א׳
מצות עשה מן התורה לספר בנסים ובנפלאות וכו'. זה מבואר במכילתא ומבואר ג"כ בערבי פסחים (קט"ז.): ומנין שבלילה של חמשה עשר וכו'. גם זה מבואר במכילתא ונזכר בהגדה: מצוה להודיע לבנים וכו'. (דף קט"ז.) במשנה ולפי דעתו של בן אביו מלמדו ומבואר בגמ':
רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק ז׳
ספר זמנים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות חמץ ומצה · פרק ז׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ג) "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרִים וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בִּדְבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
הלכה ב׳
מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד. אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ בְּנִי כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיּוֹצִיאֵנוּ לְחֵרוּת. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הַכֹּל לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן:
הלכה ג׳
וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה. מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה:
הלכה ד׳
וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. כֵּיצַד. מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו כּוֹפְרִים וְטוֹעִין אַחַר הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין אַחַר עֲבוֹדַת אֱלִילִים. וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמָּקוֹם לוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מֵהָאֻמּוֹת וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלָנוּ וּמְסַיֵּם בַּנִּסִּים וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ. וְהוּא שֶׁיִּדְרשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו ה) עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
הלכה ה׳
כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" וְגוֹ'. מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מַצָּה עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין הַגָּדָה:
הלכה ו׳
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו כג) "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" וְגוֹ'. וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ:
הלכה ז׳
לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית:
הלכה ח׳
אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִיבָה. וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא צְרִיכָה הֲסִיבָה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו וְהַשַּׁמָּשׁ בִּפְנֵי רַבּוֹ צְרִיכִין הֲסִיבָה. אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ מֵסֵב אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וַהֲסִיבַת יָמִין אֵינָהּ הֲסִיבָה. וְכֵן הַמֵּסֵב עַל עָרְפּוֹ אוֹ עַל פָּנָיו אֵין זוֹ הֲסִיבָה. וְאֵימָתַי צְרִיכִין הֲסִיבָה בִּשְׁעַת אֲכִילַת כְּזַיִת מַצָּה וּבִשְׁתִיַּת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. וּשְׁאָר אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ אִם הֵסֵב הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ:
הלכה ט׳
אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ לִמְזֹג אוֹתָן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה שְׁתִיָּה עֲרֵבָה הַכֹּל לְפִי הַיַּיִן וּלְפִי דַּעַת הַשּׁוֹתֶה. וְלֹא יִפְחֹת בְּאַרְבַּעְתָּן מֵרְבִיעִית יַיִן חַי. שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת אֵלּוּ מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מָזוּג יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְלֹא יָצָא יְדֵי חֵרוּת. שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת מְזוּגִין בְּבַת אַחַת יְדֵי חֵרוּת יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת לֹא יָצָא. וְאִם שָׁתָה מִכָּל כּוֹס מֵהֶן רֻבּוֹ יָצָא:
הלכה י׳
כָּל כּוֹס וְכוֹס מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְכוֹס רִאשׁוֹן אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם. כּוֹס שֵׁנִי קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַהַגָּדָה. כּוֹס שְׁלִישִׁי מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. כּוֹס רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת שׁוֹתֶה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי אֵינוֹ שׁוֹתֶה:
הלכה י״א
הַחֲרֹסֶת מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים זֵכֶר לַטִּיט שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין בּוֹ בְּמִצְרַיִם. וְכֵיצַד עוֹשִׂין אוֹתָהּ. לוֹקְחִין תְּמָרִים אוֹ גְּרוֹגָרוֹת אוֹ צִמּוּקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְדוֹרְסִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין לְתוֹכָן חֹמֶץ וּמְתַבְּלִין אוֹתָן בְּתַבְלִין כְּמוֹ טִיט בְּתֶבֶן וּמְבִיאִין אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵילֵי הַפֶּסַח:
הלכה י״ב
אֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֶאֱכל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיִל זֶה אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח:
הלכה י״ג
מְרוֹרִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן הַחֲזֶרֶת וְהָעֳלָשִׁין וְהַתַּמְכָא וְהָחַרְחְבִינָא וְהַמָּרוֹר. כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי יָרָק אֵלּוּ נִקְרָא מָרוֹר. וְאִם אָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן אוֹ מֵחֲמִשְּׁתָּן כְּזַיִת יָצָא וְהוּא שֶׁיְּהוּ לַחִין. וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. וְאִם שְׁלָקָן אוֹ כְּבָשָׁן אוֹ בִּשְּׁלָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:
מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ג׳
וצריך לעשות שינוי וכו' וכיצד משנה וכו'. (דף ק"ח ק"ט) שם בברייתא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו תניא ר' אליעזר הגדול אומר חוטפין מצה בערב הפסח בשביל התינוקות שלא יישנו. עוד שם למה עוקרים את השלחן אמרי דבי רבי ינאי כדי שישאל התינוק: אין לו בן וכו'. שם (דף קט"ז) ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה:
ד׳
וצריך להתחיל וכו'. במשנה מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה ובגמ' מאי גנות רב אמר מתחלה עובדי אלהים אחרים רבא אמר עבדים היינו לפרעה במצרים:
ה׳
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו וכו'. במשנה (דף קט"ז) רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו' כלשון רבינו:
ו׳
בכל דור ודור חייב וכו'. גם זה במשנה שם (דף קט"ז.) בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו':
ז׳
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה וכו'. גם זה (דף צ"ט:) במשנה ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שמסב ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. ובגמרא (דף ק"ח:) ת"ר ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד האנשים ואחד הנשים ואחד התינוקות. עוד שם אמר ריב"ל נשים חייבות בארבעה כוסות שאף הן היו באותו הנס:
ח׳
אשה אינה צריכה הסבה וכו'. שם אשה אינה צריכה הסבה ואם חשובה היא צריכה הסבה בן אצל אביו צריך הסבה תלמיד אצל רבו מאי ת"ש אמר אביי כי הוינן בי מר הוה מזגינן אברכי דהדדי כי אתינא לבי רב יוסף אמר לן לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים איבעיא להו שמש מאי ואפשיט דצריך הסבה: והסבת ימין לא שמה הסבה וכו'. שם פרקדן לא שמיה הסבה והסבת ימין לא שמה הסבה. ופי' רבינו פרקדן מסב על ערפו או על פניו וכן עיקר שכל שאינו מוטה על צדו קרוי פרקדן: ואימתי צריכין הסיבה וכו'. שם אתמר מצה צריכה הסיבה מרור לא צריך הסיבה יין אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה: ואימתי צריכין הסיבה וכו'. ה"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר"ן כתב דע"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה"ה לשוליא דנגרי ): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה"ה למרור:
ט׳
ארבעה כוסות אלו וכו'. מפורש שם (דף ק"ח:) שאם לא מזגן שאינו יוצא כל ידי חובתו כמו שיתבאר בסמוך. ומ"ש רבינו הכל לפי היין ולפי דעת השותה, פשוט הוא ומבואר בהרבה מקומות ולא כל היינות ולא כל האנשים שוין: ולא יפחות בארבעתן וכו'. שם אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגה יפה. ופירשו לכל חד וחד דהיינו רובע רביעית יין חי בכל אחד: שתה ארבעה כוסות וכו'. שם שתאן חי יצא אמר רב ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. פי' שיש בכל אחד רביעית יין חי. ופירוש ידי חירות לא יצא שאין זו מצוה כתקנה אלא ע"י מזוג: שתה ארבעה כוסות וכו'. שם שתאן בבת אחת ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. פי' שאע"פ ששתה ארבעה כוסות חלוקין כיון שלא שתאן על הסדר לא יצא: ואם שתה מכל וכו'. שם השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן והוא דאישתי רובא דכסא:
י׳
כל כוס וכוס וכו'. במשנה (דף קי"ד קט"ז וקי"ז:) שם מזגו לו כוס ראשון ב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל וכו' מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ומפרש בגמרא ברכת השיר מה היא. עוד במשנה בין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובירושלמי הטעם כדי שלא ישתכר וישכח מלומר את ההלל. והקשו והלא משוכר הוא ותירצו יין שבתוך המזון אינו משכר שלאחר המזון משכר:
י״א
החרוסת מצוה וכו'. (דף קי"ד) במשנה אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר ברבי צדוק אומר מצוה. והלכה כמותו דשקלו אמוראי אליביה (דף קט"ז) בגמרא דאמרינן מאי מצוה רבי לוי אומר זכר לתפוח עוררתיך רבי יוחנן אמר זכר לטיט ותניא כותיה דרבי יוחנן. תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט:
י״ב
אכילת מרור אינה וכו'. פרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"כ) מימרא כתבתיה ראש פ״ו מרור בזמן הזה דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:
י״ג
מרורים האמורים וכו'. משנה בכל שעה (דף ל"ט) אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור יוצאין בהן בין לחין ובין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין מצטרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן. ובגמרא (דף ל"ט:) גבי בין לחין ובין יבשין אמר רב הונא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא והקשו על זה מלשון המשנה ותירצו כמבואר שם:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ח׳
ואימתי צריכין הסיבה וכו'. ה"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר"ן כתב דע"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה"ה לשוליא דנגרי ): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה"ה למרור:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
י״א
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו'. כאן פסק כר' אליעזר בר צדוק (דף קי"ד) וכדכתב ה"ה ובפירוש המשנה כתב בהפך ואמר שם דלדברי ר"א בר צדוק צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כמותו. ונראה שחזר כאן ממה שכתב. ומ"מ צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בעל המשנה כיון שהיא מצוה מדרבנן דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן אע"ג דיש לחלק דמרור היה מדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים מ"מ הא מברכין על שאר מצות דרבנן:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ט׳
[השמטה ולא יפחות מארבעתן כו'. עי' בגמ'. והנה מלשון רבינו משמע דזה הוה שיעור דצריך שישתה רביעית יין חי ונ"מ אם בכוס אחד היה פחות ובאחד יתר ומ"מ שם יין היה עליו כגון שהיה חזק אף לאחר מזיגה אם יוצא בזה וזה מחלוקת דאביי ורבא בהך דשבת דף ע"ז ע"א אי משום דפחות מזה אם נמזג אין שם יין עליו או משום דהשיעור הוא כך. ובאמת י"ל דזה כונת ר' יהודה כאן דף ק"ח ע"ב צריך שיהא בו טעם יין ומראה יין ר"ל כך משום דהא מבואר בשבת ד' ע"ז ע"א דלגבי חזותא דוקא שליש במזיגה ע"ש וא"כ צריך לד' כוסות יותר מרביעית ועי' בהך דמנחות ד' פ"ז ע"א גבי הך דרבי ע"ש ברש"י ד"ה היינו טעמא, וי"ל דבזה פליגי ר"י ורבנן וע' בהך דנזיר דף ל"ח ע"א במה דחשיב שם י' רביעיות מוכח דזה הוה גדר שיעור ועי' בהך דשבועות ד' י"ז ע"א גבי בעיא דר"י הלך בארוכה שיעור קצרה ועי' נזיר ד' נ"א ע"ב גבי נמלה שחסרה אחת מרגליה וכן יהיה נ"מ לשיטת הראשונים דשותין בפסח ה' כוסות אם היה יין חזק ומזג את הרביעית לה' כוסות אי יצא, ועי' בירושלמי כאן פ"ו דאמר שם טרטין ורובע והיינו להחמישי ע"ש וכבר הארכתי בזה בהלכות מאכלות אסורות: ע"כ השמטה]
י״ב
אכילת מרור אינה מצוה כו'. והנה בפסחים ד' צ"א ע"ב מבואר דמ"מ נשים אף למ"ד פסח בראשון רשות חייבות במרור וא"כ לפי"ז לדידיה גם עכשיו נשים במרור מה"ת ועיין קדושין ד' ל"ז ע"ב דאמר שם מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור ל"ל ע"ש בתוס' וצ"ל דנ"מ בין זמן ביהמ"ק בחוץ לארץ בין בזה"ז ועיין תוס' פסחים דף כ"ח ע"ב וכ"מ ועיין מש"כ רבינו ז"ל בספר המצות ובתוספתא כאן סוף פ"ב ותוס' זבחים דף נ"ו ע"ב ופסחים דף צ' ע"א דקרא ליה מכשירי פסח ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ח׳
תלמיד בפני רבו אינו מיסב. פירוש אינו רשאי להסב עיין ח"י א"ח סי' תע"ב ובב"ח. עיין כ"מ מ"ש בהג"ה דה"ה לשוליא דנגרי משמע דגם תלמיד של אומנות ל"צ הסיבה ובזה י"ל לישנא דא"צ דהא בתלמיד אינו רשאי משא"כ בשוליא דנגרי אינו מחוייב ובחק יעקב שם כתב בפשיטות דתלמיד אומנות בכ"ע מיסב צ"ל דלא היה לו הגירסא בכ"מ וכן ברמב"ם דפוס אמשטרדם כתב שם דט"ס הך גליון. וע"ש במג"א שכתב בשם מהרי"ל כל המיסב ופטור מקרי הדיוט והוא מהירושלמי פ"ק דשבת ועמ"ש שם בש"י: והסיבת ימין אינה הסיבה. ואין חילוק בין איטר יד לאחר כ"כ הרד"ע ועי' הגהת רמ"א סי' תע"ב ובשו"ת רדב"ז ח"ש סי' תקפ"ד: אימתי צריכין הסיבה. עי' כ"מ. ולפי"ז אם שתה בלא הסיבה יצא בדיעבד ול"ד לספק קרא ק"ש כדאמרי' ברכות דף כ"א דמ"ד ק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא אפי' פסוק ראשון אע"ג דאין בו טרחה ויש לחלק דלא דמי ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה. עי' מל"מ פ"א מהל' מגילה:
ט׳
שתה ד' כוסות מזוגין כו'. עי' ירושלמי שבת פרק המוציא הלכה א' ומ"ש שם בש"י:
י״א
החרוסת מצוה. ובפי' המשנה כתב רבינו דמברך עליו ומשום ספק הלכה פסק דמצוה ואינו מברך אבל ראב"צ באמת מברך על החרוסת ואין כאן סתירה בדברי רבינו עי' לח"מ:
י״ג
אם אכל מאחד מהם כזית כו'. הרא"ש כתב בפ' ע"פ משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות שמברך עליהם בפה"א ואין מזכירין אכילה א"צ כזית. ודברי הרא"ש תמוהים הם דמשמע דמצד המצוה גופיה ל"צ כזית משום דס"ל הא דכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו האי יאכלוהו בפסח קאי ולא נזכר במרור אכילה, ובשו"ת שא"ר סי' ק' הקשה א"כ גבי מצה מנ"ל ואי משום דכתיב בערב תאכלו מצות מנ"ל למדרש פסחים דף קי"ח הכתוב קבעה חובה דלמא אצטריך לשיעור כזית ועוד הא אתקש מרור למצה כמ"ש התוס' דאין יוצאין במרור של טבל משום דאתקש מצה למרור. ובאמת קושיא ראשונה לק"מ דהרי כתיב הרבה פעמים כגון ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל משא"כ במרור ומה שהקשה מצה ומרור אתקשו להדדי לזה י"ל דאמרי' מה שהוא נגד הסברא לא אתקש ובפחות מכזית ג"כ מרגיש טעם מרירות. ועיקר פי' הרא"ש נ"ל דגם הוא מודה דמה"ת בכזית אלא דסד"א דבזה"ז דמרור דרבנן וגם אי תקנו רבנן כזית כעין דאורייתא תקנו אבל אפשר לומר דהקילו שא"צ לאכול אותו בתוך שיעור אכילת פרס לזה כתב כיון דתקנו לברך על אכילת מרור ש"מ דבעי אכילה ממש בתוך כא"פ: הנה רבינו לא הביא הא דאמרי' בגמ' מצוה בחזרת שהיא ראשונה במשנה ועי' ב"י סי' תע"ג ובפר"ח. אפשר לומר דוקא בזמן המשנה והגמ' דהיו בקיאין בחזרת אז היה מצוה יותר בו ועכשיו אין אנו בקיאין בין חזרת מתוק למר עי' ירושלמי פ' כ"ש יש שם מחלוקת אי יוצא בחזרת מתוק ומ"ש הפר"ח סי' תע"ג בחזרת אע"ג דמתוק וכו' צ"ע א"כ מש"ה לא כתב רבינו פה שמצוה בחזרת. ומנהג גאוני עולם שאוכלין תמכא שקורין קריין ומפררין אותו ואוכלין אותו מפורר ודלא כמו שפקפק בזה הרב הגאון בעל חוות דעת בחידושיו על הגדה וכן נהג אמ"ו החסיד מהר"י ג"ב אלא שנהג שלקח גם הראש שקורין קעפל ואכל אותו עם הקריין: ודע דרבינו לא העתיק הא דמצוה בחזרת וכתב ב"י סי' תע"ג שהוא מפרש מצוה נמי הוא בחזרת אף שהיא מתוקה ואין בה מרירות והרב פר"ח הקשה ע"ז דהא אמרי' בגמ' דר"א היה מהדר אמרירותא וא"ל רבינא חזרת תנן ותנא דב"ש חזרת ואר"א מצוה בחזרת משמע דחזרת קדמה לכולהו, ועי' ברכי יוסף שם שאין מזה הכרח. ולענין כמושים מ"ש המ"א עי' בשירי קרבן ירושלמי פסחים דף ט' ע"ב ד"ה מ"ד וכבושין רש"י פי' בחומץ ועי' מג"א שם שדעתו דלדידן דקיי"ל כבוש במים גבי איסור א"כ ה"ה הכא והאחרונים חלקו עליו בזה. ובקריין אף אם שרוי במים מעל"ע יוצאין בו הרב פנים מאירות ח"ב סי' ק"י מביאו בספר ברכי יוסף:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים וכו'. עכ"ל, אם נשים חייבות במצוה זו או לא הואיל והיא מצות עשה שהזמן גרמא, עיין לעיל בהל' עכו"ם פרק שנים עשר הל' ג' בד"ה וכל מ"ע שהיא מזמן לזמן וכו' אות ראשון, ובהל' שבת פרק ראשון הלכה א' בד"ה שביתה בשביעי וכו' אות שני מש"כ בס"ד בזה זיל גמור.
ג׳
ביאור דברי רז"ל ודברי השגות פה. וחוטפין מצה זה מיד זה וכו'. עכ"ל, והראב"ד בהשגות כתב וז"ל א"א פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו עכ"ל השגות. והיינו דפירושו כמו חטוף ואכול, והנה שני פירושים הללו של רבינו ושל הראב"ד הביא הרשב"ם בפסחים ק"ט בד"ה חוטפין מצה וכו' והרשב"ם שם הקשה על פירושו של הראב"ד הנ"ל, גם לענ"ד קשה קצת לפי פירושו של הראב"ד הנ"ל דהא הקידוש הוא ענין הראשון הנעשה הלילה ואחריו נמשכו כל הענינים כולם א"כ היה לו לר' אליעזר לומר חוטפין לקדש, וק"ל.
י״ב
הערה על הפרי חדש בסי' תע"ה ס' א'. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה וכו'. עכ"ל, אם יוצאים במרור גזול או לא, דע דכתב הפרי חדש א"ח בסימן תע"ה סוף סעיף א' וז"ל יש להסתפק אם יוצאים במרור גזול או לא, ונ"ל דכיון שנתבאר וכו' דאין יוצאין במצה גזולה ה"ה במרור גזול דאיתקוש להדדי כדאמרינן בפרק כל שעה (דף ל"ו) ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בביכורים ת"ל מצה ומרור וכו' וגרסינן תו התם דף ל"ט בעי רמי בר חמא וכו' במרור של מעשר שני וכו' ועיין בדף קי"ד בתוס' בד"ה זאת אומרת (כצ"ל) וכו' והוצרכתי לכתוב זה לאפוקי מס' כנה"ג וכו' שהביא בשם מהרי"ו וכו' שיוצאין במרור הגזול וליתא לע"ד, עכ"ל הפר"ח. ואולם מה אעשה לו להגאון המובהק בעל פרי חדש כי עשיר הוא בתשובות ואין כל והאמת ליעקב מהרי"ו כי מצה גופא הא דאין יוצאין בגזולה הרי טעמו אינו אלא משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה וכמבואר בירושלמי הביאו ג"כ הרב המגיד לעיל פרק הקודם הלכה ז', ממילא רבינו דאיהו פסק לקמן בהלכות לולב פרק שמיני הל' ט' דיוצאין בלולב הגזול בשאר ימי חג הסוכות חוץ מיום ראשון דבמצוה דרבנן אינו פוסל מצוה הבאה בעבירה, ועיין במגיד משנה ובכסף משנה שם ובתוס' דסוכה דף ל' בד"ה מתוך שיוצא בשאול וכו' וכן פסקינן בש"ע א"ח בסי' תרמ"ט סעיף ה' ועיין במג"א שם ס"ק ט"ו. ומעתה דון מיניה ואוקי באתרן דהא מרור בזמן הזה דרבנן אליבא דכו"ע ולזה שפיר פסק מהרי"ו דיוצאים במרור הגזול דלא שייך גביה למפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה, מה שא"כ מצה שאף בזמן הזה הוא דאורייתא וממילא שפיר פסקינן דאין יוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה גזולה מטעם מצוה הבאה בעבירה, ועוד דמרור עדיף אפי' מלולב בשאר ימי החג הסוכות אפי' לדעת החולקים על רבינו ופוסקים כר' יוחנן בריש פרק לולב הגזול גבי לולב אבל גבי מרור איכא למימר ומסתבר דגם הפוסקים הנ"ל מודים דלא משגחינן במה שהוא מצוה הבאה בעבירה, דבשלמא לולב נהי דבשאר הימים אינן אלא מדרבנן. אבל ביום הראשון הוא מדאוריתא וסובר ר' יוחנן דהם החכמים תקנו שאר הימים כמו יום הראשון וכמשכ"כ להדיא התוס' בסוכה דף כ"ט בסד"ה בעינן הדר וכו' יע"ש בתוס'. אבל גבי מרור בזמן הזה אין לו מציאות כלל שיהיה דאורייתא, וכל הראיות שהביא הפר"ח דעת לנבון נקל לדחותם דיחוי מעיקרא גם הך ראיה שהביא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן וכו' יע"ש בפר"ח ליתא כמבואר ברש"י בפסחים דף ל"ט בד"ה כעין דאורייתא תיקון וכו' ובדבור שלאחריו בד"ה מצה ומרור הוקשה וכו', ולולב ומיניו יוכיחו וכנ"ל, ודו"ק. דין מחודש בענין מצה גזולה. ומתוך האמור בס"ד יצא לענ"ד בזה דין מחודש דאף דיציבא מילתא דבמצה גזולה אין יוצאין ידי חובת מצה וכמו שפסק כן רבינו לעיל פרק הקודם הל' ז' ובש"ע א"ח סימן תנ"ד סעיף ד', אבל בליל שני של פסח אם יוצאים במצה גזולה לדידן דבקיאין בקביעא דירחא, ואינו אלא ודאי דרבנן, הנה לדעת רבינו וסייעתו לקמן בהלכות לולב פרק שמיני הלכה ט' דיוצאין בלולב הגזול ביו"ט שני (עיין במג"מ ובכסף משנה שם בסד"ה כל אלו וכו') הוא הדין נמי דיוצאין במצה גזולה בליל י"ט שני של פסח דנקרא ג"כ רק מדרבנן ולרוב הפוסקים בדרבנן אינו פוסל מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת החולקים שם על רבינו וסבירא להו כיון די"ט שני מתחלה נתקן מכח ספיקא דינו לכל מילי כדין י"ט הראשון, ה"ה נמי הכא דאין יוצאין במצה גזולה בליל יום טוב שני של פסח. והנה בש"ע א"ח בסי' תרמ"ט סוף סעיף ו' שם פסק מרן הב"י וז"ל והעושים שני ימים טובים פסולי ראשון נוטלים בשנים, אבל ברוכי לא מברכינן וכו' עכ"ל, ואם כן אף אנן בדידן אם אין לו מצה אחרת כי אם מצה גזולה או של אחרים שלא מדעת חברו שאינו כאן, יאכלנו ולא יברך עליו על אכילת מצה, ועיין לקמן בהלכות גניבה פרק ראשון הלכה י"ב בד"ה הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב וכו' קרוב לריש אות תשיעי מה שאכתוב בס"ד בסתירת הדין המחודש הזה ובהצדקת דברי הגאון בעל פרי חדש הנ"ל ועיין עוד שם אות ארבעה עשר וחמשה עשר ואם נשים חייבות באכילת מרור עיין לקמן בהל' קר"פ פרק ח' הל' א' בד"ה אכילת בשר וכו' מש"כ בס"ד בזה, זיל גמור בכל המקומות הללו, ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת ומנין שבליל חמשה עשר וכו'. בסה"מ מ"ע קנ"ז הביא המכילתא אין לי אלא שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכתב ע"ז ר"ל שהוא צוה לזכרו כמו שאמר זכור את יום השבת עיי"ש וא"כ מזכור את יום השבת לזכרון בין בין עצמו ולבין אחרים ובמגדל עוז כאן כתב וכתב ר"מ ז"ל בסה"מ שלו שהוא צוה בזכירתו בזמנו כאומרו זכור את יום השבת עיי"ש. ובסה"מ שלפנינו כמ"ש לעיל: וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח. הכונה כי גדולים מעשי אלקינו בתהלוכות העולם בהשגחתו כי הכל למענהו בהילוך הטבעי המורגל הנכלל בכלל דברים שהיו עי' מ"ש בעקידת יצחק בענין יוסף ומכירתו ומלכותו עיי"ש ומעשי ה' בנפלאות חוץ מהמורגל הנכלל בדברים שארעו:
ו׳
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנא' ואותנו הוציא משם וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. הנה לפי השכלה יתרון לטוב לנו שלא היינו בשעבוד מעודינו ועבור זה יהיה היום הזה לזכרון לנו אבל לפי הרגשה לאבותינו שהיו בגלות ושעבדו בעבודת הפרך גדלה השמחה בצאתם לחפשי מלנו שלא הרגישו המר של השעבוד ורז"ל הלכו אחרי דרכי הרגשה בהודאה. - כמו במתחיל בגנות בהל' ד' בדרכי השכלה. - וזה שכתב רבינו כאלו אתה בעצמך היית עבד וכו':
ח׳
אפי' עני וכו' ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה וכו'. בכ"מ דשוליא דנגרי א"צ הסיבה וזה נגד הגמ' ועי' במעשה רוקח והביא שיש גורסין צריכין הסיבה עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מצות עשה כו' כמו שנאמר זכור את יום השבת. פירוש כמו שמן התורה לקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין וכי לית לי' יין מקדש אריפתא כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם ורבנן תקנו על היין וכי לית לי' יין אומר ההגדה על הפת כמוש"כ בפרק ח' הלכה י"ב יעוי"ש.
ד׳
והוא שידרוש מארמי כו' וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. נראה דאמר בדף ל"ו ורע"ק ההוא דקרינא עוני לכדשמואל כו' שעונין עליו דברים הרבה. והנה הלל הוי מד"ס ויציאת מצרים כתוב והגדת לבנך כו' ואמרתם ז"פ ואמרת אליו, ולמאי צריך עוני הוא משום דצריך לדרוש פרשה דבכורים דכתיב בי' לשון ענייה וענית ואמרת לפני ה' כו' וזה שעונין עליו דברים הרבה שירבה בדרוש פרשה זו. וברור.
י׳
ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה הנה בטור סימן תע"ג הביא הב"י משם הכל בו דאפשר שבין כוס ראשון לשני נמי לא ישתה ובספר מלכי בקודש האריך דשיטת הירושלמי דאמר דבתוך המזון אינו משכר מורה כן יעו"ש ובאמת שיטת הירושלמי במגילה פרק בני העיר [הביאו הרי"ף] מורה להיפך דאמר סימניהון דהדין פרשתא בין כוס ראשון לשני ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה יעו"ש מורה מפורש דבין ראשון לשני ישתה דכמו בהדין פרשתא מפסיקין בין שקלים לזכור בו' ובט"ו כן הכא רשאי לשתות ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מצוה מ לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים באותו הלילה של ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה. ומנין שבליל ט"ו דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה בשעת שיש מצה ומרור מונחין לפניך. ואעפ"י שאין לו בן ואפילו חכמים גדולים צריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות דכתיב מה העדות והחקים וגו' וכמו שנלמד גם כן מזכור את היום הזה וגו' דזכור בפה. ואפילו לא שאלו הבנים מצוה להודיעם כל אחד כפי דעתו. ואם לא אמר ופירש טעמי שלשה דברים אלו בפסח שהן פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ועל דבר זה צוה הקב"ה וזכרת כי עבד היית במצרים כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית וכל זה נכלל במצות סיפור יציאת מצרי' בליל ט"ו לניסן. ומרור אינו מצוה בפני עצמה אלא נכלל במצות הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והאידנ' מדרבנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ח׳
ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. (א"ה בפרק ערבי פסחים אמרינן אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה, ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"א מהל' מגילה דין י"א מ"ש ע"ד הר"ן בזה יע"ש): סליקו להו הלכות חמץ ומצה
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
נחל איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת. הרב הכס"מ הראה מקום להמכילתא ופרק ערבי פסחים (פסחים דף קט"ז). והנה לא נזכר שם לימוד רבינו יציאת מצרים משבת בגזירה שוה דזכור את היום ורק נזכרה גז"ש זו דזכירה (בדף קי"ז ע"ב) לעניין לימוד שבת מיציאת מצרים לומר שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. וזה לא זכרו רבינו בפירוש רק בנוסח הקידוש של שבת. ועוד סתם רבינו דבריו בכאן דלעניין מאי יליף לדמות זכירה דיציאת מצרים לזכירה דגבי שבת. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פרשת בא וז"ל אמר הקב"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע"כ. הרי מבואר דמדמה ויליף זכירה דיציאת מצרים מזכירה דשבת. אלא דגם דברי המדרש רבה סתומים בזה. ולפי מ"ש השאגת אריה סי' י"ב דנשים פטורות ממצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה ורק בליל ט"ו בניסן חייבות י"ל דהיינו דיליף זכירה דהיום הזה דאיירי בט"ו בניסן מזכירה דשבת דהתם נשים נמי חייבות משא"כ מצות זכירת יציאת מצרים דבכל השנה דילפינן מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא מחייבי נשים כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא דהכא נמי הוי זמן גרמא אף למאי דקיי"ל דחייבים זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה דכל אחת הוי מצוה בפני עצמה דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום וכמ"ש השאגת אריה שם. אך לפמ"ש המג"א ריש סימן ע' דבכל השנה נשים חייבות לכאורה לא איצטריך גבי ליל ט"ו בניסן דחייבות. ומ"מ י"ל דאיצטריך לומר דמצות עשה הוא גם לנשים במנין המצות שחייבות כמו שנמנית למצות עשה באנשים. דאילו זכירת יציאת מצרים דכל השנה הרי אינה באה בחשבון מנוי מצות וכמ"ש בריש הלכות קריאת שמע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
א׳
מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור כו' כמו שנאמר זכור את יום השבת. הכ"מ הראה מקורו מהמכילתא ופרק ע"פ (קט"ז) ושם לא נזכר לימוד יציאת מצרים משבת בגז"ש דזכור רק נזכרה גז"ש דזכירה (קי"ז) ללמוד שבת מיצ"מ לומר שיזכור יצ"מ בקידוש היום. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פ' בא וז"ל אמר הקב"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו יום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע"כ. הרי מפורש דמדמה ויליף זכירה דיצ"מ מזכירה דשבת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לב שלם · הלכות חמץ ומצה פרק ז׳
ח׳
כתב הר"ב פרי חדש ח"א או"ח סי' תע"ב סעיף ו' וז"ל השמש צריך היסבה. הב"י הביא בשם הסמ"ק דעבד לפני אדונו אינו מיסב ע"כ. ולי נראה דצריך היסבה דומיא דשמש וכן בשבויות ישראליות או שפחות שקונה ואח"כ מתגיירות כולן יש להם דין שמש דבעו היסבה. ובירושלמי נמי גרסינן ר' יוסי בעא קומי ר' סימון אפי' עבד אפי' אשה עכ"ל. ועיין מ"ש הרב עצמו בסימן זה סעיף ד' בהסכמה עלה שהנשים אינן צריכות היסבה כסברת השאלתות אפי' החשובות יעו"ש וא"כ הכא היאך כתב דנשים צריכות היסבה אפילו שבויות ואפילו שפחות הפך כל הפוסקים דפסקו דוקא נשים חשובות צריכות היסבה וגם הפך סברת עצמו שפסק לעיל דאפי' נשים חשובות אינן צריכין היסבה וצ"ע. כתב הטור ז"ל סי' הנזכר וז"ל תלמיד אצל רבו אין צריך היסבה וכו' וכתב ב"י ומה שכתב אפי' אינו רבו מובהק וכו' הרא"ש ז"ל והמרדכי דקדקו כן מהגמ' והרמב"ם לא הזכיר דאפי' אינו מובהק אינו צריך היסבה משמע דס"ל דרבו מובהק דוקא ומדברי הר"ב פרי חדש ז"ל בסי' זה נראה דס"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בפ"ה מהל' תלמוד תורה ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך ואח"כ כתב במה דברים אמורים ברבו מובהק אבל ברבו שאינו מובהק אינו חייב בכל הדברים האלו יעו"ש. ולפי זה צ"ע דרבינו בעל הטור ס"ל בזה כסברת הרמב"ם כמ"ש בחלק יו"ד סי' רמ"ב יעו"ש וגם מרן ז"ל העתיק שם דברי הרמב"ם אות באות וא"כ היכי פסקו הכא דאפי' אינו מובהק דנראה דהני תרי פסקי סתרי אהדדי. ואל תשיבני ממ"ש הטור שם ולא ישב לפניו אלא כיושב לפני המלך ולא כתב (אלא) [ולא] יסב כלשון הרמב"ם ז"ל דמה בכך הרי כתב אלא כיושב לפני המלך והיינו שלא יסב א"כ כשכתב אח"כ דזהו דוקא לרבו מובהק משם תורה יוצאה אבל רבו שאינו מובהק. לית לן בה וא"כ הכא במקום מצוה היכי פטר ליה מהיסבה בפני רבו שאינו מובהק וה"ה דקשה למרן ז"ל בשו"ע דשם העתיק בלשון הרמב"ם ולא יסב יעו"ש. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי בתלמיד שהוא חכם כבר ולפיכך לגבי רבו מובהק צריך לכבדו בכל אלה הדברים אבל מי שאינו רבו מובהק אע"פ שלמד ממנו אינו חייב לכבדו כל כך כיון שגם הוא חכם כמותו והכא מיירי בתלמיד שלא הגיע עדיין למעלת חכם לפיכך צריך לכבד אפי' למי שאינו רבו מובהק זהו הנראה לי לענ"ד. ומה שכתב מרן ז"ל אלא א"כ יתן לו רבו רשות וכו' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בגמ' אמר אביי כי הוינן בי מר הוה זגינן אברכי דאהדדי כי אתינן לבי רב יוסף וכו' יעו"ש וקשה דלמה טרח להוציא דין זה מדלא אמר להו (אביי) [רבה] ולא מידי והלא ממקומו אינו חסר דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול א"כ הכא כיון שנתן לו רשות הרי מחל על כבודו. ונראה לענ"ד דמשום דהתם אמרינן ואפי' שמחל חייב התלמיד להדרו ואפי' בשעה שמחל וא"כ הוה אמינא דאפי' נתן לו רבו רשות חייב להדרו ולא להסב קמ"ל דהכא במקום מצוה כיון שנתן לו רשות יסב ולא בעי הידור וזה נלמד מההיא דאביי ודוק. עוד בסי' תע"ב כתב הר"ב פרי חדש וז"ל ומה שכתב אפי' אינו רבו מובהק מדאבעיא לן בגמ' סתמא וכו' ועוד סתם רבו הוא שאינו מובהק כדאמרינן בסוף פ' היה קורא שלא יהא אדם וכו' ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו וכו' אלמא דסתם רבו הוי שאינו מובהק וכו' יעו"ש. והדבר קשה דהאי כללא דבכל מקום רבו סתם הוא שאינו מובהק אינו ברור שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' ת"ת ואסור לקרא לרבו בשמו וכו' ולא יחלוץ תפיליו בפני רבו ולא [יתפלל] לפני רבו וכו' ורבים כזה יעו"ש ובגמ' כולן נזכרו בלשון רבו סתם וכפי הכלל שמסר בידינו הרב ז"ל דכל רבו סתם הוא רבו שאינו מובהק נמצא דכל אלו הדברים הם ברבו שאינו מובהק וא"כ איך כתבו הרמב"ם והטור ז"ל דכל אלו הדברים הם ברבו מובהק זולת בשני דברים דנוהגים אפי' אינו רבו מובהק יעו"ש והלא סתם רבו הוא שאינו מובהק אלא מוכרח דרבו סתם איכא למימר ברבו מובהק והכל לפי הענין והראיות שהביא הוא ז"ל בקל יכול המעיין לדחותם וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ז׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל