הלכות גירושין · פרק ט׳
הלכה א׳
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר זְמַן קָבוּעַ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִתְנַאי וְאֵינוֹ תְּנַאי. דּוֹמֶה לִתְנַאי שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְאֵינוֹ תְּנַאי שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי הֲרֵי גֵּרֵשׁ וְזֶה עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ עַד שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַזְּמַן. לְפִיכָךְ הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל דְּבָרוֹ וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ג׳
הָלְכָה וְהִנִּיחָתוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִגְנַב אוֹ אָבַד מִשָּׁם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת הוֹאִיל וְהָיָה הַגֵּט קַיָּם בַּיּוֹם שֶׁמִּתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ וְיִחֲדָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ד׳
וְכֵן אִם תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בְּמַעֲשֶׂה דִּינוֹ כְּדִין מְגָרֵשׁ אַחַר זְמַן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת אַחַר שֶׁתִּתֵּן. וְאֵין צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁהֲרֵי לֹא גֵּרֵשׁ עַל תְּנַאי אֶלָּא עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ זֶה אֶלָּא תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בַּעֲשִׂיַּת כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ:
הלכה ה׳
וּמַה בֵּין הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי לְזֶה שֶׁקָּבַע זְמַן לְגֵרוּשִׁין אוֹ תְּלָאָן בְּמַעֲשֶׂה. שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי יֵשׁ שָׁם גֵּרוּשִׁין וְאֵינָן גּוֹמְרִין עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְגָּרְשָׁה אִם הָיָה הַגֵּט קַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ אוֹ לִהְיוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ לְיָדָהּ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא תֵּצֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַתּוֹלֶה גֵּרוּשִׁין בִּזְמַן אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לֹא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן עַד הַזְמֵן שֶׁקָּבַע אוֹ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן צְרִיכָה לִהְיוֹת הַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ אוֹ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדָה אוֹתוֹ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע אוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתָּלָה בּוֹ הַגֵּרוּשִׁין תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין כָּאן שֵׁם גֵּרוּשִׁין:
הלכה ו׳
הַנּוֹתֵן גֵּט בְּיַד אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז אֵין זֶה גֵּט אוֹ אֵין אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה לֹא גֵּרֵשׁ כְּלָל וְאֵין כָּאן גֵּט לֹא עַל תְּנַאי וְלֹא תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הָרוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְיִהְיֶה עִנְיַן תְּנָאוֹ שֶׁלֹּא תִּתְגָּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מוֹצִיא עִנְיָן זֶה בִּלְשׁוֹן תְּנַאי וְיִתְלֶה הַתְּנַאי בְּבִיאָתוֹ בִּזְמַן קָבוּעַ אוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם בָּאתִי בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא יִהְיֶה גֵּט וְנוֹתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ. אוֹ יֹאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא אָבוֹא לִמְדִינָה זוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אִם לֹא בָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִמְדִינָה זוֹ וְהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָלָה אוֹ עִכְּבוֹ נָהָר וְלֹא בָּא עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ הֲרֵי אֲנִי אָנוּס שֶׁאֵין אֹנֶס בְּגִטִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לְגָרֵשׁ:
הלכה ט׳
הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִתְנָה וְאָמַר הֲרֵי הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינָהּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא וּמָחֲלָה לוֹ וְחָזַר וּבָטַל הַגֵּט כְּשֶׁפִּיְּסָהּ. וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה יִהְיֶה הַגֵּט פָּסוּל אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהָיָה עִמָּהּ בַּמְּדִינָה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי:
הלכה י׳
וְכֵן כָּל הַתְּנָאִין שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּרְצוֹנָהּ וְאִם רָצָת וּמָחֲלָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ בָּטֵל הַגֵּט חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ אֲבָל בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס:
הלכה י״א
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵּתֶר בָּא שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָבוֹא בְּצִנְעָה. וְאִם תָּם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע וְלֹא בָּא הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. מֵת בְּתוֹךְ י״ב חדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא בִּמְקוֹם יָבָם עַד אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי:
הלכה י״ב
בָּרִיא שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מַתִּי. אוֹ חוֹלֶה שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁמַּשְׁמָעוּת אִם מַתִּי לְאַחַר מִיתָה וּמַשְׁמָעוֹ מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לְאַחַר מוֹתִי וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:
הלכה י״ג
אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי אוֹ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גֵּט וּכְשֶׁיָּמוּת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה י״ד
אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם לְאַחַר מִיתָתִי וּמֵת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא אַחַר שֶׁאָמַר מֵעַכְשָׁו חָזַר בּוֹ מִלְּשׁוֹן מֵעַכְשָׁו וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל לְאַחַר מִיתָה וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:
הלכה ט״ו
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ וּמֵת בַּלַּיְלָה אֵינוֹ גֵּט. עַל מְנָת שֶׁתִּזְרַח חַמָּה וּמֵת בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּכְשֶׁתִּזְרַח חַמָּה יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁאִם זָרְחָה חַמָּה יִהְיֶה גֵּט וְאִם לֹא זָרְחָה לֹא יִהְיֶה גֵּט וּמֵת בַּלַּיְלָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי עַד שֶׁמֵּת וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:
הלכה ט״ז
שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְגֵרֵשׁ וְעָמַד אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁאֵין גִּטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ. שֶׁאִם תֹּאמַר יַחֲזֹר בּוֹ יֹאמְרוּ גִּטּוֹ לְאַחַר מִיתָה יְגָרֵשׁ כְּמוֹ מַתְּנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:
הלכה י״ז
הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וּמֵת אֵינוֹ גֵּט:
הלכה י״ח
אָמַר לָהּ אִם לֹא יַעֲמֹד מֵחלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וּמֵת אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם מֵחֲמַת הַחלִי הָרִאשׁוֹן מֵת הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִתַּק מֵחלִי לְחלִי וְלֹא עָמַד בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה גֵּט וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד:
הלכה י״ט
וּבְכָל אֵלּוּ הַתְּנָאִין כָּל הַיָּמִים שֶׁמִּנְּתִינַת הַגֵּט עַד שֶׁיָּמוּת וְיִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת לְכָל דָּבָר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְיַחֵד עִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ׳
חוֹלֶה שֶׁרָצָה לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיָּמוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם וְאִם עָמַד לֹא תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְלֹא רָצָה לְגָרְשָׁהּ מֵעַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ. כָּךְ הוּא כּוֹתֵב בַּגֵּט אַחַר שֶׁכּוֹתֵב הַתֹּרֶף אוֹ אוֹמֵר לָהּ כְּשֶׁנּוֹתֵן הַגֵּט. אִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט וְאִם מַתִּי יִהְיֶה גֵּט וְאִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תְּנַאי כָּפוּל וְהֵן קֹדֶם לְלָאו וְלֹא יִפְתַּח פִּיו תְּחִלָּה לְפֻרְעָנוּת. וְאִם מֵת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיָּמוּת. וְהוּא שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ קֹדֶם מִיתָה:
הלכה כ״א
בַּעַל שֶׁאָמַר לְאֶחָד זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם וְנָתַן הַגֵּט לְיָדוֹ וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁרֹב הַנָּשִׁים זְכוּת הוּא לָהֶן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ לִפְנֵי יָבָם. וּלְפִיכָךְ תִּהְיֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ הוֹאִיל וְזָכָה לָהּ בּוֹ אַחֵר:
הלכה כ״ב
אָמַר לָעֵדִים לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לְאַחַר י״ב חֹדֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְאִם כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוּהוּ לָהּ לְאַחַר זְמַן שֶׁאָמַר אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוּהוּ אַחַר זְמַן שֶׁאָמַר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּנָּתֵן לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם לֹא נוֹדַע אִם מִיתָה קָדְמָה לִנְתִינַת הַגֵּט אוֹ נְתִינַת הַגֵּט קָדְמָה לְמִיתָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה כ״ג
אָמַר לָהֶן כִּתְבוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גֵּט אַחַר הַשָּׁבוּעַ. אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַד שָׁנָה אַחַר הַשָּׁבוּעַ. אָמַר לָהֶן לְאַחַר שָׁנָה אֵין כּוֹתְבִין [אֶלָּא] עַד לְאַחַר חֹדֶשׁ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה. אָמַר לָהֶן לְאַחַר הַחֹדֶשׁ (אֵין) כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר לְאַחַר שַׁבָּת (אֵין) כּוֹתְבִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אָמַר לָהֶן כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת כּוֹתְבִין מִיּוֹם רְבִיעִי וְעַד סוֹף יוֹם שִׁשִּׁי וְנוֹתְנִין לָהּ:
הלכה כ״ד
הֲרֵי שֶׁאֵחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהֶן לְאַחַר הַחֹדֶשׁ וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
הלכה כ״ה
נִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁאָמַר לָהֶן לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם הַגֵּט שֶׁנָּתַן לָהּ לְיָדָהּ כְּשֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ נִפְסַל הַגֵּט שֶׁמָּא בָּעַל. קַל וָחֹמֶר לָזֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב. וְאִם כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אֵינוֹ גֵּט:
הלכה כ״ו
אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם כִּתְבוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּמַעֲמַד כֻּלָּם:
הלכה כ״ז
אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם מֵהֶן חוֹתְמִין וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתְנוֹ לָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכּוֹתֵב אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ וְהוּא הַשָּׁלִיחַ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אָמַר לָהֶן כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ כֻּלָּם חוֹתְמִין. וְאִם מְנָאָן בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵּין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָן וְאָמַר לָהֶן חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהֶן כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִין בַּתְּחִלָּה הֵן מִשּׁוּם עֵדִים וְהַשְּׁאָר מִשּׁוּם תְּנַאי. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִין אוֹ חָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. מֵת אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם חֲתִימָה הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. הָיָה אֶחָד מִשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים פָּסוּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֵד פָּסוּל כָּשֵׁר בְּעֵדוּת שְׁאָר שְׁטָרוֹת בְּעֵת שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים רַבִּים וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ בְּגֵט שֶׁעֵדָיו רַבִּים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי מְסִירָה הֵן הָעִקָּר:
הלכה כ״ח
תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אִם לִכְתִיבָה אוֹמֵר לָהֶן כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכֵן לְהוֹלָכָה כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ. וְאִם לַחֲתִימָה יֹאמַר לָהֶן כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה וְיִתְּנוּ לְאִשְׁתִּי:
הלכה כ״ט
וְלָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לְרַבִּים כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ. אִם תֹּאמַר חוֹתְמִין זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה שֶׁמָּא יָעִידוּ שְׁנַיִם וְתִטּל הַגֵּט בְּיָדָהּ וְתַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר הֵעִידוּ בּוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי:
הלכה ל׳
אָמַר לִשְׁלֹשָׁה שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ וְהָיָה בָּהֶן אָב וּבְנוֹ בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאֶחָד בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאֶחָד הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב:
הלכה ל״א
אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיּוֹלִיךְ לְאִשְׁתִּי. אוֹ תְּנוּ לְשָׁלִיחַ שֶׁיּוֹלִיךְ לָהּ. אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנֵיהֶם חוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַשָּׁלִיחַ. וְאִם הוֹלִיכוּ הֵן בְּעַצְמָן וְנָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט שֶׁלֹּא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִין לְגֵרוּשִׁין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ. יִטְּלוּ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וְיִתְּנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶן אוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ בְּגֵט זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁהָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶן:
הלכה ל״ב
אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי. כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לַבַּעַל בְּלֹא עֵדִים וּנְטָלוֹ הַבַּעַל וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לְהַתִּיר הָעֶרְוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד אֶלָּא מִפְּנֵי כְּתַב הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ עַל הַגֵּט שֶׁהֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם. וְאִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁגֵּט זֶה הַבַּעַל נְתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ לְגָרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ל״ג
הָאוֹמֵר לְשָׁלִיחַ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. אָמַר אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּבַּיִת וּנְתָנוֹ לָהּ בָּעֲלִיָּה. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיָמִין וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל. תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן אֵינוֹ גֵּט. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עַל עַצְמוֹ שֶׁל יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ל״ד
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הָבֵא לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר:
הלכה ל״ה
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַתְּ הוֹלֵךְ וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר וְיָצָאת הָאִשָּׁה לִקְרַאת הַשָּׁלִיחַ וְנָתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
הלכה ל״ו
נָתַן לָהּ הַגֵּט תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה הַחֵפֶץ אֲפִלּוּ מִיַּד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דִּבְרֵי הַבַּעַל בְּדָבָר שֶׁסְּתָם בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הַבַּעַל אָמַר לוֹ טֹל הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְתֵן לָהּ הַגֵּט וְהוּא נָתַן וְאַחַר כָּךְ נָטַל:
הלכה ל״ז
אָמַר לוֹ תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה גֵּט בֵּין שֶׁנָּתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסּוֹף:
הלכה ל״ח
נָתַן לְשָׁלִיחַ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא אַתָּה וּנְתָנוֹ לְאַחֵר וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אַתָּה תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי וְהוּא יִתְּנֵהוּ לָהּ וּנְתָנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט. לְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין:
הלכה ל״ט
נָתַן לוֹ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ אֵינִי מַכִּירָהּ. אָמַר לוֹ הַבַּעַל תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי הוּא מַכִּירָהּ. הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתָּן לְגֵרוּשִׁין וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַגֵּט אֶלָּא לִפְלוֹנִי שֶׁאָמַר הַבַּעַל וְאוֹתוֹ הַפְּלוֹנִי הוּא שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוּא שֶׁמּוֹלִיכוֹ לָהּ אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס:
הלכה מ׳
נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִהְיֶה שְׁלִיחַ גֵּרוּשִׁין עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה מ״א
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל אִם מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבַעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי. אֲבָל נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְחוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי:
כסף משנה · הלכות גירושין פרק ט׳
ג׳
הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'. בפרק הכותב כתב הר"ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב"ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א"ל מעכשיו לא קנה עכ"ל, ובמ"ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ"ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ"ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א"ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ"ל לדעת רבינו:
ט׳
התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'. כתב ה"ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ"ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ"כ הר"ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא"ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא:
י״ח
ה״ז גיטך מעכשיו וכו'. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה״ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ״ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי״ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס״ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס״ל דלדידן דלא קי״ל כר״ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה״ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס״ל ז״ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי״ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה״ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון:
כ״ג
אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'. כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה"ז פסול ע"כ, וכתב א"א הרא"ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע"כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב"ם שר"ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ"ל. ונ"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא"ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה"ה וגם הר"ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו שהגט פסול כלומר מד"ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן.
כ״ד
ועל מ"ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב' יש לתמוה שלא ה"ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה"ה. ונ"ל לדחוק ולומר דה"ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני:
כ״ה
נתייחד עמה וכו' וק"ו הדברים וכו'. כתב הר"ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק"ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל וכבר הזכיר זה ה"ה:
כ״ז
אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו. בפ' התקבל (גיטין דף ס״ו:) אמרינן דמאן דס״ל דאומר אמרו כשר ס״ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס״ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ״ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר״ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א״כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה״ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס״ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ״ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר״י ז״ל ולדבריו הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ״מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ״כ ההגהות:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות גירושין פרק ט׳
א׳
האומר לאשתו הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא עד זמן כך או עד שתעשי כך אינו תנאי ואינה מגורשת עד שיגיע הזמן או שתעשה מה שאמר כשהיה הגט ברשותה קיים והבעל קיים ואם הניחתו בצידי רשות הרבים ויחדה אותו לשם אף על פי שאינו ברשותה מגורשת כיון שהיה במקום שיחדה אותו אחר הזמן וצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו ואם נשאת קודם שיגיע הזמן שקבע או שתעשה המעשה שתלה בו הגרושין תצא והולד ממזר שעדין היא אשת איש גמורה ואין כאן גירושין.
ו׳
הנותן גט ביד אשתו ואמר לה אם לא תתני לי ק"ק זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה כיון שלא הזכיר גירושין בפי' דאע"ג דאמרן לעיל פ"א דנתן גט לידה ולא אמר לה כלום דמגורשת מן התורה היינו כשנתנו סתם אבל הכא שרצה להתנות ולא התנה בפי' כיון שלא אמר הרי זה גיטיך אינה מגורשת. כפלת התנאי והן קודם ללאו אמרן לעיל במצות גירושין דילפינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן.
ח׳
התנה עליה שיהא גט אם לא בא עד ל' יום ואירעו אונס בדרך שלא בא עד לאחר ל' הרי זה גט דאין טענת אונס בגיטין והוי גיטא.
ט׳
התנה עלי' שתתגרש כשיעבור מנגד פניה ל' יום והיה הולך ובא ולא נתיחד עמה כשילך וישהה ל' יום תהיה מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא תוך ל' הואיל שלא נתיחד עמה הרי זה גט כשר כשהאמינה עליו שלא פייסה ומחלה לו ואם לא האמינה כשר מן התורה דכשמחלה אותו בפי' הוא דבטל הגט אבל מן הסתם בכל התנאים שהם תלויי' ברצונה אין חוששין מן התורה שמא מחלה או שמא פייסה במתגרשה מן הנישואין אלא מדרבנן דמדאוריתא העמד דבר על חזקתו ואין ספק שמא פייס או שמא בא מוציא מידי ודאי שנתגרשה. מת בתוך זמן שהתנה במעכשיו אם לא יבא כיון שאי אפשר שיבא היא מגורשת מיד מן התורה.
י״ב
זה גיטיך אם מתי או מחולי זה לא אמר כלום דכמאן דאמר לאחר מיתה הוא ואין גט לאחר מיתה דהא במיתתו נפלה קמיה יבם ואין גט חל אח"כ. מעכשיו אם מתי הרי זה גט וכשימות תהיה מגורשת למפרע משעת נתינת הגט מעכשיו ולאחר מיתה או מהיום ולאחר מיתה הוי ספק מגורשת שמא חזר בו מלשון מעכשיו ולא סמכה דעתו אלא על לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה כדאמרינן. לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה אינו גט דלכי נפקא קאמר לה ואין גט לאחר מיתה ע"מ שתזרח חמה ומת בלילה מגורשת דמעכשיו קאמר וכשתזרח יתקיים התנאי אם זרחה יהיה גט ואי לא לא ומת בלילה הוי כאם מתי דאין גט לאחר מיתה.
ט״ז
שכיב מרע שנתן גט לאשתו ועמד אע"ג דאומדן דעתיה הוא דאדעתא דמיתה יהב לה והוי כעיקר חזקה דאוריתא אינו יכול לחזור בו דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והפקר ב"ד הפקר כדילפינן לעיל.
י״ז
הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה ומת אינו גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא אמר אלא אם ימות על ידי החולי. אמר לה אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי ומת הרי זו ספק מגורשת שמא לא יעמוד ממה שיקרא לו תוך ימי החולי הוא דקאמר. הרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק אם מחמת החולי הראשון אמדוהו שמת הרי זה גט ואם לאו אינו גט דלא אמר אלא מחולי זה ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק הרי זה גט אף על גב דניתק לחולי אחר כיון שלא עמד יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא וכל זה בלבד שלא תתיחד עמו.
כ״א
מי שזיכה גט לאשתו על יד אחר במקום יבם ומת קודם שהגיע גט לידה הרי זו ספק מגורשת דאף על גב דחובה הוא לאשה שתתגרש ואין חבין לאדם אלא בפניו כדילפינן לעיל פ"ה הכא שהוא במקום יבם והרבה נשים זכות הוא להם שלא יפלו לפני יבם הוי ספק אי זכות הוא לה או חובה כמו שלא במקום יבם.
כ״ב
כתבו ותנו גט לאשתי לאחר י"ב כותבים ונותנים אחר הזמן אם היה חי ואם כתבוהו תוך הזמן ונתנוהו לאחר הזמן אינו גט דלא צוה לכתוב אלא לאחר י"ב חדש ואם לא נודע אם קדם הגט למיתת הבעל הויא ספק מגורשת. כתבו ותנו לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה אחר השבוע שהיא שנה ח' ולא לאחר מכאן וכן אחר שנה חדש א' של שנה שניה ולא יותר אחר חדש שבת א' מחדש ב' אחר שבת יום אב"ג ולא יותר קודם השבת מיום ד' ואילך עד שבת ואם אחרו ונתנו לה אחר הזמן כשר מן התורה לדעת הרב ז"ל ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט דהרי הוא כאלו בטל בפי' שליחותא דודאי חזר בו כיון שעשה מעשה שנתיחד עמה.
כ״ו
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב על יד כולן דלא איכוון אלא לחד מינייהו כולכם כתבו כותב אחד במעמד כולם הוליכו א' מוליך על יד כולן כולכם הוליכו מוליכו א' במעמד כולם כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי א' מהם כותב וב' מהם חותמים וא' מהם נותנו לה ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו והשליח שנתנו לה הרי זה כשר מן התורה. כולכם חתומו כולם חותמים ואם מנאם הוי ככולכם חתומו ושנים שחותמים בתחלה הם משום עדים והשאר משום תנאי שהתנה שיחתמו כולם לפי' אפילו היו השאר פסולים או שלא חתמו ביום א' הוי גט כשר ואפילו היו א' מן הראשונים פסול כשר מן התורה כל שיש ביניהם שנים כשרים ואפילו ליכא אי מסרו בעדים כשרים. אמר לג' שנים מכם יכתבו ויחתמו ויתנו לה והיה בהן אב ובנו אי זה מהם שיחתום עם האחר כשר שהאדם עושה ג"כ שליח לבן במקום האב. אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי או לשליח שיוליך לה אחד מהם כותב וב' חותמים ונותנים לשליח ואם הוליכו הם בעצמם אינו גט דלא עשאם שלוחים ויטלוהו ויתנו לשליח והוא נותנו לה.
ל״ב
גט שנתנו לשליח בלא עידי חתימה והשליח מסרו לאשה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת דשמא לא מנהו שליח ואפילו יודה וכשיש עדים על השליחות הויא לה ודאי מגורשת דהשליח כבעל עצמו.
ל״ג
תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אינו גט דקפידא הוי שאין רצונו שילעיזו עליו שם הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידא אלא מראה מקום הוא לה. אמר אל תתנו לה אלא בבית ונתנו לה בעליה בימין ונתנו לה בשמאל תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ולאו להכי שוייה שליח. וכן האשה בשליח קבלה ולא בשליח הבאה דכיון שאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר.
ל״ה
אמר לשלוחו הולך את גט זה לאשתי וחלה יכול לשלחו ביד אחר דשליח עושה שליח כדילפינן לעיל פ"ז היכא דלא קפיד בעל בחלה או נאנס. אמר לו טול חפץ פלוני ממנה ותן לה גט זה דלא הקפיד אלא אקדימת החפץ ושלח הגט ביד אחר ונתנה לו החפץ תחלה ואחר כך נתן לה הגט הרי זו מגורשת אבל נתן לה אפילו שליח ראשון ואח"כ נטל החפץ אינו גט דעבר על דברי הבעל במידי דקפדי אינשי. אמר לשליח תן לה הגט ואח"כ טול ממנה החפץ אפילו שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שנתנו אח"כ דליכא קפידא בהא. נתן הגט לשליח ואמר אל תתנהו אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אתה אלא תנהו לפלוני שיתנו לה ונתנו לה הוא אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אמר לשליח הולך גט זה לאשתי א"ל איני מכירה א"ל תנהו לפלוני שמכירה הרי זה אינו שליח לגירושין אלא אותו פלוני שמכירה הוא שליח לגירושין והוא נותנו לה או משלחו אם נאנס. נתן הגט לשליח ואמר לו אל תתנהו עד שלשים יום וחלה או נאנס בתוך השלשים משלחו ביד אחר דאף ע"ג דאכתי לאו שליח גירושין הוא הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח גירושין עושה שליח בתוך השלשים ואפילו מן הנישואין ובעלה בעיר אין חוששין שמא פייס מן התורה כדאמרינן ריש פירקא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות גירושין פרק ט׳
ז׳
הרוצה לגרש על תנאי. כתב הב"י חו"מ סי' ר"ז וכל דאמר רבנן דאסמכתא ליתא אלא בד"מ אבל בגיטין וקידושין ליכא דינא דאסמכתא דהא תנן גבי תנאי גיטין כמה זימני אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש אם לא אעבור מכנגד פניך ל' יום ולא בטל משום אסמכתא וכו' וכ' עוד ויל"ד כיון דקימ"ל אסמכתא לא קני' האיך נותן גט על תנאי הוי גט וכו' והרמב"ן בפ' גט פשוט כ' והוי יודע שלא הוזכר אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות ולא נתן טעם בדבר וע"ש בב"י שכ' טעמים לזה ועי' בס' תיקון סופרים דף כ"ח ע"א.
ח׳
שאין אונס בגיטין. והה"מ כ' בשם העיטור ולא אפשיט בקידושין ועי' ירושלמי גיטין פ"ג הל' ו'.
ט׳
הואיל ולא נתייחד עמה. ובגמ' לגט ישן אין חוששין ובגיטין דף ע"ט ע"ב א"ד אם נתגרשה תנשא והקש' הרא"ש א"כ האיך אמרי' לעיל דף ע"ו ע"ב דה"ז גט דקתני דלא הוי גט ישן ומאי נ"מ אי שרי לאנסובי בגט ישן לכתחילה ע"ש ונראה לי התוס' כתבו שם דף ע"ט בשם הירושלמי טעמא דב"ה דאוסרי' דאזלו לטעמייהו ונ"ל פי' דבריהם דלב"ה גם אם מגרשה מחמת דבר ערוה אסור מטעם לא פלוג משום דאתי למטעי שגירשה משום שהקדיחתה תבשילו והכי משמע לשון התוס' ודלא כב"ש סי' קמ"ח סק"ד דלפי הבנתו צ"ע א"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה ולפי"ז י"ל דל"ק ול"ב לא פליגי והא דאמר אם נשאתי לא תצא מיירי שגירשה שלא מחמת דבר ערוה דלא תנשא לכתחילה ולא קאי אמתני' ול"ב קאי אמתני' בגרשה מחמת דבר ערוה וכיון שאינה אלא משום לא פלוג מותרת להנשא ובגרשה שלא מחמת ערוה גם ל"ב מודה דאסורה להנשא ולפי"ז מיושב קוש' הרא"ש ודוק היטב.
י״א
במקום יבם. אבל שלא במקום יבם מותרת להנשא אבל הפ"מ כ' בפ' מי שאחזו דף כ"ג דבירושלמי ה"ג שם יש מחלוקת אי מותרת להנשא מיד משמע אפי' שלא במקום יבום כדאמר התם נעשו לו נסים וחי' ע"ש ובתלמודא דידן משמע דלא חש לזה עי' ר"פ האשה ביבמות.
כ׳
והוא שיגיע הגט לידה. ועי' בשו"ת מהרח"ש סי' כ"ב אם הגט הוא ביד הנפקד אי מהני וע"ש היטב בכל הפרטים שהזכיר רבינו פה בפירושא דמתני' דמה היא באותן הימים.
כ״א
הרי זו ספק מגורשת וכו'. ואם היבם הוא קטן וצריכה להמתין עד שתגדיל עי' בזה במרדכי בס"פ האשה שלום וגרסי' שם בגמ' אמר לי' רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו וכו' ת"ש דאמר ר"ל וכו' וכ' הנ"י דאם זיכה אינה מגורשת כלל ועי' בב"י סי' ק"מ דמשמע מדברי הר"ן שחולק עמו הנ"י וס"ל דספיקא הוא ע"ש וצ"ע למה השמיט רבינו דין זה ונ' שהוא מפרש כפי' הנ"י ודוק.
כ״ה
אינו גט. וכ' הה"מ אע"ג דג"ד בגיטא לאו מילתא כיון שעשה מעשה וכו' ועי' בכנה"ג בהגהת הטור סי' קמ"ג אות ז' שיטת הלבוש דוקא ג"ד חלוש כגון ברוך הטוב והמטיב לא מהני בגט אבל ג"ד ואומדנא דמוכח אפי' אבי' מודה ודלא כתשו' רש"ל סי' כ"ד ע"ש וי"ל דגם לשי' רש"ל ביחוד עמה דהוא מעשה מודה כנ"ל.
כ״ז
אמר לי' וכו'. כ' בכ"מ מ"מ נראה שלא הכשיר רבינו וכו' ומ"ש המל"מ לתמוה על המרדכי שהביא הב"י עי' בשו"ת רח"ש סי' ג' פי' נכון, וממה שכ' רבינו פה אפי' הי' הכותב והוא השליח שנתנו לה מוכח דסופר שרי להיות שליח ובשו"ת פנים מאירות סי' ס"ח תמה על מ"ש בסדר הגט מהגאון מהר"י מרגליות סי' פ"ח וז"ל בפ"ב דגיטין אמרי' בפני נכתב כולה ובפני נחתם חצי' אפי' אמר אני הוא עד שני פסול מכאן דאין לעשות העד שליח כלל וכו' ומענה הה"ד נמי דאין לעשות הסופר לשליח בתיקון חכמים הוא לומר בפ"נ ובפ"נ והכא אני כתבתי ולא אמר כולה בתקנת חכמים ע"כ וכן תמה ממתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי ע"ש ושם בסי' ס"ט כתב ליישב ובמתני' ורבינו מיירי בנתקיים חתימת ידי העדים והר"י מרגליות מיירי אם בא ע"א ומעיד ע"ש שהאריך ובאמת מסתימת דברי מהר"י משמע דמן הסתם הוא אומר ואפשר לומר לפי מ"ש בהגהת רמ"א אה"ע סי' קמ"ב סי"ד דאפי' בעל צ"ל בפני נכתב א"כ ה"ה לשנים שהביאו גט דחד טעמא הוא משום דחיישי' למ"ד משום לשמה ויש לנו דין כקודם שלמדו כמ"ש שם הב"ש וא"כ מ"ש הר"י מרגליות דאין לעשות הסופר לשליח בכל אופן מיירי ואין להקל כלל אפי' בגט מקוים ועי' דף כ"ט מ"ש התוס' שם דאיידי דנקט יכתבו נקט נמי יתנו ובמהרש"א שם אפשר לומר דהא קמ"ל מתני' דרשאין לתנו הסופר יכול להיות שליח ובחידושי הארכתי.
ל״א
מפני שיבוש וכו'. עי' בהה"מ ודין זה יש לתלות בגרסאות הגמ' דף כ"ט ע"ב בהא דאמר קפחינהו ר"ס ע"ש ברש"י ותוס' וחי' רשב"א ודוק ועי' בלח"מ ועי' בב"י סי' קכ"ב ובהה"מ בפ"ד מה' זכי' ומתנה במה שהניח שם בצ"ע ויש מי שכ' דט"ס יש בדבריו מ"ש ומכ"ש לדעתם אם הם בעצמם עשו דבר דשפיר דמי וי"ל לפי פירש"י בהך אבעי' יש מקום לומר דזה ס"ל לתלמודא בפשיטות דוודאי אמרי' דטרחי' דדהו חייש ואם רוצים להיות בעצמם שלוחים ש"ד עי' עוד בב"י סי' ק"כ במ"ש דאם אומר כתבו אינו במשמעו אלא כתיבה לחוד והמתני' לישנא קטיעא נקיט והפ"ח תמה עליו ולפמ"ש יש מקום ליישב דזה הדבר תלוי בספיקות התלמודא או אמרי' דטרחא דדהו חייש ודוק קצרתי ועי' בהל' ל"ט בהה"מ.
מ׳
נתן הגט לשליח וכו'. עי' במל"מ אי צריך הרשאה ועי' בס' מקרא סופרים דף מ"ד ע"א.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות גירושין פרק ט׳
ג׳
במקום שאינו רה"ר כו'. עי' בה"ה מ"ש מהך דמכירה אך באמת כך דכאן כיון שהיא הלכה והניחתו בצדי רה"ר קנתה את המקום כמש"כ התוס' קדושין דף כ"ה ע"ב בד"ה בהמה גסה גבי סימטא בשם רשב"א ועי' תוס' ב"מ דף צ"ט ע"א ד"ה כיון ע"ש משא"כ בהל' מכירה דשם הלכה הפרה בעצמה לאגם וא"כ לא קנתה המקום לכך אינה ברשותו ולא קנה וא"ש, לכך צריך דוקא מעכשיו, ועי' מש"כ התוס' יבמות דף צ"ג ע"ש ומש"כ ה"ה ז"ל בפ"ב מהל' מכירה ה"ט ע"ש, ושם ר"ל דאם תוך ל' נכנסה לרשות אחר אף דאח"כ ביום ל' היתה ברשותו י"ל דזה דומה להירושלמי ריש פ"ג דקדושין דאם קידשה לאחר ל' ותוך ל' נתקדשה לאחר ומת השני ג"כ בתוך ל' אם חלו קדושי ראשון דהירושלמי ס"ל שם דחלה. ועי' שם בר"ן ובראשונים דפליגי בזה, וה"נ כן, ועי' בירושלמי פ"ג דב"ב ה"ו המוכר לחבירו ונתעצל לוקח כו', וירד המוכר והחזיק נתבטל המכירה ועי' בהך דעירובין דף ס"ח ע"ב גבי ביטל רשות כה"ג וע"ש בירושלמי פ"ו:
ה׳
ומה בין המגרש על תנאי כו'. ולענין אם יש לבעל פירות עי' בהך דגיטין דף ע"ג ע"ב, וע"ש בירושלמי, ועי' מש"כ בזה בפ"א מהל' נחלות וגם א"כ הוה הגט מוקדם ולא שייך כאן למימר כמו גבי גיטין הבאים ממדינת הים דהתם קלא אית ליה והכא ליכא קול ועי' מש"כ בסוף הל' זכיה ומתנה פי"ב הט"ו ע"ש בזה. והנה רבינו ז"ל כאן וכן לעיל בפ"ח ה"א ס"ל דגבי גט הוה תנאי לא בעצם הדבר דאל"כ הוה שיור רק דס"ל דתנאי הוה מלתא אחריתי ומ"מ אם עבר התנאי נתבטל הגט ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פי"א הי"א גבי מכירה דאף דהתנאי קיים מ"מ אין בזה חשש ריבית ועי' בירושלמי קדושין פ"ג ה"ד ר"א אומר מקודשת אפי' בעדים ר"ל אם אמר כן בעדים רק לא לשם תנאי וכ"כ בזה, אך כאן הוה תנאי רק לא בעצם ועי' מש"כ בזה לעיל בהל' אישות פ"ד הי"ו ע"ש:
ט׳
התנה עליה כו'. עי' בה"ה מש"כ שם בשם הרמב"ן בענין תנאי ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ גיטין פ"ד מ"א ושם דף ל"ג ע"א ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף ע"ג ע"א ד"ה סבר ע"ש, ועי' מש"כ הרא"ש ז"ל במס' ב"ב פ"א על הך דאם יש עדים שמחל על היזק ראיה דשם כבר נתחייב ומהני מחילה ע"ש:
י״ח
אמר לה כו' ועמד והלך כו'. עי' בהל' רוצח פ"ד ה"ג וה"ד דס"ל על הך דסנהדרין דף ע"ח דאם לא הבריא לגמרי רק הקל אין אומדין אותו רק אם הבריא לגמרי משמע דס"ל דכל זמן שלא הבריא עדיין הוא מחמת חולי הראשון ומה דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח שרגלים לדבר קאי את"ק וכשיטת הירושלמי. אך עי' בתוספתא דב"ק פ"ט מבואר דלא כשיטת רבינו, ועי' בהך דב"ק דף פ"ה ע"א גבי נסתרה המכה אף שהבריא לגמרי, ועי' שם דף צ"א ע"א גבי הך משמיא מרחמי עליה אך באמת כאן ר"ל רבינו הך אומדין אותו כו', ר"ל אם החולי שמת בו הוא מין חולה הראשון ולא מין חלאת אחר אף שבאמת נתרפא לגמרי בינתים, ועי' בזה בר"ן כאן ובהך דנדרים דף מ"ז ע"א גבי בית זה ונפל ובסוכה דף כ"ז ע"ב וכ"מ בזה:
כ׳
חולה שרצה כו'. עי' בה"ה ז"ל מ"ש שם וצ"ל כך דכיון דחזינן שרוצה שתהיה מגורשת אמרינן דכונתו עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה וכשיטת אביי בהך דב"ב דף קל"ז ע"א ולא לאחר מיתה, וכעין זה אמרינן בירושלמי פ"י דכתובות ה"א למה זה דומה לאחד שלוה מחבירו כו', ר"ל דהשיעבוד בא בב"א ולא למפרע ולא לאחר כך, ועי' בירושלמי דגיטין פ"ז ה"ג גבי אם מתי דר"ל ג"כ כה"ג, ועי' בהך דנדרים דף ע"ט ע"ב בר"ן ד"ה אי לימא אם ר"ל שהנדר חל אחר שתעבור או קודם אם תעבור, ועי' בירושלמי שם מה דמחלק בין אמר אם אצא מרשותך בין אמר לכשאצא ע"ש ור"ל ג"כ כה"ג לא משום דאם משמע למפרע, ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג על הך דדף כ"ח ע"א דהטעם דגבי גט שאני משום שמגרש בקושי ע"ש, וכאן כיון דמגרש שלא תפול קמיה יבם לא אמרינן כמו דאמרינן בריש פ"ק דכתובות שאני התם דלא כו', וגם כיון דזה הוה תקנה דאמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכדי שלא תפול קמיה יבם אמרינן דהנותן דעתיה כמו שתקנו חכמים וכמו שכ' התוס' בגיטין דף ט' ע"א ד"ה ואינו חוזר דגבי ש"מ אמרינן דסתמא דעתיה כמו שיאמרו חכמים ועי' שם בתוס' דף י"ד ע"ב ד"ה הא, ועי' בהך דב"ב דף קמ"ו ע"ב מאן תנא דאזלינן כו', ר"ל אומדנא מה שחכמים אמדו דעת כל אדם ושוב הנותן דעתו כמו חכמים וכן ר"ל הך דכתובות דף צ"ה ע"ב גבי אומדנא דר"ל ג"כ של חכמים לא של דעת הנותן, וא"ש מש"ה התוס' שם ד"ה שאם מ"ט לא הביאו מהך דשמואל דאזיל בתר שודה ע"ש. ובזה א"ש דהך דשמואל להיפך דהאומדנא של הנותן לא של חכמים וע"ש דף ס"ח ע"א גבי הך דלפרנסה, ועיין בהך דעירובין דף ע"ג ע"א מה דאמר שם בההוא אנן סהדי כו', ושם בתוס' דף ל"ו ע"ב ד"ה דאי ס"ד ג"כ כן דיחולו שניהם כאחת ושפיר הוה עירוב אי לאו משום דבעינן סעודה הראויה ע"ש ועי' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דאמר על הבכור עם כו' דאמרינן שם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ונימא דגם כאן כן דיחול היבום קודם הגט, ועיין בהך דנדרים דף ס"ט ע"ב גבי קיים ומופר ליכי בב"א ע"ש בדברי רבינו, אך י"ל דהך דתמורה הוא רק בדבר דהוא ממילא, משא"כ ביבום דיש דבר אחר הפועל זה דהיינו האח. אך זה יהיה תליא בין אם עיקר היבום הוא מכח האח או מכח המת, ועי' בהך דגיטין דף פ"ג ע"ב ובקדושין דף י"ד ע"א במה דאמר שם ר"א ושם דף ט' ע"ב וזהו בעצם המחלוקת אם זיקה מה"ת או לא, וכן הך פלוגתא דירושלמי אם חליצה הוא פטור או קנין, וכך הך דס"ל לר"ע ביבמות דף מ"ד דקרובת חלוצתו אסורה מה"ת דס"ל דהזיקה הוא מחמת האח החי ולא מחמת המת. ובזה א"ש הך דסוטה דף י"ח ע"ב דלר"ע יבמה שזינתה אסורה ליבם והטעם משום דר"ע ס"ל דהחי הוא העיקר ולכך נאסרה עליו ועי' בירושלמי ריש פ"ג דקדושין דאמר שם דגבי הקדש אם אמר הרי זו עולה לאחר ל' והקדישה בתוך ל' הקדש אחר ונעשה בעל מום תוך ל' ופדה אותה שוב לאחר ל' לא חל עליה קדושת עולה דעדיין נשתייר קדושה הראשונה דאסור בגיזה ועבודה עי' בקדושין דף י"ג ע"ב דזה נשאר מקדושה הראשונה משא"כ גבי אשה אם נתקדשה לאחר בתוך ל' וגירשה תוך ל' אז אחר ל' חל קדושי ראשון, ואמר שם דאם מת השני תוך ל' ונשאר יבם שוב לא חל קדושי ראשון דעדיין נשאר מאחיו שמת, וכן להיפוך גבי הקדש אם בשעה שהקדישה בתוך ל' היתה בעל מום דאז לאחר פדיון חל הקדש ראשון דהא אין אסורה בגיזה ועבודה ע"ש, הרי חזינן דהירושלמי ס"ל דהעיקר יבום הוא מחמת המת וזה ג"כ ר"ל הירושלמי בגיטין פ"ט ה"א גבי הך דר' ירמיה בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ כו' ואמר שם מלתא אמרה שמיתתו גירושין ר"ל כך דאף דסבירא לן דאם אמר חוץ מפלוני ונשאת לאחר ומת השני מותרת לכל אדם, לא דנשואי שני מפקיעין אישות הראשון כמ"ש התוס' בגיטין דף פ"ג ע"א ד"ה אילימא והטעם משום דא"א שתהא א"א של שנים ועי' תוס' יבמות דף ט"ז ע"א, רק שהמיתה של שני מתרת גם של ראשון. ובזה א"ש מה שהקשה התוס' שם דף פ"ב ע"ב ד"ה כגון ע"ש, וא"כ נמצא שאם מת שני והניח יבם דעדיין לא התירה מיתתו עדיין יש עליה גם אישות של הראשון, ועי' בירושלמי דקדושין שם גבי הך דר"א בשם ר"י הרי זו עולה לאחר ל' דאמר שם דאינה מכורה ואינה קדושה ולא אמר לאחר ל' רק להתיר גיזה ועבודה והיאך אפשר זה ממ"נ אם חל על הבהמה קדושה מיד א"א לשייר גיזה ועבודה כמבואר בחולין דף קל"ה ע"א ועי' תמורה דף י"א ע"ב ועי' בתוספתא פ"ג דתמורה הובא בדברי רבינו בהלכות ערכין פ"ו ה"ט ע"ש מה שכתבתי שם ועי' בירושלמי פ"ז דגיטין ה"ג ופ"ב דנזיר ה"ט דמחלק שם בין אומר הרי זו ובין אומר הרי עלי ור"ל דהחיוב מוטל עליו עכשיו שתיכף לאחר ל' תהיה קדושה קדושת עולה וכהך דנדרים דף ע"ט ע"ב הנ"ל וע"ש דף כ"ט ע"ב ברש"י מה דמחלק שם מחמת דלאחר ל' יום עולה אמר תחלה וע"ש בתוס"י ושם דף ס"ט ע"ב. ובזה יש ליישב דברי הגמ' בנדרים דף ע"ט ע"ב בהך מה דהקשה שם ועוד בהא לימא ר"י כו' דהוא סותר על מה דאמר לעיל דלא הוה כלל עינוי נפש. אך דהנה י"ל דכיון דאמר מתחלה קונם פירות אם ארחץ י"ל דכונתו שיחול תחלה האיסור קודם התנאי מדהקדים. אך באמת זה תליא במחלוקת דר"י ורבנן הובא בגיטין דף ע"ו ע"ב דאם אמר כתבו ותנו כו' אם לא באתי כו' דר"י ס"ל שם דדייקינן מדהקדים כתבו קודם להתנאי אמרינן דכונתו שיכתבו הגט מיד וא"כ לר"י לשיטתיה שפיר הוה עינוי נפש משא"כ לדידן דלא ס"ל כן וכן פסק רבינו לקמן בהלכה כ"ב ע"ש וא"ש נמצא דלדידן בא בבת אחת, ועי' מש"כ בזה לקמן בהל' יבום פ"א דגם פלוגתא דרב ושמואל אם קדושין תופסין ביבמה ג"כ תליא בזה אם הוא מחמת הבעל אם מחמת היבם, ועי' בירושלמי דנדרים פ"ג ה"ו גבי טלית זה קרבן ג"כ כן אם הקדושה הוא מכאן ולהבא או למפרע ועי' בהך דבכורות דף ל"ט ע"א גבי הך דפנחס ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח וכ"כ בזה במקום אחר:
כ״ג
אמר להם כתבו ותנו כו'. עי' בה"ה ובכ"מ, ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ז דגיטין על הך דדף ע"ד ע"א גבי ע"מ שתתני מכאן ועד ל' מוכח שם דרק שם מהני זה אף אם נתנה תוך ל' אבל בדבר אחר לא ע"ש, ועי' מש"כ רבינו לקמן בהל' ל"ג ע"ש בזה, ועי' בירושלמי ספ"ג דשבועות בהך מחלוקת דר"ל ור"י, ועי' בהך דנדרים דף ס"א בהך מחלוקת דר"מ ור"י ע"ש:
כ״ה
נתייחד עמה כו' מק"ו כו'. עי' לעיל פ"ח ה"ג ופ"א. ובזה א"ש מ"ש התוס' בגיטין דף כ"ו ע"ב וכ"מ ד"ה לכשאכנסנה דבכל מקום אמר רק דלכתחלה לא תנשא וכאן אמר דאינו גט כלל אך שם ר"ל שצוה להם לכתוב לאחר שיכנסנה וס"ל דבזה היחוד נתבטל הצווי והוה כמו מעשה דמבטל דבור ועי' בה"ה ז"ל כאן:
ל״ג
האומר לשליח כו' במקום פלוני כו'. והנה אם ר"ל רק המקום או ר"ל ג"כ מחמת הזמן שצריך לשהות מכאן ועד מקום פלוני ונ"מ אם נזדמן לו גמלי ופרחי וכדומה דלא אסיק אדעתיה זה הבעל אם הוה גט. והנה בירושלמי ריש פ"ח דתרומות משמע דהוה גט דתירץ שם כגון דנזדמן לו סוס רץ ע"ש. ובאמת זה תליא בהך בעיא דירושלמי דנדרים פ"ח הובא בר"ן שם דף ס"א ע"ב ודף ס"ב ע"ב גבי קבע זמן ע"ש בר"ן ועי' ברא"ש שם דף ע"ה ע"ב ד"ה דאתפיס דנהי דאמרינן דתיכף כשנדרה נתבטל הנדר מ"מ הזמן שצריך לומר מופר לך עדיין יש הנדר, ועי' בירושלמי חלה פ"א ה"א דאף דקיי"ל דעצם היום מתיר מ"מ הזמן שצריך שישהה הבאת הקרבן אסור החדש ע"ש. ובזה מדויק דברי רש"י ז"ל במנחות דף ס"ח ע"א דנקט גבי האיר המזרח הנץ החמה ובכ"מ אינו כן, ובזה א"ש דכאן צריך לשהות עוד זמן דיכול להקריב וגם מצות ההקרבה הוא מנץ החמה ע"ש, ועי' בהך דשבועות דף י"ז ע"א מה דבעי שם ג"כ כה"ג אם הזמן הוא ג"כ מהחיוב או רק הפעולה ע"ש, ועי' בהך דיומא דף מ"ז ע"א גבי הולכת כף ומחתה דהטעם משום דזו חמה וזו צוננת ומ"מ מבואר שם בירושלמי דאם החליף פסול הרי חזינן דהתורה כשאמרה סתם הוה ג"כ כמו הרגילות וכאילו מפורש בתורה וצריך לעשות כן והוה קפידא ועי' בירושלמי שם פ"ב ה"ג גבי פתילה שכבתה דצריך שיהא מצן ור"ל דאף אם אז לא נצטרך לזה מ"מ יכול להמתין שיעור זה: תנהו לה ביום כו'. ולענין אחר הזמן עי' לעיל בהל' כ"ד דאמר שם דפסול ועי' מש"כ התוס' גיטין דף י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס ע"ש משמע דסבירא להו דזה לא מקרי עבר על התנאי. והנה גבי נדר אם נדר צדקה ופרט היום אם נתן הדבר קודם אם יצא עי' בהך דמגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהונה ע"ש ברש"י דמבואר דלא יצא, אך י"ל דשם שאני דכיון דהוא באמת לא נדר רק שהוא מן המשפחה שמביאין וא"כ כיון שלא הגיע הזמן לא שייך עליו זה וגם י"ל דהא גבי עצים ע"כ צריך למוסרן לצבור כמבואר בירושלמי שם וכ"מ א"כ תיכף אחר הנתינה שוב פקע שמו מיד כמבואר בירושלמי פ"א דשקלים ה"ה ובפסקי תוס' ערכין דף ד' ע"א ועי' בהך דפליגי הראשונים בהך דנדרים דף ס"ה ע"ב אם לאחר שנתן לקופה של צדקה אם יש עדיין זכות להנותן ע"ש בזה אם מותר למי שמודר הנאה ליטול מהם ע"ש משא"כ בצדקה ולא דמי להך דבכורות דף מ"ט גבי נתאכלו המעות ע"ש, ועי' בהך דגיטין דף ל' ע"א גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו', אך לא דמי דשם מיד כשהפריש חל עליו שם הדבר ושייך בזה לומר גדר עשו שאינו זוכה כזוכה וכה"ג אבל גבי שאר דברים כמו פדיון הבן וראשית הגז כ"ז שלא נתנם אינם כלום, ועי' תוס' בכורות דף נ"א ע"ב ד"ה אבל ע"ש ובתוספתא סוף חולין ותוס' ב"ק דף ס"ו ע"א גבי ראשית הגז לא שייך זה כלל והוה כמו הך דחולין דף קל"ט ע"ב גבי ערכין ע"ש וע"ש דף קל"א ע"א מה דחשיב שם ט' נכסי כהן וחשיב שם דבע"ח נוטלם בחובו וע"כ צ"ל לאחר שבא ליד כהן גבי ראשית הגז ופדה"ב ועי' בהך דערכין דף ו' ע"א דאמר שם צדקה אינה כהקדש והרי היא בב"ת כו' ר"ל כך דהנה אף דמבואר דגם בהרי זו שייך ב"ת עי' מגילה דף ח' ע"א ור"ה דף ו' וכ"מ זה רק גבי קרבן דמחוסר הקרבה כמבואר בחולין דף קל"ט ע"א ע"ש משא"כ בקדשי בדה"ב אם אמר הרי זו י"ל דלא עבר בב"ת משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך זה רק גבי הקדש דאסור להשתמש בו אבל גבי צדקה דמותר להשתמש בה נמצא דכ"ז דלא יהיב לעני לא הויא הפרשה כלום ולכך ישנו בב"ת וי"ל ג"כ דלא שייך בו הך דין דגיטין דף ל', וכן לענין זמן כמש"כ:
ל״ז
בין שנתנה. עי' מש"כ ה"ה ז"ל הטעם דמקרי קדם החפץ לגט כיון דהגט אינו מועיל ועי' מש"כ לעיל פ"ח הי"ב בשם הרמב"ן ז"ל. ועי' מש"כ התוס' ב"מ דף נ"ז ע"א ד"ה יצא לחולין גבי הקדש באונאה דלא מקרי אונאה כיון דההקדש לא יצא לחולין עד שישלים ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
משנה למלך · הלכות גירושין פרק ט׳
ב׳
כיצד האומר לאשתו הרי זה גיטך כו'. בפ' הכותב (דף פ"ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והניחתו בצדי רה"ר מהו אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל כו'. ובסוגיא זו רבו הפירושים והתוס' כתבו דבעיא זו מיירי בדאמר לה מעכשיו משום דאי לא אמר מעכשיו פשיטא דבעינן שיהיה הגט ברשותו ביום ל' וכן ההיא דפרה דרב נחמן מיירי נמי בדאמר ליה מעכשיו ואף שאמר מעכשיו בעינן שיהיה הגט או הפרה במקום הראוי לקנין כגון צדי רה"ר או אגם וסימטא אבל ברה"ר לא. וא"ת מאי ס"ל לרמי בר חמא במעכשיו ולאחר שלשים יום אי ס"ל כשמואל דתנאה הוי א"כ אפילו שהגט נשרף או נאבד לכשיגיעו שלשים יום מגורשת למפרע משעה ראשונה דהא כל המגרש על תנאי לכשיתקיים התנאי מגורשת למפרע משעה ראשונה ולא בעינן שיהא הגט ברשותה בשעת קיום התנאי ואפילו אם נשרף או נאבד קודם קיום התנאי מגורשת למפרע משעה ראשונה וכדאיתא בפ' האומר. ואי מספקא ליה אי תנאי הוי אי חזרה הוי וא"כ כי עומדת באגם מאי הוי דהא אי חזרה הוי פשיטא דבעינן שיהיה הגט בחצרה. ונראה דרמי בר חמא ס"ל כר' יוחנן דאית ליה בר"פ האומר גבי האומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי שיורא ופירוש הוא דמעכשיו יתחילו הקדושין ויהיו נגמרים עד ל' יום ודכוותה נמי גבי גט הוי הכי דמעכשיו יתחילו הגירושין ומשום הכי בעינן שיהיה הגט ביום ל' באגם או בצידי רה"ר שהוא מקום הראוי לקנין וכן גבי פרה הוי הכי דמעכשיו מתחיל הקנין ונגמר ביום ל'. וכ"כ התוס' בפ' האשה שנפלו (דף פ"ב) ובפ' האשה רבה דהא דבעינן במעכשיו שתהא עומדת באגם היינו משום דר' יוחנן אזיל לטעמיה דמעכשיו מתחיל קנין ואינו נגמר עד לאחר שלשים יום. והא דבעי רב חסדא למפשט בעיא דרמי בר חמא מדרב ושמואל פשיטא דאליבא דרב ושמואל אין מקום לבעיא ולא לפשיטות דאליבא דרב דספוקי מספקא ליה פשיטא דלא מהני גבי גט אם לא שיהיה הגט ברשותה ביום ל' ולשמואל אפילו נשרף או נאבד קודם ל' מגורשת ורמי בר חמא ורב חסדא לא ס"ל לא כרב ולא כשמואל אלא כר' יוחנן ולא בעו למילף מדרב ושמואל אלא אי צדי רה"ר הוו כרה"ר או לא. אבל בפירוש מעכשיו ולאחר ל' יום פליגי אדרב ושמואל. וא"ת איך יתכן לומר דבעיא זו מיירי במעכשיו וסבירא ליה כר' יוחנן דהוי שיור והא גבי גט לר' יוחנן לא מהני שיור משום דבעינן כריתות וכדאיתא בפ' האומר (דף ס') וא"כ היכי אמרינן הכא דמגורשת. ונראה דהא לא קשיא כלל שהרי כתבו התוס' שם כל גיטא דמשייר לאו כלום הוא היינו דוקא במהיום ולאחר מיתה כיון דאינו יכול להיות נגמר אלא לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר ל' יום מהני:
ז׳
ואם באתי בתוך ל' יום לא יהיה גט. (א"ה הראנ"ח הקפיד שלא לומר [אם לא באתי] בתוך. ועי' מהרימ"ט א"ה סי' ח' ובדברי הרב המחבר לעיל פ"ג מהל' אישות דין י"ד יע"ש):
ח׳
שאין אונס בגיטין. (א"ה מבואר בריש פ"ט דכתובות דהיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה ובלישנא קמא אמרינן ולענין גיטין אינו כן מנ"ל לרבא הא אי לימא מהא דתנן ה"ז גיטך כו' ועיין בדברי הרב המחבר פ"ג מהל' שבועות דין א'. ואם יש חילוק בין קיום התנאי באונס לביטול התנאי באונס יתבאר בדברי הרב המחבר פי"א מהל' מכירה דין ב' יע"ש):
ט׳
אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה כו'. כתב מרן סי' קמ"ד וז"ל כתב הרשב"ץ בתשובה איכא גוונא דלא חיישינן בהו לפיוס כההיא דפ"ב דגיטין דהמשליש גט לאשתו ולא חיישינן דליכא רגלים לדבר דבעי לפיוסה אלא משום הנחת זרע קאמר הכי כמ"ש המפרשים ומהא נלמוד למהיום אם מתי דאין לחוש לפיוס דמה מועיל ביטול הגט לענין שיחזור עמה אם ימות נתפרדה החבילה ואי קאי דידיה היא כו'. ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' י"ב ובתוס' פ"ב דגיטין (דף י"ח) ד"ה חיישינן כו' יע"ש ודו"ק:
כ״א
בעל שאמר לאחר כו'. בפ' האשה תנן הלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת ותנשא לשוק לפי שבחזקת היתר עומדת אבל אם אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתייבם לפי שאינה נאמנת לאפוקי נפשה מחזקתה הראשונה שהיתה בחזקת איסור ליבם ומיהו חוששין לדבריה וחולצת. ובגמרא איבעיא להו המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו מי אמרינן זכות הוא לה כו' תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, ופירש"י דמדאמרינן דחוששין לדבריה ולא תנשא לשוק ולא אמרינן דתנשא לשוק בחזקתה הראשונה ומאי דקאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי הוא משום דרחמא ליה ש"מ דמתני' דסניא ליה ומש"ה חוששין לדבריה ובעיא חליצה ומדאמרינן בסיפא דאינה מתייבמת ולא אמרינן דתתייבם ומאי דקאמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני משקרא משום דסניא ליה ש"מ דזמנין רחמא ליה ומש"ה אינה מתייבמת דדלמא קושטא קא אמרה. הכלל העולה דאי הו"א דרחמא ליה ליבם כשהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאה ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי היתה מותרת לינשא לשוק כחזקתה הראשונה משום דהיינו תולין ואומרים דמשקרא במאי דאמרה משום דרחמא ליה. ואם היינו אומרים דסניא ליה כשהלכה היא ובעלה ואמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני הו"א דתייבם משום דהיינו תולין דמשקרא משום דסניא ליה וכיון דחזינן דברישא חוששין לדבריה ואינה ניתרת לשוק ובסיפא נמי חוששין לדבריה ואינה מתייבמת שמע מינה דזמנין דרחמא ליה וזמנין דסניא ליה ומש"ה ברישא אמרינן דלמא סניא ליה ואפ"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ש"מ דקושטא קא אמרה. ובסיפא אמרי' דלמא רחמא ליה ואפ"ה מת בעלי ואח"כ מת בני ש"מ קושטא קא אמרה ומש"ה אינה מתייבמת. ולפי זה במזכה גט לאשתו במקום יבם הוי ספק אי זכות הוא לה או חובה וחולצת ולא מתייבמת. וראיתי להתוס' שהקשו ואימא דמאי דאינה מתייבמת הוא משום דשויתה אנפשה חתיכא דאיסורא. ולא ידעתי אמאי לא הקשו קושיא זו ארישא דמתני' דבעינן למילף מינה דסניא ליה דאי רחמא ליה היה לנו לומר דתהא מותרת לזר משום דמשקרא במאי דקאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ומדאמרינן חולצת ש"מ דזמנין דסניא ליה. לזה היה להם להקשות דאימא דלעולם דרחמא ליה וטעם דאינה נשאת בלתי חליצה היינו משום דשויתה נפשה חתיכא דאיסורא. (א"ה עיין פ"ג מהלכות יבום דין י"ג):
כ״ד
הרי שאיחרו אחר הזמן כו'. עיין מ"ש לקמן בפרק זה דין ל"ג:
כ״ה
נתייחד עמה כו'. (א"ה לעיל פ"ג מהלכות אלו דין ה'):
כ״ז
ואפילו היה הכותב וכו'. הרא"ש בתשובה סימן ג' הוכיח ממ"ש רבינו ואפי' היה הכותב אחד מהשני עדים שחתמו בו דמשמע דדוקא בדיעבד הא לכתחלה לא. וטעמא דחתם סופר ועד לא הוכשר אלא בדיעבד יע"ש. ואני כבר כתבתי למטה בסמוך דמדברי רבינו לעיל מוכח דאפי' לכתחלה ש"ד והוכחה זו של הרב ז"ל אחר המחילה רבה ליתא דלאו משום חתם סופר ועד נגע בכאן אלא משום דכל שאמר לעשרה כתבו ותנו לכתחלה צריך שיטפלו בגט כל הראוי למלאכת הגט ולכך כל אחד יעשה פעולה הצריכה ואחד כותב ושנים יחתמו בו ואחד יהיה שליח. ואם כדברי הרב והוא השליח שנתנו לה כדי נסבה רבינו ודוק: כתב מרן בכ"מ וז"ל ומ"מ נראה שלא הכשיר רבינו וכו' (עיין בכ"מ בד"ה אמר לעשרה כו' בסופו). תמיה אני על הרב ז"ל דמדברי רבינו נראה דאפילו לכתחלה שפיר דמי. שהרי כתב לעיל בפ"ב מהלכות אלו וז"ל אמר לשנים כתבו וחתמו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה ומדכתב כותבין משמע דאפילו לכתחלה שפיר דמי. ודוחק לומר דמיירי שהלך הבעל והרחיק נדוד דבכה"ג כדיעבד דמי דאין זה במשמע ועוד דהיה לו לפרש. וגם על מהרח"ש סי' ג' קשיא לי שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדיעבד כשר ונעלם ממנו מ"ש רבינו בפ"ב וצ"ע, ועוד כתב רבינו בפירקין אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לשליח כו' אחד כותב ושניהם חותמין ונותנין לשליח הרי דלכתחלה נמי חותם הסופר לעד וגם מזה נמי צ"ע: כתב מרן הב"י סי' ק"ל וז"ל כתב המרדכי ר"פ מי שאחזו על חתם סופר ועד שכתב ר"י בתשובתו כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו בשעת הדחק על מעשה שהיה ונשאת וילדה והכשיר הולד ומיהו לא נתברר אצלי אם גם בלא נשאת או נשאת ולא ילדה מה יאמר רבינו הזקן בהם ע"כ. ודבריו תמוהים אצלי דהא אפילו למאן דפסל חתם סופר ועד מן הדין מ"מ אם נשאת לא תצא דכל הני פסולי דרבנן הכי הוי וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ר"ה וכל שכן דלר"י לא פסל חתם סופר ועד מדינא אלא דאזיל הכא והכא לחומרא א"כ מה לו לסמוך על ר"ח דסובר דחתם סופר ועד דכשר גמור דאיהו סבר הלכה כר' יוסי באומר אמרו. ואפילו לדעת הרמב"ן שהביא הריב"ש שם דפסול דרבנן אם נשאת תצא הרי בהדיא כתב שם דאם יש לה בנים לא תצא והכא בשילדה עסקינן ועיין בהר"ן (א"ה חבל על דאבדין ועיין בדברי הרשב"א שהביא הרב בני יעקב דף קמ"ה ע"ב). ומדברי הרב פרישה שהביא שם משמע דס"ל דבמקום סכנה לא פסל חש"ו כיון דמדינא כשר ויש לתמוה דא"כ כל פיסולי דרבנן ליתכשרו במקום עיגון וזה לא שמענו. ועוד נראה דחש"ו אפי' במקום עיגון אין מגרשין בו לכתחלה מדאיצטריך הריב"ש לאשמועינן דאם נשאת לא תצא גם במרדכי ר"פ מי שאחזו כתב בשם כמה גדולים דחש"ו פסול לכתחלה אפילו בשעת הדחק ועיין תשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ח"י. איברא דלכאורה נראה להביא ראיה להכשיר שיחתום הסופר במקום עיגון מהא דתנן מי שהיה מושלך בבור כו' ופריך בגמרא ודלמא שד הוא. מוכח מאותה סוגיא דמתני' איירי כשהעומדים על שפת הבור הם שנים ועלה קתני הרי אלו יכתבו ויתנו דאל"כ מאי פריך והלא אמרינן בפרק כיצד מברכין דלג' אינו נראה כל עיקר וא"כ ליכא למיחש לשד. ואין לומר דשאני בור דהוי מקום מוכן לפורענותא ובמקומן חיישינן כדאיתא בפ"ק דברכות (דף ד' ע"ב) חדא דהתם לא אמרו הכי אלא בתרי דנראה ואינו מזיק אבל בשלשה דאינו נראה כל עיקר לא. ותו שהרי כתבו התוס' שם דהיינו בידוע שיש שם מזיקין כמו שיע"ש. אלא ודאי מוכח דפשיטא ליה להש"ס דמתניתין איירי בשנים וכבר ידוע פירוש הראשונים באותה סוגיא דס"ל דמאי דמשני ר"י בשעת הסכנה כותבין היינו לומר דלא חיישינן לשד ואפילו למ"ד דאינו אלא לחששת צרה אבל לחששת שד בעינן דחזו ליה בבואה דבבואה איכא למילף שפיר דאי בג' בבבואה לחוד סגי דהא אינו נראה כל עיקר. ומיהו נראה דיש לדחות דהא דקתני הרי אלו יכתבו ויתנו היינו בע"מ לחוד דהא (ע"מ) [עדי חתימה] אינו אלא דרך עצה טובה לתקנת האשה כמ"ש רש"י והתוספות והרשב"א הביא דבריהם מרן הב"י ס"ס קל"ג יע"ש ובכה"ג זאת אומרת אי אפשי בתקנת חכמים דבשעת הסכנה תקנתה קלקלתה ודוק:
ל״א
אחד מהם כותב ושניהם חותמין. (א"ה עיין לעיל בפרקין הלכה כ"ז):
ל״ב
ואם היו שני עדים וכו'. מדברי רבינו ז"ל משמע דאין צריך שיהיו העדים הראשונים עצמם אותם שמסר הבעל הגט ביד השליח אלא אף בשתי כתי עדים סגי. וזה נראה הפך ממ"ש הריב"ש בתשו' (סי' שי"ח) משם הרמ"ה דכל שאינן כת אחת חשיב ליה חצי דבר יע"ש. (א"ה עיין הרד"ך סוף בית ז' תוס' פרק האומר ומרדכי בהלכות הגט. והנה לעיל פ"א מהלכות אלו דין ט"ו כתב הרמב"ם נותנו לה בפני שנים בין אותם העדים החתומים עליו בין בפני שנים אחרים. וכתב שם המפרש וכן נראה מהא דאמרינן כו'. וצ"ע דמהתם לא שמעינן אלא דע"ח הם עצמם ע"מ והא מלתא דפשיטא דמהיכא תיתי לפסול בכה"ג והרמב"ם ז"ל אשמעינן דאפי' הם אחרים כשר דלא הוי חצי דבר ועיין בתוס' ר"פ התקבל, וראיתי למור"ם סי' ק"ל ותומת ישרים סי' ע"א שכתבו דלחוש לסברת הרי"ף הצריכו האחרונים שעדי החתימה הם בעצמם יהיו ע"מ, ראה זה חדש הוא דהא חתימה לחוד ומסירה לחוד וכל ענין לעצמו דבר שלם):
ל״ג
אל תתנהו לה אלא ביום פלוני וכו'. ראיתי בדברי גדולי האחרונים שדקדקו מתוך דברי רבינו אלו דאם אמר תנהו לה ביום פלוני אם אחרו הזמן ונתנוהו לה אחר הזמן שקבע הגט כשר שהרי לא פסל בין לפניו בין לאחריו אלא גבי אל תתנהו אלא ביום פלוני וגבי תנהו לה ביום פלוני כתב דאם נתנוהו לה בתוך הזמן אינו גט הא לאחר הזמן כשר וזו היא סברת הרא"ם בתשו' גבי גט הניתן לשליח על תנאי אם לא באתי בתוך י"ב חדש ואיחר השליח שליחותו עד עבור י"ב חדש. גם מהרח"ש בתשו' סי' י"ב הסכים לדעת זו בפירוש דברי רבינו יע"ש. (א"ה וכן הבין הטור סי' קמ"א סכ"ט יע"ש. ויש לעמוד בזה מדאמרינן במכילתא הביאו רש"י פ' משפטים פ' ביום השמיני תתנו לי וממ"ש הרא"ם שם דמשמע דביום פלוני ממעט קודם אותו יום ואחריו יע"ש ויש ליישב). ותמיה אני עליהם שהרי לעיל בפרקין כתב רבינו בהדיא וז"ל הרי שאחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ נתנו לה וכו' הרי זה פסול. משמע דלעולם מידי פיסולא דרבנן לא נפיק. וע"כ לומר דרבינו הכא לא נקט אלא ביטול הגט דאורייתא דלא הוי גט כלל אבל לפוסלו מדרבנן סמך אמאי דכתב לעיל ודו"ק. (א"ה וכ"כ בספר בית שמואל סי' קמ"ד סקי"א):
ל״ו
נתן לה הגט תחלה כו'. (א"ה בגמרא אמרינן ר"ל מכשיר בשלוחו וכ"ש בו ועיין מ"ש הרב המחבר פ"ד מהלכות תרומות דין י"ד):
ל״ט
נתן לו הגט ואמר לו הולך גט זה לאשתי כו' ה"ז שליח שלא ניתן לגירושין. (א"ה נסתפק הרב מהר"א רוזאניס ז"ל אם שליח ראשון שניתן לגירושין מצי משוי שליח בחלה או נאנס לשליח אחר שיתנהו לפלוני שיוליכהו אותו פלוני להאשה מאחר שזה השליח השני שעושה הראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא אפשר דלא מצי משוי אלא שליח כמוהו שיוכל לעשות שליח אחר אבל כיון שזה השני לא מצי משוי שליח אפילו חלה איכא קפידא דבעל בכה"ג שמיעט בשליחותו):
מ׳
וחלה או נאנס בתוך השלשים משלחו ביד אחר. כתב הטור סי' קמ"א מדברי הרי"ף מ"ש בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום נראה שאין צריך אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ואפי' לא יחלה ולא יאנס ע"כ. ומדברי הרי"ף הללו מוכח דאם רצה שליח ראשון לעשות שליח שני בלא חלה או נאנס דאינו נאמן לומר שהבעל נתן לו רשות צריך שיביא הרשאה ותתקיים וכ"כ הרב תומת ישרים סי' ג' וסי' קנ"ח ומ"ש שם בסי' קנ"ט בשם מהר"ש טאייטאצק נראה דלדינא לא פליג ומודה דכל שבא לעשות שליח בלא חלה ובלא נאנס צריך שטר הרשאה מקוימת כדין ודוק היטב שם ועיין עוד שם סי' ו':
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אבן האזל · הלכות גירושין פרק ט׳
י״א
הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אין חוששין שמא בסתר בא שאין דרך בני אדם לבוא בצנעה, ואם תם הזמן שקבע ולא בא הרי זו מגורשת, מת בתוך י"ב חדש אע"פ שאי אפשר שיבוא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר שנים עשר חדש כשיתקיים התנאי. לא תנשא במקום יבם, ועי' בד' הרמב"ם פ"ח הכ"ב שפסק דאם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן, ומת דקיי"ל דאינה יכולה ליתן ליורשין, מ"מ הגט לא בטל וחולצת ולא מתיבמת, ועי' בד' המ"מ שם דהוא לשיטתו דבקיום התנאי בעינן שיתקיים בפועל, ואף שמת ובודאי שלא יבוא מ"מ כ"ז שלא נתקיים בפועל אינה מגורשת בודאי, ולכן גם כאן לענין ביטול צריך שיהי' מתבטל התנאי בפועל, וכבר הקשו מדברי הרמב"ם בריש פ"ח דבכל תנאי מעכשיו יכולה להנשא לכתחלה אע"פ שלא נתקיים התנאי ואין חוששין שמא לא יתקיים, ולפ"מ דסובר הרמב"ם דבעינן קיום בפועל מה מהני מה שאנו סומכין שיתקיים התנאי ומי עדיפא ממת בתוך י"ב חדש דודאי יתקיים התנאי ומ"מ מיקרי לא נתקיים התנאי בפועל. ונראה לחלק בזה דהנה הגאון מוהר"ש איגר בתשובת הגרעק"א סי' קכ"ו כתב דבאומר על מנת שלא תשתי יין, ונתקיים התנאי באונס דיש בזה דינא דאונס, והוא עפ"ד הרא"ה דג' עניני אונס דבתולה בעצמו מדינא יש אונס, ורק מתקנת חכמים אין אונס, ובתולה באחרים מדינא אין אונס, ובתולה בדידה כגון דאמר ה"ז גיטך אם לא תבוא עד ל' יום ונאנסה ולא באה יש אונס וליתא לתקנה דצנועות ופרוצות ולפ"ז למד הגרש"א דבאמר ע"מ שלא תשתי יין, אם נתקיים התנאי מתוך האונס אז יש אונס ולא נתקיים התנאי, אכן נראה לי דאין דבריו נכונים דיש נ"מ דלא שייך דין אונס אלא באופן שהתנאי הוא סבה לעיקר המעשה שבשביל שיתקיים התנאי הוא עושה המעשה, כגון אם מתי או אי לא אתינא ליבטלן זכותאי או בהא דאי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר ליהוי גיטא, דבכל התנאים האלה המעשה בעצמותו כל קיומו הוא בשביל קיום התנאי, ולכן אם נתקיים התנאי באונס אמרינן יש אונס דאדעתא דהכי לא כיון, אבל באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה מתוך אונס לא נימא דבשביל זה לא נתקיים התנאי, וכן באומר ע"מ שלא תשתי יין ולא שתתה מתוך אונס כיון דלא בשביל שאינה שותה הוא נותן הגט אלא דרוצה לצערה, ורק דתלה הגט בזה שלא תשתה, בזה אין טענת אונס, דלא שייך טענת אונס אלא באופן דהכוונה שבשביל שלא יעשה ויקיים לכן הוא מגרשה, בזה יש אונס, אבל באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז שרוצה בנתינת המעות לכן תולה בזה הגט או שרוצה לצערה ולכן מתנה ע"מ שלא תשתי מה איכפת לן שנתקיים באונס דלא ניתן לומר דרוצה שתצטער ולא תשתה מחמת התנאי של הגט, ולא אם היא אינה יכולה לשתות מחמת אונס, דהרי לא בשביל זה הוא מגרשה, ורק דתולה הגירושין בזה שלא תשתה וזה ברור. ולכן נראה לי בדין ביטול התנאי בפועל או בקיום התנאי בפועל דתליא בזה דהנה קייל"ן דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, ואם מתנה בתנאי דאם הוא כמו לאחר ואינו חל עד שיתקיים התנאי כמש"כ הרמב"ם, והביאור כמש"כ דהתנאי הוא הגורם עצם הגירושין, וכדחזינן מזה גופא דיש טענת אונס בקיום התנאי, ולכן חל הגירושין בשעה שיתקיים התנאי, וגבי תנאי ב"ג וב"ר נמי אפשר לומר דבשביל שיעברו הוא הגורם לונתתם, ולכן יש לומר דגם בתנאי דמעכשיו אם לא באתי, כיון שהתנאי בעצם הוא הגורם להגירושין ורק שרוצה שיחול מעכשיו והיינו שלאחר שיתקיים התנאי יחול הקנין מעכשיו והוא בגדר למפרע כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות הל' ט"ז, אבל באומר ע"מ דהוא כאומר מעכשיו היינו מעכשיו ממש דהוי גט של עכשיו רק שתלה תנאי שאם יתן יתקיים ואם לא יתבטל, והרמב"ם בפ"ו מהל' אישות הי"ז שכתב שכל ע"מ כאומר מעכשיו הוא רק לענין כפילת התנאי דע"מ הוא כמעכשיו, אבל בזה יש חילוק ביניהם, וכונת הרמב"ם במש"כ דהאומר ע"מ הוא כמעכשיו היינו מעכשיו ממש ולא שנגמר אח"כ למפרע וכמש"כ בהל' י"ח שהרי כשיתקיים התנאי תזכה זו בחצר ותתקדש זו ותתגרש משעה ראשונה שבה נעשה המעשה כאילו לא הי' שם תנאי כלל. [ובזה בארתי ד' הרמב"ם בפי"ח מהל' מכירה בדין אסמכתא דבהל' ג' כתב דבתנאי דאם יש דין אסמכתא ובע"מ אין דין אסמכתא, ובהל' ז' כתב כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו, כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע ותימה שהמתין הרמב"ם לומר טעמא דמילתא עד הל' ז' ולמה לא כתב הרמב"ם כאן בהל' ב' שכתב דבע"מ ליכא לדין אסמכתא, ואמרתי בזה דתנאי דע"מ דהל' ג' ותנאי דמעכשיו שכ' בהל' ז' הם ב' ענינים דבדין דע"מ מכיון שהקנהו עכשיו ורק שתלה זה בתנאי שיקיים הקונה תנאו, בזה לא שייך לומר שלא גמר והקנה כיון דהקנה להדיא עכשיו, ורק כשהקנה בתנאי דאם שהוא לאחר שיקיים הקונה תנאו היכי שיש גדר אסמכתא אמרי' דלא גמר דעתו שיקנה אחר זמן, ולכן בתנאי דאם שהוא כלאחר ורק שהוסיף מעכשיו דבארנו דאין פירושו ממש כמו תנאי דע"מ דהקנין הוא עכשיו והתנאי הוא רק באופן שימלא הקונה את התנאי, אלא דתנאי דאם הוא תמיד כלאחר וזהו דלאחר שיקיים התנאי יחול הקנין מעכשיו, והוא בגדר למפרע וכמש"כ, ולכן הי' אפשר לומר דאף דאמר מעכשיו יהי' שייך דין אסמכתא כיון דעכ"פ לא הקנה עתה ממש אלא דכשיקיים תנאו יחול הקנין למפרע, ולזה הוצרך הרמב"ם בהל' ז' לבאר הטעם דאם אמר מעכשיו בתנאי דאם ליכא דין אסמכתא, דמשום דאלו לא גמר לא הי' מקנה מעכשיו]. ולפ"ז נראה לחלק בין ע"מ לאם דמעכשיו, דבמתנה אם לא באתי התנאי גורם עצם הגירושין ולכן אמרינן בכולהו דוכתי דאם הוא כלאחר, דכיון דהתנאי גורם עצם הגירושין א"כ לא יגרום רק בעת שיהי' חל, אלא דבאומר מעכשיו אמרינן דכונתו דבעת שיתקיים התנאי יחול הגט למפרע מעכשיו, וזהו ביאור הדברים דאינו חל בפועל אלא דאח"כ יחול הגט למפרע, וממילא אם באמת תזנה בתוך כך אף שאסורה לינשא, מ"מ כשישלמו הל' יום יחול הגט למפרע ויהי' ביאתה בתורת פנויה, אבל כ"ז שלא נשלמו עוד לא חל בפועל הברור, אבל באומר ע"מ דהוי תמיד כאומר מעכשיו הוי טעמא דהוי בזה דין גט של מעכשיו רק תנאי שתלה בזה שאם יתן אז יתקיים הדבר, ואם לא לא יתקיים, אבל לא שעצם התנאי מחייב את המעשה. והנה אף דהדברים היו נראים כן בסברא אכן ברמב"ם הא מוכח דאף בתנאי דאם נשאת לאלתר ע"ש בפ"ח, ובמ"מ הביא המקור לזה מד' הגמ' ר"פ המגרש דמקשה אי הכי בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב, ואף דשם איירי בע"מ, ש"מ דעת הרמב"ם כן בכל תנאי, אך י"ל דבאמת אין לומר בזה כלל ברור דהא מצינו תנאי דאם במה שצריך ע"מ וכן מצינו תנאי דע"מ במה שצריך אם, והיינו במתנה אם תתני לי מאתים זוז תהי' מגורשת או מקודשת שהזכיר הרמב"ם תנאי זה בפ"ו מהל' אישות, או באומר ה"ז גיטך ע"מ שאעבור מנגד פניך ל' יום, דהתם הוי ממש אם לא באתי ומ"מ מתנה זה בלשון ע"מ, ולכן נראה דאיברא דרובא דתנאי הוי באופן זה וכמו שכתבתי, ומ"מ הא לענין עיקר התנאי אם רוצה שיחול מעכשיו או שיחול אח"כ זה ודאי תלוי בלשון התנאי, דהיינו באומר אם חל אח"כ אף דאיכא למימר שאינו גורם עצם הגט, מ"מ באם דמעכשיו או בע"מ אף לפי מה שהוכחנו למעלה הנ"מ בזה מ"מ נראה דיהי' תלוי לפי הענין דבתנאי שאינו בעצם הגורם הגט יהי' פי' התנאי שהגט חל מעתה ממש רק דתלה בתנאי, ובדבר שגורם עצם הגט אף שאמר ע"מ מ"מ כונתו שיחול מאח"כ למפרע וצריך לעיין עוד בזה שאולי עוד אין הסברא מבוררה. (ועיין בד' המ"מ לקמן פ"ט הל' ט).
י״ז
בארתי בארוכה בפי"א מהל' מכירה.
ל״ב
אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים, ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לו בפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמי שנחקרה בב"ד עד שיהיה שם מערער כמו שבארנו שם ואם היו שם ב' עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח הרי זו מגורשת. כתב המ"מ והטעם בזה מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אינו צריך למנותו בעדים כנזכר בפ"ו, ומ"מ דוקא כשהגט חתום כמו שכתב רבינו אבל כשאינו חתום ה"ל ספק מינהו ספק לא מינהו, ואפי' יודה הבעל הויא לי' ספק מגורשת, ודברי המ"מ אינם מבוארים דכיון דשליח להולכה א"צ למנותו בעדים וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות דלא הוי דשבע"ר א"כ כשיודה הבעל אמאי הוי ספק מגורשת, וכבר הקשה זה הלח"מ בפ"ג מאישות. והנה ביאור דברי הרמב"ם דאיברא דשליח להולכה א"צ למנותו בפני עדים היינו דל"צ עדים לקיומא וחלה השליחות אף בלא עדים, אך מ"מ לענין נאמנות לעלמא צריך שיהי' גט בעדים ובל"ז אין לו נאמנות לעלמא וכן בשטר קדושין דכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות דא"צ עדים בשליחות להולכה ג"כ הביאור בזה דלענין התקיימות הקדושין דבזה דינא דבשליח לקבלה אם מינתה אותו שלא בעדים אף שיודו האשה והשליח מ"מ לא חלין הקדושין, ובשליח להולכה לענין חלות הקדושין שפיר חל, אף דהי' השינוי שלא בפני עדים, אבל בדין אם זינתה אח"כ אם נהרוג אותה בהודאתם לבד, בזה סובר הרמב"ם דלא נהרוג אותה כל זמן שלא נתחזקה באשת איש. וצ"ע בכ"ז.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
