רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק ו׳

ספר זמנים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חמץ ומצה · פרק ו׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יח) "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת רָצָה אוֹכֵל מַצָּה רָצָה אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

הלכה ב׳

בָּלַע מַצָּה יָצָא. בָּלַע מָרוֹר לֹא יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד יְדֵי מַצָּה יָצָא יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. כְּרָכָן בְּסִיב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבְלָעָן אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא:

הלכה ג׳

אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:

הלכה ד׳

אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלָהּ מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת". דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אִם אֲכָלָן מַצָּה יָצָא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וְקִטְנִיּוֹת אֵין יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי מַצָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ:

הלכה ה׳

הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ חָלָב מִשּׁוּם (דברים טז ג) "לֶחֶם עֹנִי" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לָשׁ וְאָכַל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן וְלֹא בְּפַת סֻבִּין. אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמוּרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן פַּת סלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי:

הלכה ו׳

אֶחָד מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָּס. בֵּין שֶׁהִדְבִּיק הַבָּצֵק בַּאִלְפָּס וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק אֲפִלּוּ אֲפָאָהּ בַּקַּרְקַע הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם לֹא נַאֲפֵית אֲפִיָּה גְּמוּרָה יוֹצְאִין בָּהּ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָּצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ. וְיוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. אֲבָל מַצָּה שֶׁבִּשְּׁלָהּ אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילָתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ טַעַם פַּת:

הלכה ז׳

אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל בּוֹ טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ שֶׁגְּזָלָהּ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וְכָל שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵין יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ:

הלכה ח׳

הַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַצָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל אָדָם. וְכֵן יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל בִּכּוּרִים אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין לָהֶם הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְכָתוּב (שמות יב כ) "בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" מַצָּה הָרְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבָה:

הלכה ט׳

חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן לְעַצְמָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. וְאִם עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק דַּעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה:

הלכה י׳

הַכּל חַיָּבִין בַּאֲכִילַת מַצָּה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל פַּת מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בְּמִצְוֹת וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּזַיִת מַצָּה. חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בְּמַיִם וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ:

הלכה י״א

מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל מַצָּה וְאָכַל אַחֲרֶיהָ מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חוֹזֵר וְאוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה וּפוֹסֵק:

הלכה י״ב

אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. וּמִי שֶׁאָכַל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל עֶרֶב הַפֶּסַח מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה כִּמְעַט. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַאֲכִילַת מַצָּה בְּתַאֲוָה. אֲבָל אוֹכֵל הוּא מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת וְלֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְעִיבִין עַצְמָן עֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי לֶאֱכֹל מַצָּה בְּתַאֲוָה וְיִהְיוּ מַצּוֹת חֲבִיבוֹת עָלָיו. אֲבָל בִּשְׁאָר עַרְבֵי שַׁבְּתוֹת אוֹ עַרְבֵי יָמִים טוֹבִים אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ:

מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצות עשה מן וכו'. סוף ערבי פסחים (פסחים דף ק"כ.) אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן רב אחא אמר אחד זה ואחד זה דרבנן ותניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות יכול לילה הראשון רשות ת״ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שביהמ״ק קיים אין ביהמ״ק קיים מנין ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע״כ. וכתב רבינו שמצותה כל הלילה וכן דעתו באכילת פסחים כמבואר פ' ח' מהלכות קרבן פסח וכסתם מתניתין דהקורא את המגילה (דף י"ו:) דכל שמצותה בלילה כשר כל הלילה וכר״ע דאמר הכין ופליגא דראב״ע דאמר עד חצות וקיי״ל כר״ע מחבירו. ויש מי שפסק כראב״ע משום דסתם מתני' בפ״ק דברכות (דף ב'.) ובערבי פסחים (דף ק"כ:) ובזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים דף נ"ו:) הם כמותו. ואמר רבא בפרק ערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לראב״ע לא יצא ידי חובתו. ודברי רבינו עיקר דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"א:) מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי וכיון דאיכא סתמי לר״ע ולר' אליעזר הדרינן לכללין דקיי״ל הלכה כר״ע מחבירו כך נ״ל. ומה שכתב רבינו ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מבואר בכמה מקומות בפסחים:

ב׳

בלע מצה יצא וכו'. שם (פסחים קט"ו:) אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור בהדי הדדי ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא ע"כ בגמרא. ופי' כשבלע המרור לא יצא מפני שאנו צריכין שיטעום טעם המרור בפיו שהוא זכר לוימררו את חייהם וכשבלע מצה כיון שהמצה נגעה בפיו הויא לה אכילה ויצא וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואף על פי שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפלה למצה אבל כשכרך בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפילו ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. ובהשגות א"א זה שבוש שאין זה טעם למרור וכו'. ונדמה לו לר"א ז"ל שמה שכתב רבינו בלע מצה ומרור כאחת ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה שהוא נתינת טעם למ"ש ידי מרור לא יצא ולזה השיגו שהוא שבוש. ואין זה כונת רבינו אלא נתינת טעם הוא מפני מה יוצא ידי חובתו ממצה ואין המרור מפסיק וכמו שפירשתי למעלה:

ג׳

אכל מצה בלא כונה וכו'. בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ט.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי לא צריכא שכפאוהו פרסיים וכו' ע״כ. ופסק רבינו כן. וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה יצא אע״פ שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה אבל אם היה סבור שהוא חול ואכלה או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה לא יצא וזהו שלא הזכירו בגמרא אלו הצדדין. ודברי טעם הן: אכל כזית מצה והוא נכפה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך:

ד׳

אין אדם יוצא ידי אכילת מצה וכו'. משנה וגמרא בפרק כל שעה (פסחים ל"ה.) כתבתים בראש פ"ה:

ה׳

העושה עיסה מן החיטים וכו'. משנה במסכת חלה העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ורבינו כתב אם יש בה טעם דגן וממילא שאם אין בה אינו יוצא. ובהשגות א"א נראה לי והוא שיש בה דגן וכו'. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בהלכות בכורות וגם רבינו פרק ו' מהלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתנו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר: עיסת הכלבים בזמן שהרועים וכו'. גם זה משנה במסכת חלה והובאה פרק יום טוב שחל (ביצה כ"א.): מצה שלשה במי וכו'. פ' כל שעה (פסחים דף ל"ו.) אמר ר״ע מה ת״ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש והקשו שם מדר״ע אדר״ע ותירצו לא קשיא הא ביו״ט ראשון הא ביו״ט שני וכבר כתבתי פרק חמישי שהלכה כר״ע. וסובר רבינו שלא מיעטו אלא יין ושמן ודבש וחלב ג״כ שנזכר בסוגיא לפי שהפת הנילוש בהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקין. והירושלמי שהזכרתי פרק ה' שנזכר בו משקין סתם לפי שאין דרך לערב משקין אחרים אלא אלו אמר משקין סתם. ואמנם ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים לפי שאנו צריכין שמור מחמץ וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין ודבר נכון הוא: אבל אין לשין אותה ביין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך. ובהשגות א"א אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכו'. ונראה לומר שהתוספתא אינה סוברת לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן אלא דורשת אותו למעט מעשר שני וכדברי ר"י הגלילי בגמרא בכל שעה ואינה אוסרת מצה עשירה ואין הלכה כמותו אלא כר"ע כמו שכתבתי. ודוחק הוא לפרשה משתבלה כדברי הר"א ז"ל: ואין יוצאין לא בפת מורסן וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו במסכת חלה נטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ומוכיח שם שאין המורסן והסובין חשובין פת ומה שאמרו בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ו:) יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ת״ל מצות מצות ריבה ואפילו כמצתו של שלמה. ופת הדראה כתוב בהל' פירוש פת סובין ומשמע שיוצא אדם בפת סובין כבר כתב הרא״ה דלאו למימרא פת סובין לחודייהו דההוא לא חשיב פת כלל אלא לומר שלא נטלו סובן, ע״כ לשון הרא״ה ז״ל ועיקר: אבל לש הוא וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך דהיינו פת הדראה שלא נטלו סוביו ופשוט הוא: וכן פת סולת נקייה וכו'. גם זה מבואר בסמוך אפילו כמצתו של שלמה:

ו׳

אחד מצה שנאפית בתנור וכו'. זה מחלוקת בין הגאונים כמו שכתוב בהלכות ורבינו סובר כדעת ההלכות דקי"ל (דף ל"ז.) כר' יוחנן דאמר מעשה אילפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והכין קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כר' יוחנן וזהו דעת רבינו כאן ובדין החלה ולזה הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. ובהשגות א"א מעשה אילפס אע"ג דלחם הוי וכו' באור דבריו ואע"ג דפליגי עליה רבא אהא דאביי דמי פירות אין מחמיצין וקי"ל כרבא בהא אפילו רבא מודה שעיסה זו נלושה במים ויש לחוש בה אלא א"כ באילפס וכסויה כמו שכתוב וזו סברא שלו ז"ל לא מצאתי אחד מהמפרשים שסובר כן. ואין ראיתו נראית לי כלל דהתם בשיבלין וחצבא דאבישונא שפירושו כד מלא קליות נראית היא לעין שכשמשימין אותו על האש יוצא מהן מים ולחות הרבה ולזה חשש אביי כמו שהוא סובר שמי פירות מחמיצין אבל עיסה זו אין שום לחות יוצא ממנה ונאפת היא שלא על יד שום משקה כמבואר פ"ה וא"כ כל שנאפת קודם שיעור שתבא לידי חמוץ במה נחוש אלא ודאי אין לדברים אלו עיקר: אפילו אפאה וכו'. במסכת ברכות (דף ל"ח.) ונזכר כאן בהלכות: וכן אם לא וכו'. בכל שעה (דף ל"ח.) תניא יוצאין במצה נא מאי מצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ויוצאין ברקיק השרוי וכו'. שם (פסחים דף מ"א.) יוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נימוח דברי ר"מ ר' יוסי וכו' ובהלכות יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"ג שלא נמוח מ"ט משום דבעינן טעם מצה וליכא ע"כ וקי"ל ר' יוסי ור"מ הלכה כר' יוסי:

ז׳

אין אדם יוצא וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה.) אבל לא בטבל ולא במעשר וכו'. וכתב רבינו זה הכלל כל שמברכין עליו וכו' לפי שהמשנה והגמ' שבכאן שוין למשנה וגמ' שבברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ה.). וקצר רבינו כאן מפני שכבר בארו פ״א מהל' ברכות. אבל מ״ש או שגזלה הוא בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א״ר אושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר״י אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א״ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ע״כ. אבל ראיתי מי שכתב ממה שאמרו אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש״מ מצה גזולה יוצא בה בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם ע״כ. וסוף הירושלמי אינו נראה כן אלא לא יצא והוא שגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו כך נ״ל:

ח׳

הכהנים יוצאין בחלה וכו'. משנה שם (פסחים ל"ה.) והכהנים בחלה ובתרומה: וכן במצה של מעשר שני. דין מעשר שני הוא בגמרא (ל"ו.) מחלוקת ר"י הגלילי ור"ע וידוע שהלכה כר"ע מחבירו ודין הבכורים שניהם מודים בגמרא שם (דף ל"ו:) ומהטעם שכתב רבינו:

ט׳

חלות תודה ורקיקי וכו'. משנה שם (דף ל"ה.) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן למכור בשוק יוצא בהן. ובגמרא (דף ל"ח:) מבואר הטעם כמו שהזכיר רבינו:

י׳

הכל חייבין באכילת וכו'. פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ג.) מימרא נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה וכו'. וידוע היקש הנשים לעבדים: קטן שיכול לאכול וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב:) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח מ"ט איש לפי אכלו כתיב ר' יהודה אומר אין שוחטין עליו את הפסח אלא א"כ יודע להבחין וכו' משמע התם דכל שיודע לעשות הדבר מחנכין אותו: חולה או זקן וכו'. פ' כל שעה (פסחים דף מ"א.) מפורש בהלכות ופשוט:

י״א

מדברי סופרים שאין וכו'. פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ט ק"כ.) אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן מר זוטרא מתני אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל אחר מצה מפטירין. ובהלכות מסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמ' ולישנא בתרא אמר כמר זוטרא הלכך עבדינן כלישנא קמא אליבא דגמ' והכין נהוג עלמא וכן כתבו הגאונים ז״ל:

י״ב

אסרו חכמים לאכול וכו'. בהלכות פ' אלו עוברין ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ופי' מכת מרדות מדרבנן. ויש מי שכתב דדוקא לאחר איסור חמץ דהיינו אירוסין דמצה, ומדברי רבינו נראה כל היום: וכן אסור לאכול וכו'. ראש פרק ערבי פסחים (פסחים דף צ"ט:) סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ובגמרא (דף ק"ז.) איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן וכו' ומשמע התם דסמוך למנחה קטנה תנן וכן כתוב בהלכות סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה דמנחה גופא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה תשע שעות ע״כ: אבל אוכל הוא מעט וכו'. שם בגמ' (דף ק"ז:) א"ר אמי אבל מטביל הוא במיני תרגימא ר' יצחק מטביל בירקי. ובהל' מטבל מטפל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן, ע"כ: וחכמים הראשונים וכו'. שם (דף ק"ז ק"ח.) רבה שתי כוליה מעלי יומא דפסחא חמרא כי היכי דניגרריה לליביה ולטעום טעם מצה. רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא: אבל בשאר ערבי ימים טובים וכו'. שם בראש הפרק (דף צ"ט:) ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך וקי"ל דהלכה כר' יוסי כדאיתא בהלכות:

נחלת הכלל · ToratEmet

ספר המנוחה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

כתב הרב מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר כו' שנאמר בערב תאכלו מצות ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח. אמר המפרש בגמרא אמרינן מהו דתימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתוב בזמן דאיכא פסח מיחייב באכילת מצה בזמן דליכא פסח לא מיחייב קמ"ל בערב תאכלו מצות לקבעו חובה בזמן הזה אע"ג דליכא פסח מיחייב באכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כו' ומשום האי טעמא לא מברכינן על אכילת מצה אלא בלילה הראשון שהוא עיקר החובה ואינו יכול להפטר מאכילתה אבל שאר הימים לא דאי בעי לא אכיל אלא פירות וקטנית או אורז ודוחן ונמצא שאינו מצוה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ הא למה זה דומה לאוכל בשר בקר וצאן או שאר בהמה טהורה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר פי' דהכי קאמר רחמנא לא תאכלו בשר חזיר אך אם תרצה לאכול בשר אכול כבש או שור וה"נ לא תאכל חמץ אך אם תרצה לאכול פת דגן אוכלהו מצה אבל אינו מצוה אותך על המצה שאם תרצה שלא לאכלה אלא לאכול פת של שאר מינין או פירות הרשות בידך ונמצא שאין כאן מצוה כלל ומש"ה אין מברכין עליה אלא בלילה הראשונה שהוא מצוה כך זכורני שכתב אבא מרי ז"ל בשם החכם ר' שמואל בר' שלמה ובהלכות שופר וסוכה ביארנו למה מברכין לישב בסוכה כל עת שנכנס בה דהא גמרינן חמשה עשר מחג המצות. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב ומצותה כל הלילה. ואית מרבוותא דפסקי דמצה אינה אלא עד חצות כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא דאיזהו מקומן כותיה כדאמרינן ואינו נאכל אלא עד חצות ואפ"ה מסתברא כפסקיה דר' משה מדקאמרינן בגמרא שלהי פרק ערבי פסחים אמר רב אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר' עקיבא דאמר כל הלילה ותו דסתמא אחרינא אשכחינן כרבי עקיבא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה ותו אמרינן בברכות כל מה שאמרו עד חצות מצותו כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר כלומר מצותן מן התורה ועוד שנינו לא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה וממילא שמעת דמצה מצותה כל הלילה דמידי הוא טעמא בפסח כשאינו נאכל עד חצות אלא שמא יאכל ממנה לאחר שיעלה עמוד השחר ומתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן שלא לאכול אחר חצות משיאכל ויבא לידי כרת במצה דליתיה האי טעמא שרי. זה הי' דעת הרב תדע שהרי כתב מצותה כל הלילה והניח ההיא דעד חצות ובשלהי פ"ח מהלכות קרבן הפסח כתב דמצות הפסח כל הלילה אבל חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:

ב׳

כתב הרב בלע מצה יצא. אמר המפרש אע"פ שלא טעם טעם מצה שהרי לא לעסה כיון דאי בעי למטעם מצי טעים יצא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן טעם מצה ואית דאמרי דבלע מרור מש"ה יצא דאי אפשר שלא יהא בו טעם מרור א"נ דהא אי בעי למטעם מצי טעים הרב הוה גריס בהא יצא והכי היה גריס רש"י מיהו אית ספרים דכתוב לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא דמש"ה קפיד רחמנא בדבר מר כדי למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם והכי גריס ר"ח. בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא דהא לא בעינן טעם מצה ידי מרור לא יצא שהרי המרור כטפלה כו' כן פירש הרב טעם הדבר ואית דאמרי דטעם מרור בעינן והאי הואיל ולא לעסו ואכיל מצה עמו אין לו שום טעם. וטעם הרב עיקר כיון דמרור מדרבנן. כרכן בסיב כלומר שכרך המצה והמרור שניהם יחד בסיב הגדל סביבות הדקל וכיוצא בו אף ידי מצה לא יצא שהרי אין ממשות בפיו לא מזה ולא מזה שהסיב מפסיק ותו דהא אי בעי למטעם לא מצי טעים. אבל בבלע מצה לחודה אי בעי למטעם מצי טעים וסימן לדבר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ע"כ מפרק ערבי פסחים:

ג׳

כתב הרב אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים. אמר המפרש ר' משה פסק הכא דמצות לא בעו כונה לצאת כדשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא והרב בעל המאור פסק כן והראב"ד השוה עמהם שלא כדברי הרי"ף שפסק כר' יוסי דאמר צריך שיתכוון שומע ומשמיע דמצות צריכות כונה ואי קשיא לך והיכי פסק הרב בהלכות שופר ומגלה דבעינן כונה לצאת וכאן פסק דלא בעי כונה אם כן קשיא דידיה אדידיה תריץ דכיון דקי"ל דכל עושה עבירה מתעסק פטור חוץ ממתעסק בחלבים ובעריות שהוא חייב שכבר נהנה דלא מצינן למימר בהנאת אכילה מתעסק הוא ולית ביה כונה ה"נ הכא כיון שנהנה באכילת המצה אע"פ שלא נתכוון יצא מפי מורי יצ"ו והוא מדברי הראב"ד ככתוב שם. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו כו' ולישנא דגמרא עתים חלים עתים שוטה כו' אכל כשהוא שוטה הכי הוא כשוטה לכל דבריו כלומר ואם אכל באותה שעה לא יצא שהרי היה בשעת פטור ע"כ ממסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין:

ד׳

כתב הרב אין אדם יוצא ידי אכילת מצה כו' עד לפי שאין בה חמץ. מפ' כל שעה ומבואר הוא:

ה׳

כתב הרב העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. אמר המפרש הא מלתא איתא בזבחים פרק התערובת והרב בעל העתים מקשה אותה עם ההיא דמנחות דאמרינן תבלה בקצח מצה היא אלא שנקראה מצה מתובלת ואע"ג דאפיש בה תבלין וכתב הראב"ד והוא שיש שם דגן כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ויאכלנו. ובירושלמי יוצאין במצה מתובלת ואעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובא דגן ובירושלמי דחלה תני עירב בה שאר המינין עד שיהיה רובא דגן וטעם דגן. ואיכא מאן דאמר התם טעם דגן ואע"פ שאין רובא דגן כדעת רבינו משה ע"כ: כתב הרב עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו כו'. אמר המפרש הא מלתא איתא במסכת חלה ותני התם דחייבת בחלה וכו' ומייתי לה במסכת יום טוב. ובירושלמי איזהו עיסת כלבים כל שעירב בה מורסן ומתניתן נמי אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו ונראה לפרש כל שעירב בה מורסן כלומר שמעורב בה מורסן מתחלתו ולא שעירב הוא בו מורסן דהא תנן חזר לתוכן פטורין מן החלה ודוקא כשלא היה בה שיעור חלה עד שהחזיר בה המורסן. וכל זה יתבאר במקומו בענין חלה בעזר הצור: כתב הרב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר המפרש דעת רבינו משה נראה דחילוק יש בין מי פירות אחרים ליין ושמן ודבש וחלב דשאר מי פירות כגון עסיס רמונים ותפוחים והדומה להם מותר אפילו ביום ראשון דלית בהו משום מצה עשירה אבל בהני ביום ראשון אסור משום לחם עוני הא בשאר יומי דלא בעי לחם עוני מותר אבל לענין חמוץ כולהו מי פירות דין אחד להם ואין מחמיצין כלל כמו שכתבנו בפרק ה' ויש לומר דהאי יום ראשון דקאמר ר"מ כדאמרינן בגמרא יומא קמא לא תלושו לי לאו דוקא אלא בלילה הראשון קא בעי למימר ואפשר לומר ג"כ דדוקא קאמרינן והטעם משום דבזמן הזה בעי' לחם עוני בליל שני כראשון ומש"ה אסור במצה עשירה יום ראשון עד שיעבור ליל שניה וכן עיקר ומן הירושלמי משמע דאפילו אם עירב בלישתא מעט שמן אין בו משום מצה עשירה דהא גבי חלות תודה אמרינן רביעית היא המתחלקת לכמה חלות ויצאין בהם בפסח ותו דלא גרעה ממצה שהיא מן החטים ומן האורז דאמרינן שאם רובא דגן דיוצאין בה ולדעת ר"מ אם יש בה טעם דגן: כתב הרב ואין יוצאין בפת מורסן ולא בפת סובין. אמר המפרש נראה לדעת ר"מ דפת הדראה אינו פת סובין כמו שפירש הרי"ף אלא פת מעורב עם הסובין זהו הדראה והדראה הפך נקיה כמו סגי נהור ונראין דבריו דהא קי"ל במסכת חלה דחמשת רבעים שנטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה דחסר ליה שיעורא ואע"ג דאמרינן התם המורסן משלים השיעור ה"מ היכא דאיתיה מעורב יחד כמו שנטחן אבל היכא שנטלו משם הו"ל פסולת ואסור לערב ואינו משלים כ"ש שהפת שנעשית ממנו בלבד אינה חייבת בחלה וה"נ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ע"כ. ומה שכתב ר"מ וכן פת סלת נקיה כו' מבואר הוא:

ו׳

כתב הרב אחד מצה שנאפה בתנור או באלפס כו'. אמר המפרש משום דהלכתא כר' יוחנן ולא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ודוקא בלא החמיץ כדכתבינן לעיל. וכתב הראב"ד מעשה אלפס אע"ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חימוץ אא"כ עשה אותה באלפס וכסוייה שהסיק את שניהם יפה ונתן את הלחם באלפס וכפה עליו את הכסוי. ונפקא לן הא מלתא ממלתי' דאביי ורבא בחרוכי תרתי שבלי ומחצבא דאבישונא זיקפא אסור דמאי דפליט מהאי רישא בלע האי רישא ומחמיץ ע"כ וכדברי הרב משמע דלא גרע אלפס מכוכיא ונראה לדברי שניהם שמותר לעשות נבלאש בפסח שהוא באלפס וכסוייה ובלבד שלא ישהא הבלילה רכה בכלי שיעור חימוץ או שינער בכף הבלילה נעור חזק בלא שהייה וכל זמן שינער לא יבא לידי חמוץ. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא ידי חובתו. אמר המפרש הא מלתא איתא בברכות פרק כיצד מברכין דאמרינן התם האי כוכא דארעא מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך המוציא ושלש ברכות ואמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ובספר השלמן כתוב לי ס' זו האי דאמרינן בברכות האי כוכא דארעא כו' מסתברא שאפאה בגחלים שהטמינה בהן שהחום בא עליה מלמעלה מפני שצריכה היסק גדול ודומה לתנור ובמחבת מתיר בספר האורה בשהרתיח ולבסוף הדביק וכן התיר הריא"ג וכן דעת ר"מ: כתב הרב וכן אם לא נאפת אפייה גמורה כו' עד בעת שפורסה. פירוש אבל אם היו חוטין נמשכין הימנה בעת ששוברה אין יוצאין בה דבצק היא ולא לחם. ויוצאין ברקיק השרוי כלומר יוצאין ברקיק השרוי בתבשיל או ביין לאחר אפייתו ואעפ"י שנתמסמס נקרא לחם כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי כן כתב רש"י בפירושו מיהו דעת הראב"ד דדוקא במיא אבל בחמרא ושאר משקין לא דלמא מבטלי ליה לטעם מצה ומשני ליה לטעמא אחריתא. ויש לי ראיה מההיא דאמרינן גבי פסח ומה מים שאין מפיגין טעמו אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש נמצא שמשקין מבטלין טעם כל דבר מה שאין כן במים ואע"ג דהתם מיירי בבישול יש לומר דשרייה כבישול הוא וכן נראה דעת הר"מ ואע"פ שסתם דבריו כאן באמרו יוצאין ברקיק השרוי ולא פליג בין מים לשאר משקין ילמד סתום מן המפורש כתב בסמוך בהאי פרקא שורין לו אותה רקיק במים כו' כמו שכתב הרי"ף מיהו נראה בודאי שאם רוצה לטבלה במי פירות וכיוצא בזה מותר ואין בזה משום ביטול טעם דלא חמירא מצה מפסח כדבעינן למימר קמן. מצה שבשלה אינו יוצא בה כו' פירוש ואפילו בשלה במים מאחר שבשלה בטלה מתורת לחם ואינו קרוי לחם כלל ואנן בעינן טעם מצה וליכא. ואעפ"י שכתב הרב למעלה דבלע מצה יצא דמשמע דלא בעינן טעם מצה לא דמי דהתם אי בעי למטעם מצי טעים ולחם גמור קא אכיל אבל הכא שבשלה דאי בעי למטעם לא מצי טעים לא יצא וכדכתבינן לעיל. ובהלכות גדולות מפרש טעמא שאין יוצאין במצה מבושלת משום מצה עשירה ולאו משום דלית בה טעם מצה:

ז׳

כתב הרב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה כו'. אמר המפרש טבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מן המתנות שחייב להפריש ממנו והיא מלה מורכבת טב לא אי נמי כדאמרינן טבלא של עץ או של מתכת כלומר הרי הוא כטבלה של עץ שאין אדם יכול לאכול ממנה א"נ מלשון הערב שקורין לדבר מעורב מטבל: ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו פירוש תרומה גדולה והוא אחד מחמשים שנותנין אותה לכהן. או שגזלה והא מוכחינן לה בגמרא דידן דגמרינן לחם לחם מחלה דכתוב עריסותיכם עריסותיכם תרי זמני וממעטינן של גבוה הואיל דלאו דיליה הוא ומסתברא דה"ה גזול דלאו דיליה הוא דממעטינן ובמצה נמי גמרינן לחם לחם ואע"ג דלא כתוב מצתכם דאמרינן מצה של מעשר לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא ולאו דידיה הוא. וכתב הראב"ד הלכך נשי דידן דאפיין תרתי או תלת בחד תנורא צריכות למידק בסימנייהו דלא ליחלפו אהדדי ואי לא ידעי בירורא דמלתא לימרו הכי כל מי שהגיע לידה תהא שלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו כלומר הא לאו הכי לא ובמצה גזולה אין מברכין עליה ברכת המזון שהרי אכל דבר עבירה וכן כתב הרב בהלכות ברכות והירושלמי סיוע לדבריו דאמרינן התם בירושלמי דחלה פרק חמשה דברים תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר רב אושעיא על שם בוצע ברך נאץ השם. א"ר יונה הא דאתמר בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו כלומר המוציא ואכילת מצה אסור לברך עליה על שם בוצע וגו' ואכתי לא קנאה בשינוי אבל בסוף כלומר ברכת המזון מותר דקנאה בשינוי ופטור בדמים. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה. ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה. א"ר אילא כל המצות אם עשייתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. וכי אמרינן במצה גזולה לא יצא דוקא כשגזלה כשהיא מצה אבל אם גזל חטין וטחנן ועשה אותן סלת ואפאן יצא שהרי קנאן בשינוי ואפילו המוציא מברך עליו:

ח׳

כתב הרב הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה כו' אבל ישראל בתרומה לא כדיליף בגמרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאין אתה מוזהר עליו אלא משום חמץ אתה יוצא בה ידי חובת מצה יצא זה שאסור משום איסור אחר: כתב הרב וכן במצה של מעשר שני בירושלם. ואי קשיא לך היכי כתב הרב דבמעשר שני בירושלם נפיק והא קי"ל כר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא דהכי פסקינן במסכת קדושין וא"ר יוסי במצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח תריץ ואימא הכי דדלמא ס"ל כר' חייא בר אבא דס"ל במסכת סוכה פ' לולב הגזול דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה ופליג אר' אסי כמו שכתב הרב כאן. ותו דהא ר' עקיבא היא דאמר בפרק כל שעה דיוצאין במצה של מעשר שני ור' יוסי הגלילי פליג עליה וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו. אבל אין יוצאין במצה של בכורים כו' וכגון שהביאו לו חטים בבכורים ובכורים אין להם היתר בכל מושבות פי' דאין נאכלין לעולם אלא בירושלם שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' ותרומת ידיך ואמר מר תרומת ידיך אלו בכורים:

ט׳

כתב הרב חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו כלומר שהיה מחוייב תודה. מצה המשתמרת לשם מצה בלבד פירוש דבעינן שכל שימור שהוא משמר אותה שלא יתחמץ יתכוין לשם מצת מצוה. ואם עשאן למכור בשוק פירוש לצרכי תודה ונזירות. ויש מן המהדרין נוהגין שלא לאפות להם מצת מצותם כי אם בארבעה עשר אחר שעת הביעור זכר לפסח שהיה נשחט מבין הערבים ולמעלה כדאמרינן לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים וטוב לעשות כן מי שירצה מיהו עיכובא ליכא דהא מצה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בקרבן פסח ובזמן שבית המקדש קיים היו אופין אותה אפילו קודם שש שלא הקפידה תורה אלא על שחיטת הפסח ואם כן איך נחמיר עכשו במצה דמצוה יותר שהיו עושין בפני הבית דהא חלות תודה אם עשאן למכור בשוק יוצא בהן וודאי בשלשה עשר אפאן שהיו כלן מביאין תודתן כדאמרינן בפסח ראשון כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול לפי שהיה בהן חמץ ואפ"ה יוצא בה ידי חובת מצה דמצוה. וגרסינן נמי בירושלמי במסכת סוכה סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אף במצה גם כן מצה ישנה בפלוגתא דב"ש וב"ה אמר רבי יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח בריא הוא שלא דקדק בה אבל ודאי אם דקדק בה יוצא בה והכי אמרינן בתוספתא גבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת ואפה לו מצה מבערב ואי עיכובא איכא יאפה אותה במוצאי שבת שהרי הפסח היה צולהו גם כן במוצאי שבת אלא לאו ש"מ דאין עיכובא כלל ואין לחוש:

י׳

כתב הרב הכל חייבים באכילת מצה ואפילו נשים ואפילו עבדים. פירוש ובגמרא דס"ד אמינא כיון דמצה מצות עשה שהזמן גרמא לפטרו קמ"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נמי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איתנהו נמי בקום אכול מצה ועבדים נמי דינם כאשה לכל דבר. ע"כ מפרק כל שעה: כתב הרב קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. אמר המפרש נראין דבריו מדאמרינן התם שלהי פרק לולב הגזול קטן האוכל כזית צלי שוחטין עליו את הפסח אלמא צריך לחנכו דאי לאו הכי היכי שוחטין עליו את הפסח ומה שכתב הרב חולה או זקן מבואר הוא עם מה שכתבנו למעלה. ע"כ מפרק כל שעה:

י״ב

כתב הרב אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כו'. אמר המפרש נראה דדוקא ביום ארבעה עשר הוא דאסור משום היכר אכילת מצה של מצוה שצריך לעשות בלילה אבל בשלשה עשר מותר ומה שכתב ומי שאכל מצה בערב הפסח כו' מכין אותו וכו' איתא בירושלמי דאמרינן האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו ולוקה. ודוקא מצה דמינטרא משום חובה הוא דאסור אבל בצקות של גוים ומצה עשירה מותר לאכול. ויש מספרי הרב ז"ל שכתוב בהם מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ור"ל כשאומרים לו שלא יאכל מצה ואוכל שאינו שומע לדברי חכמים אבל כל זמן שמקיים מצות חכמים ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד פחות מארבעים לפום מאי דחזו בי דינא. ואי קשיא לך והא אמרינן בפרק הזרוע והלחיים בד"א במצות לא תעשה כלומר כי אמרינן שיש קצבה ארבעים למלקות במצות לא תעשה שכבר עבר עליה ואי אפשר לחזור וכבר ענשו הכתוב אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. פירוש או יקבל עליו לעשות והא מצות לא תעשה היא תריץ הני מילי לאו דאורייתא אבל לאו דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו. ודוקא בשאינו מקבל עליו דברי החכמים כדכתבינן והכי אמרינן במסכת נזיר ירושלמי גבי כהן שנכנס לבית הפרס או למדור העמים או שיצא חוצה לארץ שמכין אותו מכת מרדות ואמרינן התם מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו ואותם שמחקו מספרי הרב הא דעד שתצא נפשו אלו ידעו פירוש הדבר לא עשו כן: כתב הרב וכן אסור לאכול בערב הפסח מקודם המנחה כמעט כו'. אמר המפרש היינו מתחלת תשע שעות ולמעלה דמנחה גופא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וקודם לה כמעט תשע שעות כדי שיכנס למצה בתאוה כו' דכיון דמצות אכילת מצה אין לו לאכלה אכילת גסה ובהא מלקות ליכא. כיון דלא אכל מצה אבל איסורא איכא ואע"ג דאינה בה לתאוה מכל מקום היכר מצת מצוה איכא בלילה אבל היכא דאכל מצה ערב הפסח סמוך למנחה איכא תרתי אכילה גסה ואין היכר באכילתה וכאלו לא אכלה בלילה מכין אותו מכת מרדות דכמבטל מצות עשה חשבינן ליה כיון שאין בה היכר וכל ענין הלילה משום היכרא ומשום פרסומי ניסא. אבל אוכל מעט פירות או ירקות כדאמרינן רבא מטבל בירקי אביי הוה שתי חמרא וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם ערב הפסח כדאשכחן ברב ששת דהוה יתיב בתעניתא כולי יומא דמעלי פסחא. אבל בשאר ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך פירוש והוא הדין בערבי שבתות. וענינים אלו ביאר הרב בפרק כ"ט מהלכות שבת ובפרק ו' מהלכות שביתת יום טוב ושם ביארנו הכל כפי הצורך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

ג׳

אכל מצה בלא כונה וכו'. בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס"ל דמצות צריכות כונה:

ה׳

אין יוצאין בפת מורסן וכו'. רבינו ז"ל אזיל לטעמא דהריא"ף ז"ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר"ן על פי' הריא"ף מתורץ עם מ"ש ה"ה בשם הרא"ה ז"ל:

ח׳

וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי"ל דס"ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ה.):

י׳

הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ"נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ"א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל שם:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצות עשה מן התורה לאכול מצה וכו'. וא״ת דבפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח.) אמרו שם גבי אוכל משש שעות ולמעלה עובר בלא תעשה ולר״ש אינו עובר ולר״י מפקינן דבזמן הזה מצה מדאורייתא מקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות ולר״ש דאינו עובר נפקא ליה מבערב תאכלו מצות ורבינו פסק בפרק ראשון כר״י בלפני זמנו כמבואר שם וא״כ איך כתב כאן דאיסור החמץ בזמן הזה הוא מקרא דבערב תאכלו מצות דהיינו קרא דר״ש דהכי משמע כאן לכאורה דנקט רבא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"כ) והיינו כר״ש כדפרישית. וי״ל דמאי דהביא כאן רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא דההיא מצות עשה לאכול בליל פסח מצה אבל שיהיה חיוב לאכול בזמן הזה לא הביאו מכאן, ומ״ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מקרא דששת ימים תאכל מצות:

ב׳

בלע מצה. הגירסא שיש לנו בדברי רבינו כך היא. בלע מצה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. והגירסא הזאת הוזכרה בדברי רשב"ם בפ' ערבי פסחים (קט"ו) ופירושו כך בלע מרור יצא מפני שיש בה טעם מרור בלע מצה ומרור אע"פ שכשבלע מרור לחודיה יצא הכא לא יצא ידי מרור. ונתן רבינו טעם למרור מפני שהמרור טפילה למצה ולכך לא יצא. והראב"ד ז"ל יש לו נוסחא אחרת בגמרא והוא בלע מרור לא יצא ומפני כן השיג על רבינו שאין טעם מרור מפני שטפלה למצה דאפי' לחודיה לא יצא. ולדעתו מה שאמרו בגמ' ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא לא בא להודיענו אלא דידי מצה יצא דהוה אמינא לא יצא משום דהמרור עמו. וה"ה היה לו הגי' בדברי רבינו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא ומפני כך פירש שהטעם שכתב רבינו שהמרור טפילה למצה וכו' קאי אידי מצה יצא ולפי הנוסחא שכתבתי אין צורך לידחק בזה. כתב ה"ה אבל כשכרכן בסיב כו' וא"ת מה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימא דבסיב כרכן ובמרור לא כרכן א"כ ליפלוג במרור גופיה היכא דכרכן דהוא אסור. וי"ל דמרור אע"ג דכרכן מותר דכיון דביה איתעביד מצוה אע"ג דלא יצא ידי חובה מ"מ לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק:

ה׳

מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. יש להקשות על רבינו דמקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מפקינן דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו כו' והאי אינו בא לידי חמוץ וא״כ לכאורה נראה דהדין עם הוראיתי מי שכתב שאמר ה״ה וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באים לידי חמוץ בשום צד ואופן בעולם אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חמוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא: כתב ה״ה וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה וכו' מפשטן של דברים אלו נראה לכאורה דלא מיקרי מצה עשירה אלא בשנילושה במי פירות לבד אבל כשלשה במים לחם עוני מיקרי. ועוד נראה מכאן שאם לשה במי פירות לבד אינו יוצא משום היקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וזה אינו בא לידי חמוץ. וראיתי מי שהקשה על זה ב' קושיות חדא דהיכי קאמר לר״ע (דף ל"ו) לחם עוני פרט לעיסה שנילושה כו' הא עיסה שנלושה בשמן ויין ודבש מפקינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודחק לתרץ זה דברייתא דקאמרה פרט לעיסה שנילושה וכו' לדוגמא נקטיה אבל כוונת הברייתא היא לומר פרט לחלוט ולאשישה כדקאמר לקמן באידך ברייתא ולא כיון ר״ע אלא לדחות דברי ר״י הגלילי. עוד הקשה דכשהקשו בגמ' בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) מר״ע לר״ע ותירצו הא ביו״ט ראשון הא ביו״ט שני אמאי דחיק לאוקמי בהכי לאוקמי בחד יומא והא שנילושה במים ולכך קאמר לשתי דמיקרי לחם עוני והא דקאמרת דלא מקרי לחם עוני הוא דנילושה (במים) [בלי מים] גם על זה נ״ל לתרץ דהגמרא תירץ כן משום דאשכח סייעתא דאמר ליה ר״י לבריה כו' כדאמרו שם כו' ואכתי קשיא לי קושיא אחרת והיא דבגמ' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ח:) הקשו על הברייתא דקאמרה יכול יצא אדם ידי חובתו בחלת תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה והשתא לפי דברי היש מי שכתב דקאמר דמצה עשירה לא מקרי אלא במי פירות לבד הא חלת תודה ורקיקי נזיר נילושים בפושרין וכדכתב הרמב״ם פי״ג מהל' מעשה הקרבנות וכיון שכן מאי מקשה דהוי מצה עשירה הא כיון דאית בה מים לחם עוני מקרי לכך אני אומר דאין כונת היש מי שכתב אלא לפרש דברי הברייתא דפליגי ר״י הגלילי ור״ע דר״ע ס״ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה וכו' ור״י הגלילי סבר דעיסה שנילושה בשמן יין ודבש דיוצא ועל זה אמר היש מי שכתב דמה שהם חולקים דלר' יוסי יוצא ולר' עקיבא אינו יוצא מטעמא דלחם עוני היינו דאיכא בהו מים ולהכי קאמר ר' יוסי יוצא וזהו שכתב שאינו יוצא במצה שנילושה כלומר לר' יוסי דקאמר יוצא אינו יוצא אלא במצה שנילושה וכו' נמצא דלדידן דאית לן דבשאר פירות יוצא דע״כ לא פליגי אלא בשמן יין ודבש וכדכתב רבינו ז״ל צ״ל שיהיה בהם מים ואז יוצא בהם ששייך בהם חמוץ ולא שייך בהו לחם עוני אבל בשמן יין ודבש ודאי דשייך בהו לחם עוני אע״ג דאית בהו מים והשתא ניחא הכל:

ז׳

זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון וכו'. ודאי דטבל שלא נתקן אין יוצאין בו וק״ו הוא מטבל דרבנן דכתב רבינו בפרק ה' מהל' ברכות דאין מברכין עליו. ובגמרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ה:) אמרו ת״ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כל צרכו ת״ל וכו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכו' והקשו בגמ' ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ותירצו הא מני ר״ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר״ש אומר האוכל נבלה ביוה״כ פטור. ולכאורה היה נראה להקשות דכיון דהך ברייתא אתיא כר״ש ולדידיה אין יוצאין בו כדפרישית משמע דפסק כאן כר״ש ופרק שני מהל' שביתת עשור כתב אחד האוכל אוכלים וכו' כגון פיגול ונותר וכו' הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוה״כ משמע דפסק הלכה [דלא] כר״ש. והא לאו מילתא היא כלל דאפשר לתרץ דמה שאמר שם בהל' שביתת עשור דחייב היינו כגון דהוא איסור בת אחת או מוסיף או כולל וסמך על מה שכתב סוף פ״י מהלכות מאכלות אסורות ופרק ט״ז מהלכות איסורי ביאה והשתא שפירש פסק כר״ש דאין איסור חל על איסור כגון ההיא דטבל וחמץ דאיסור טבל מעיקרא והדר אתי חמץ דאין שם לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת. זה היה נראה לומר לכאורה אבל כשנעיין בפרק י״ד מהל' מאכלות אסורות אין צורך לכל זה דשם כתב רבינו דיוה״כ חל על איסור נבלה ופיגול משום דהוא איסור כולל שכולל כל האוכלים. והשתא צ״ל לדעתו ז״ל דמה שאמרו בגמרא בפרק כל שעה האוכל נבילה ביוה״כ פטור אינו רוצה לומר פטור מיוה״כ דע״כ חייב ביוה״כ ממ״נ אי נתנבלה מבערב וחל איסור נבלה קודם זה אתי יוה״כ וחל עליו דהוי איסור כולל וא״כ חייב כרת ואי נתנבלה בו ביום דחל יוה״כ קודם כל שכן דחייב טפי על יוה״כ אלא ודאי דמאי דפטור הוא פטור מנבלה ואיירי דנתנבלה בו ביום דחל איסור יוה״כ קודם. והשתא אתי שפיר מה שכתב בהלכות שביתת עשור דחייב כרת האוכל נבלה או פיגול ביוה״כ דחייב ממ״נ כדפרישית וחמץ וטבל כיון דכשחל איסור חמץ על הטבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת להכי קאמר ר״ש דפטור. זה נ״ל מבואר בדעתו ז״ל אבל רש״י ז״ל סובר דפטור מיוה״כ משמע דלא ס״ל דיוה״כ הוי איסור כולל כדעת רבינו:

ח׳

וכן יוצאין במצה של מעשר שני וכו'. ואם תאמר הא אמרינן בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ז:) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטור מן החלה לדברי חכמים וכו' מצה של מעשר שני לדברי ר״מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו וכו' לדברי חכמים יוצא וכו' כלומר לדברי ר״מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא וא״כ איך פסק כאן רבינו דיוצא בו ידי חובתו ובסוף פרק ג' מהל' מעשר שני ונטע רבעי פסק כר״מ דאמר מעשר ממון גבוה כמבואר שם. ונראה לתרץ דבסוף פרק חלק אמרו מחלוקת דר״מ וחכמים במעשר שני בירושלים אבל בגבולים כולי עלמא סברי דמעשר ממון גבוה הוא ופטור מן החלה וא״כ נאמר דמה שפסק בהלכות מעשר שני הוא כחכמים והיינו דוקא בגבולין ומוכרחים אנו לומר כן דהא בהלכות בכורים ריש פ״ו כתב עיסת מעשר שני בירושלים דחייב בחלה והיינו כרבנן דר״מ דלר״מ אפילו בירושלים פטור כמבואר שם בגמ' בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי"ב:) אלא ודאי דפסק כרבנן ומאי דכתב בהלכות מעשר שני הוא בגבולין. ומ״מ הרב סתם הדברים שם דהיה לו לומר דוקא בגבולין והוא לא כן עשה שהביא סברת ר״מ הנזכר במשנה דפרק האיש מקדש בלשונו וטעמו ואולי סמך על מה שכתב כאן ובהלכות בכורים כדפרישית:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

ומצותה כל הלילה כו'. עיין בר"ה ד' כ' ע"ב דמבואר דסתמא דגמ' לא ס"ל כן ע"ש:

ב׳

בלע מרור כו'. הנה י"ל דהא באמת גם במצה צריך שיהא בהמצה טעם מצה כמבואר ברכות ד' ל"ח ע"ב וצ"ל דבלא טעם מצה לא שמה מצה רק הוא א"צ שיטעום וא"כ למה גבי מרור לא יצא כיון דהמצוה הוא המין לא הטעם כמבואר שם ד' ל"ט ועיין סוכה ד' י"ג ע"ב ונ"ל דזה רק בזמן הזה דקיי"ל מרור דרבנן וא"כ צריך לטעם המרור לא להמרור בעצמו ולכך לא יצא וכעין זה כתבתי בהך דכתובות ד' י' גבי מה דהקשה שם א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ר"ל ג"כ כן דבדאורייתא לא איכפת לן אם ישקר דזה הוא דין כך ולא תקנה אבל בדרבנן כיון דלא עשו זה רק משום תקנה מה הועילו במה שתיקנו ועיין פסחים ד' ב' ע"ב אמינא לך אנא ואת אמרת לי ע"ש ברש"י וכן ר"ל הך דעירובין ד' ס"ד ע"א אכרזתא לדרדקי ועיין במנחות ד' מ' ובכורות ד' נ"ג דמהני הכרזה ע"ש אך ר"ל כך דהא עיקר הדין של עירוב הוא רק תקנה בשביל תינוקות כמבואר שם ד' פ' ע"ב וד' מ"ו ע"ב ומה מועיל לזה הכרזה ועיין בסוכה ד' י"ד ע"ב דהוה פלוגתא בזה אם גזירה דרבנן נעשה כמו עצם האיסור או רק משום טעם האיסור גבי הך דע"כ נעשה כשפודין של מתכות ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פט"ז הל' י"ד דאיסור דרבנן לא חל על עצם הדבר ועיין תוס' גיטין ד' מ"א ע"א דשיחרור דרבנן הוה כמו היזק שאינו ניכר ע"ש ועיין בירושלמי פ"א דפסחים ה"ד את הוא שגזרת עליה שריפה ובירושלמי פ"א דקדושין דמחלק שם גבי גט שכתבו על איסורי הנאה בין אם הוא איסורי הנאה מה"ת בין דרבנן דאף דאינו שוה כלום דאם קידש בהם בתורת כסף לא הוה קדושין מ"מ ממש יש בהדבר שאסור בהנאה מדרבנן ולא הוה כמו הנייר שלי דשם ד' כ' ע"ב בגיטין ע"ש ברש"י ועיין עירובין ד' ע"ח ע"ב גבי עשאו לאילן סולם ופסחים ד' מ"ח ע"א ע"ש ועיין סוכה ד' י"ב ע"ב ד"ה אין מסככין מה דמחלקים בין דאורייתא לדרבנן ושם ד' ב' ע"א ובהך דב"ב ד' קס"ה ע"ב מה התם פסולא דאורייתא וברא"ש שם ועיין חולין ד' י"ח ע"א גבי פוסלין ומכשירין ע"ש:

ג׳

אכל מצה בלא כונה כו'. והנה דין מרור לא כתב אף דבגמ' ד' קי"ד ע"ב בפסחים נקט הך דין גבי מרור אך הטעם כך משום דבגמ' בר"ה שם דייק לשון כפאו פרסיים ולמה דייק זה משום דבאמת בירושלמי כאן אמר דע"כ מיירי בהסב וכיון שהסב חזקה כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דנתכוון לשם מצוה אך הא מבואר בברכות ד' מ"ו ע"ב וכ"מ דפרסיים היו נוהגים לאכול בכל השנה בהסיבה וא"כ אין ראיה אך לדידן י"ל אף דמצות צריכות כונה מ"מ במצה יצא משום הסיבה משא"כ במרור וא"ש ועי' בירושלמי פ"ג דר"ה כיון שעמד חזקה כיון ע"ש ועיין בירושלמי פ"ב דברכות ה"א כיון שבירך כו' ע"ש ועיין חולין דף י"ג ע"א וכ"מ:

ה׳

אין הרועים אוכלין ממנו כו'. ולא כתב הטעם משום דלאו לחם הוא דס"ל דלא מהני אף אם אח"כ קבע עליה ועיין ברכות ד' ל"ח ע"א וביבמות ד' מ' ע"א ועיין בירושלמי פ"א דחלה ה"ג גבי תבואה שלא הביאה שליש אם יוצא בה ידי מצה ע"ש ועיין ביצה ד' ו' ע"ב דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ואמאי לא מקרי משומרת וצ"ל דס"ל דסתם לא מהניא כאן ועיין בפסחים ד' ל"ח ע"ב גבי הך דעשאן למכור בשוק ועיין ב"ב ד' קמ"ב ע"א גבי הך דמרפיין בידו וכבר כתבתי בזה: מצה שלשו במי פירות. עיין בהה"מ מש"כ בשם הירושלמי. והנה באמת לשיטה דס"ל דזה לא הויא רק חמץ נוקשה מ"מ מקרי שפיר בא לידי חמץ ויוצא בה ידי מצה עיין תוס' מנחות ד' נ"ג וד' נ"ד ועיין בהך דפסחים ד' ל"ה ע"א דמשמע דאף לפי ס"ד דחמץ גמור לא הויא דרך קרוב להחמיץ מ"מ יוצא בה ידי מצה ע"ש ברש"י ד"ה חמץ גמור ועיין ברמב"ן במלחמות על הך דפסחים ד' ל"ו ע"א: אבל לש את הקמח בסובין כו'. ולענין אם חזר מורסן כאן עיין בירושלמי ספ"א דחלה גבי עיסת הכלבים דר"ל אמר שחזר מורסן לתוכן ואף דהא במשנה בפ"ב דפטור שם ר"ל דאין מצטרף וכאן ר"ל שיש שיעור בלא זה רק משום דלאו בר אכילה ושם אמר ג"כ מצה ור"ל אם אכל כזית בלא זה אך זה רק לגבי מורסן אבל גבי סובין לא עיין בתרומות פי"א אך הר"ן לא גרס סובין ומורסן ועיין שבת ד' ע"ד ע"א ע"ש בתוס' ועיין במנחות ד' ע' ע"ב מה דמחלקין שם בין קליפי של חטים דראוים לאכילה ובין של שעורים דאינם ראוים לאכילה ובין לחים ליבשים ע"ש וא"כ י"ל דבשל חטים יוצא בסובין ובשל שעורים לא וזה מה דמחלק בפי"א דתרומות בין סובין חדשות לישנות ועיין תוס' חולין ד' קי"ז ע"ב ע"ש גם י"ל דהקליפה נשתיירה כמו עד שלא הביא שליש וא"כ זה יהיה תליא בהך פלוגתא דר"א ורבנן בחלה פ"א מ"ג ע"ש אך רבינו ז"ל בהלכות טומאת אוכלים פ"ה הי"ב פירש להיפך ע"ש:

ו׳

ויוצאין ברקיק השרוי כו' והוא כו'. עיין חולין ד' ק"כ ע"א דהטעם משום דלא הוי לחם עוני ועיין בתוס' שם ועיין רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א ברש"י משמע דלא מקרי לחם כלל ונ"מ בין אם נמחה מאליו בין הוא המחהו וכן נ"מ אם אח"כ חזר וקרש עיין נזיר ד' נ' ע"א וחולין ד' ק"כ ע"א וכבר כתבתי בזה:

ז׳

עיין בהה"מ בשם הירושלמי גבי מצה גזולה ע"ש. אך באמת אין הפירוש כן בירושלמי דמיירי דקניא בשינוי ויצא בה ידי מצה רק ר"ל כעין הך דב"ק ד' צ"ד דאדכורי ש"ש אסור ועיין תוס' ב"ק ד' ס"ו וכ"מ אך זה רק שהאיסור בעין אבל כיון שנאכל האיסור לא בזיא מלתא עיין מנחות ד' ס"ט ע"א ע"ש ועיין ברמב"ן במלחמות פ"י דב"ק ומש"כ הנ"י פ"ק דסנהדרין ועיין תוס' ברכות ד' מ"ה ע"א ורש"י ד' מ"ז ע"א ע"ש. אך באמת יש נ"מ בין ברכת המצוה דאז אסור להזכיר שם שמים בין ברכת הנהנין וגם נ"מ בין דבר שחוזר בעין כגון לולב וסוכה ובין דבר שאין חוזר בעין כמו מצה וכיון שנתנו בפיו מיד הוה שלו ואי אפשר להחזיר לו דנמאס עיין בירושלמי מעשרות פ"ג גבי מאי דבעי דמים מהו שיטבלו כמקח ר"ל דמים דגבי כלכלה שמצא כיון דבעה"ב יכול לבטל את המקח ואמר שם דחיישינן שמא בשעה שתהיה בפיו יבא בעה"ב ואז ישאר המקח משום דהוא מאוס ואז יקבע למעשר ונמצא אוכל טבל וה"נ גבי גזל ועיין תוס' פסחים ד' כ"ט ע"א ד"ה בדין הוא ותוס' כתובות ד' ל' ע"ב ועיין תוס' סוכה ד' ט' ע"א ד"ה ההוא בסוף הדבור גבי קרבן דבעי קרבנו בשעה שמקדיש, ושם ד' י"ג ע"ב ד"ה אם ע"ש ועיין סוטה ד' מ"ג ע"ב גבי פרט לגזלן אע"ג דקנה אותו אח"כ ועיין מש"כ הה"מ ז"ל בשם הראב"ד פ"ח מהל' גזילה הי"ד דכל שבא לידו בתורת גזל אסור להחזיק בהן אף לאחר מיתת הגר ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג גבי לעוס הוה כבלוע לר"א ואמר אף בפסח כן ור"ל לענין מצה ע"ש גם כאן י"ל דהוה גדר דיחוי עיין תוס' סוכה ד' ל' ול"ב, ועיין בירושלמי פ"א דבכורים גבי מצות כגבוה הן ע"ש וזבבהי"ת:

י׳

הכל חייבין כו' ועבדים. עיין בירושלמי פסחים פ"ח ה"א ע"ש ועיין סוטה ד' ל"ח ע"א וחולין ד' קל"א ע"ב דעבדים בעי קרא אחרינא לכפרה ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בהלכות מגילה:

י״ב

ומי שאכל מצה כו'. עיין תוס' נזיר ד' כ' ע"ב אך באמת אין הפירוש כן בדברי רבינו דהרי כתב מכת מרדות לא סתם מכין אותו רק דר"ל כך דכל מלקות דבר תורה הוה דין וצריך אומד כמבואר במכות ד' כ"ב ועיין סנהדרין ד' י' והאומד מעכב בו ועיין כריתות ד' י"א ע"א בקורת תהיה ועיין ב"ק ד' פ"ד ע"א ולכך שייך בו נמי יצא מב"ד זכאי אם טעו באומד עיין מכות ד' כ"ב ע"ב ע"ש ברש"י אבל גבי מכת מרדות הוה רק גדר קנס ולא בעי אומד ועיין תענית ד' כ"ד גבי הך דרבא דנגדיה ומית ואמאי לא אמדוהו. ועיין רש"י סנהדרין ד' ז' ע"ב דעל העבר ברצועה ועל להבא במקל ועיין רש"י שם ד' כ"ו ע"ב ד"ה ארבעים דא"צ התראה ועיין תוס' קדושין ד' ס"ג ע"ב ד"ה בני זה ע"ש ועיין מש"כ רש"י חולין ד' קמ"א ע"ב ד"ה מכת מרדות ע"ש ושם ד' ס"ג ע"א ועיין בירושלמי פ"ב דחגיגה ע"ש בסוף ה"ב וגם אם בזה שייך דין של ונקלה אחיך כגון כפתוהו ורץ עיין נזיר ד' נ"ט ע"א גבי ההוא גברא דחייב נגדא כו' ע"ש ועיין מש"כ בזה בהל' א"ב:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

ומצותה כל הלילה. עמ"ש בס"ד פ"ח מה' ק"פ:

ב׳

בלע מצה יצא. עיין לח"מ שיש גירסא אחרת בדברי רבינו והיא ג"כ חד גירסא ברשב"ם. ועיין במרדכי סוף סדר הפסח ומ"ש בפסק בלע מצה לא יצא ט"ס וצ"ל בלע מרור ועמ"ש בזה בפ"ה מה' יסודי התורה:

ג׳

אכל מצה בלא כוונה. עיין הה"מ מ"ש בשם י"מ לחלק בין יודע שהוא פסח ע"ש הטעם נ"ל ע"פ מ"ש רבינו בפירוש כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שאנסוהו שוב נותן אל לבו ומקיים המצוה ברצון משא"כ באינו יודע שהוא פסח אין כאן כוונה כלל א"כ אין מוכח מדברי רבינו דסובר מצות א"צ כוונה ויפה כתב הטור סי' תע"ה א"י אם הר"מ פוסק דמצות צ"כ ובלח"מ בפ"ב מה' שופר נתקשה בדבריו ונראה כמ"ש:

ה׳

שאין זו משומרת לשם מצה. ורבינו בפי' המתני' פ"ק דחלה כתב שאין קרויה לחם וצ"ע ועיין פר"ח סי' תנ"ד: אבל אין לשין. עיין ש"י פ"ב דפסחים ד"ה רב סימון באריכות:

ח׳

וכן יוצאין במעשר שני בירושלים. עיין ש"י שם ד"ה הרי מעשר:

י״ב

מכין אותו מ"מ. עיין מג"א סי' תצ"ו ופר"ח סי' תע"א ואס"ז כתובות דף מ"ה. וטעם רבינו דהחמיר כאן מה שלא מצינו במ"א יראה קצת ראיה למ"ש החק יעקב בשם יש מי שאומר שהאוכל מצה בערב פסח הוא מה"ת מדכתיב בערב תאכלו מצות ולא ביום ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא אע"ג דכתב רבינו אסרו חכמים אין מזה סתירה עיין ריש הל' יו"ט. ורבינו לא הביא מתענית בכורים כלל. ועיין ש"ע סי' ת"ע ובפר"ח דיש מי שהתיר מיני תרגימא ולא נראין דבריו ובמג"א כתב אפילו בא אחר נפל חייב להתענות דהוי ליה בכור לנחלה ולא מחלק אם היה הנפל חי איזה ימים או שעות ובש"י פ' ע"פ כתבתי דיש מקום להקל בזה לסמוך על סברת מהר"י כ"ץ שהביא הסמ"ע והש"ך בחוה"מ סי' ע"ז ועיין בשו"ת בגדי כהונה חלק ח"מ סי' ד' ועמ"ש בס"ד בפי"א מהל' בכורים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 75,031 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מ"ע מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפ"ע ומצותה כל הלילה אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא יד"ח. עי' בס' מעשה רוקח שהקשה למה בפ"ח הי"ד מהל' קרבן פסח כתב רבינו להרחיק מעבירה עד חצות מדרבנן ובמצה לא כ"כ ותירץ דרק בפסח דהוי מחשש נותר דבכרת גזרו ולא במצה וכיו"ב בצל"ח במס' ברכות דף ט' הקשה ותירץ כן בתוך שאר תירוצים שכתב שם עיי"ש וכן מצאתי ברמ"ך בחידושיו על הרמב"ם שכתב עיי"ש: והנה במס' זבחים נ"ז ע"ב הפסח אינו נאכל וכו' ואינו נאכל אלא עד חצות. ובגמ' א"ר יוסף ר' אלעזר בן עזריה היא וכו' א"ל אביי וממאי דראב"ע ודאורייתא דילמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה. א"כ מאי אלא עד חצות אלא כי התם מה התם דאורייתא אף כאן דאורייתא: ולכאורה אם מדרבנן עד חצות על כרחך שאינו עובר על בל תותיר דאל"כ לא ישמע לעבור על דאורייתא עבור איסורא דרבנן אף דלא הוי במלקות וכמ"ש בתוס' במס' שבת בסוגיא דהדביק פת בתנור וכו' עיי"ש. אלא דא"כ לא ימצא הלאו דנותר כלל ורק תליא בלבו של אדם אם לא היה רוצה לאכלו גם אחר חצות אם יהיה מותר ובלאו הכי דהוי שאין בו מעשה וניתק לעשה לא יהיה שייך בו מלקות כיון דעבר החצות. וכנראה דאף דאמרו להרחיק זה לכתחילה אבל בעבר יהיה מותר לאכול רק לראב"ע אסור לאחר חצות מדאורייתא וכיוצא בזה כתבו בתוס' במס' פסחים ק"כ ע"ב בד"ה אמר רבא עיי"ש וברבינו יונה ריש מס' ברכות ובס' שאגת אריה סי' ד'. ולמ"ש בתוס' שם דברי הגמ' מדאיתא אלא עד חצות משמע דהוי מדאורייתא דאם מדרבנן רק לכתחילה כן ובעבר אוכל גם לאחר חצות דכמ"ש דלא עקרו הלאו וכמ"ש בשאגת אריה דמלישנא דרבינו נראה דס"ל בפ"ד ממעשה קרבנות שכתב וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי עולה אלא עד חצות ומדלא כתב שמקטירין אותו קודם חצות ש"מ דס"ל באם לא הקטיר קודם חצות שוב אין מקטיר וכיוצא בזה בפ"י בהנאכלים וכו' כתב לדייק כן עיי"ש. וא"כ לפי זה למ"ש צ"ל דנעקר הלאו דנותר בדיעבד שאם עבר על הרבנן בלא קיימו אחר חצות משום עכובא דאיסור דרבנן. אלא אף דהפקיעו הלאו הכרת באכלו לא נפקע ושייך לומר דשאני מצה מפסח כמ"ש ז"ל. ולפ"ז צ"ל לדעת רבינו ניתק לעשה ושאין בו מעשה שאמרו בנותר לא הוי אלא על דין דאורייתא דעל דין דרבנן כמ"ש לא הוי בלאו כלל. אלא דיש לעיין דכמ"ש בתוס' במס' שבת ד' ע"א בד"ה קודם הוי באיסור סקילה שכתבו דעל כרחך אין סוקלין דאל"כ לא ישמע עיי"ש. אבל לעקור הלאו לא הוי ביד החכמים ולא שייך דהוי אונס משום איסורא דרבנן בהיה לו לאכול קודם חצות וצ"ע ועיין עוד בצל"ח שכתב דבמצה ליכא אלא עשה לא עשו סייג משא"כ בפסח דאיכא לאו דנותר עיי"ש. והנה מ"ש בעשה לא עשו סייג רק בק"ש משום מלכות שמים ועיין בתוס' במס' מנחות ה' ע"ב בד"ה האיר עיי"ש. ולמ"ש דעקרו הלאו וא"כ ממילא שייך יותר פשיעה ומשום חשש אכילה דבכרת אכתי שייך דלא נפקע ומאי הועילו בסייג וצ"ע:

ב׳

בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור טפילה למצה כרכן בסיב וכיו"ב ובלען אף ידי מצה לא יצא. הנה בלע מצה נראה דהוי גם הנאת גרונו שהיה בפיו אלא שלא לעסה וכרכן בסיב לא הוי הנאת גרונו כלל ומזה לר"י במס' חולין ק"ד דס"ל דחייב בהנאת גרונו. אבל בהנאת מעיו אינו חייב דכמ"ש במל"מ בהל' יסודי התורה מצוה ואיסור שוין ועי' במל"מ בפי"ד ממאכלות אסורות המצוין כאן. ובבלע מצה ומרור כאחד וכו' עי' בפר"ח בסי' תע"ה ס"ק ג' שאפי' אינו נוגע המצה בפיו כלל אפ"ה יצא כמ"ש רבינו בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות והוא מתוספתא באוכל בשר נבילת עוף טהור כרכה בחזרת ובלעה טמא בסיב ובלעה טהור וכתב בר"ש ובכ"מ במאכל מין במינו אינו חוצץ עיי"ש מובא במל"מ בפי"ד ממאכלות אסורות הנ"ל עיי"ש. וראיתי ברמ"ך שכתב בבלע מצה הואיל ואי בעי מצי לטעום הוי כל הראוי לבילה וכו' עיי"ש ולענ"ד כמ"ש דהוי טעימת גרונו בבלע ולמ"ש ברמ"ך באיסורא ג"כ נאמר כן ויקשה לחלק. גם מ"ש ז"ל משום מין במינו אינו חוצץ יש להבין דעכ"פ לא הוי הנאת גרונו וצ"ע:

ג׳

אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטין לאכול יצא ידי חובתו וכו'. ועיין בהמ"מ בפ"ב ה"ד מהל' שופר מ"ש לישב הסתירה מכאן לשם עיי"ש ועי' בר"ן במס' ר"ה בזה עיי"ש: הנה כתב רבינו כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטין וכו' ונראה לדבר בענין כפיה במצוה גם ע"י ישראל ומ"ש או ליסטין דנראה אפי' בישראל: במס' ר"ה כ"ח ע"א שלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים חלים לכל דבר כשהוא שוטה כשוטה לכל דבר. אמר רב אשי שכפאו פרסים. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ועי' ברש"י: ועיין שהקשו למה נקטו פרסים דוקא שאם לשון כפאו. י"ל שהמעשה כך היה כמ"ש בפנ"י עיי"ש ועיין בר"ן שהחליט מלשון כפאו דין חדש עיי"ש: ועיין בס' כפות תמרים שעמד ע"ז וכתב דאתא לאשמעינן דעשוי ע"י גוי מהני כדמצינו לענין גט המעושה ע"י נכרים דפסול מדרבנן ולכן לא פשטו מהאי דמס' כתובות סוכה ואינו עושה וכו' כופין אותו והביא ראיה דבכפאו ישראל פשיטא דיצא ממס' חולין ל"א בנדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול תרומה וכו' אפי' למ"ד דנדה לבעלה צריך כונה כונת חברתה מועלת כאלו נתכונה היא וה"נ אם ישראלים כפאו פשיטא דיצא אפי' למאן דס"ל מצות צריכות כונה כהאי דמס' כתובות הנ"ל אלא בכפאו גוים נסתפק עיי"ש: ולענ"ד יש לחלק בין נדה שטבלה באונס דטבילת נדה דהוי רק לטהרה וכמו כל טבילה לטומאה כיון דבא במים נטהר והוי תיקון מאיסור כמו ניקור הגיד וחלב וכיו"ב דלא בעינן כונה אלא אף כדאיתא בגמ' שם ל"א ע"ב ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה וכו' כונת חברתה כונה מעליותא היא וכו' י"ל דוקא בתיקן איסור אף אם נאמר דבעי כונה על המעשה אבל יהיה מי שיהיה המכוין דאין הכונה והמעשה רק על הדבר הנטהר משא"כ במצוה המוטלת על גברא לעשותו הוא בעצמו י"ל דלא מהני כונת האחר מה שמוטל עליו ושאני בטבילת נדה וטומאה דהעושה ומכוין יוכל להיות יהיה מי שיהיה ואין מוטלת על אדם מיוחד וא"כ האשה האחרת מהני במעשה וכונה שלה משא"כ במצוה שחיובה על אדם מיוחד בפ"ע וביותר למ"ש הרשב"א בחי' למס' חולין בפ"ק ובשו"ת סי' כ"ו דהיכא דשייך שליחות מהני כונת האחר עיי"ש וא"כ במצוה שבגופו דלא שייך שליחות כמ"ש בתוס' רי"ד במס' קדושין ממילא דלא שייך כונת האחר למאן דס"ל מצות צריכות כונה: ב יש לדקדק דמיד לאחר כפאו וכו' הו"ל למימר לרבא זאת אומרת וכו' דהרי גם קודם דידעינן דמיירי בפרסים יש ללמוד כן: ונראה לומר ומקדם נחשבה לדעת בהאי דינא בכפיה במצוה: במסכת כתובות דף פ"ו במד"א במל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה כופין אותו עד שתצא נפשו עיי"ש וכיוצא בזה בכמה דוכתי ועי' בפ"ק דר"ה בסוגיא דבל תאחר ובמס' קדושין דף נ' עיי"ש. ולכאורה יקשה דנלמד מזה דמצות א"צ כונה דהרי אינו יוכל לכופו על הכונה ומה הועילו בהכפיה אם צריך לכונה: וע"ז י"ל דיש לדקדק דאיתא סוכה ואינו עושה לולב וכו' ולא נקטו סוכה ואינו יושב לולב ואינו נוטל. ונראה לא שאינו רוצה בהמצוה אלא משום חסרון ממון או טירחא נמנע מהמצוה ולכן כופין אותו ע"ז וממילא אח"כ יעשה המצוה ככל ישראל אם הלולב והסוכה יהיה מוכנים לפניו והכפיה אלא על העשיה: אמנם מצינו כפיה במצוה על מעשה המצוה עצמה במס' קדושין נ' יקריב בעל כרחו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן כופין על צדקה במס' כתובות מ"ט ע"ב ולזון את בניו במס' כתובות שם: אבל י"ל גבי קרבן דהחיוב חל והקדש זכה באמירתו והבי"ד הבעל דבר ליקח ממנו והגזבר כמו הבע"ח ע"ז. וגם לזון בניו ובצדקה וללמוד בניו לת"ת עיין פ"א מהל' ת"ת בהגהות מיימוני שם ובהל' ת"ת בזה ועי' בס' מחנה אפרים בהל' ריבית סי' א' שהוכיח דבכל חיובי התורה שעבודא דאורייתא עיי"ש והאי דבחטאות ואשמות דאין ממשכנין עי' בתוס' ב"ב מ"ח עיי"ש. וכדאיתא במס' חולין ק"י דאף דצדקה מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין כופין מ"מ כיון דהוי ל"ת עמה כופין וכיוצא בזה כתבו בתוס' במס' כתובות הנ"ל וההבדל בין ל"ת ועשה בכפיה י"ל דבעשה מעשה בכפיה כמי שאינו דמי דרק הנעשה ברצון יחשב למצוה משא"כ בל"ת עכ"פ טוב למנוע עשית הרע האיסורא אף שלא ברצונו: ובהנ"ל יש ליישב קושית התוס' במס' ר"ה ו' ע"א בד"ה יקריב שהקשו ל"ל קרא הרי בכל מ"ע כופין כדאי' במס' כתובות הנ"ל. אבל למ"ש בסוכה ולולב אין כופין על מעשה המצוה אלא על שיהיה עושה סוכה ולולב זה הכנת המצוה והמצוה נאמר דיעשה מעצמו ומקרא דיקריב למדין שכופין על מעשה המצוה עצמה: אמנם יקשה לפ"ז מאי מקשינן במס' כתובות הנ"ל פריעת בע"ח מצוה והתניא וכו' סוכה ואינו עושה וכו' כופין וכו' דהרי כמ"ש שאני בין כפיה להכנה להמצוה לכפיה על מעשה המצוה עצמה. וי"ל ע"ז כמ"ש לעיל דפרעון חוב דמשועבד לשלמו שייך כפיה מצד זה ולא תליא בדעתו ורצונו והוי כמ"ש בתוס' הנ"ל כיון דאיכא בצדקה ל"ת כופין. אבל יקשה לפ"ז קושית התוס' הנ"ל למה צריכין קרא בכפיה בקרבן דאיכא ג"כ כמ"ש שעבוד להקדש מאמירתו לגבוה דנדע ממקרא מפיך וכו' ועיין בתוס' שם שתרצו דשאני קרבן דכתיב לרצונו עיי"ש. ועיין במס' יבמות דף ק"ו בענין חליצה בכפיה. ובשו"ת חכם צבי סי' א' ובמזרחי בפרשת ויקרא המובא בס' כפות תמרים עיין שכתב לחלק דוקא בקרבן וגט צריך לומר רוצה אני ולא בשאר מצות משום בקרבן כתיב לרצונו עיי"ש ונראה כמו כן בחליצה צריך לומר רוצה אני כדאי' ביבמות הנ"ל: והנה טעמא בעי מאי שנא חליצה וגט וקרבן משאר מצות ולמה לא נלמד משם דצריך לומר רוצה אני. ואם דשם בעי קנין וכונה להקנות וכמ"ש בחכם צבי הנ"ל בחליצה הכונה לקנין עיי"ש מ"מ היכא דהקדיש והפריש קרבן הוי כשאר מצות ועי' ר"ה ו' ע"א דגם באפריש כופין עד שיאמר רוצה אני עיי"ש. ולמ"ש היה נראה דכפיה במעשה מצוה לא יהני כפיה היכא דלא שייך שעבוד ממון או הכנה למצוה: ולכאורה היה נראה מסברה כמו בל"ת בכפיה דפטור עי' ברמב"ם בפ"ה מיסודי התורה דאם כפאו אפי' בדברים שמחויב למסור נפשו עבורם בעבר ע"י אונס פטור ועי' סנהדרין ע"ד בזה ובענין קרקע עולם ובנימוק"י שם שכתב דאם המה העושים אין הנעשה עמו מחויב כלל באונס ועי' במס' כתובות דף ל' ע"ב בתוחבו לתוך פיו וכו' ובתוס' שם בד"ה ואי דלא עיי"ש. וכמו כן מסתבר במצוה ע"י כפיה כלא עשהו כלל ומכ"ש מבל"ת דבכפיה המעשה נגרר אחרי הכופה ולא אחרי העושה ואף בלא תוחבו לתוך פיו אלא כפאו בלעדי זאת כיון דלא הוי ברצון לא הוי כאלו עשהו דכל מעשה בלי רצון הוי כמעשה חרש ושוטה דלא הוי כלום ועי' ברש"י כאן שכתב לדמות מתעסק במצוה למתעסק באיסור עיי"ש אף דלכאורה הדמיון צ"ע ופירוש וביותר נראה לדמות מצוה לאיסור במ"ש. אבל הרי כאשר נראה בסוגיא מפורש להיפוך דאיתא כנ"ל כפאו ואכל מצה יצא ומיניה דכפיה במצוה מהני וצריך טעמא אם מקרא לא נדע כן מסברה לכאורה לא נחליט ככה כמ"ש: וביותר יש לתמוה ברש"י שכתב כפאו ואכל מצה שכפאו פרסים ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא עכ"ל וצריכין לומר כן דאל"כ לא היה רבא יכול לומר זאת אומרת וכו' ויקשה על רבא גופא דילמא מיירי שם במכוין למצה לצאת ואפ"ה אשמעינן דיצא אע"ג דגוף המעשה ע"י אחרים נעשה ובתוקע לשיר י"ל לא יצא משום דמצות צריכות כונה: והנה הייתי אומר דהנה במס' קדושין נ' דאי' יקריב בעל כרחו ולרצונו כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ש"מ דברים שבלב וכו' שאני התם דניח"ל בכפרה. ועיין ברמב"ם בפ"ב מהל' גירושין שביאר היטב בסברה נכונה דודאי אחרי הכפיה אנן סהדי דניח"ל ועי' בס' קרבן אהרן בפי' לת"כ שם בזה. וא"כ לפ"ז בכל מצוה אף בכפיה אנן סהדי דניח"ל והוי כמו ברצון וחילוק גדול לאיסור בכפיה דהוי ודאי שלא ברצון. אבל באיסורא אף ברצונו בכפיה ליכא מלקות משום דלא עשה האיסור בשלימות לרוע ועי' במס' פסחים בסוגיא דאפשר ולא קמכוין עיי"ש וכיוצא בזה לכאורה יקשה במצוה עכ"פ לא נעשה המ"ע בשלימות משום חסרון המעשה ויהיה כנעשה ממילא לרצונו והתורה צוה על מעשה המצוה. ואם למ"ד מצות א"צ כונה והעשיה העיקר והאיך נאמר להיפוך העיקר הכוונה בלי העשיה: אמנם י"ל ע"ז לפי מ"ש בס' תוס' רי"ד במס' קדושין בסוגיא דשליחות שהקשה למה לא נאמר בכל מצות שבתורה שליחות ותירץ במצוה שבגופו לא מהני שליחות ועי' בקצה"ח שביאר דבריו משום שאינו עושה השליח המצוה באופן חיובו שהמצוה על גופו של המשלח עיי"ש. ומזה בכה"ג דכפאו ואכל מצה דלדעת הרמב"ם הנ"ל ובגמ' כן דהוי אנן סהדי דניח"ל והוי מצד זה שלוחו ובכה"ג דהוי בגוף המשלח ג"כ ובאופן שצוה התורה י"ל דמהני שליחות ג"כ. אולם כל זה במכוין למצוה למ"ד מצות צריכות כונה ובכפאו ישראל דשייך שליחות אבל בסוגיא דאיתא כפאו פרסים דאין שליחות לגוי וגם שלא בכונה יקשה כנ"ל. וכמ"ש לעיל דהכופה העושה אפי' בכפאו שיאכל מעצמו מ"מ רק הכופה הגורם וכעושה המעשה יחשב: ונאמר ע"ז דהנה כמ"ש במקום אחר דמצינו מצות אשר עשיתן המצוה ובנעשו ממילא לא יצא ויש אשר רצון התורה שיעשה הדבר ואפי' בנעשה ממילא יצא. ועי' בס' מחנה אפרים בהל' שלוחין במעקה ע"י גוי עיי"ש מ"ש שם בכה"ג. והנה לדעת הסוברים מצות א"צ כונה לא בעינן במצוה אלא שיעשה המעשה מצ"ע וכדאיתא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וברש"י שם הדמיון לאיסור במתעסק דעכ"פ רצון התורה שלא יבוא האיסור לתוך פיו נעשה יהיה ממילא מ"מ הוי שלא כרצון התורה וחייב. כמו כן במצוה לא בעיא אלא שיעשה הדבר אף שלא היה הגורם והעושה בהדבר. ועי' בר"ן במס' ר"ה ליישב סתירת רבינו במ"ש בשופר דצריך כונה וז"ל דאע"ג בתקיעות שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכו' עיי"ש. ומתעסק בתקיעות שופר דאינו יוצא עי' מ"ש להלן בס"ד בפ"ב מהל' שופר משום דצריך תקיעה מאדם ובמתעסק הוי כתקיעה ממילא בלא אדם עיי"ש. וא"כ לפי זה א"צ לשליחות כלל במצוה ולא כונה. וא"כ לפמ"ש תליא דדבר דלא בעי כונה נראה דא"צ אלא שיעשה המעשה ולא דוקא מצד העושה וא"כ אין צריך לשליחות ג"כ ומשו"ה אפי' כפאו פרסים יצא. וא"כ מיושבים כל הקושיות הנ"ל דקודם דאמרינן כפאו פרסים יצא לא הוי רבא מצי למידק התוקע לשיר יצא דהו"א דוקא בכפאו ישראל ומשום שליחות וכונה דאנן סהדי דניח"ל כמו דידעינן מסוכה ואינו עושה וכו' ומצות צריכות כונה אבל מדמסיק כפאו פרסים וא"כ מוכרח דא"צ כונה ושליחות אמר שפיר זאת אומרת וכו' ואתי שפיר והאי דמוקי בכפאו פרסים ולא בכפאו ישראל דע"ז לא צריכין לשמואל דנדע מיקריב הנ"ל ומחליצה מעושית וכיו"ב ועי' באהע"ז בסי' קל"ד ועל כרחך האי דשלחו מיירי בכפאו פרסים ואתי שפיר כמ"ש: ולמ"ש מובנים דברי הר"ן בדעת רבינו כאן ובהל' שופר. אמנם יש עוד לשום לב על דברי רש"י במס' חולין קל"ב דאיתא סוכה ואינו עושה וכו' וברש"י שם בד"ה כגון שאין בהן חסרון כיס כולו האי עכ"ל. ודבריו סתומים שהרי כופין על קרבן וצדקה וכיו"ב אפי' בחסרון כיס הרבה: וי"ל בכונת רש"י דלכן בחרו באלו דוקא למשל בכל דוכתי משום שאין בהן חסרון כיס הרבה כדאיתא במס' ע"ז מצוה קלה וסוכה שמה. ולא שייך מכין אותו וכו' אלא בשאנו יודעים שאינו חפץ ברצונו אשר לא נוכל לידע בדבר שצריך פיזור רב דילמא אין לו כ"כ. ולכן נקטו כה"ג דהוי חסרון כיס קטן וכל אדם יוכל לקיימו בקל ונראה פשיעתו למנוע ממצוה ולכן מכין אותו וכו': אבל אשר נראה עוד לומר בכונת רש"י הוא. דלכאורה היה נראה דכמה החסרון כיס גדול שייך ביותר כפיה מטעם כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' גירושין להסביר למה מהני כפיה במצוה דתליא ברצון העושה. משום דאמרינן מסתמא ניח"ל לקיים המצוה כדאי' במס' קדושין נ' אלא מאונס מאהבתו לממון יצרו תוקפו למנוע מעשות המצוה ואחרי כי כופין אותו על פיזור ממונו יעשה המצוה ברצון עיי"ש. וא"כ היה נראה בחסרון כיס קטן או היכא שאין חסרון כיס כלל שאין לכופו דהרי נראה שאין ברצונו לקיים המצוה שאין לו חפץ בהמצוה כלל דיקשה לומר משום חסרון כיס מעט או טרחא מעוטא אם ימנע מהמצוה אם יהיה לו חפץ בה ואם לא יחפץ במצוה לא יהני כפיה לטעם הנ"ל לכו"ע. ולכן אמרינן סוכה וכו' דהוי ח"כ מועט ואפ"ה כופין דלפעמים משום עצלות וח"כ מעט ג"כ יצרו תוקפו לחוס עליה וחזקת כשרות לישראל לומר דודאי אינו בועט במצוה עצמה ויהיה ודאי ניח"ל בעל ידי הכפיה ומובן לשון רש"י דמשו"ה נקטו אלו דאפי' אלה כופין ואתי שפיר: גם נדבר עוד בדברי התוס' בענין זה במס' ב"ב מ"ח שהקשו למה בחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דכיון דאמר רוצה אני ניח"ל בכפרה ונימא כופין עד שיאמר רוצה אני ועי' ברמב"ן שם. ועיין בקצה"ח בסי' ט' שכתב לתרץ לפמ"ש בב"י בחו"מ בסי' ר"ה בשם בעל העיטור לומר דוקא אנסהו למכור גמר ומקני אבל אנסהו לקנות לא אמרינן גמר ומקני. וא"כ עולה דהוי לגבוה הוי להקנות וא"צ דעתו אבל חטאות לכפרה הוי לקנות עיי"ש: אבל לענ"ד לא נראה כן דבלא"ה יש להבין אם העיטור מיירי באומר לקנות שכפאו ליתן דמים עבור החפץ לא אמרינן אגב החפץ הקנה הדמים דרק להקנות החפץ עבור הדמים גמר ומקני. ובלתי מובן דהרי הוי ג"כ להקנות דמ"ש להקנות הממון או להקנות החפץ. גם לשון העיטור המובא בב"י וז"ל דוקא אנסוהו למכור אבל לקנות לא אמרינן אגב אונסא גמיר וקני כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי עכ"ל וכונתו בראיה זאת סתומה. ונראה דכונת העיטור כשכופו לזכות לקנות בלבד וסברתו דוקא בכפאו להקנות אע"ג דהוצרך לכופו על ההקנאה מ"מ אח"ז על קבלת המעות דא"צ לכופו דודאי ניח"ל נאמר דניח"ל למפרע עי"ז בהקנאה גופא ג"כ אבל באם כופו לקנות למה נאמר דיכוין אח"ז כיון דחזינן מאי דנאמר דניח"ל אינו רוצה ומה יכריחנו לומר שישנה דעתו אחר זה ממה שדעתו עתה. ומובן הראיה כמו בלא יהיב זוזי דהוי תלוי ויהיב דלא אמרינן אגב אונסא מקני מהאי טעמא דלמה נאמר שירצה אח"ז כיון שנראה שהצריכו לכופו ומ"ש אח"ז מעתה. כמו כן בלקנות הוי מהאי טעמא בגדר זה [ואתיא כמ"ש דאין חסרון כיס גרע דלא שייך לומר שישנה דעתו אחרי הכפיה] וא"כ מ"ש בקצה"ח לומר בחטאת דהוי לקנות משום הכפיה הרי על הכפרה א"צ לכופו ואנן סהדי דניח"ל עוד בזה בודאי ולא הוי הכפיה על לקנות רק הכפיה על נתינת הקרבן דהוי להקנות והבדל בין לקנות ולהקנות בזה בלבד דבלהקנות על קבלת המעות לא הוצרך לכופו אלא על נתינת החפץ ומתוך דניח"ל בזה אמרינן דמקני זה אבל בלקנות על דבר זה כופין אותו שאין רוצה בו ואתי שפיר ועי' בס' מודעה ואונס למהרש"ח דף כ"ז ע"א ובמ"ש לענ"ד במקום אחר בחידושי על הסוגיא דתליוהו וזבין ליישב קושית האבני מלואים בסי' מ"ב מאונס ששותה בעציצו עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בפ"ב מהל' שופר ה"ד בענין מצות אם צריכות כונה עיי"ש:

ה׳

העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא יד"ח. עי' מ"ש לעיל בהל' ברכות פ"ג ה"ד בזה עיי"ש: עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה וכו'. הנה מענין מצה משומרת כתב רבינו כאן ובפ"ח הי"ג ועי' לעיל פ"ה הי"ג שכתב מושמרתם את המצות על שימור מחמץ עיי"ש ויש לספק בפי' שימור לשם מצה אם פי' שיעשה אותם במחשבה לשם מצה בפסח ובזה די או הרי עיקר מצות אכילת מצה לא הוי אלא בלילה הראשון אם צריך לכוין שיעשו אותם לשם מצות חובה דמצוה ועי' בשו"ע בסי' ת"ס ובלתי מפורש בזה ולישנא שהרועים אוכלין ממנה אם צריך שימור לשם מצה של מצוה על כרחך לפרש דמסתמא ע"ד זה עשו אותם וברש"י בכ"ד במס' פסחים דף מ' ע"א בבציקות של עכו"ם וכו' כזית מצה באחרונה כתב ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעי עכ"ל: ובמסכת חולין דף ד' ע"א בד"ה מ"ד וכו' כתב אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוהו להחמיץ ומותרת באכילה מיהא לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד וכו' מידי דהוי בציקות של עכו"ם וכו' עכ"ל עיי"ש בסוגיא דמצת כותי וכיוצא בזה כתב במס' גיטין בסוגיא הנ"ל דף י' ע"א בד"ה ואדם יוצא וכו' משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצה וכו' עכ"ל הנה מלשונו לשם חובת מצה ולשם מצה של מצוה שכתב נראה דבעי שימור לשם מצה דמצוה ושימור לאכול בסתמא לא מהני דמסתברא כיון דעביד שימור שלא יבוא לידי חימוץ הרי דעתו שיהיה מצה ואפ"ה לא מהני משום דלא מכוין למצוה דדוחק לפרש דכותיה עשהו לצורך ימים אחרים שלא לפסח דא"כ לא שייך מחלוקת דאחזיק וכתיבי דאי' שם והנה י"ל דכל מצה לפסח מסתמא לכל ימי פסח ולילה הראשונה דבכלל יוצא במחשבה זאת לבקי בזה ולא לכותי שאין יודע כלל מחיוב דלילה הראשונה וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

אור שמח על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 20,109 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

שורש מצות אכילת מצה מ"ע מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו כו'. עיין להר"ב מש"ל שהביא מה שדרשו בת"כ פרשת אמור ובט"ו יום לחודש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא כו' תו גרסינן התם החדש הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא כו' וכתב הרב ז"ל ותמיה לי מילתא דלמאי אצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה גבי חג המצות או זה גבי חג הסוכות ואנו ממעטינן סוכה ממצה ומצה מסוכה כו' ונראה לומר דאי לא כתי' קרא הזה גבי חג המצות לא הוה ממעטי' כו' ע"ס הלשון וכדבריו ז"ל כת' הרב מעשה חייא בפ"ק דקידושי' וכנר' דאשתמיט מינייהו מ"ש התוס' בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב ד"ה ותהא פרה כו' דכל דאיכ' תרי ק"ו דסתרי אהדדי יש איזה סברא לעשות הק"ו הא' וכיון שהוצרך הכתוב למעטו כדי שלא נעשה הק"ו האחר איצטריך מיעוט אחר ועיין להרב יבין שמועה ד"ב כלל פ"ט שכתב ע"ש הברייתות דמה שהוצרך לתרי מיעוטי הוא מפני שהיינו לומדים אותו במ"מ ולא בק"ו ודברי התוס' דחולין הויין תיובתיה שהרי הם ז"ל הכריחו שם דגבי ק"ו דעגלה ערופה ופרה לאו במ"מ אתייא דהוי מ"מ של מקומות ולא אתי אלא בק"ו ואפי"ה הוצרך תרי מיעוטי וכן בנדון הרב מש"ל הוי כמו מה מצינו של מקומות ודוק ועיין בברכות פרק מי שמתו דכ"א ע"א יע"ש ועיין במציעא דפ"ח ע"ב. ובדין זה מצאתי כתוב למו"ה בעל שער המלך וז"ל כתבתי בנדפס דפ"א ע"ד ליישב דברי הריטב"א דעיקר היקשה לר"ש לא אצטריך אלא לחייב את הנשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב כמו שהקשו התוס' בר"פ לולב הגזול כו' יע"ש. רואה אני שתירוץ זה לא יתכן להרמב"ן שתי' כתי' הריטב"א כמ"ש בספר תומת ישרי' שהרי הרמב"ן ז"ל בפ"ק דפסחים בספר המלחמות גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה כתב וז"ל וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא יע"ש ועיין מ"ש בפ"ח מהלכות חו"מ דפ"ד ע"ג הן אמת שצריך להבין לפי דעתו ז"ל דת"ל דאינו יוצא בו מטעם מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן ז"ל והיה נראה לומר דס"ל להרמב"ן דדוקא גבי לולב הגזול דע"י עבירה באה המצוה אינו יוצא בה י"ח מה שא"כ בטבל דהעבירה היינו הטבל אינו גורם למצוה שתעשה ואדרבא אם היו חולין מתוקני' היה יוצא י"ח בשופי וכמו כן כתבו התוספות בר"פ לולב הגזול דהיינו טעמא דלולב של אשירה לא מפסיל משו' מה"ב משום דאין העבי' גורמת המצוה יע"ש. אלא שלכאורה יש לתמוה עליהם שאחר מ"ש דלולב של אשירה לא מפסיל משום מה"ב הקשו דבמצה של טבל ל"ל הקשה דת"ל משום מה"ב והוא תימא דמצה של טבל נמי אין העבירה גורמת למצוה דומייא דלולב של אשירה וכבר בס' שמע יעקב בקונ' ארעא דרבנן הקשה כן. אמנם אחר העיון קצת הא ודאי בורכא דבשלמ' בלולב של אשירה דלקיחתו אין בו עבירה אלא העבירה היא מה שנעשית אשירה והילכך כשאנו באים לו' דמצות הלולב באה ע"י עבירה שייך שפיר לומר אטו אם לא היו עובדים אותה לא היה יוצא משא"כ בטבל שהטבל בעצמו אינה העבירה דמשום היותו טבל מה עבירה בידו והעבירה היא האכי' והילכך שייך שפיר לומר דע"י העבירה דהיינו אכילת הטבל היא גורמת למצוה שתעשה וזה פשוט עוד היה נראה לי ליישב קו' התוס' דהיקשה אצטריך לר"ש היכא דאין לו אלא מצה של טבל ואינו יכול לתקנו דהו"א ליתי עשה ולידחי ל"ת ולא שייך כאן מה"ב דעביר' מעיקר' ליתא דאתי עשה ודחי ל"ת ועיין בירוש' הביאוהו התוס' בפ"ק דקידושי' הקשו גבי קרא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ כו' דאמאי לא אכלו ישראל שבאותו הדור מצה מן החדש דאתי עשה ודחי ל"ת וצריך לומר דקושיית הירושלמי הלזו אינו אלא לרבנן דר"ש אבל לר"ש אין כאן קושייא כלל דרחמנא מיעטיה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד כנ"ל. ובהיותי בעיר פירנצי אינה ה' לידי שיטת כתיבת יד על מס' פסחים להריטב"א ז"ל וראיתי שם כתוב למר על ברייתא הלזו ה"מ ר"ש היא כו' כת' הרי"ט ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל וקי"ל כוותייהו. ואע"ג דדמי למצוה הבאה בעבירה כתבו התוס' דלא אסרה תורה מה"ב אלא במצוה שבא לרצות והן שופר ולולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום בוצע ורבי' כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתי וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא כשהמצוה מסייעת בקנינה אבל כשאין המצוה מסייעת בקנינה לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה לכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכ' יאוש בעלי' וע"י המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה א"נ שינוי רשות למ"ד דקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דנמצא דע"י המצוה הוא קונה מצה זו דהא אפליגו בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הילכך טבל דעבידתא מעצמה ואין המצוה מסייע לא חשיב מה"ב ושרייא עכ"ל ונראה שזה דעת הרמב"ן ז"ל כנ"ל ודוק.

ג׳

אכל מצה בלא כוונה כו' יצא י"ח. מ"כ להרב המובהק כמוהר"מ ן' אדרת וז"ל כתב מרן כ"מ בפ"ב מהלכות שופר הל' ד' דדעת רבי' דאין צריך כונה לאכילה יע"ש ונ"ל דלמד רבי' חילוק זה מדלא משני תלמודא ביבמות ד"מ ע"א דפריך מאי תרי גווני איכא כו' ואמאי לא משני רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה אוכלה והתוס' שם בד"ה מאי הק' כן ותירצו דא"צ שיכוין לשם מצוה וק"ל שהרי שנינו בר"פ היה קורא אם כיוין לבו יצא ואם לאו לא יצא ומשמע דמצוות בעו כונה ומה"ט כתב רבי' דיצא י"ח דמדלא מתרץ תלמודא כמ"ש וכמ"ד דמצוות בעו כוונה דמחלוקת תנאים הוא וכדאיתא בפרק ע"פ א"כ ש"מ דגבי אכילה שיש בו הנאה לכ"ע יצא י"ח ולפחות הול"ל תלמודא הכי מאי תרי גווני איכא וכי תימא דצריך שיכוין לשם מצוה הניחא למ"ד מצוות צריכות כוונה אלא למ"ד א"צ כונה מא"ל ומדלא קאמ' תלמודא הכי ש"מ דכ"ע מודו דבאכילה יצא ואף דבאכילה נמי יש מחלוקת שם בע"פ דאכל' למצה בלא מתכוון לא יצא לחד מ"ד מ"מ אין הלכה כן אלא הלכה כמ"ד דיצא ותלמודא לא משני כדי לאוקומי קרא אליבא דהילכתא אבל אם תאמר דהלכה כמ"ד לא יצא תימא למה לא מוקי קרא כהלכתא אבל עדיין ק' דנימא דבעלמא אצ"כ באכילה אבל הכא צריך כונה משום דשנה עליו הכתו' לעכב וכדלקמן.

ה׳

אבל אין לשין אותה ביין ובשמן כו'. מ"כ להרב הנז' וז"ל הנה הטור כתב ברס"י שכ"ט שהדובשנין לאו לחם מיקרו ויש לדקדק דלמה לי קרא למעט מצה עשירה בליל פסח מקרא דלחם עוני כדאיתא בפסחים בפרק כ"ש ות"ל דלחם כתיב ומצה עשירה לא איקרי לחם כמו גבי חלה דמצה עשירה פטורה מן החלה משום דלא איקרי לחם.

ז׳

אין אדם יוצא י"ח כו' כגון שאכל טבל כו'. מ"ך להרב הנז' מדברי רבינו משמע דס"ל דלדעת רבנן דר"ש דס"ל דאיסור חל על איסור אינו יוצא י"ח בפסח דאלת"ה א"כ הוו תרי פסקי דסתרי אהדדי דכאן פסק רבינו דאינו יוצא י"ח בטבל והיינו אותה ששנינו בפסחים דאתייא כר"ש דס"ל דאאחע"א והרי רבי' פסק כרבנן בפ"ב מהלכות שביתת עשור דאחע"א אלא ודאי עכ"ל דלרבנן אינו יוצא י"ח בטבל וא"כ ק' דכיון דס"ל דאחע"א א"כ עכ"ל דבטבל (אינו) יוצא י"ח בפסח וכי תימא דטעמא דרבנן הוא משום דהוייא מצוה הבאה בעבירה כמ"ש רש"י שם בדל"ה ע"ב בד"ה דמאי לא כו' א"כ תינח למ"ד דמצוה ה"ב א"א אבל למ"ד דאפשר מא"ל שהרי פלוגתא דאמוראי הוא במסכת סוכה דל"ח ע"א וי"ל כמ"ש שם בד"ה מתוך כו' דהאי פלוגתא אינו אלא במידי דרבנן כגון לולב בי"ט שני אבל במידי דאורייתא מודו כ"ע אך תימא דהתם מייתי משם רשב"י האי דמצוה ה"ב דאינו מועיל וא"כ למה הוצרך הכא רשב"י להביא ראיה על טבל שהרי הראיה זו והטעם מפורש כמ"ש ודע שרבינו ז"ל השמיט דאינו יוצא במ"ע כמ"ש שם דל"ה ע"ב אלמא דס"ל דטבל דמ"ע לא הו"ל כמו שאר טבל דאסור לאוכלו קודם שיפריש מ"ע ואלו הוא כתב בפ"א מהלכות מעשר שני די"ג דטבל דמ"ב ומ"ע הוי כשאר טבל דאסור לאוכלו וי"ל דמה שלא העתיק האי דמ"ב ומ"ע היינו משום דסמך אה' ברכות דאפילו בטבל דרבנן אין מברכין וא"כ אינו יוצא וזה הוי טבל נמי כמ"ש בה' מעשר שני ע"כ מצאתי להרב הנז'.

י׳

נשים ועבדים וקטנים חייבים באכילת מצה כו'. הנה התוספות בקידושין דל"ד ע"ב סד"ה נילף כת' וז"ל וא"ת למאי אצטריך במצה הקש דכל שישנו בבל תאכל כו' בלאו הכי ידעינן שנשים חייבות דאי פטורות למה לי האזר' גבי סוכה אלא ש"מ דנשים חייבות ולהכי אצטריך האזרח גבי סוכה כו' וי"ל דע"כ אצטריך ההקש דאי לא הו"א דהאזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא אצטריך כו' עכ"ל ושמעתי מקשים דמה יענו התוס' למאי דמסיק הש"ס בסוכה דכ"ח דנשים אמעיטו מסוכה מהלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתא דלמה לי הקש גבי מצה דמדאצטריך הלכה למ"מ גבי סוכה ילפינן גבי מצות שחייבות אין מזור לקושייתם ואני חפשתי בספרים ומצאתי להרב שמע שלמה פרשת בא דס"ג ע"א הוקשה לו קו' זו בדברי הרא"ם על הסמ"ג שכתב כדברי התוס' הללו יע"ש. ואשתמיט מיניה שדברי הרא"ם הן הן דברי התו' אות באות. וראיתי שתי' לקו' זו הרב הנז' וז"ל ומה שהקשינו בשמעתין דלמאי אצטרי' ההקש דת"ל מדאצטריך הלמ"מ גבי סוכה למעוטי נשים לאו קושיא היא דבלא"ה מצינן למימר דאצטריך ההקש למימר דהמצה צריכה להיות בדבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה כדדרשינן בפסחים עכ"ל וזו ודאי היא תירוץ לקו' הרא"ם ג"כ דא"כ קשה מה יענה הרב ז"ל שהתוס' לא הונח להם בתירוץ זה והטעם ודאי דעיקר קו' התוס' היתה על תנא דברייתא למה לא למד דין זה שהנשים חייבות במצה מדאצטריך האזר' ולמה הוצרך ללמוד מדין ההקש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא למה לא למד מדאצטריך הלמ"מ גבי סוכה. ולכן נראה לענ"ד דאף קושיא זו מתורצת במ"ש התוס' לקושייתם דאי לאו ההקש הוה אמינא דהלמ"מ אצטריך כי היכי דלא נימא דאזרח אתא לרבויי נשים להכי אתא הלמ"מ לומר דהאזרח בא לרבות גרים ולא נשים ואם כן גבי חמץ הוה אמינא דפטורות משום מ"ע שהזמן גרמא הילכך הוצרך ההקש גבי מצה וגם הלמ"מ גבי סוכ' ודוק. ועפ"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן מלכא כמוהרח"א בספר עץ החיים בפרשת אמור ד"ן ע"א לדברי התוס' דפרק קמא דמגילה יע"ש. ודע דבקידושין דל"ג סע"ב אמרו בברייתא דמצו' עשה שהזמן גרמא כגון ציצית ותפילין הנשים פטורות וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו וז"ל וק"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר"ש דהא דרשינן סמוכים למפטר כלאים בציצית וא"כ נימא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש איתנהו בגדילים תעשה דהא דכוות' דרשי' גבי מצה דאע"ג דהיא מ"ע שהזמן גרמא נשים חייבות בו דאמרי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למדרש מילתא אחריתי גבי ההיא דסמיכותא דרשי הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למדרש ביה למפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצו' עשה שהזמן גרמא נשים פטורות עכ"ל. ותמוהים דבריו דהא גבי הקש דבל תאכל חמץ הא איכא למדרש ביה דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם י"ח מצה כדאיתא בפרק קמא דפסחים ואיך כתב הרב ז"ל דליכא למדרש מילתא אחריתי וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 54,578 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצוה לט לאכול מצה בליל ט"ו לניסן. שנא' בערב תאכלו מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לד' אלהיך מה שביעי רשות דלא כתיב ביה תאכל מצות אף ששת ימים רשות דהוי דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכלו מצות ויצא מן הכלל הכא דכתיב וביום השביעי עצרת ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו כל שבעת ימים דזו היא מדה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שבית המקד' קיים דאיכא פסח בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ומצותה כל הלילה כמו באכילת פסחים דכתיב ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון והיינו לאור הבוקר כדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו דאין אכילה בפחות מכזית והוי בכלל שיעורין הל"מ ואסמכתא זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתי'.

ב׳

בלע מצה יצא דכיון שבלעה בפיו הויה ליה אכילה ויצא בלע מרור לא יצא בזמן בית המקדש דהוי דאוריתא דבעי טעם מרור וליכא. ואם כרכה בסיב וכיוצא בו ובלעה לא יצא כיון דמפסיק הסיב בין המצה לפיו לא מיקרי אכילה. אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו שהרי אכלו. אבל היה נכפה ואכל אם חזר ונתרפא חייב לאכול שאותה אכילה היתה בזמן שהיה פטור מכל המצות דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעש' דבר וכו'.

ד׳

אין אדם יוצא ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יצא בהן ידי חובת מצה ושאר דברים אין יוצא בהן ידי חובת מצה לפי שאין בהן חמץ. העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח דנותן טעם כרוב דאוריתא דחשיב כרוב וראוי להיות חמץ. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו דהויה ראויה לאכילה אין הרועים אוכלים ממנה אינו יוצא שאין זו משומרת למצה דאינה ראויה לאכילה. מצה שנלושה ביין שמן או דבש או חלב אין יוצא בה ידי חובתו דכתיב לחם עוני והאי לאו לחם עוני הוא אבל במים ושאר מי פירות קרינן ביה שפיר לחם עוני. ואין יוצאין בפת מורסין וסובין דלאו פת מיקרי ואנן לחם בעינן. אבל קמח שלא הוציאו הסובין ואמורסן מיקרי שפיר פת ויוצאין בה. וכן פת סולת נקיה ביותר יוצאין בה. ואין אומרים אין זה לחם עוני דהא דבעינן דלא להוי עשיר היינו מחמת דבר אחר אבל מה שהוא מצד עצמו אכתי עוני קרינן ביה.

ו׳

אחד מצה שנאפת בתנור או באלפס ואפילו בקרקע יוצא בה ידי חובתו דלחם הוי. וכן אם לא נאפת אפיה גמורה יוצאין בה כל שאין חוטין נמשכין הימנה בעת שפורסת. ויוצאין ברקיק שרוי דאכתי איכא טעם מצה אבל מבושל ליכא ביה טעם מצה אחר שנתבשלה ולכך אין יוצאין בה.

ז׳

מצה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזל מצה אין יוצא בהן ידי חובתו דהוי מצוה הבאה בעבירה דכתיב אלה המצות וגומ' אם עשיתן כמצותן שלא בדבר האסור הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ואין יוצא ידי חובתו. ולמה שהוא אסור בגופו כטבל ותרומה איכא טעמא אחרינא בגמרא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל וגו' ואיתא כר' שמעון דאין איסור חל על איסור. והכהנים יוצאין בחלה ובתרומ' דלא בעינן מצה שוה לכל אדם דמצות מצות ריבה והן כמצת מעשר שני בירושלם דמצות מצות ריבה. אבל אין יוצאין במצת ביכורים אפילו בירושלים דכתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל המושבות הוא דיוצאין בה יצאו ביכורים שאינן נאכלים בכל מושבות אלא בירושלים דאין להם פדיון. חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו שהיה מחויב תודה אין יוצא בהן דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה הוא דיוצאין בה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ואם עשאה למכור בשוק יוצאים בה דמימלך אי מזביננה ואי לא איפוק ביה אנא והרי הם לשם מצה כדקאמר קרא ושמרתם את המצות.

י׳

נשים חייבות באכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל וגו' והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל עליו חמץ דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות נשים ישנן נמי בקום אכול מצה ועבדים בהקשה דלה לה מאשה. חולה או זקן יוצאין ברקיק השרוי דאיכא טעמא דמצה ואפילו לבריא כדלעיל ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות. מבואר בס"פ ערבי פסחים דמצה בזמן הזה דאורייתא אליבא דרבא וקי"ל כותיה (א"ה ולענין אם אכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא י"ח עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ה מהל' יסודי התורה). ובת"כ פ' אמור גרסינן ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה ת"ל הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ע"כ. תו גרסינן התם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שטעון סוכה ת"ל הזה חג הסוכות זה (חג הסוכות) טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה ע"כ. וכתב הרב קרבן אהרן במאי דשנו בשני הברייתות הללו והלא דין הוא דלזה איצטריך קרא למעוטי משום דאי לאו ק"ו לא הוה אצטריך זה למעוטי דמהיכא תיתי לרבויי. ותמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה. משום הכי כתב קרא זה גבי חג המצות ממשמעותיה דקרא מימעיט חג הסוכות ממצה דהכי קאמר הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ומדאיצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה על כרחך למדנו דאין חג המצות טעון סוכה דאי אמרת בשלמא דאין חג המצות טעון סוכה משום הכי איצטריך קרא למכתב הזה למעוטי חג הסוכות ממצה משום דאי לאו דמיעטיה קרא ה"א שחג הסוכות טעון מצה מק"ו ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. אלא אי אמרת דחג המצות טעון סוכה לא איצטריך הזה דחג המצות למעוטי חג הסוכות ממצה דמהיכא תיתי דחג הסוכות טעון מצה דאיצטריך קרא למעוטי הא ליכא ק"ו כיון דחג המצות טעון סוכה. אלא ודאי מדמיעט קרא חג הסוכות ממצה ע"כ למדנו ג"כ שאין חג המצות טעון סוכה. וכן נמי אי הוה כתיב קרא דהזה גבי חג הסוכות היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאיצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל: ונראה לומר דאי לא כתב קרא הזה אלא גבי חג המצות לא הוה ממעטינן אלא חג הסוכות ממצה אבל חג המצות היינו אומרים דטעון סוכה ומאי דאצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה הוא משום דאי לא כתב קרא הזה גבי חג המצות לא היינו יודעים אם חג המצות טעון סוכה אי לא ואי חג הסוכות טעון מצה אי לא, משום דאם היינו אומרים דאין חג המצות טעון סוכה ע"כ היינו אומרים דחג הסוכות טעון מצה מק"ו ומה אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. ואם היינו אומרים דאין חג הסוכות טעון מצה ע"כ היינו אומרים דחג המצות טעון סוכה מק"ו ומה חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה זה שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה א"כ לא היינו יודעין באיזה מקום נאמר הק"ו אי בחג המצות או בחג הסוכות ואפשר דמספיקא היינו אומרים שחג המצות יהא טעון סוכה וחג הסוכות יהא טעון מצה. ולפי זה אם לא כתב קרא אלא הזה דגבי חג המצות הו"א דקרא לא אתא אלא ללמדנו המקום שנעשה בו הק"ו שלא נעשה אותו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה להכי כתב הזה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. אבל אה"נ שנעשה הק"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה להכי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות ללמדנו שלא נעשה הק"ו לגבי חג המצות ואי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות לבד הו"א איפכא דקרא לא אתא למעוטי אלא שלא נעשה הק"ו לגבי חג המצות אבל אה"נ שנעשה הק"ו לגבי חג הסוכות ונאמר אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה לזה כתב קרא הזה דגבי חג המצות ללמדנו שאין חג הסוכות טעון מצה ולפי זה אצטריכו תרוייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות (א"ה עיין בזה בהלכות שמיטה ויובל כי שם באר"ה ברייתא אחרת דוגמא לזה יע"ש בס"ד):

ב׳

כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא. (א"ה ולענין אם כרך דבר איסור בסיב ואכלו עיין בדברי הרב המחבר בפי"ד מהל' מאכלות אסורות דין י"ב):

י״ב

ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. דין זה יצא לרבינו מהא דאמרינן בירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונשאל הריב"ש סי' ת"ב אם האיסור הוא לבד במצה השמורה לצאת בה או בכל מצה ואם מותר לאכול מצה עשירה. והשיב הא דר"ל בכל מצה היא וזה הוא שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ונראה שם שהיה מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור ואם כן שבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר וכו'. ולא ירדתי לסוף דעתו דלדידיה נמי קשה דלמה היה מתענה היה לו לאכול מצה עשירה. ופי' מכת מרדות מדרבנן כמ"ש ה"ה ועיין בתוס' ריש פ"ד דנזיר שכתבו דהא דמכת מרדות אין לה שיעור הוא דוקא כשמכין אותו על העתיד אבל כשלוקה על מה שעבר אינו לוקה יותר מארבעים יע"ש: שם וכן אסור לאכול ערב הפסח קודם המנחה. (א"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פ"ו מהל' כלי מקדש דין ט'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצות עשה וכו' שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. הכי איתא בפסחים דף ק"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' ורב אחא בר יעקב אמר דרבנן וכו' וכתב התוספות צ"ע בההיא סוגייא דפרק כל שעה דמשמע בין לר' יהודה בין לר' שמעון ס"ל דהוי דאורייתא וכו' וצ"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כראב"י עכ"ל ופי' דבריהם דקאמר בש"ס הך קרא אתא לר"י להך דרשא והך קרא להך דרשא וכן לר"ש כל זה לרבא ואה"נ דלראב"י לרש"י הוא מדרבנן דלא נפקא ליה מקרא דבערב ולפי דבריהם י"ל דא"כ מאי קאמר בש"ס תניא כוותיה והא גם ראב"י ס"ל דאיכא תנא דסובר הכי והיינו ר"י ואיהו דקאמר כר"ש ועוד וכי בפלוגתא דתנאי קמפלגי והכונה בש"ס לפי דבריהם הכי דרבא דקאמר דאורייתא הוא דכו"ע בין לר"ש בין לר"י וראב"י דקאמר דרבנן הוא לר"ש ואהא קאמר דתניא כוותיה דרבא דלכו"ע הוי דאורייתא ממאי דקאמר ת"ל בערב וכו' וא"כ האי תנא ודאי שהוא ר"ש דלר"י נפקא ליה משבעת ימים תאכל עליו מצות ועיין להלח"מ מה שהקשה לרבינו ומה שתירץ ולי נראה במה שהוא דרך רבינו בכמה מקומות דכל שהדין אמת אף דמפיק ליה בש"ס מקרא אחד איהו מייתי מקרא אחרינא ומ"מ אחרי ראות מ"ש רבינו לקמן ה"ד אין אדם וכו' שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והוא מברייתא דף ל"ה יעו"ש ועיין בחידושי הלכות שם דכתב דהוא הדין דהוי מצי למימר לר"י דאתא קרא לדרשא דדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה וכו' אין מקום לק' כלל ועפי"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שהזכרנו וז"ל ומ"מ תימה וכו' יעו"ש ודוק.

ב׳

בלע מצה וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומ"ש הרב המגיד עליו ומ"ש הלח"מ בפי' דברי הראב"ד דהיה לו נוסחא אחרת בש"ס יע"ש ולענ"ד ליתא דא"כ הו"ל להראב"ד להשיגו בחלוקת בלע מצה ולא להמתין עד בבא בלע מצה ומרור.

ה׳

מצה שלשה במי פירות וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ואמנם ראיתי מי שכתב וכו' ועיין להלח"מ שכתב וז"ל יש להקשות על רבינו וכו' וראיתי מי שתירץ ונכון וכ"כ הפר"ח סי' תס"ב וראיתי להרמב"ן במלחמות גבי סוגיית דף ל"ו אין לשין עיסה בפסח וכו' דברים סותרים לתירוץ זה וז"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול ז"ל שהרי הביאו בגמ' ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר"ע ואם בלא מים תיפוק ליה משום דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ואם תאמר לשאר מינין נצרכין הא ליתא כדאתמר לעיל בדריש לקיש דברים שאין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת ואעפ"י שיש במינם חמץ ומצה ואע"ג דאידחי האי סברא במסקנא היינו לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום דאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר דאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש עכ"ל. ודבריו כספר החתום וצריכין ביאור ולענ"ד הכי פירושו וא"ת לשאר מינין נצרכא כלומר וההקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וכו' ר"ל ישנו במינו ואה"נ דבנילושה בשמן וכו' יוצא י"ח הא ליתא מדחזינן לריש לקיש כשעשה ההקש להיפך כל שישנו בשבעת ימים תאכל עליו מצות חייבין על חימוצו כרת ואי לא לא ופוטר במצה עשירה מחימוץ הרי דלא אזלינן בתר המין אלא בתר המעשה אי יוצא י"ח באותה מצה עובר בבל תאכל חמץ ואי לא לא ואף אנו נאמר כן כשנעשה ההקש היפך מזה כל שישנו בבל תאכל חמץ דהיינו דלא נילושה בשמן ישנו באכילת מצה ואי לא לא ואע"ג דאידחי האי סברא מכח ברייתא דהמחהו וגמעו היינו טעמא דאידחיה דקושטא הוא דס"ל להש"ס דלא אמרינן הקש כזה דהחמץ תלוי במצה אלא שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בו משום מצה ברם הסברא דמאי דתלי רחמנא המצה בחמץ הוי גם כשנילושה בשמן דכשם דאינו מחמיץ כך אינו יוצא י"ח כדחזינן לר"ל להס"ד זה נשאר בקיומו ואינו נדחה הא דר"ל אלא משום דהעיקרא לא ס"ל לש"ס דחמץ תלוי במצה ואה"נ דאי הוה ניחא לש"ס ההקש היה עושהו גם כשנילושה בדבר שאינו מחמיץ איך שיהיה נמצא א"כ דברים אלו סותרים לדבריהם. וראיתי להרב הליכות אלי דף ע"ד הקשה קושית הלח"מ משם מהרש"ך והשיא כונת הרב המגיד לכונה אחרת יעו"ש וסיים שהוא חריף וישר ולענ"ד הוא חריף אבל אינו ישר ומה גם דלפי דרכו יוצא דפי' הירושלמי הוא בלש במשקין בלא מים כלל ומלשון הירושלמי שהזכיר הרה"מ לעיל פ"ה ה"כ ז"ל אמר ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא י"ח בפסח צריך שלא יהיו בו משקין משמע שלא יהא תערובת משקין עם מים. וכתב הרא"ש בסוגיין דף ל"ה וז"ל אמר ריש לקיש עיסה וכו' ואסיקנא דטעמיה דמי פירות אין מחמיצין משמע [וכו'] ולקי עליה וה"נ אמרו לקמן אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה וכו' ופי' ר"ת וכו' וכן מוכח פרק כל המנחות עכ"ל וקשה דמלשון זה וה"נ אמרו לקמן וכו' תשרף משמע דר"ל הכי נמי ס"ל דתשרף משום שלא יהא עובר בלאו משום דמחמיץ מיד ואהא הקשה ותירץ משם ר"ת וקשה דא"כ איך מייתי עלה ההיא דמנחות דמסיק דהוא במים והא א"כ מיד מחמיצין וכדקאמר ת"ק תשרף וכן ס"ל לר"ל ואיך מייתי עלה דבר בהפכו ולענ"ד ה"פ דמאי דקאמר וה"נ הוא לומר דאיכא מאן דס"ל דעובר בלאו דחכמים אמרו בהך ברייתא תאפה כלומר בדיעבד או לש וה"ט משום דס"ל דמחמיץ אלא דלאלומי למילתיה הביא מרבן גמליאל דתשרף מיד אבל לעולם ר"ל לא ס"ל הכי אלא כרבנן דצריך ליזהר בו ואהא הקשה ותירץ משם ר"ת והביא מהא דמנחות דמחמיץ אבל לא מיד וההוא תנא ס"ל כחכמים כאן כן נראה לי. עוד כתב הרא"ש שם והשתא לדבריו וכו' עד ועוד נ"ל דליתא וכו' עכ"ל וחוץ שתמהו עליו שדבריו סתרי אהדדי למ"ש ריש פרק אלו עוברין עוד קשה במה שהקשה מההיא דמנחת נסכין וכו' ומאי קושיא הרי"ף פסק כר"ע וההוא תנא לאו ר"ע ואין זו קושיא דההוא תנא מוקי לה בש"ס שם שהוא ר"ע אך קשה במ"ש הלכך נ"ל וכו' עד ועוד נ"ל דא"כ דמוקי לברייתא דמי פירות עם מים ואפ"ה קאמר ר"ע דאין מחמיצין כלל פי' דלא אתי לידי חימוץ ההיא דמנחת נסכין שהוא ר"ע היאך קאמר דאתי לידי חימוץ ונראה לומר בדוחק דלא אתי אלא כלפי הקושיא הראשונה שהקשה על הרי"ף כלומר אי לא הוה הקושיא בתרייתא אבל כלפי הקושיא הב' כתב אח"כ ועוד נ"ל וכו' עוד י"ל בהאי פי' דהרא"ש דמסיק דמי פירות לחודייהו איירי בברייתא וא"כ ר"ג וחכמים סבירא להו דמחמיץ א"כ מאי מותיב במנחות ומי פירות לחודייהו מחמיצין וכו' ומאי קושיא הא איכא תנאי דסבירא להו הכי ומה גם דהלכה כוותייהו. אבל אין לשין אותן וכו'. וכתב הראב"ד אע"ג דתניא וכו' משנאפת עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בירושלמי הביאו הפר"ח סי' תס"ב אמרינן בהדיא בעד התוספתא הלזו דאיירי קודם אפיה וכן קשה על הרב המגיד ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדברי הראב"ד מש"ס דפסחים דף ל"ח ע"ב על ברייתות דתני יכול יוצא י"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוי מצה עשירה וכו' וקאי בין ללחמי תודה בין לרקיקי נזיר דהיה משיחה שלהן אחר אפייתן וכן כל הרקיקין וכמ"ש רבינו פ"ט דמעשה הקרבנות הכ"א ופי"ג ה"ח וא"כ דכל דהתבלין הם אחר אפייה לא חשיב מצה עשירה מאי קשיא להו לש"ס ותיפוק ליה וכו' נימא דמשום רקיקים יהיב בברייתא האי טעמא ואגב נקט חלות תודה כיון דלקושטא דמילתא הדין אמת ואף דנמעט מטעם דהוי מצה עשירה אין קפידא אלא וודאי דס"ל לש"ס דגם אי התבלין הן אחר האפיה חשיב מצה עשירה ממורי הרב יאודה אשכנזי ז"ל ולענ"ד חישבתי דרכי לתרץ דמ"ש רבינו שם ברקיקין דהשמן היה אחר אפיה אינו מוסכם וכ"כ יראה לי יעו"ש וא"כ מ"ש רש"י ד"ה ות"ל וכו' דהא נילושה בשמן עכ"ל לאו אלחמי תודה קאי אלא גם לרקיקין והראב"ד ס"ל כרש"י וזהו שכתב הראב"ד ההיא וכו' משנאפית כלומר משא"כ להרמב"ם דאי אפשר לישב הכי דלדידיה אף לאחר אפיה חשיב מצה עשירה וא"כ קשיא ליה התוספתא מ"מ קשה דא"כ הו"ל להראב"ד להשיגו שם אלא וודאי דמשמע דמודה לו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

ה׳

העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה, מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו, אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואין אומרין בה אין זה לחם עוני. השגת הראב"ד העושה עיסה מן החטים וכו', נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי א"פ ויאכלנו עכ"ל. עוד כתב הראב"ד מצה שלשה במי וכו', אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באילפס ההיא שתבלה משנאפית עכ"ל. מקור לדברי הרמב"ם הביא המ"מ ממתניתין במס' חלה דקתני העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וכו', ובמה שכ' הראב"ד והוא שיש בה דגן בכדי אכילת פרס, הביא בשם הרמב"ן שאפילו אין בה כזית בכדי א"פ והטעם לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין האורז וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא, וכן הוא בירושלמי וזהו דעת רבינו עכ"ל. ונראה לבאר דברי הרמב"ם והראב"ד בהקדם קושית אדמו"ר גאון ישראל הגר"ח זצ"ל שהקשה דהלא הא דאין יוצאין במצה של אורז מבואר בפסחים דף ל"ה ע"א משום דאינן באין לידי חימוץ וכל שאין בו משום בל תאכל חמץ אין יוצאין בו ידי חובתו א"כ הכא גבי חטים ואורז כיון דחזינן דהם נגררין לענין אכילת מצה שיוצאין גם באורז ומצטרף להחטין לכזית מצה מסתמא חייב עלייהו גם משום בל תאכל חמץ והרי בפ"א מהלכות חמץ כתב הרמב"ם דאין חייבין משום אכילת חמץ אלא כשהתערובות יש בהם כזית בכדי אכילת פרס ולא חילק בין אורז לשאר מינין וש"מ דליכא שום חילוק בין חטים ואורז לשאר תערובות וא"כ יקשה היאך יוצאין בהם ידי חובת מצה אפילו לסברת הירושלמי דהאורז נגרר אחר החטים כיון דעכ"פ לענין חמץ לא מהני הך סברא דגרירה והאורז אינו מחמיץ ובעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס לענין חיוב משום חמץ וא"כ גם לענין לצאת בו חובת מצה הוי לן למימר דבעי דוקא כזית בכדי אכילת פרס וכשיטת הראב"ד. אכן יש לחקור אהא דאמרינן שם בפסחים דף ל"ה הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ ארשב"ל וכו' אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצא אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון אם הוא דין על העיסה בפרט דהיינו שאי אפשר לצאת בכזית מצה אם לא היה לו באפשר קודם אפיתו לבוא לידי חימוץ או דאפשר דהוא דרשת חז"ל רק למילף מאיזה מינים יוצאים במצה וילפינן שאין יוצאין אלא מחמשת המינים דאלה המינים לבדם יוצאים בהם ידי חובת מצה וקרויים לחם, דהא חזינן דילפינן גם גבי חלה דאין חייבין בחלה אלא מחמשת המינים וילפינן זה מג"ש לחם לחם ממצה, ואם הוא כדברינו דהילפותא מדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה הוא על המינים הוי שפיר דכיון דלא ידעינן מהו לחם ואפשר נימא דעושה עיסה מקטנית ושאר דברים הוי ג"כ לחם ולזה ילפינן מג"ש דמצה דכיון דבמצה אשכחינן דגלי לן קרא דבעינן מינים הראויים להחמיץ אמרינן דממילא אלה המינים לבד קרויים לחם ולא יותר, אבל אם נימא דאין זה ילפותא על המינים שנדע מאיזה מינים ראוי לעשות מצה אלא דהוא דין מיוחד דעיקר העיסה שנעשית ממנה מצה תהי' ראוי' להחמיץ א"כ מה שייך זה לחלה, אלא דמ"מ אין זה ראיה ואין להוכיח מזה דהא גז"ש הוא ולא מה מצינו וג"ש הוי כמו גזה"כ ואפשר דגם בחלה בעינן ראוי לבוא לידי חימוץ, והנה בדף ל"ה ע"ב אמרינן דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב בל תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו ידי חובת מצה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, והנה כפי האופן הראשון דבעינן כל כזית וכזית שיהיה ראוי להחמיץ ושאינו יוצא בכזית מצה אם לא היה ראוי להחמיץ מקודם א"כ שפיר מובן הך דרשה דדין הא' דבעינן שיהא הכזית מצה ראוי מקודם להחמיץ ושגם היה ראוי שיתחייבו עליו משום בל תאכל חמץ, אכן לאופן הב' דאין זה דרשא אלא על חמשת המינים דאין יוצאין ידי חובת מצה אלא מחמשת המינים אבל אם יהיה מציאות שיהיה מצה ממין דגן ומ"מ לא היתה ראויה להחמיץ שפיר יוצאין בה ידי חובת מצה דאין זה דין על כזית מצה בפרט אלא ילפותא על המינים שנדע איזה מינים ראויים למצה א"כ אמאי אינו יוצא במצה של טבל כיון דאפי' אם הכזית מצה לא היה ראוי להחמיץ כלל ג"כ לא איכפת לן ומחמשת המינים הא הוי, ולכן ע"כ עלינו לבאר לפי זה דהך דרשה דאין יוצאין במצה של טבל והך דרשה דאין יוצאין במצה של אורז ודוחן אינו חדא ושייכים זו בזו כמו שכתבנו למעלה דחד דינא הוא דבעינן שהמצה שהוא יוצא בה היתה ראויה להחמיץ מקודם אפיתה וגם היו חייבין עליו אם החמיצה משום בל תאכל חמץ אלא דשני דינים הם ולא שייכי חדא בחברתה והם דינים מיוחדים דהך דינא דבעינן שיהא ראוי להחמיץ זה לא הוי ילפותא אלא על מיני דגן דבעינן דוקא מחמשת מיני דגן ולא שארי מינים אבל אם יהיה מציאות דיעשה עיסה במיני דגן ולא תהיה ראויה להחמיץ שפיר יוצאין בה, והך דינא דאין יוצאין במצה של טבל הוא דרשה אחרינא והוא שיהיה אוכל של היתר באופן שאם היה חמץ היו חייבין עליו משום בל תאכל חמץ והוא דין על כזית מצה שיהי' באפשרי לחול עליו דין בל תאכל חמץ, אבל זה אינו דין דבעינן שיהיה ראוי מקודם להחמיץ דזה לא צריכנן ואין זה דין אלא על מיני דגן ואינו תנאי במיני דגן גופא שיהיה ראוי להחמיץ רק הוא דין בפ"ע דבעינן שאם היה חמץ שיהיה שייך בו דין חמץ וזה הדין הוי על כל כזית מצה, ובאמת יש להוכיח דהוא דין מיוחד ולא שייכא בדרשא הראשונה דאם נימא דחדא דרשא היא א"כ גם לגבי חלה העושה עיסה מטבל יהיה פטור מחלה, ואם יתקן אח"כ הטבל לאחר אפית החלה ואפי' אם שייך חיוב חלה אח"כ איך יהיה אם יפחות אח"כ משיעור חמשת רבעים קמח וא"כ יהיה פטור אח"כ מחלה כיון דילפינן בג"ש לחם לחם ממצה, וע"כ דזה פשוט דדין ילפותא דילפינן ממצה לחלה אינו אלא על דרשא ראשונה דבעינן מין ראוי לבוא לידי חימוץ אבל לא על דין דאין יוצאין במצה של טבל וא"כ אינם תלויים הדרשות זה בזה ועל כרחנו נאמר דאף דהם מפסוק אחד מ"מ הם שני דרשות מיוחדות וכל דרשה הוא כפי שנראה לחז"ל למידרש מהקרא ולכן אף דילפינן תרווייהו מפסוק א' בל תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מ"מ הם שני דינים מיוחדים דחדא דרשה הוא דבעינן שיהיה מין ראוי בפועל להחמיץ ומזה ילפינן גם לחלה וכן לחדש וכן לענין לקצור לפני העומר כדאיתא בפ"ק דחלה, ומצינו למימר בפשיטות דאינו אלא הלכה מאיזה מינים, ועוד ילפינן מזה דאינו יוצא ידי מצה אלא אם הוא אוכל של היתר שראוי להיות בזה איסור חמץ אם היה חמץ וזהו דין מיוחד במצה ולא שייכא לשאר דינים כלל. והנה הרמב"ם בהלכה הנ"ל כתב מצה שנילושה במי פירות אדם יוצא בה ידי חובת מצה וכתב ע"ז המ"מ דיש מי שכתב שאינו יוצא במצה שנילושה במי פירות בלבד אלא אם תערובות מים לפי שמי פירות אינן מחמיצין וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה, ולכאורה מדסבר הרמב"ם דיוצאין במצה הנילושה במי פירות בלבד ולא ממעטין אותה מדין דבעינן באין לידי חימוץ מוכח דסובר רבינו דהא דילפינן מלא תאכל חמץ דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובת מצה לא הוי הילפותא על העיסה שתהא ראויה להחמיץ דא"כ למה פסק דיוצאין במצה הנילושה במי פירות הא אינה ראוי' להחמיץ אלא הילפותא לא הוי רק על המינים דאין יוצא ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין למעוטי אורז ודוחן דאינן ממין הראוי לבוא לידי חימוץ, אבל אם הוא רק מחמשת המינים לא איכפת לן אם העיסה אינה יכולה להחמיץ, והנה פליגי הרמב"ם והיש מי שאומר המובא במ"מ דהרמב"ם סבר דהילפותא הוי רק על המינים דיהיה ראויים להחמיץ ועל העיסה לא איכפת לן אם ראויה להחמיץ או לאו ויש מי שאומר סבר דבעינן שהעיסה בעצמה תהא ג"כ ראויה להחמיץ ולכן בעיסה הנילושה במי פירות בלבד כיון דאינה יכולה להחמיץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה. אמנם באמת קשה סברת הי"א דאמאי אין יוצאין במצה שנילושה במי פירות בלבד משום דאינה ראויה לבוא לידי חימוץ ומאי איכפת לן שנילושה במי פירות הא היתה ראויה להחמיץ ע"י שנטיל בה ג"כ מעט מים ומה לנו כשנאפית בלא מים הא אנן לא בעינן רק שתהיה ראויה לבוא לידי חימוץ קודם אפיתה דלאחר אפיתה לעולם אינה באה לידי חימוץ וקודם אפיתה היתה ראויה להחמיץ ע"י מים, וצריך לומר די"א סברי דדין הוא דצריכנן דהמצה כמו שהיא תהא ראויה לבוא לידי חימוץ קודם שנאפית דהא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ הוא דין על העיסה כמו שהיא שתהא ראויה לבוא לידי חימוץ מאליה אם נשהה אותה, ואף שזה דוחק קצת עכ"פ מוכרח לומר כן, וא"כ לפי"ז לא מוכרח מידי מש"כ דהרמב"ם סובר דהא דבעינן ראוי לבוא לידי חימוץ הוא דין על המינים שתהא מחמשת המינים ולא על העיסה מדסובר דעיסה שנילושה במי פירות יוצאין בה ידי חובת מצה דנוכל לומר דבאמת הוי דין על העיסה שתהא ראויה להתחמץ והא דיוצאין במצה שנילושה במי פירות הוא משום דהא ראויה להחמיץ העיסה גופא ע"י מים ולא ס"ל סברת הי"א דבעינן שתהא ראויה להחמיץ מאליה כמו שהיא דהא אפילו חימוץ ע"י דבר אחר ג"כ מיקרי חימוץ וגם באורז ודוחן אם היו ראויים להחמיץ ע"י דבר אחר ודאי היו יוצאין בהם ידי מצה אלא דא"י להחמיץ בשום אופן ולכן שפיר יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות משום דהיתה ראויה לבוא לידי חימוץ ע"י מים ואין לנו ראיה דהא דבעינן ראוי לבוא לידי חימוץ הוא דין על המינים ולא על העיסה כש"כ. והנה הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה הלכה ב' כתב דעיסה הנילושה במי פירות אין חייבין על חימוצה ומותר באכילה וא"כ צ"ל דמי פירות עם מים ע"כ לא הוי אלא חמץ נוקשה כמו שהוכיחו בתוס' דף ל"ה מההיא דר"ל דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, וכ"כ המ"מ במקומו עיי"ש בתוס' ורש"י ור"ן, והנה הרמב"ם משמע דסובר דחמץ נוקשה לא הוי רק מדרבנן דכשהביא הך משנה דואלו עוברין בפ"ב מהל' חמץ ומצה לא הזכיר רק חמץ ע"י תערובות דלוקין עליו ולא הזכיר שם הנך דחמץ נוקשה וכ"כ הלח"מ בפ"א מהל' חו"מ ה"ו, א"כ עיסה הנילושה במי פירות אינה יכולה לבוא לידי חימוץ דהא אף אם תתחמץ לא תהיה אלא חמץ נוקשה, וא"כ מוכח מש"כ דהרמב"ם סובר דהא דדרשינן מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דבר שאינו יכול לבוא לידי חימוץ אינו יוצא בו ידי חובת מצה הוא רק דין דבעינן דהמינים יהיה ראויים לבוא לידי חימוץ והיינו מהנך ה' המינים אבל לא דהעיסה תהא ראויה לבוא לידי חימוץ דאל"כ אמאי פסק דיוצאין במצה שנילושה במי פירות הא אינה ראויה לבוא לידי חימוץ לעולם דאף אם יטילו בה מים הא גם אז לא תהיה רק חמץ נוקשה דהוי רק דרבנן (ולפום רהיטא נראה דאפילו אם חמץ נוקשה הוי דאורייתא מ"מ עיסה הנילושה במי פירות הוי אינו ראוי לבוא לידי חימוץ דהא האי קרא דלא תאכל עליו חמץ מיירי בחמץ גמור וחמץ נוקשה אם הוי דאורייתא ילפינן לה מכל מחמצת לא תאכלו ואינו חייב על חמץ נוקשה אלא מלקות) עכ"פ עיסה הנילושה במי פירות הוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ וא"כ מוכח כדברינו דהרמב"ם סובר דהילפותא לא הוי רק על המינים וכנ"ל, ובמש"כ נראה דפליגי הרמב"ם והי"א כש"נ. אמנם עדיין קשה מאד על המ"מ דהביא דברי היש מי שכתב דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה אם לא בתערובות מים וכתב ע"ז ודבר נכון הוא וקשה ואמאי יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות בתערובות מים והלא בפ"ה מה' חו"מ הסכים לדברי הרמב"ם דעיסה הנילושה במי פירות אינו חייב על חימוצה ומותרת באכילה וא"כ מוכח דמי פירות עם תערובות מים לא הוי רק חמץ נוקשה כנ"ל ולכאורה משמע בהמ"מ דסבר כדעת הרמב"ם דחמץ נוקשה דרבנן הוא, ואף אם הוי דאורייתא עדיין יקשה כש"כ דחמץ נוקשה לא נפקא אלא מכל מחמצת ולא משום בל תאכל חמץ, וא"כ אמאי יוצאין בעיסה הנילושה במי פירות בתערובות מים הא אינה ראויה לידי חימוץ גמור דלא הוי רק חמץ נוקשה ובלח"מ הביא שהק' על היש מי שכתב דאמאי ממעטינן בפסחים דף ל"ו עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דאינו יוצא בה משום דכתיב לחם עוני הא מפקינן לה מהקישא דלא תאכל עליו חמץ עיי"ש שתירץ דאיירי בלשה במים ובמי פירות, אבל לפי דברינו הא גם ע"י מים לא תהא רק חמץ נוקשה כנ"ל וא"כ הדרא קושיתו ומאי איצטריך למעוטי מלחם עוני. והנה אח"כ מצאתי כי מש"כ דהילפותא מלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות אפשר דלא קאי רק על המינין שיהיה מחמשת המינין איתא להדיא כן במהר"ם חלאוה שכתב על מצה שנילושה במי פירות דמאי איריא משום מצה עשירה תיפוק לן דדברים שאין באין לידי חימוץ אין אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח, ואפילו תימא דדברים לאו דוקא אלא מינין אכתי לא סגי דתיפוק לן דצריך שמירה לשם מצה והכא לא צריך ולעכב נמי אמרינן הכי דגרסי בירושלמי יכול יוצא אדם ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור עכ"ל הרי מבואר להדיא כדברינו, ועל כן נראה דמה שכתב המ"מ בשם מי שכתב דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה משום דאינו מחמיץ וכל שאינה ראויה לבוא לידי חימוץ אין אדם יוצא בו י"ח אין כונתו משום דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ כמו שמפרש הלח"מ, אלא כונתו משום דבעינן מצה שצריכה שימור כדילפינן מקרא ושמרתם את המצות וכדאיתא בירושלמי הנ"ל וזו הא אינה צריכה שימור וניחא עתה מה שהקשינו בראש דברינו דאמאי אינו יוצא בעיסה הנילושה במי פירות בלבד הא ראויה להתחמץ ע"י מים דודאי משום הך דינא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ ודאי היו יוצאין בה גם היכי דנילושה במי פירות דהא ראויה להתחמץ ע"י מים אלא דאנן בעינן מצה שצריכה שימור שלא תתחמץ כדאיתא בירושלמי וזו שנילושה במי פירות אין צריכה שימור דהא אינה מחמצת והרמב"ם יסבור דזהו גופא חשיב צריכה שימור מה שצריכה שימור שלא יפלו בה מים ולא דמי לרבוכה דממעטינן בירושלמי מושמרתם את המצות דהתם כיון שעלתה במים רותחין שוב אינה מחמצת בשום אופן ואינה צריכה שימור והשתא א"ש מה שהקשינו דאמאי יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות ותערובות מים והא לא הוי רק חמץ נוקשה, דהנה יש לחקור הא דחמץ נוקשה אינו רק מדרבנן אם זהו רק לענין אם הוא חמץ או לא בזה אמרינן מדרבנן הוא חמץ ולא מדאורייתא אבל לענין מצה ודאי לא הוי מצה מדאורייתא או דלמצה נמי אינו פסולה אלא מדרבנן, ובאמת היא בעיא מפורשה בחולין דף כ"ג אי נוקשה הוי ברי' לא חמץ ולא מצה או דהוי ספיקא ועלתה בתיקו, והנה בעיא זו לא הוזכרה ברמב"ם, וי"ל דנפשוט בעיא זו מסוגיא ערוכה במנחות דמוכח מסתמא דהש"ס דקיי"ל דנוקשה לא הוי מצה מדאורייתא דאיתא במנחות דף נ"ג מנין לכל המנחות שבאות מצה וקאמר בגמ' לא תאפה חמץ מתקיף לה ר"ח ואימא ל"ת חמץ אלא שיאור שיאור דמאן וכו' אלא דר"י דלר"י דהיינו חמץ נוקשה משום דלא הוי חמץ והשתא דילפינן דבעינן מצה פסול חמץ נוקשה וא"כ ע"כ מוכח מכאן דהא דחמץ נוקשה לא הוי רק דרבנן הוא לענין חמץ גרידא אבל מצה לא הוי מדאורייתא דהא קאמר מלא תאפה חמץ לא נוכל למילף דנוקשה פסול ומהא דכתיב בקרא מצה מקשה דאימא דאינו אלא לכתחילה ולא לעכב וע"ז מביא ראי' דשנה עליו הכתוב לעכב וכיון דכתיב בקרא לעכובא דבעינן דוקא מצה כבר ידעינן בודאי דנוקשה פסול אלמא דנוקשה לא הוי מצה מדאורייתא ורק לענין חמץ הוא דרבנן, ואם היינו אומרים דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה משום דאינו ראויה לבוא לידי חימוץ ודאי היה קשה א"כ אמאי כשר בתערובות מים והא לא הוי רק חמץ נוקשה ואנן הא ילפינן מלא תאכל עליו חמץ דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ ובודאי דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ גמור מדאורייתא, אכן השתא במה שביארנו דכונתם הוא משום דאינה צריכה שימור לשם מצה א"כ בתערובות מים נמי צריכה שימור לשם מצה דאף דאינה צריכה שימור משום דין חמץ דאף אם תתחמץ לא תהא רק חמץ דרבנן אבל מצה ודאי לא תהיה מדאורייתא ושפיר צריכה שימור שתהיה מצה והוי בדין ושמרתם את המצות ושפיר יוצאין בה, (והלח"מ הבין דברי המי שכתב כפשוטן משום דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ מדרשה דלא תאכל עליו חמץ ולכן תירץ ע"ז כנ"ל דכיון דהמים גורמים לה שלא תחמיץ מיקרי ראוי לבוא לידי חימוץ ואין בזה משום הדרשה דלא תאכל עליו חמץ, אבל לפי"ד אינו כן דכונת הי"א הוא כדברי המהר"ם חלאוה משום דבעינן מצה הצריכה שימור) ומדויק היטב לשון הי"א וז"ל המ"מ אמנם ראיתי מי שכתב שא"י במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובות מים לפי שאנו צריכין שימור מחמץ וכל שאינו מחמיץ א"י בו ידי מצה עכ"ל, אשר לפי הבנת הלח"מ אינו מדוקדק הלשון לפי שאינו צריכין שימור מחמץ ולפמש"כ מדויק שפיר. היוצא לנו דהא דס"ל להי"א והמ"מ דעיסה הנילושה במי פירות בלבד אינו יוצא בה משום דבעינן מצה הצריכה שימור לשם מצה וזו כיון שאינה מחמצת א"צ שימור ובתערובות מים להכי יוצאין בה משום דצריכה שימור לשם מצה שלא יהיה חמץ נוקשה דלא הוי מצה מדאורייתא כנ"ל אבל משום הא דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ לא תיפסול עיסה הנילושה במי פירות לבד דהי"א והמ"מ ג"כ סברי כמש"כ דהך דרשה דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ אינו רק על המינים ולא דין על העיסה ולהכי שפיר סברי דתערובות מים יוצאין בה אף דלא הוי רק חמץ נוקשה ולא מיקרי באין לידי חימוץ דבאמת לא איכפת לן אם העיסה אינה ראויה לבוא לידי חימוץ כיון דהילפותא לא קאי רק דבעינן מצה מחמשת המינים ואתי נמי שפיר מה דממעטינן עיסה הנילושה ביין ושמן ודבש משום דכתיב לחם עוני וקשה תיפוק לן מלא תאכל חמץ דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ וע"כ כנ"ל דלא איכפת לן אם אינה ראויה לבוא לידי חימוץ, וזה אין להקשות לפי מאי דילפינן דבעינן מצה הצריכה שימור מקרא דושמרתם את המצות א"כ אמאי איצטריך למעט אורז ודוחן משום דאינן באים לידי חימוץ וילפינן לה מלא תאכל חמץ דבעינן באין לידי חימוץ תיפוק לן דבעינן צריכה שימור וכיון שאינן מחמיצין א"צ שימור דז"א משום דהילפותא דושמרתם את המצות אינו רק דבעינן שהמצה שיוצא בה תתקיים בה מצות שימור אלא דאמרינן דהוי נמי לעכב, וא"כ אם עשו מצה מחטין ודוחן אף דעל הדוחן לא בעינן שימור דהא אינו מחמיץ מ"מ החטין צריכין שימור וא"כ אם עשו משניהם מצה הלא היה בדין דיוצא בה דהא המצה היתה צריכה שימור על החטין אבל השתא דילפינן מלא תאכל חמץ דאינו יוצא במצה אלא א"כ הוא מדברים הבאים לידי חימוץ ודברים שאינם ראוין לבוא לידי חימוץ פסולין למצה משום שאינם ממינים הראויים למצה וא"כ אם עשו מצה מחטין ודוחן ודאי אינו יוצא בה דהא הדוחן אינו ראוי להחמיץ ופסול למצה. ועתה נראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי במש"כ אם הא דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ הוא דין על העיסה דצריכנן דתהא ראויה להחמיץ ואם לאו א"י בה או דין הוא רק על המינים דצריכנן חמשת המינים למעוטי אורז ודוחן אשר זה הוא גם ספיקו של המהר"ם חלאוה, דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה פסק דעיסה שנילושה במי פירות מותרת באכילה דמי פירות אין מחמיצין וא"כ מי פירות עם תערובות מים לא הוי רק חמץ נוקשה וכנ"ל ולפי"ז מוכח מהך ברייתא דממעטינן עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש משום דכתיב לחם עוני דהדרשה דלא תאכל עליו חמץ לא קאי רק דבעינן מחמשת המינים דאם דהדרשה הוא דין על העיסה א"כ אמאי איצטריך קרא דלחם עוני למעוטי עיסה שנילושה במי פירות תיפוק ליה דהוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ דמי פירות אין מחמיצין ואף שהיא ראויה להחמיץ ע"י שיטילו בה מים או דהברייתא מיירי בתערובות מים מ"מ הא לא הוי רק חמץ נוקשה דהוי דרבנן לדעת הרמב"ם - ואפילו אי הוי דאורייתא ג"כ אפשר דלא מהני כנ"ל - וא"כ הוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ ואמאי איצטריך קרא דלחם עוני וע"כ מוכח מזה דהילפותא דל"ת חמץ אינו רק על המינים וא"כ שפיר כתב הרמב"ם העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בזה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והשמיט הך דינא דכזית בכדי אכילת פרס וכמו שכתב המ"מ בשם הרמב"ן דמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז דהך דינא דגרירה ע"כ צ"ל דאינו מועיל רק לענין שיבטל ממנו דין אורז שפסול למצה ונחשב לחטין לפי שנגרר אחר החטין אבל זה ודאי דהאורז אינו מחמיץ דהא אינו ממין המחמיצין ולהכי פסק הרמב"ם גבי תערובות חמץ לחייב כרת אם עשה עיסה מן החטין ומן האורז דבעי כזית בכדי אכילת פרס דהאורז הא אינו מחמיץ וכל משהו אורז אף דנגרר אחר החטין ובטל ממנו פסולה מה שאינו מחמשת המינים ונחשב כחטין וכיון דהוי מחמשת המינין לא איכפת לן תו אם אינו מחמיץ דהילפותא לא קאי רק דבעינן מהנך מינים המחמיצים וקיי"ל דחמשת המינים מחמיצים ואם אירע באופן דאינו מחמיץ מה בכך כיון דהוי מחמשת המינים, אבל לענין חמץ בודאי אורז אינו מחמיץ ובעינן כזית בכדי אכילת פרס. ולפי מה שבארנו לעיל דהמ"מ סבר נמי כהרמב"ם דהילפותא לא הוי רק על המינים, ובעיסה שנילושה במי פירות בלבד דאינו יוצא בה י"ח הוא מטעם דבעי שימור מחמץ וילפינן לה מושמרתם את המצות, לדעתו ג"כ שפיר יוצאין במצה מחטין ואורז אף בלא כזית בכדי אכילת פרס, אבל הראב"ד לטעמו סבר דהילפותא הוא דין על העיסה דבעינן שהעיסה תהא ראויה להחמיץ דהא איהו ס"ל בפ"ה הל' ב' דמי פירות נהי דאין עושין חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי לאסור עיי"ש וא"כ מצי למימר דמי פירות עם תערובות מים הוי חמץ גמור ולפי"ז ליכא שום הוכחה ממה דדרשינן בעיסה שנילושה במי פירות דאינו יוצא בה משום דכתיב לחם עוני ולא ממעטינן לה מלא תאכל עליו חמץ דהילפותא קאי על המינים דאיכא למימר שפיר דהילפותא קאי על העיסה ובאמת בעינן דתהא ראויה להחמיץ והא דאיצטריך הך מיעוטא דלחם עוני משום דמצה הנילושה במי פירות ג"כ ראויה לבוא לידי חימוץ ע"י תערובות של מים דהוי חמץ גמור וכיון דהילפותא הוא דין על העיסה א"כ מצה שנעשית מחטין ואורז הרי האורז אינו בא לידי חימוץ וא"י לצאת בו אלא כמו שכתב והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס. ואולי יש לומר לפימש"כ הכ"מ בפ"א מה' חו"מ הל' ו' במחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם בחמץ ע"י תערובות וכתב שם הכ"מ דהרמב"ם והראב"ד פליגי גם בכזית בכדי אכילת פרס דהרמב"ם פסק כר"א וגם על כזית בכא"פ אינו חייב אלא מלקות משום כל מחמצת לא תאכלו דלא תאכל חמץ מיירי בחמץ בעין והראב"ד פסק כרבנן דעל כזית בכא"פ חייב כרת מל"ת חמץ א"כ לפי משכ"ל דאף אם חמץ נוקשה הוי דאורייתא מ"מ לא מיקרי ראויה לבוא לידי חימוץ כיון דנפקא לן חמץ נוקשה מכל מחמצת והא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ נפקא לן מל"ת חמץ דאיירי בחמץ גמור וא"כ בעיסה מחטין ואורז אף החטין ג"כ לא הוי ראויין לבוא לידי חימוץ דהא אף אם נתחמצו לא יהיה רק חמץ ע"י תערובות דילפינן לה מכל מחמצת לדעת הרמב"ם ולא מל"ת חמץ ואינו חייב כרת, וא"כ מוכח לפי דעתו ממתני' דחלה דהעושה עיסה מן החטין ומן האורז דיוצא בה י"ח בפסח דהילפותא דלא תאכל חמץ לא קאי רק דבעינן חמשת המינים דאל"ה גם בכזית בכדי אכילת פרס לא א"ש דהחטים גופייהו לא הויין ראויין לבוא לידי חימוץ דאם אף יתחמצו לא הוי בכלל ל"ת חמץ וכיון דמוכח דהילפותא לא קאי רק על המינים א"כ מהני אף בדליכא כזית בכא"פ, אולם הראב"ד לטעמו דפסק דחמץ ע"י תערובות בכזית בכא"פ חייב עליה מבל תאכל חמץ א"כ לדידיה לא מוכח מידי דהילפותא קאי על המינים ושפיר קאי על העיסה ומ"מ יוצאין במצה מחטין ואורז דהא מיירי בכזית בכדי אכילת פרס ובכה"ג חייבין לשיטתו משום ב"ת חמץ ולכן פסק לשיטתו גם במצה דבעינן כזית בכא"פ.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

א׳

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה. וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי"ל כר"ע מחבירו ואע"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו עכ"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ"ו דמנחות והובא ברא"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי"ט בפי"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:

ג׳

אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע"כ. וכבר כתב בעל לח"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג"כ מדברי רבינו והרע"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ"ב) על אביי ע"ש: ותדע דעל כרחין צ"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר"ה (דף כ"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ד ע"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ"ש התוס' בר"ה (דף כ"ח סוף ע"א) ודלא כהרא"ש. ועכ"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר: ועל פי זה יש לקיים ג"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) דא"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו"ע. ולפי מש"כ לק"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא"כ שפיר י"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס"ד: אך מ"ש הכס"מ בהלכות שופר בשם הר"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע"ה והובא במג"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ה ופ"י דשגגות ובהראב"ד והרה"מ פ"א דאיסורי ביאה. וא"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע"פ שאנסוהו: ויש להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב"ב (דף מ"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה: וע"פ מה שכתבתי בכוונת הר"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג"א מדברי הר"ן הללו על מ"ש באו"ח סי' ר"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ"ש לק"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:

ז׳

אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו. ועיין בלח"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ"ש רש"י והר"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו. ואפשר דטעמו משום דסבר כמ"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ"ח ע"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא"כ אפשר דקיי"ל כן. [גם אפשר דקיי"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]: ומה שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג"כ לאחר הדיבור ואע"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי"ל לפי מ"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ"ז י"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ"ש: ועפ"ז אתי שפיר ולק"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חזרה לעניין דחיה. ולק"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע"פ שנישנית לאחר הדיבור ג"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג"כ מ"ש הצל"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממילא הוא הדין בראשון. ולק"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ"ה):

י״ב

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות. ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ"ש התוס' בנזיר והר"ן בפרק נערה והריב"ש בסי' צ' והתשב"ץ ח"ב סי' נ"א. [וכן מ"ש רש"י בשלהי חולין (דף קמ"א ע"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר"ח באו"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש"י בכתובות (דף פ"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ"כ בחי' רשב"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ"ש הפוסקים שזכרתי. וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב"י והש"ך ביו"ד סי' פ"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ"ש פוסקים הנ"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ"כ הרע"ב פ"ד דנזיר והתשב"ץ שם והריב"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] : ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ"ו ע"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי"ד אחת על שקלקלה פרש"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה: והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ"כ הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו. וכן משמע ממ"ש רבינו בריש פ"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא"כ ס"ל לרבינו כמ"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ"ש בספ"א דהלכות אישות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

ג׳

שאלה קא פסק הרב ז"ל דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים. מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע"פ שבפירוש פסק ז"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה. ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה... תשובה זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע"פ שלא כיון לצאת יצא ואע"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ"ל דהכי אמר ז"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

י״ב

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו. וכתב המ"מ בירושלמי פ' אלו עוברין א"ר לוי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו, ובבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, ופי' מכות מרדות מדרבנן ע"כ. והנה פשיטות דברי רבינו מורין דגם באם מכין אותו אחר שאכל כבר אפ"ה מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן נראה שהבין הר"ן בכתובות פ"ד דברי רבינו הללו, וז"ל שם ע"מ דאיתא בגמרא דהמוציא ש"ר ולא בעל לוקה מ"מ מדרבנן, פי' הערוך מלקות דאורייתא וכו' אבל עובר על מ"ע כו' וכן עובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר וכו' עכ"ל, אף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מה' חו"מ אסרו חכמים לאכול מצה בע"פ וכו' ומי שאכל מצה בע"פ מכין אותו עד שתצא נפשו, ולפי דבריהם יש בזה חומר בד"ס יותר מבד"ת, אבל ר"מ הלוי ז"ל כתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. ונראין דבריו שכל שאינו אלא כדי לעונשו ע"מ שעשה נראין הדברים שמכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה וכו' ע"ש, ומוכח להדיא שהבין בכונת רבינו דאף באם מכין אותו לאחר שעבר אפ"ה מכין אותו עד שתצא נפשו, וכן הבין המג"א בסי' תצ"ו סק"ב ע"ש ובמחהש"ק, וכן הבין ג"כ התוי"ט בנזיר פ"ד מ"ג ע"ש, אבל מנ"ל לרבינו באמת דבר חדש כזה דמלקות של ד"ס חמורים מד"ת. והנה בתוספתא דמכות סוף פ"ג איתא מכת מרדות מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו ע"כ. ולכאורה יש לדחות דהכא בעבירה נמשכת מיירי. אבל מצאתי בירושלמי דנזיר פ"ד ה"ג שהביא דברי התוספתא הללו אמתני' דאשה שלא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים דתספוג מ"מ. ונראה בעליל דכונת הירושלמי דגם מ"מ דמתני' שם היינו עד שתצא נפשו, כמו דאיתא בתוספתא ושם ודאי עונש זה הוא רק מדרבנן, וגם אינה עבירה נמשכת דהרי נוכל להודיעה שהפר לה בעלה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חמץ ומצה ו׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חמץ ומצה כל הרמב״ם