דרבא דבקיאין אבל בשחרור דלא ילפי' אלא מגז"ש דלה לה בזה לאו כ"ע בקיאין וא"כ לפמ"ש בפירש"י דבעי' שיאמר בפי' לשמה וודאי מסתבר טעמי' בשחרור דלא סמכי' אם השליח אומר בפנו"נ אם לא שישלי' לי' ומש"ה קתני מתני' יתורא בזו שוו ג"נ ובהיפך דשוו ג"נ לש"ע וכמו דבש"ע הסברא חיצונה דאין בקיאין לשמה וצריכין לשואלו כן ה"נ בג"נ צריך לשואלו וא"כ הוא מוכח ממתני' דיש טעם משום לשמה אף למאי דמסיק דרבה אי"ל דרבא הוכיח סברתו ממתני' ושפיר קאמר התלמודא לרבה ניחא דהוא בכלל מו"מ ולא הוצרך לפרש דבש"ע בעי' לשמה דמוכח מלשון המתני' וגם ל"ק על רש"י דלמה לא רמיזא בשום מקום במתני' או בבריי' דממילא שיילי' לי' דהא לפמ"ש רמז ממתני' ובבריי' אלא דק"ק לפי תי' זה מאי מק' התלמודא ורבה מ"ט לא אמר כרבא דלמא דוקא דמתני' קשיתי' כמ"ש ובאמת נראה דגם לרבא ניחא משום דהר"ן כ' במתני' דהמביא גט וא"י לומר בפנו"נ דגם באילם כשר ע"י שיכתב בכת"י בפ"נ כו' ובב"י מאה"ע סי' קמ"ב כ' מדברי התוס' דף ה' ע"א ד"ה אילמא נ' דפליגי על הר"ן אלא דצריך לומר בפיו והנה באמת גבי גט שחרור דלא שייך עיגון כ"כ כ"ה דלא מתירין בעדי' שאינם יכולי' לחתום כדתני' בבריי' גיטין דף ט' ע"ב אמר רשב"ג בד"א בג"נ כו' א"כ הסברא חיצונה לא מקלי' בזה לסמוך על כתב אבל גבי גט יודה דשייך עיגון מסתבר להקל גם בזה דלא בעי' שיאמר בפיו ומתני' רצה לאשמועי' דאפי' גט אשה צריך שיאמר בפיו ולא מהני כתב כמו גבי שחרור ומש"ה קתני שוו ג"נ לש"ע דגם בג"נ לא מהני כתב וכשי' התוס' וא"כ גם לרבא ניחא לישנא דמתני' וגם לפמ"ש דרבה הוכיח מדתקנו חכמים בפ"נ ובפ"נ ולא תקנו בפנו"נ ג"כ ק' מאי מק' התלמודא רבה מ"ט לא אמר כרבא וצ"ל דגם לרבא ניחא הלשון שתקנו חז"ל דהרי קיימ"ל אפי' לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו ג"כ מהני כמ"ש רבינו בה' י"ב וכ' בס' ראב"ן אבל חתימה וודאי צריך למחזי מתחילה ועד סוף וכ"כ הכנה"ג בשם הרש"ך דמוכח כן מדברי רבינו ומה שדקדק מדבריו אפי' שמע קול הקולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי להדי' דגבי חתימת העדים לא מהני קול קולמוס ולזה י"ל דתקנו חז"ל שלא לומר בפני נכתב ונחתם דא"כ הוי משמע דכתיבה וחתימה שווין כהדדי דלא בעי' אלא קן קולמוסו או שיטה אחת לזה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ דחתימה צריך שיהא כולה בפניו וכיון דגם לרבא ניחא שפיר מק' הגמ' ורבה מ"ט לא אמר כרבא. וליישב קושי' העולם נראה דלפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא י"ל הטעם דמאי עלה על דעתו מתחילה שלא לחוש לטעמא דאין עדים מצויין לקיימו ולבסוף הדר בי' ונר' דבתחילה הי' סבור שאין כאן חשש זיוף כלל דחזקה דלא חציף אינש כו' חזקה מעליותא הוא ולבסוף סבר דכיון דבח"ל אין בקיאין ויש לחוש למעוטא דאין בקיאין ומצרפי' חששא דשלא לשמה לחששא דזיוף וצ"ל בח"ל בפ"נ ובפ"נ שוב לא חלקו גם בא"י לחוש לזיוף היכא שאין השיירות מצויות זה הוא טעמא של רבה וכיון שכן שפיר קאמר הגמ' דלרבה לשמה הוא בכלל מו"מ דאי לאו דבעי' לשמה לא הוי חיישי' לזיוף. וכיון דבררנו בסברת רבה יפה פסק הראב"ד וסייעתו לחוש לחומרא דרבה וכמ"ש בכנה"ג באה"ע סי' קמ"ב בהגהת ב"י אות א' שבס' תומת ישרים כ' לחוש לדבריו לחומרא וכ"ש לעשות החומרא סניף כמ"ש מהר"י בן לב ספר ג' סי' כ"ד ומסיק שם שכן הוא המנהג להצריך לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ לשמו ולשמה אמנם לשי' הרמב"ם בה' ב' דס"ל דיש חשש תורה אם הבעל מערער הסברה רחוקה לומר דלזיוף לחודא לא חיישי' כיון שיש חששא דאוריי' ומש"ה רבינו לטעמי' לא חשש להחמיר לסברת רבה ועמ"ש לעיל.
י״א
גט וכו'. עי' הה"מ ולפמ"ש בה' א' א"כ רבינו פה נקיט דינא דגמ' דבסמוכין לא בעי' שיאמר בפ"נ ויפה כ' הראב"ד הו"ל לרבינו לבאר אפי' נתנו בארץ אפי' בסמוכין ודוק.
י״ג
אמר בפ"נ וכו'. כ' בכנה"ג טאה"ע סי' קמ"ב אות ה' יש מי שכ' שלא יהי' השליח סופר מפני שצריך לומר אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים וברדב"ז חלק ב' סי' ס"ג חולק בזה ע"ש.
י״ד
שנים וכו'. שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה. רבינו האריך בלשונו ותהי' מגורשת אפשר שדעת רבינו כמ"ש הטור בסי' קמ"ב וז"ל ואם שנים שלוחין להביאו אצ"ל בפנו"נ אלא ינתן לה אעפ"י שאינו מתקיים בחותמיו ותנשא בו ומ"מ כשיבוא הבעל יכול לערער וצריך שיתקיים בחותמיו עכ"ל וע"ש בב"י שתמה על הטור שהרא"ש כ' כיון דיש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתי' ומזויף הוא ע"ש ויפה כ' בזה בס' מכתב מאלי' דף קי"ג ע"א וז"ל מ"ש להק' דבמקום תרי מה ערעור שייך אין לו מקום דכל קושיתו היא בנוי' על שהוא תופס פי' הריב"א אבל לפירש"י שפיר יכול לערער אם אין השלוחין מכירים חתימת העדים והביא שם בשם הדרישה שהסכים דברי הטור עם דברי אביו הרא"ש ז"ל ואדרבה מלשון הרא"ש שכ' אם יש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזויף הוא משמע דדוקא זיוף דלא שלחתי' לא יוכל לערער דהא איכא עדים שמעידים דשלחו ע"י אבל טענת זיוף החתימה שזייפו חתימתן יכול לערער ע"ש והן הן דברי רבינו והכי כוונתו שנים שהביאו גט וכו' הרי אלו נותנין לה ותהא מגורשת פי' לענין זה היא מגורשת שיכולה להנשא אפי' בלא קיום שהרי אין כאן חששא דיערער הבעל על שליחותן שלא שלחו כלל אעפ"י שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו ולזה לא חיישי' שיערער שנתן להם גט מזויף דלא מתכווין לקלקלה כמ"ש התוס' ריש גיטין בשם הירושלמי אבל וודאי אם בא הבעל וערער שנתן להם גט מזויף צריך שיתקיים בחותמיו כנ"ל לדעת רבינו וביותר לפי דעתו בה' ב' וע"ש בס' מכתב מאלי' מה שהאריך ליישב דברי רש"י ריש גיטין וע"ע שם מה שהביא בשם שו"ת הריב"ש סי' שי"ח שהצריך שיהי' עדי השליחות עצמן עידי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה אבל אם עידי מסירת הגט ליד האשה אינם עידי שליחות לא מהני סהדותייהו וצריך שיאמר השליח בפנו"נ משום דכל כת וכת מעידי' על חצי דבר והוי כב' מעידי' א' בגבה וב' מעידי' א' בכריסה דלא מהני אפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ע בפ' חזקת ע"ש ומסיק שם דרבינו בפ"ט מה' גירושין מוכח שלא כדברי הרשב"א ריש פ"ב בחידושיו.
י״ז
שליח וכו'. כ' הה"מ דהלכה כחכמים וכ' בס' מכתב מאלי' דף ק"א ע"ג בירושלמי משמע דפסק הלכה כר"מ דהולד ממזר מ"מ אנן קימ"ל כר"ז מיהו במה שפירש"י גיטין דף ג' ד"ה ורבה וכו' ואמרי' לקמן כל המשנה ממטבע יוצא והולד ממזר משמע דכר"מ ס"ל ע"ש ועי' בחיד' רשב"א שם וגם י"ל לפמ"ש הפ"י בשם בעל גט פשוט בחי' דף ע"ט מפני מה סובר ר"מ המשנה וכו' הולד ממזר ה"ט משום דכל מידי דבעי שליחות אם השליח שינה נתבטל שליחותו וממילא מה"ת פסול מלבד בג' פסולים ע"ש א"כ סובר ר"מ כיון שלא עשה שליחותו ורבנן ס"ל היכא דלא מקפיד הבעל לא נתבטל שליחותו וגבי לא אמר לה בפ"נ ובפ"נ מאי אכפת לי' לבעל לומר מיד או לא אבל אם ישכח ויגייז בדבורו שלא לומר לשמה מודים רבנן דלא עשה שליחותו והולד ממזר.
י״ח
נתנו לה. עי' באה"ע סי' קמ"ב ס"ח מ"ש בשם הריב"ש אם לא אמר השליח בפ"נ ומת הבעל אין תקנה ליטל ממנה ולחזור וליתן לה ולומר בפ"נ ואין לו תקנה אלא שיתקיים בחותמיו ע"ש ואין להקשות אמאי לא אוקי בגמ' המתני' דא"י לומר בכה"ג מש"ה צריך להתקיים בחותמיו ולא עוד אלא דבזה לא הוי קוש' לרבה כלל לפמ"ש התני' דף ה' ד"ה ואבע"א דמשום לעז בעלמא דשלא לשמה אם נשאת לא תצא משמע דלא חששו כ"א היכא דאיכא תקנה בדבר והריב"ש לדידן כ"כ דפסקי' לפי שאין עדים מצויין לקיימו וצ"ל לישנא דמתני' משמע דלא מיירי בהכי מדקתני וא"י לומר כמ"ש התוס' שם ועי' במהר"ם לובלין ובזה מיושב קוש' הרשב"א הובא במהרש"א דאמאי צריך להביא כלל להא דר"י וקושיתו ולפמ"ש א"ש.
כ״ב
כל העושה שליח. עי' מ"ש הה"מ בשם הרמב"ן שאין שליח קבלה עושה שליח דהו"ל מילי ומילי לעולם לא ממסרו לשליח אלא באומרת אמרו עי' פ"י מס' גיטין דף כ"ט בד"ה ורשב"ג בשם המרדכי בשם ס' החכמה דלא מקרי מילי אלא כתיבת הגט שאין כאן גמר מעשה משא"כ קבלת הגט לא מקרי ע"ש.
כ״ג
האיש. עי' בגמ' גיטין דף ה' ע"א תני' הוא עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ומסיק שם בגמ' טעמא מאי אמרו רבנן צ"ל בפ"נ ובפ"נ דלמא אתי בעל ומערער ופסל לי' השתא מנקט נקיטי לי' בידי' וערעורי קא מערער וע"ש בתוס' ד"ה א"ה ולכאורה צ"ע למה השמיט רבינו דין זה דהא ל"ל דמילתא דפשיטא הוא א"כ מאי צריך הבריית' להשמיענו ואפשר לומר משום דבריי' קמ"ל דאין הטעם משום לשמה אלא משום דאין עדים מצוין ורבינו הא כבר כ' דלא חיישי' שטעמא דלשמה מילתא דפשיטא הוא ובש"ע אה"ע סי' קמ"ב בהגה' סעי' י"ד כל בעל שהביא גט צריך שיאמר בפ"נ כדי שלא נבוא לטעות גם בשליח אחר ע"ש בב"ש ונ' דגם דפסקי' כרבא דלא חיישי' על לשמה היינו משום דלא חיישי' למעוטא דמעוטא דאינן בקיאין וכ"ז בדורות ראשונים אבל בדורות אחרונים שכ' א"ח שמביא ב"י שם שאין אנו בני תורה כמו ראשונים א"כ גם רבא מודה ודוק.
כ״ד
בד"א וכו' אין חוששין לה וכו' ואין חוששין וכו'. ויל"ד בדברינו מדוע כפל הדברים שכבר כ' טעם למה אין חוששין ואף אם ירצה רבינו ליתן טעמים רבות למה כפל בלשונו ואין חוששין ונראה בהבנת דברי רבינו דמתחילה בא ליתן טעם דמפני מה לא מוקמי' אותה בחזקת א"א ולא חוששין שמא זייפה מה"ת וע"ז נתן טעם מפני שאין מקלקלת ועדים החתומי' וכו' אבל אכתי קשי' לי' לרבינו דהא מצינו פעמים רבות שחכמים החמירו משום חומרא דא"א אפי' למעוטא דמעוטא כמו מים שאין להם סוף ועי' בתוס' ב"מ דף כ' ע"ב לזה כפל רבינו ואמר ואין חוששין פי' אפי' מדרבנן מפני תקנת עגונות כמו שביאר רבינו והן הנה דברי התוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש במ"ש כ"ז דלא אתי בעל וכו' דמשום עגונא אקילו בה רבנן וכו' אבל בממון דאל"כ לא שבקת וכו' ורבים מקשים עי' מהרמ"ש מפני מה כ' בריש דבריהם משום עגונה מאי פריך לזה דהא בממון דלא טעני' הוא מטעם לא שבקת וזה לא שייך בגיטין אלא דהתוס' בא ליתן טעם למה לא החמירו רבנן הגם דלא שייך לא שבקת גבי גט מ"מ משום חומרא דא"א הי' לנו להחמיר ולזה כ' משום עגונא הקילו כמ"ש רבינו וק"ל. ודע שהכ"מ תמה על תמיהת הרשב"א על דברי רבינו שאינו רואה מקום לתמיהתו ונראה לי להצדיקו דהנה בכתובות דף כ"ג פליגי שם הא דקתני בסיפא אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא אי קאי ארישא וקמפלגי בדרב המנונא באשה שאמרה לבעלה גרשתני שלא בפניו אם נאמנת ומעתה למ"ד דחזקה דרה"מ אפי' שלא בפני' א"כ קש' הא דתנן אם יש לה עדים שהיא א"א אינה נאמנת ואמאי תיפוק לי' דהא אינה מעיזה לומר גרושה אני וצ"ל דעכ"פ חשו חכמים משום חומר' דא"א שלא לסמוך על חזקה וצריכה להביא ראי' על גירושי' וא"כ לדידן דקימ"ל דחזקה דרה"מ אינו אלא בפניו ואם הגט בידה ולא נתקיים בחותמיו מהכ"ת לנו לומר להתירה להנשא לכתחילה בלא קיום העדים ולסמוך על החזקה דמ"ש חזקה זו מחזקה דרה"מ למ"ד אפי' שלא בפניו הוי חזקה ויפה הק' הרשב"א ורבינו אפשר דסבר דחזקה זו עדיפא ועוד שיש כאן חששות עגונות כמו שביאר רבינו ועמ"ש בס"ד פי"ב הלכה ט"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ז׳

ב׳
בא הבעל וערער כו' תצא והולד ממזר כו'. עיין בה"ה ז"ל והטעם משום דנהי שיהיה גט ע"ז די בעדי חתימה היינו כמו שכ' הרי"ף ז"ל דהם גופא הוה כע"מ וא"כ כאן אף שיש ע"מ מ"מ הם לא ידעו שזה גט כלל וא"כ אין עדים שנתגרשה והנך ע"ח לא מהני ע"ז דשוב הוה מפיהם ולא מפי כתבם והולך לשיטתו דמן התורה במקום שצריך עדותן גדר בירור לא פעולה מן התורה פסול, ועי' לעיל פ"ו הי"ד והט"ו ובירושלמי פ"א כדי להחזיקה גרושה בפני שנים אך יותר נ"ל דמה שכתב רבינו ולא נודע עדיו כלל ר"ל דהעדים אומרים שאין יודעים כלל ועי' כאן בתוספתא כיצד אמרו יתקיים כו', ע"ש דאם אמרו שאין מכירין לא את האיש ולא את האשה מ"מ הגט כשר ועי' במש"כ רבינו בהל' עדות פ"ח ה"ד ובהשגות שם ועי' בירושלמי פ"ד דגיטין ובירושלמי פ"ה דשבועות ה"א ע"ש גבי שטר דאין חוששין אם שכחו עדותן ועי' גיטין ד' י"ז ע"ב בתוס' ד"ה גזייה וביבמות ד' ל"א ע"ב ע"ש:
ה׳
שליח שהביא כו': [השמטה ואפילו היו שמות כו'. וכאן לכ"ע לא מהני שמות מובהקים דהא צריך עדים על השליחות וע' מש"כ רבינו לק' פ"ט הל"ב דבלא עדי חתימה לא מהני דאינן יודעים שהוא שליח ולעיל פ"ו הי"ד וט"ו ע"ש ושם ג"כ משום זה דכיון דלא קראו הגט ולא ראינו עדי חתימה אם כן לא נתברר לנו שהוא שליח ולא מהני בפנ"כ וא"ש: ע"כ השמטה]
י׳
גבי בבל כא"י כו'. עי' בגמ' ובתוס' ד"ה מכי ור"ל כך דאם התקנה הוא על כל חו"ל הוה כמו כל דבר שבמנין דצריך מנין אחר וזהו מה דקאמר שם ד' ד' שלא תחלוק רק התקנה היה כך דבא"י תיקנו דלא צריך ואז אף אם ישתנה הדבר ג"כ א"צ ובחו"ל תקנו דצריך ואז אף אם ישתנה הדבר ג"כ צריך ובבל לא היה בכלל התקנה אך היכא דצריך צריך והיכא דל"צ ל"צ ועיין בירושלמי כאן פ"א גבי תחומין ובבלי ד' ו' ע"ב גבי כפר סיסאי ועי' בתוספתא פי"ח דאהלות דפטורים מן המעשרות והטעם עיין בירושלמי פ"ו דשביעית דהיא הנקראת ארץ טוב שהיא פטורה מן המעשרות מפני שהיא מבעלי סיסין ועי' בירושלמי ר"ה פ"ב דהיא הוה רובא עכו"ם ופקע קדושתה כמש"כ התוס' כתובות ד' מ"ה ע"ב ע"ש ועי' בירושלמי דמאי פ"ה ה"ט שרצו להמנות על הר המלך לפוטרם מן המעשרות והטעם משום דמבואר שם פ"ו ה"א שהיו רובא עכו"ם וה"נ כן ולא כמו שכתב התוס' ריש פ"א דגיטין דכפר סיסאי מחו"ל ע"ש רק דשם א"י עליה רק אין בה דין א"י ומ"מ לענין תקנה של בפ"נ הוה בכלל א"י ועי' מש"כ בזה בהל' ממרים פ"ב. ועי' בתוספתא דתרומות פ"ה לגבי הני דברים דחשיבי דאינם בטלים משום דבר חשוב אם נתבטלה חשיבותם, מ"מ צריך מנין שיבטל, ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' מאכלות אסורות פי"ו ה"ט, אבל בבל אינו כלל בכלל תקנה לכן יש מקום דצריך ויש מקום שא"צ ולא שייך כלל דין תחומין ולכך קאמר שם עד היכן היא בבל וגם אקיסטפון הוה ג"כ מבבל וכן מחוזא ולא כמש"כ התוס' גם אפשר לומר דרק בהני מהני אם אמר בפ"נ ובפ"נ דאמרינן אי עבדת אהנית אבל בא"י גופא לא מהני כלל וכן מוכח בתוספתא כאן פ"א גבי חומר בא"י מחו"ל ע"ש ועי' בירושלמי סוטה פ"ו דרק היכא דהב"ד הימנוהו אז מהני אח"כ ממילא לגבי כתובה דלא תיטול אבל בלא זה לא מהני ע"ש גבי עד אחד בסוטה וכה"ג אמרינן בב"ק דף ק"ו ע"א גבי שבועה קונה דרק אם עפ"י דין נתחייב שבועה אז קונה ועי' רש"י מכות ד' כ"ג ע"ב גבי חייבי כריתות שלקו ע"ש וזהו ג"כ כונת הגמ' גיטין ד' כ"ט ע"ב והא שליח שלא ניתן לגירושין כו', ר"ל דרק גבי גירושין תקנו שהשליח לבדו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ולקיימו משא"כ זה דלא הוה שליח לגירושין רק למידי אחריני עליו לא תקן זה הדין ולא נתנו לו נאמנות:
כ׳
חלה השליח כו' ואין השליח האחרון כו'. עיין בירושלמי כאן דהוה מחלוקת שם אם צריך למסור לו כל שליחותו ר"ל אם השליח הראשון מסר שליחותו לאחר הוא נסתלק משליחותו או לא ור"ל אם ירצה יכול לבטל את השליח השני ולעשות אחר וזה באמת תליא כך דהא דאמרינן בקדושין ד' מ"א דיש קרא דהשליח עושה שליח אם ר"ל דזהו בגדר דין של השליח או של המשלח ועי' כאן ד' כ"ט ע"ב גבי הך דרבה דאמר שליח בא"י כו' ע"ש בהך דר"א ומדר"א, וזהו מה דקאמר בגמ' מילי לא ממסרי לשליח ר"ל אם השליח השני הוה כמו הבעלים אמרו לשליח ראשון שיעשה שליח, או ר"ל דהדין הוא כך שהשליח יכול לעשות שליח רק היכא דקפיד הוה כמו הבעלים התנו עם השליח שלא יעשה שליח אחר ועי' בירושלמי כאן מה דמספקא ליה שם גבי שליח של קדושין אם יכול לעשות שליח אחר ועי' בירושלמי כאן פ"ד סה"א גבי עשה שליח לבטל הגט אם השליח יכול לעשות שליח אחר ע"ש ועי' בהך דיבמות ד' פ"ו ע"א דיליף שם מקרא דנותנת רשות לתרום ר"ל לא מה שהיא יכולה לתרום הוא רק בגדר רשות מבעלה וא"כ י"ל דהיא אינה יכולה ליתן רשות לאחר רק דהיא עצמה הוה בגדר בעלים ועי' תוס' עירובין ד' פ' ע"א ע"ש גבי נשים מערבים כו' וזה ר"ל בגמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין ר"ל כך דרק גבי שליח של גירושין יש ריבוי מפסוק דשליח עושה שליח ולא גבי ד"א וזה לא מקרי שליח לגירושין ובאמת י"ל דזה תליא אם הך דין דשליחות הוא לומר דהוה כבעלים או רק דהתורה רבתה דיכול לעשות שליח ועי' בקדושין ד' מ"ג ע"א במה דפליגי ב"ש וב"ה ובמנחות ד' צ"ג ע"ב ותוס' שם ד' ס"א וכ"מ בזה וכ"כ בזה. והנה באמת לשון המשנה תמוה דהיאך אמר ואין השליח האחרון צריך לומר הרי אינו יכול דהרי הוא לא ראה כלל וכבר עמד על זה הר"ן הובא בכס"מ פ"ג מהל' חמץ ומצה ע"ש אך באמת י"ל כשיטת הרשב"ם ז"ל בב"ב ד' פ"ב ע"א דהבעלים יכולים לומר הנה הבאתי ע"ש בתוס' וה"נ להיפך השליח יכול לומר בפ"נ דהוא עומד במקום המשלח עיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' אישות פ"ג הי"ח וא"כ ראיה דהשליח הב' הוא עומד במקום השליח הראשון וזהו כוונת הירושלמי פ"ג דגיטין הנ"ל בהך דצריך למסור כל שליחותו מה דהביא ראיה מן המשנה ע"ש. ועי' בירושלמי נזיר פ"ב ה"ב גבי הך דראה עכו"ם עובר ע"ש וט"ס שם ור"ל אם אחד אומר הלשון שאמר חבירו ואמר אני אם שייך זה לומר שאומר על חבירו או על עצמו. ועיין במש"כ התוס' סוכה ד' נ"ג ע"א ד"ה אם אני ע"ש:
כ״א
ואעפ"י שלא פירש כו'. זה לכ"ע אף לרשב"ג וכן מבואר בתוספתא פ"א דגיטין ע"ש:
כ״ד
בד"א וכו' ואעפ"י. עי' בה"ה ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פי"ב ה"ב ועי' מש"כ בהל' עבדים פ"ו ה"ז דפליג על זה ועי' ברש"י בגיטין ד' ח' ע"ב דס"ל גבי גט שחרור דאמר שם עבד שהביא גיטו ופירש דמיירי בחו"ל משמע דבא"י צריך קיום. ועי' בירושלמי גיטין פ"א משמע דהשליח א"צ לומר בפ"נ אבל זה צריך שיכתוב בפניו וכן משמע בתוספתא כאן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות גירושין פרק ז׳

א׳
שליח שהביא גט ממקום למקום בא"י כו'. (א"ה מכאן פסק הריב"ש דה"ה לשינה שם העיר ועיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג דין י"ד):
ב׳
בא הבעל וערער וכו' ואם [לא] נתקיים וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ו מהלכות אלו דין ז'):
ג׳
ואלו הן הנשים כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי"ב מהל' אלו דין ט"ז):
ד׳
המביא גט ממקום למקום בא"י וכו'. (א"ה משנה בפרק המביא תניין ואמרינן בגמרא (דף כ"ד) דהיינו טעמא משום דבעל לא קפיד ועיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ז מהל' אישות דין כ'): וכן השני אם חלה משלחו ביד אחר ואפילו מאה. נסתפקתי במי שעשה שליח להוליך גט ואח"כ ביטל השליחות ועשה שליח אחר אם זה השליח השני רוצה לעשות שליח כגון שחלה או נאנס או שנתן לו הבעל רשות שיעשה שליח מהו שיעשה שליח לאותו האיש שביטל הבעל שליחותו. מי אמרינן נהי דיש לו כח לעשות שליח למי שירצה מיהו שאני הכא שכבר גילה הבעל דעתו דלא ניחא ליה שיהיה זה האיש שליח להוליך הגט או דלמא מכחו הוא דלא רצה שיהיה שלוחו אבל מכח שלוחו אינו מקפיד ומן הסברא נראה הצד הראשון אך לא מצאתי דין זה מבואר:
ה׳
שליח שהביא גט ממקום למקום בח"ל כו'. כתב ה"ה ז"ל אע"ג דקי"ל כרבא דאמר דטעמא דמתניתין לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכו'. לשון זה אינו מדוקדק דאדרבה משום דקי"ל כרבא הצריך רבינו ממקום למקום בח"ל לפי טעמא דאין עדים מצויין לקיימו ולא הצריך במדינה עצמה ממקום למקום ולרבה אף במדינה עצמה צריך משום דאין בקיאין לשמה ולשון מקוטע הוא ודוק:
ז׳
ואם אין השליח עומד כו' ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת. הרא"ש ז"ל בריש גיטין כתב בשם רבינו דאם בא הבעל וערער ה"ז ספק ממזר וכתב מרן בכ"מ ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא"א לומר דכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים כו'. ולא ידעתי מהו דגירסת מרן שכתובה בספרינו אם היתה בספרי הרא"ש היכן מצא בדברי רבינו דכשבא הבעל וערער ואבד הגט שאינה מגורשת וזה לפי גירסתנו בל יראה ובל ימצא בדברי רבינו דהוא כתב דאם בא הבעל וערער והגט בפנינו מאחר דלא נתקיים אינו גט ובאבד אפילו ערער ה"ז ספק דאפשר דאם היה בפנינו היה מתקיים וכ"כ בפירוש בריש פרקין. ואפשר דהרא"ש נתכוון למ"ש רבינו לפנינו בשליח שהביא בא"י. אלא שאין גירסתו נכונה דאבד הגט שהרי היא ספק מגורשת במאי מוקי לה אי בלא ערער זה אינו רמוז כלל בדברי רבינו ואי בערער מה זה שכתב לגירסתו ואם בא הבעל וערער הרי זה ספק ממזר והלא עד השתא בערער הבעל קאי וצ"ע:
י״ז
ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו. נראה לי דמאי דמשמע מדברי רבינו ז"ל דאם נתקיים בחותמיו אינו צריך כלום היינו לומר דאינו פסול. אבל לכתחלה צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו בידה היכא שנתנו בינו לבינה דנקט ברישא שהרי כתב רבינו לעיל בפ"ו וז"ל עבר השליח ונתנו בינו לבינה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ואם מת השליח הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים הרי זה גט כשר ע"כ. משמע דדוקא כשאי אפשר הא לאו הכי צריך לכתחלה:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות גירושין פרק ז׳

ד׳
וכן השני אם חלה משלחו ביד אחר ואפילו מאה וא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם: הנה מרן המשל"מ נסתפק במי שעשה שליח להולכה ואח"כ ביטל השליחות ועשה שליח אחר אם זה השליח השני רוצה לעשות שליח כגון שנאנס מהו שיעשה שליח לאותו האיש שביטל שליחותו, מי אמרינן שכבר גילה הבעל דעתו דלא ניחא ליה שיהיה זה האיש שליח להוליך הגט, או דילמא מכחו הוא דמקפיד שלא יהיה שלוחו אבל מכח שלוחו אינו מקפיד ומסתברא כצד הראשון עכ"ל. ולדעתי יש לפשוט זה מהא דפרק יש נוחלין דף קל"ג, ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו, כלומר להתווכח עמו על שעבר על דברי המת שנתכוין לתת לו ע"מ שלא יהנו בניו מנכסיו דכמאן דא"ל הריני נותן לך נכסי ע"מ שתמכרם לצרכך דתיהני בדמיהן ולא ע"מ שתתנם לבני דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב לו ואעפ"י שלא פירש, וה"ק ליה שמאי ליונתן חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום דא"כ לא הוי מתנה והוי כמו שהפקיד לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בניו וחזור וקח אותן דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת עכ"ל רשב"ם. הנה טרח הרשב"ם כ"כ, דק"ל כיון שפירש ע"מ שלא יהנו בניו מהם א"כ כיון שנתן לבניו המתנה בטילה ושוב בניו יורשים אותו וא"כ תו יהנו בניו מהם. לכן האריך הרשב"ם לפרש, דהחזרה שהחזיר לבניו אינם כלום וחזור וקח אותן, הרי הוא למעיין ישר אומדן דעתא דא איכא הכא בתוספת מרובה דכאן ביטל לזה האיש מלעשות שליח להולכה, וחזר שלוחו ועשאו לזה האיש שביטל לשליח להוליך הגט, הוי כמאן דא"ל הנני משוה אותך שליח ע"מ שלא תעשה לפלוני שליח, ואפילו פירש שתעשה שלוחים עד מאה כנהוג, מ"מ אמרינן דלעשות שליח לזה האיש שביטלו ודאי לא כוון. ואין לומר הא יונתן בן עוזיאל פליג על שמאי ולית הלכה כשמאי, ז"א דטעמא אמר אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי והקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי לבניו ועיין רשב"ם ודבריו אינם מבוררים כמו שהקשה רמב"ן בחידושיו, והעיקר עפ"י דברי רבינו אשר שתירץ על הקושיא שנתקשו בה רבוותא איך אמרינן דכל מתנה שאינם שאם הקדישה אינה הקדש אינה מתנה, הא בהא לך אתרוג במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא אעפ"י שלא יכול להקדישו דכיון דא"ל לי מידי דחזי ליה קאמר, ותירץ דבהקדש לא תלי מידי, דה"ה מכירה ומתנה אינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו, והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר, ה"נ אף אם פירש ע"מ שלא תתנם לבני הוי מתנה חלוטה והתנאי מילתא אחריתא, אבל כי לא פירש ונתן מתנה בסתם ודאי דעתו שיהיה שלו לגמרי וכל מה שירצה יעשה כחפצו בנכסיו, שאל"כ לא יהיה יכול למכור ולהקדיש וכל הנך מילי כיון שאינו שלו לגמרי, ומה שיתן לבניו לא איכפת ליה דהוי כמו אחר שיתן לבניו, אבל כאן הלא אף בלא עשאו רק שיהא בעצמו שליח לא שיעשה שלוחים ג"כ מהני, וכי עושה שליח שליח הלא אינו מכחו שאף אם מת שליח קמא ג"כ השליח עביד שליחותו וכדמר בר רב אשי, וכן לשיטת כמה רבנן בתראי השליח הראשון אינו יכול לבטל שליח שעשה, א"כ עדיין מכח בעל אתי וכדאמר איתא לבעל איתא לכולהו ודאי דכאן טעמו של שמאי עיקר שאומדן דעתא דמוכחא דאינו צריך לפרש כלל, דעל דעת זה עשאו שליח ונתן לו רשות לעשות שלוחים באופן שאותו שביטל משליחות לא יהא שליח להוליך הגט, דאילו הוה ניחא ליה לא היה מבטלו משליחות שעשאו. אולם מצד הסברא נראה אם לא ידע השליח מהך עובדא שביטל שליחות זה האיש והבעל המגרש בעשייתו לשליח ובנתנו לו רשות לעשות שלוחים יודע שזה השליח אינו יודע מהך ביטול שליחות קמאי, בכי הא אמרינן דמדהוה ליה לפרש ולא פירש אמרינן דעליו לא הקפיד שאף אם יעשהו לשליח ג"כ מהני ונתרצה לזה, וכמו דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (דף נ') או שאמר לעבדיו צאו וערבו כו' מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, אעפ"י שע"ז לא כוון מ"מ מדלא חש ולא פירש ש"מ שנתן להם רשות שאיך שירצו יעשו וידם כידו, וזה נ"ל נכון לדינא בס"ד:
י״ד
שנים שהביאו גט בחו"ל כו' שהרי אין הבעל יכול לערער כו' שהרי שלוחיו הם עדיו וכו': דא ברור דלטעם זה בעינן שני עדים כשרים כעדות כל התורה, דלא יהיה ביד הבעל לערער ועדותן יהיה קיום מעליא, אבל מאה נשים כחד דמיא, וצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח, אמנם זה דוקא לרבא, אבל לרבה דאיכא כמה מהקדמונים דפסקי כוותיה ולדידיה באותה מדינה לא צריך רק משום שאינן בקיאין לשמה צריכין לומר בפני נכתב ובפנ"ח ובזמן הזה לרבינו באותו מקום עצמו אינו צריך רק משום שאינן בקיאין לשמה לרבה, ואפילו כן אמרו בגמרא דלאחר שלמדו שנים אין צריכין לאמר יתכן להיות דכיון דהוי משום ששנים שיביאו גט לא שכיח ובמלתא דלא שכיח לא גזרו שמא יחזור דבר לקלקולו, יתכן דהוא הדין אפילו נשים שתים שהביאו גט אינן צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח באותה מדינה, והוי א"ש טפי לרב יוסף דמוקי הך משנה דסוף פ"ב אף הנשים שאינן נאמנות כו' נאמנות להביא גיטה בשאינן צריכין לאמר בפ"נ כו', ופריך דרישא וסיפא בחו"ל מיירי וכו'. ומסיימת המשנה דאשה עצמה מביאה כו' ובלבד שתאמר בפ"נ וכו' וכדדייק רב אשי. ולפ"ז הוי א"ש דכתוב בלשון רבים נאמנות להביא את גיטה ומיירי כולה משנתנו באותה מדינה במדינת הים, ולכן שנים אינן צריכין לומר בפ"נ משום דהוי מלתא דלא שכיחא כיון ששתי צרות הביאו את הגט וזה נכון. אמנם ז"א, דהא הגמרא פריך והא אשה עצמה לא שכיח ומשני שלא תחלוק בשליחות, ולפ"ז צריך מובן הא גבי תרי ג"כ יהיו צריכין לומר משום שלא תחלוק בשליחות, ועל כרחין הפירוש דלגבי תרי ע"כ מחלקינן לענין שליחות, והוא בשצריך לאמר משום קיום, דרבה אית ליה דרבא והוא כגון ממדינה למדינה בארץ ישראל דשם הקיום מצריך לאמר בפ"נ וכו', ושם בשני אנשים שהביאו גט אינן צריכין לומר שאין לך קיום גדול מזה שאומרים שהבעל שלחם לגרש, ולכך כיון דהיכי שהאמירה משום קיום מחלקינן גבי תרי והוא הדין היכי שא"צ לומר כגון באותה מדינה בארץ ישראל ואתי בעל ומערער דבשני אנשים אין מועיל ערעורו, א"כ תו לא שייך שלא תחלוק בשליחות, וגם משום לשמה אין צורך לומר לאחר שלמדו, ולכן באשה דהיכי שצריך לומר משום קיום גם בה צריכה לומר תו לא חלקו בשליחות אף דלא שכיח שאשה עצמה תביא גיטה, ותו גם במאה נשים דכחד דמיא ופסולים הן לעדות קיום שייך שלא תחלוק בשליחות וצריכין לומר גם לאחר שלמדו בפ"נ ופשוט מאוד וא"צ לפנים:
כ״ד
שאם נחוש לדברים אלו וכו' היה לנו לחוש לגט כו' או שמא עדים פסולין חתמו בו וכו': הנה בירושלמי פ"א הלכה א' איתא, וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, בבית דין הוא חשוד לקלקלה שמתוך שיודע שאם בא וערער ערעורו בטל, אף הוא מחתמו בעדים כשרים. ונראה מדברי הירושלמי דאין ה"נ דהבעל חשוד לקלקל את אשתו ולגרשה בגט פסול וכי"ב כיון שהוא מגרשה שלא מדעתה, ודוקא גבי שטר אמרו דמלוה מידק דייק ואין מחתמו בעדים פסולים, אבל בגט אימא דרוצה הבעל לקלקלה, רק אימתי כשיוודע הדבר לב"ד ויאמינוהו ותהא מקולקלת בב"ד, אבל כיון שאין מאמינים אותו בב"ד ולא תתקלקל לפני ב"ד רק לפני שמיא תהא מקולקלת, ע"ז אמרו דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים. וכיון שכל מה שיכול לתקן תקנו, תו מה שאין ביכולת לתקן כמו שמא חתם עליו עדים פסולים וכיו"ב, ע"ז סמכו כיון שלא נאמין אותו שוב לא יהא מקלקלה קמי שמיא ויחתום עדים כשרים ויעשה הכל כדין כדי שלא יהא נפסל קמי שמיא ודוק, וכן אמר לענין צרה בפרק האשה שלום שמתוך כן אינה מקלקלת חברתה קמי שמיא כיון שבב"ד אין מאמינין כשיערער. לכן אומרת אמת. וליחוש שמא יבואו עדים ויעידו שני עדים, לזה לא חיישינן שיעשה זיוף בפני עדים, וכיו"ב מצאנו בהלכה ז' שם שאם אמרה מת בעלי מתוך שהיא יודעת שהדין שאינה נאמנת לגבי חברתה תו אומרת אמת ודוק. והנה התוספות ור"ן לא פירשו כן רק דאינו חשוד לקלקלה ויוציא לעז בשקר, ולענ"ד לא נראה כן בזה. ובמה שהשיג ראב"ד יעוין מה שהאריך בהשגות פ"ו מהלכות עבדים הלכה ז' יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות גירושין פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני אהובה · הלכות גירושין פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות גירושין פרק ז׳

ב׳
הקשה בלח"מ לדעת רבינו כיון דלדעתו דכשהבעל מערער אינו גט מן התורה א"כ מה תירצו בגמ' ליבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא אקילו א"כ כשבא בעל וערער למה אינו ערעור וסומכין על עד אחד שאמר בפני נכתב ונחתם וכו'. נ"ב הא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן היינו היכא דליכא מערער אבל היכא דאיכא מערער לא וכ"כ רבינו בפרק זה. ועל פי זה נתיישב מ"ש הבכ"מ בהלכות עדות פ"ג ומשום הכי כל היכא דליכא מערער ובא השליח ואמר בפני נכתב ונחתם נאמן כבי תרי ושוב כשבא הבעל ומערער אינו נאמן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

לב שלם · הלכות גירושין פרק ז׳

ב׳
בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וכו'. הקשה הלח"מ מהדורא בתרא כיון דלדעתו דכשהבעל מערער אינו גט מן התורה א"כ מה תירצו בגמ' לבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא אקילו א"כ כשבא בעל וערער למה אינו ערעור וסומכין על עד אחד שאמר בפני נכתב ונחתם וכו'. נכתב בצדו הא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן היינו היכא דליכא מערער אבל היכא דאיכא מערער לא וכ"כ רבינו בפ' זה. ועפ"י זה נתיישב מ"ש הכ"מ בהל' עדות פ"ג ומשום הכי כל היכא דליכא מערער ובא השליח ואמר בפני נכתב ונחתם נאמן כבי תרי ושוב כשבא הבעל ומערער אינו נאמן. מחנה אפרים בחידושים דף י"ב ע"א.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות גירושין פרק ז׳

כ״ד
[אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הוא יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום ואע"פ שאין אנו מכירים כתב העדים. וכ"כ רבינו לקמן בריש פרק י"ב ושם כתב הראב"ד דצריך קיום. ודע שכן כתב עוד רבינו בפ"ו מהל' עבדים ושם האריך בזה הראב"ד ומסיק שאין להתיר איסור אשת איש ועבד בלא קיום ע"ש. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף ק"כ) אהא דתניא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה. ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי שמת בעלה לקלקולא לצרתה קמיכוונא כדי שתנשא גם היא ועצמה לא מקלקלא שהרי יש לה גט ומשני אי דאינסיבה לישראל הכי נמי דמודה ר' אלעזר דצרתה אסורה מהאי טעמא דאמרינן דילמא בגיטא אתאי וכו'. והשתא הא בגט באשה הבאה ממדינת הים קאיירי ואי איתא לדברי הראב"ד דאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו אמאי אמרינן דחיישינן דילמא אתאי הא לא הוה לן למיחש להא דמסתמא לא תסמוך על גיטה שהביאה בידה כיון דצריכה לקיימו ושמא לא תוכל לקיימו כשתצטרך להראותו. ונהי דעל כרחין צ"ל דלשמא יבוא הבעל ויערער לומר שלא כתבו לא חיישא דאפשר שאינו חשוד בעיניה שיכחישה בפניה ויאמר שהגט מזוייף הוא אבל מ"מ לא היה לה לסמוך על גיטה ולומר שמת בעלה דהוה לה לחוש דשמא יבואו עדים ויעידו שהבעל חי ולא תמצא עדים לקיים חתימת יד העדים החתומים בגט ונמצא שמקלקלת עצמה במה שאמרה שמת בעלה אי לאו דקושטא דקאמרה. ואע"ג דלדעת רבינו אם נשאת לא תצא משום שלא נאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא נתקיים כל שלא בא הבעל ויערער כמ"ש הב"י בטור אה"ע סי' קמ"ב מ"מ (דמקרי) [הא מיקרי] הגט פסול בכהאי גוונא שצריך לומר בפני נכתב ולא נתקיים לא היתה מביאה עצמה לידי קלקול זה שילעיזו עליה שנשאת בגט פסול. אלא על כרחך מדחיישינן שמא סומכת על גיטה שבידה שמע מינה שאינה צריכה לקיימו עכ"פ כל זמן שאין הבעל מערער]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גירושין ז׳, מתוך הלכות גירושין שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות גירושיןכל הרמב״ם