אור שמח על משנה תורה הלכות חמץ ומצה פרק ו׳

מצות עשה כו' לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות כו' ומצותה כל הלילה. הנה נחלקו בזה רבוותא קדמאי הרי"ף והרא"ש וגדולי בעלי התוספות באור זרוע פסקו דמצותה כל הלילה. ודא ברור דכיון דמספקא לן אם ישאל אדם איך לעשות אם עבר חצות דצריך לאכול מצה מספק וכיון דמספקא לן הלא שיטת רובא דרבוותא דהעושה מצוה מה"ת מספק חייב לברך ועיין ביאור הגר"א סימן תרפ"ח, ולכן יש לסמוך על כולהו רבוותא דפסקו דמצותה כל הלילה דהלכה כר"ע מחבירו ולשון הגמרא לראב"ע מורה ג"כ דאין הלכה כמותו ועל כל כוס צריך לברך דהשתא דמספק מחויב לומר הגדה תו אסח דעתיה וכיון דחייב לאכול כזית מצה מספק תו חייב במרור וד' כוסות דרבנן חייבינהו בזה כ"ז שמחויב במצה ודו"ק. ודלא כאחרונים שפסקו להיפך. ובפרט דאיכא חזקת חיוב ולא נפטר כמו בספק קרא ק"ש אמנם כאן הוי ספיקא דדינא ולא שייך חזקה. אולם נתבונן בהא דאמר פ"ק דברכות דף ט' ר' אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף. וזה פלא דהא אין שורפין קדשים ביו"ט. ופירש"י כלומר בבוקר הוא נותר שהגיע זמן שריפה כו' וכמה דחוק טובא כיון דנאסר באכילה מחצות תו מאי הוסיף זמן אור הבוקר מאי נפ"מ שאינו נשרף מחמת לילה או שאינו נשרף מחמת יו"ט. וכן קשה טובא לראב"ע דאמר לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר וצ"ל לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבוקר, וזה דחוק טובא. לכן נראה לנו לפרש כך דהנה קרבן פסח חלוק בדינו מדין כל הקרבנות דכל קרבנות מצוה לאוכלן אבל אינה מצוה על הקרקפתא דגברי אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר אבל הפסח מצוה שכל אחד יאכל כזית ואם אינו אוכל כזית אינו ראוי להימנות על הפסח וצריך להאכל במצה ומרור. ופסח מצרים הי' בו עוד דינים שנאכל בחפזון. וא"כ גלי קרא דאינו נאכל בדין תורת פסח רק עד חצות אבל אחר חצות נאכל עד הבוקר אבל לא בתורת פסח שעיקרו אינו אלא לאכילה, רק כמו תודה ושלמים וכי"ב ואם נאכל אחר חצות בטל מצות אכילת פסח והוי כשאר קרבן הנאכל שאין מצוה בבעלים דוקא אלא שיאכל מי שהוא מבני החבורה ולזה מועיל הגז"ש שזה פרט מפרטי הפסח, אבל קרא אמר שלא תותירו ממנו עד בוקר דעד הבוקר יכול לאכול כל הלילה כמו תודה וזמן שריפה חל כשיגיע זמן בוקר שאז אינו נאכל כלל ולכן מועד צאתך ממצרים אתה שורף פירוש שאז אינו נאכל כלל ונקרא נותר והאוכלו בכרת וכן אם יחשוב אדם לאוכלו אחר חצות אינו מתפגל כיון דזמן אכילה כקרבן אחר אית לי' עד הבוקר ורק אם מחשב לאוכלו אחר אור הבוקר הוי פיגול, וזה נכון. וזו הסברא מוכרחת טובא בהא דאמר בסוגיין האי הזה מאי עביד ליה כו' סד"א הואיל ופסח קדשים קלים כו' אף פסח אוקי לילות במקום ימים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד כתב רחמנא הזה, והא כתיב ואכלו הבשר בלילה להורות דאינו נאכל ביום כמו קדשים ואיך ס"ד שיהא נאכל ביום וכבר נדחקו רבוותא רש"י ורשב"ם בזה דרש"י פירש דלאו דיהא נאכל ביום אלא בלילה הבאה אחריו. וזה אין סברא כלל דאיך דמי לשלמים ואיפה מצאנו דבר שנאכל ונדחה חזר ונאכל ול"ל קרא להכי ורשב"ם פירש דהו"א דבלילה ויום הבא אחריו נאכל אבל לא ביום זביחתו. והא קרא סתמא כתיב ואכלו הבשר בלילה וממעט שלא יהא נאכל ביום. ולסברתינו הנ"ל א"ש טובא. דמדין פסח שיהא נאכל בלילה אבל סד"א דהוי כמו שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד ואם עבר הלילה אין החיוב אקרקפתא דגברי שיאכלו כזית רק הוי כמו כל קרבן והוא נאכל שני לילות ויום אחד לכן כתב קרא ואכלו הבשר בלילה הזה למעט דווקא בלילה הזה הוא נאכל אבל ביום אינו נאכל כלל ונעשה נותר. והא דאמר בשילהי פסחים על משנתינו הפסח אחר חצות מטמא את הידים, אלמא מחצות הו"ל נותר, מאן תנא אמר רבי יוסף ראב"ע היא. פירושו, דכבר גדרו חכמים באכילת כל הקדשים שאינה אלא עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה וע"כ דאי משום זה אמאי תני הפסח אחר חצות מטמא את הידים הא כל הקרבנות כן הוא וע"כ אף דגזרו שאינו נאכל אחר חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה לא גזרו ע"ז טומאת ידים, דכיון שמה"ת הוא נאכל כל הלילה אלא משום סייג הוא די למיגזר שלא לאוכלו אבל לא לאפושי טומאה ובפרט לשיטת תוספות פסחים דאם לא אכלו קודם חצות נאכל אחר חצות לא הוי נותר [ומה שהביא האו"ז מהתוספתא אינו מובן דשם כרע"ק דנאכלת כל הלילה מן התורה ואינו מטמא את הידים כיון דרק מדרבנן אינו נאכל אלא עד חצות] אבל לראב"ע דסובר דמצות פסח אין עליו רק עד חצות ואחר חצות עד הבוקר הוי כשאר קדשים וכמותר פסח דאין החיוב על קרקפתא דגברי אלא שיהא נאכל ע"י בני החבורה א"ש מה שהבדילו חכמים בדין פסח לתת לו דין מיוחד שיהא נותר לטמא את הידים, מפני שאינו נאכל מדרבנן כמו כל הקדשים אחר חצות משום סייג משום שבפסח איכא בי' דין חדש שנפסדה ממנו מצות אכילת פסח מן התורה לכן גזרו חכמים עליו דין נותר אחר חצות לטמא את הידים ודו"ק. וכן הא דאמר בסוף איזהו מקומן על משנתינו דתני אינו נאכל אלא עד חצות דכראב"ע ומדאורייתא פירושו דמדין פסח אינו נאכל רק עד חצות ומשונה משאר קרבנות הנאכלים ליום ולילה ונפ"מ שנחשב נותר לטמא הידים. אמנם הא דפרישית קראי לראב"ע דבוקר ראשון משמע וכי כתב קרא לא תותירו ממנו עד בוקר פירוש דעד בוקר מצי לאוכלו מדין קדשים וזה נאמר בפסח מצרים שכתוב בו וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וכו' א"כ צ"ל דאצל בני נח הי' דין קרבנות הנאכלים אבל אם נאמר דבני נח לא הקריבו שלמים אלא עולות שכולן כליל ורק פסח חידש רחמנא שעיקרו בא על אשר פסח ותו אחר חצות דאין בו דין פסח רק כשאר קדשים א"כ תו לא מצי להאכל לבעלים מדין קרבן דאין קרבן נאכל לבני נח והו"ל לומר לא תותירו ממנו עד חצות. וצ"ל לראב"ע דשלמים הקריבו בני נח והיה בהם דין קרבנות הנאכלים. ולפ"ז לטעמייהו אזלי דר' אליעזר דסובר בסוגיא שם כבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף וע"כ דנאכל עד הבוקר מדין קדשים ולא מדין פסח א"כ בפסח מצרים דאמר לא תותירו ממנו עד הבוקר ונאכל כל הלילה ע"כ דשלמים הקריבו בני נח א"כ א"ש דדריש וישמע יתרו קריעת ים סוף שמע שזה היה קודם מתן תורה ואפ"ה כתיב לאכול לחם עולה וזבחים דהוי שלמים. אבל למ"ד דמתן תורה שמע ושלמים לא הקריבו בני נח כמפורש פלוגתייהו פרק פרת חטאת דף קט"ו א"כ לא מצי למידרש גז"ש דהזה הזה, דא"כ קרא דלא תותירו ממנו עד בוקר קשה טובא כיון דאינו נאכל אחר חצות הו"ל למימר לא תותירו ממנו עד חצות דלאחר חצות כיון דאבד ממנו אכילה בתורת פסח תו אין קרבן שיהיה נאכל לבני נח. ולפ"ז תו כל הני אמוראי ר"י בן לוי ור' יוחנן ור"י בריבי דסברי דשלמים לא הקריבו בני נח בירושלמי פ"ק דמגילה כולהו סברי דפסח נאכל כל הלילה כר' עקיבא וכמו שפסק רבינו ודו"ק. אולם שמועה אחת מתנגדת לדברינו בפרק אלו דברים דף ע"א אמר רב כהנא מניין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה כו' מתקיף לה רב יוסף מי איכא מידי דבשר איפסל לי' מאורתא ואימורים עד צפרא. א"ל אביי אלמה לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל לי' מחצות ואימורין עד צפרא. הרי שסובר דנפסל הבשר ואינו נאכל כלל כדין נותר וזה סותר לכל מה שהעלינו דנאכל מדין קדשים אלא דמצות פסח אין באכילתו. ואולי תלוי בהא, דפסח עיקרו אינו אלא לאכילה ושחטו שלא לאוכליו פסול. אבל שאר קרבנות לא מצאנו דיאכלו בלא הקטרה לגבוה אף דאם נאבדו האימורים הבשר נאכל אמנם שיהא מתחלה קרבן שאין ממנו לאישים לא אשכחן. ואפילו שתי הלחם ולחם הפנים הכבשים ובזיכין מיחשב כאילו יש מהן לאישים כמו דת"ר מנחות דף נ"ז. וכיון דבפסח מצרים סובר אביי דלא הקטירו אימורים לגבי מזבח רק עבדינהו שויסקי, בשר צלי בשפוד [פסחים צ"ו] דאז חלב לא נאסר להדיוט והיו אוכלין אותו עם הבשר תו כיון דלאחר חצות פקע ממנו דין אכילת פסח והוא כשאר קדשים איך יכול להיות נאכל כיון שאין ממנו הקטרה לגבוה ואף למ"ד שלמים הקריבו לבני נח זה דבר שקרב חלבו למזבח וכמו דמפרש והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן דבר הקרב למזבח חלבו וזה שלמים. וע"כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ולא תותירו דבר שיהא מוכרח להיות עד בוקר, וזה מייתי מדתני רב יוסף ג' מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוי. ולכך פריך כאן לרב יוסף דאמר מי איכא מידי וכו' הרי פסח לראב"ע דע"כ איפסול מחצות כו' ולפ"ז יהא נפ"מ טובא בהא דאימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו דאם נאמר דהיו קרבין מצי למימר דהי' נאכל עד הבוקר אף לראב"ע ולא תותירו ממנו עד בוקר כפשטא דקרא ולא קשה מה דהוי הוי כדמקשה על הא דבעי בחגיגה עולות שהקריבו כו' עיין תוספות שם והבן. ודע דהא דפריך אביי מדתני רב יוסף דשלשה מזבחות ותו לא דלא היתה הקטרת אימורים הנה לפום מה דמסיק רבא בזבחים דף ס' דלר' יהודה דסובר דרצפה ראויה להקטיר דקדשה שלמה מ"מ מודה בדמים דזורק ע"ג מזבח דווקא אתי שפיר דאז דהמשקוף ומזוזות היו טעונים נתינת דם הוי כמזבחות אבל הקטרת אימורים לא היה צריך מזבח אלא דעל גבי רצפת הבית הי' מקטיר האימורים וא"כ גם בפסח מצרים הי' הקטרת אימורין. והירושלמי סובר דלא הי' מקטיר אימורין כאביי. ודו"ק. ולפי מה שפירשתי אתי שפיר תוספתא פסחים דתניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו כו' עד שיעלה עמוד השחר. ועיין אור זרוע ולשיטת רש"י או דכרע"ק דזמנו כל הלילה רק הרחקה מדבריהם או לראב"ע דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ומ"מ אין חייבין משום פגול ונותר דאתי' כחזקיה דסבר זבחים נ"ו דבלילה דלא אינתוק לשריפה פטור מכרת ואינו פיגול. ולפי זה נפ"מ דביום אע"ג דאין שורפין קדשים ביו"ט הוי נותר וחייבין עליו לאפוקי בלילה דלא אינתוק לשריפה כלל ודו"ק. אך קשה עוד דמאי פריך רב יוסף מי איכא מידי דבשר איפסול מאורתא ואימורין עד צפרא, הא הרא"ש הביא בערבי פסחים בשם הר"י קורביל דחגיגה באה בערב שבת ואינה נפסלת בלינה במוצאי שבת דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים והוי להו שני לילות ויום אחד כנגד שני ימים ולילה אחד א"כ משכחת דבשר לא איפסל מאורתא לכן הוי אמינא דבכה"ג גם אימורים אינן נפסלין עד בוקר שני קמ"ל קרא דסמכי' לראשית וצ"ל דכיון דעיקר כוונת הקרבן הוא שיהא הבשר נאכל לשני ימים ולילה אחד תו לא מסתברא דאין אימורים נפסלים עד בוקר שני ואף בכה"ג שהביא בסוף היום דהא מה"ת אסור לאכול הבשר כ"ז שהאימורין קיים ורחמנא אמר מעיקרא אקטרינהו לאימורים והדר אכול בשר וכמו דתניא בפרק תמיד נשחט דף נ"ט ולא נפ"מ בין חלק כהנים דמשלחן גבוה זכו ובין חלק בעלים כמבואר בפרק כיצד צולין דף ע"ז קו"ח ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי כו' והתם גבי שלמים קאי יעו"ש וכיון דעיקר כוונת התורה היא שיהא נאכל רק עד אורתא א"כ כוונת התורה לעשות קביעות זמן ההקטרה קודם וזהו בוקר ראשון א"כ שפיר פריך אביי כיון דעיקר מצות פסח שיהא נאכל מדין פסח שתהא המצוה מתקימת בכל איש הנמנה שיאכל כזית מהפסח אינו אלא עד חצות מסתברא דקביעות זמן ההקטרה יהא קודם חצות ואפ"ה זמן ההקטרה הוא עד הבוקר. והא דנקט איפסל ליה מחצות לאו דוקא איפסול קאמר דהא רשאי לאוכלו כדין קדשים דעלמא עד הבוקר רק תני לשון איפסול דהשתא ודאי הוי פסול דרבנן אסרוהו באכילת קדשים אחר חצות אבל כונתו כדפרישית על עיקר כוונת התורה באכילת האי בשר, שהיה ראוי זמן ההקטרה המעכבתו מאכילת הבשר להיות קודם לה, שיהא לו סייג מן התורה להקטיר קודם כדי שיהא אוכלו כדין פסח קודם חצות ודו"ק. אך נראה דאימת אמר הר"י קורבי"ל דווקא בחגיגת ארבעה עשר דזמנה אחר תמיד של בין הערביים [עיין משל"מ פ"ו מהלכות כלי המקדש] אבל חגיגת חמשה עשר דזמנה קודם תמיד של בין הערביים ודאי מיחשב יום זביחתו ליום. אמנם אכתי קשה מאי מקשה רב יוסף דהו"א דהיכא דנשחטה אחר תמיד של בה"ע דבשר דילי' לא מיפסול עד בוקר שני דנאכלת לשני לילות ויום אחד הוה"ד אימורים ג"כ לא מיפסלי. דקרבנות שנשחטו אחר תמיד של בין הערביים כשרים כמו שביארו רבנן בתוספות בכ"מ וע"כ כדפרישית. אולם יתכן דהם מפרשין הכונה בגמרא דאימורין דקדשי טפי דלגבוה סלקי פשיטא דלא יהבינן להו זמן טפי מבשר ובשלמא בשר כיון דאינן נאכלין קודם הקטרה א"כ אם מביא סמוך לחשיכה דאין פנאי ותו אסורין קודם הקטרה לאכול לא מיחשב זמן אכילתן רק מעת שבאה שעת היתרן והוא בלילה, דע"כ יקטיר האימורים ויאכל הבשר, אבל לגבי אימורין דתיכף אחר זריקה בא היתרן להקטירן ודאי דמיחשב יום זבחו לזמן והוי שני ימים ולילה אחד הראוין להקטרה אף אם אין רק משהו מרגעי היום [ומכ"ש לשיטת התוספות דמתחלת השקיעה נפסל הדם א"כ נשאר מתחילת השקיעה עד צאת הכוכבים] ובודאי דמיפסלי אימורין מאורתא ואיך אמר קרא עד בוקר. אמנם מה שפירשתי קודם הוא הנכון דכונת הגמרא היא כיון דהקטרת אימורים הוא סייג לאכילת הבשר מהראוי שיהא זמנו קבוע לא מאוחר מעיקר מטרת הכונה באכילת הבשר. דאם נאמר דמסברא כיון דקדישא טפי מהראוי שיהא נפסל בשהייה קודם מאי פריך מפסח דעיקרו אינו אלא לאכילה ונאבדו האימורים זורק הדם ונאבד בשר אינו זורק הדם לכן מיפסל קודם, אבל חגיגה דאימורין לגבוה חשיבי בי' טפי מבשר אין סברא דיהיו מותרים להקטרה בזמן שהבשר כבר עברה צורתו ולכן העיקר כפירוש הקודם. ועיין הגהות מיימוני לקמן פרק ח' סימן י' באורך ראיות נכונות דקיי"ל כרע"ק יעו"ש ודו"ק. ונראה לכאורה דלפי מה דמצאנו בשלהי מכילתא דאם אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו משום דאיתקוש לפסח ה"נ כיון דכתיב בפסח כבוא השמש תאכלנו אע"ג דכשר לאוכלו עד חצות או כל הלילה מ"מ מצוה מן התורה לאוכלו תיכף משתחשך. ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דתנאי דמייתי בריש ברכות דף ט' דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר"א אמר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך כו' אתה שורף רבי יהושע אומר כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים. דלרבי אליעזר מצוה לאוכלו כבוא השמש, ולר"י כל קרא על זמן אכילה קאי שאוכל מן כבוא השמש עד מועד צאתך ממצרים. אמנם מדברי התוספתא פרק ב' מאימתי אוכלין משתחשך. לא אכלן משתחשך אוכלן כל הלילה. לא אכלן כל הלילה לא יאכלם מעתה מוכח דאע"ג דסברה דנאכלין כל הלילה מ"מ מצוה לאוכלן משתחשך תיכף. וטעמא נראה משום דכתיב כבוא השמש וזה מוכח למעיין. דאי משום זריזות הלא לא נאות סיפא דתני לא אכלן משתחשך אוכלן כל הלילה. וזה דין חדש לא הוזכר בראשונים. אולי אע"ג דדריש ואכלו בלילה הזה כל הלילה מקרא דבחפזון עד שעת חפזון מ"מ דריש קרא דכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך אתה שורף ואנן קיי"ל כר' יהושע דעל שעת אכילה קאי רישא וסיפא מן כבוא השמש עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל. ועוד צריך ביאור.

אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו כו' אין יוצא בו י"ח. הנה האר"י החי בסימן צ"ו האריך בזה דלדידן אתי עשה ודחי ל"ת והעלה דלא כרבינו. ולענ"ד נראה דרבינו רוח אלקים קדישין בי' להבחין הגדר האמיתי בהך דעשה דוחה ל"ת, דהעדר הדבר מורה על אפסו' דלא מצאנו בבבלי דידחה עשה דאכילה ל"ת לאכול דבר האסור והטמא. לכן הציור האמיתי הוא דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת לאכול דבר האסור באכילה ואכילתו נמנעת מחפץ השם רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח דהמוח אינו דבר האסור באכילה שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת וגדולה מזו מצינו בזבחים דבשר קודש שבלע בשר פיגול פריך דניתי עשה דאכילת כשרה ולידחי ל"ת דאכילת פסולה. דתמן האיסור הוא רק במה שנבלע א"כ אמרינן דמצוה עליו לאכול בשר קודש והבשר שאוכל הוא קודש אלא שמוכרח עבור זה לאכול גם פסול אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת דאם לא היה נבלע הפסול היה הכשר בר אכילה והמצוה לאכול את הכשר לא נפקע ממנו לכן מה שאוכל את הפסול הוי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה והוי כפעולת שבירת עצם שמוכרח לעבור קודם קיימו את המצוה אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול היינו כלאים וטבל וכי"ב זה מן ההפכים ודו"ק. אך צריך מובן אמאי מפלפל הגמרא טובא בהך דריש יבמות דליתי עשה דיבום וידחה ל"ת דעריות דבאמת מסיק בדף כ' דחייבי לאוין מתיבמין מן התורה ותמן האיסור והמצוה שניהם על הביאה וזה מתנגד לדברינו. אולם האמת כי אם המצוה אינה חלה על האדם בחיוב אלא שמתיחסת היא אל הדבר שבו האיסור כמו יבום שאינה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי בכלל, אלא שאם מת אחיו והניח אשה בלא בנים מצוה מה"ת ליבם אותה אשה וכי היא מחייבי לאוין אמרינן דעשה דחי ל"ת וכמו כלאים בציצית דאע"ג דבעשה דלבישה איכא ל"ת דלא תלבש שעטנז מ"מ דחי וטעמא משום דהמצוה מתיחסת אל הבגד דאם אין לו בגד אינו מחויב בציצית רק אם יש לו בגד וא"כ הבגד מתיחסת אליו המצוה, אבל מי שמחויב לאכול כזית מצה הלא מצוה זו אינה מתיחסת אלא על קרקפתא דגברא מונח החיוב שיאכל כזית מצה. ובמה יתרצה בדבר הנאסר חלילה לקדוש ישראל להתכבד בדבר האסור והטמא. ונחזור להצעה ראשונה, דלכן הוי דחי עשה דתגלחת מצורע בצפרים [לולא דגלי קרא] לשילוח הקן דתמן הצפור אינה אסורה ואם אינה רובצת מותר, אלא שפעולה זו ליקח האם מעל הבנים מוכרח לעשות קודם קיומו המצוה של צפרים. אבל שיקיים מצוה המוטלת על כתפא דיליה במצוא דבר האסור שקיום המצוה היא באכילת המצה והאיסור הוא ג"כ באכילה של מצת כלאים זו אי אפשר להיות רק באופן שהמצוה מתיחסת אל הדבר האסור. ובזה יבא שלום בכל סוגיות הש"ס וכן בשבת דף קל"ג דאמר ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' [אע"ג דתמן לא שייך הגדר משום דהמצוה מוטלת ומתיחסת אל הבן דהא אם אחר ימול אין בילד זה שום עבירה ודחי ל"ת, וע"כ דתאמר דהמצוה זו מתיחסת אל האב כמו דאמרת כאן שהמצוה מתיחסת אל הדבר שבו מונח האיסור והבן] דהמצוה של מילת הבן אינה מושלמת ונגמרת בקציצת הצרעת רק בחתוך האבר אלא שאי אפשר לקיים החתוך בלא קציצת הצרעת לכן כי ליכא אחר שפיר דחי ומהיל האב. אולם מה נעשה ביום שידובר מדברי הירושלמי דפריך דליתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש דמורה ההיפך ממה שביארנו. ונראה שורש הדבר דלמשל אכילת יוהכ"פ הוא איסור המונח על קרקפתא דגברי לא יתכן לומר שהמאכלים כולם אסורים אלא שהוא איסור ומניעה המונח על האדם לשום רסן לתאות אכילתו כיום תמים, ומטעם זה כתבו הקדמונים דאמרינן דמערבין ביוהכ"פ הואיל וחזי לקטנים משום דאין זה איסור חפצא אלא איסור גברא יעו"ש, א"כ הכא נמי בחדש יש לחקור אם היא מניעה שחלה על האדם לעכבו עד קדמו פני אלקיו בבכוריו ואין זה איסור המונח על כל החדש או דהוי איסור חפצא כערלה וכלאים אע"ג דהוא איסור זמניי. והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי א"כ שפיר אתי עשה ודחי ל"ת דחדש כמו דתאמר שאם העשה מתייחס אל דבר הנאסר העשה דחי ל"ת ה"נ אם העשה והל"ת שניהם אקרקפתא דגברי ואל העושה אותם מתיחס גם העשה גם הל"ת אתי עשה ודחי ל"ת ובזה פליגי בבלי וירושלמי. דבריש פ"ב דפסחים אמרינן דכ"מ שנאמר לא תאכל הוא איסור הנאה ויליף מנבילה כו' ופריך הגמרא מהך דחדש דשרי בהנאה דתנן ומאכיל לבהמה. ובבלי משני דגלי רחמנא קצירכם אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל כמו נבילה וטריפה. ובירושלמי משני א"ר אמי כו' שניא היא שקבע הכתוב זמן. ופירוש דאין זה דומה לכל האיסורין אלא שהוא מניעה על האדם כאיסור אכילת יוהכ"פ וכדומה שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם וא"כ לא שייך לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה אותן בהנאה. ולהכי הירושלמי לטעמיה פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש דשניהן מוטלין אכתפיה דגברא ודו"ק. ומש"ה אין זכר לזה בדברי בבלי בקידושין אע"ג דלשיטת הבבלי קיי"ל דעשה דוחה ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה. ובזה יתישבו קו' תו' דניתי עשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהי' קדוש כיון דהמצוה מוטלת עליו לקיים פו"ר ואינה מתיחסת אל השפחה האסורה ואיך יקוים עשה בביאתה שאסורה עליו וכדפירשתי. ול"ש לומר דהחצי בן חורין מקיים עשה דפו"ר בבת חורין והא דחצי עבד מוכרח לעבור הוי כמו חצי זית פסול מיבלע בכשירה דדחי דזה לא דמי כמובן. ודו"ק.

מפני שהביכורים וכו' ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום. כו'. כונתו שיפדה ע"י שיטמא. וא"כ תו בחלה של מע"ש בירושלים מסיק בגמרא בלישנא בתרא דודאי אמרינן הואיל וא"כ סתם לנו רבינו דיוצאין בחלה היינו דבחלה של מעשר שני בירושלים ג"כ יוצאין. ויש להתבונן בסוגיא דעיקר הבעי' בסוגיא דלעיל גבי פלוגתא דריה"ג ורע"ק הו"ל למיבעי ואמאי שביק עד הכא. ונראה משום דמבעי' דילהו מוכח דלקוח בכסף מעשר שני פשיטא להו לכו"ע דיוצאין בה, ואע"ג דאי נטמא לר"י יקבר ואין להו היתר בכל מושבות משום דפסיקא להו דהיתר דכל מושבות אינו דבר שטעון דוקא במציאות, אלא קפידא דרחמנא היא דלא יצא בביכורים ולסימן נקט שנאכלת בכל מושבות, וכיון דבקדושת מעשר נפיק תו אף אם איתעביד בי' פרט שאין לו היתר ג"כ נפיק כיון שלא נתחדשה קדושה אחריתא. רק בחלה של מע"ש בעי' כיון דמתרי קדושות הוי יעוין בזה. ומסולק' הרגשת רש"י ותוספות, דלימא הואיל ואי לא קרא שם דע"ז קפיד רחמנא אלא בחלה של מע"ש שבכל קדושה נפיק בעי אם על תרתי בהדדי קפיד ודו"ק. אך מאין פסיקא להו דלקוח בכסף מע"ש יוצאין בה מצינן למידע מהא דבעי רב פפא אלא מצה מי כתיב מצתכם ולכאורה מצינן למימר כמו שכתב רבינו בהלכות ציצית דמקדשים פסולה, וטעמא מאי דבשלמא בציצית של עיר הנדחת כתב הכס"מ משום דכתותי מיכתת שיעורא, אבל צמר של קדשים אע"ג דאסור בהנאה הא מצות לאו ליהנות ניתנו וכתותי מיכתת לא שייך אלא בשל ע"ז ועיר הנדחת וצ"ל כיון דאסור בהנאה תו לא מצי טווי אותן לשמה דאינו יכול להתפיסן במחשבת לשמה כיון דאיסורי הנאה הוי ואינו בעלים לטוותן לשמה ובשל עיר הנדחת צריך הכסף משנה לומר משום כתותי מיכתת שיעורא משום דהתם מיירי באופן שכבר נטוו ונתלו בהבגד לשם ציצית ואח"כ נעשה של עיר הנדחת. אע"ג דא"כ איך צריך שיעור כיון דכבר נתלו בבגד והוי גרדומי תכלת אמנם ג"ז צריך שיעור כדי עניבה כמו"ש רבינו סוף הפרק, ואף שכתוב בכסף משנה דהוי מדרבנן ומה"ת א"צ שיעור כלל אינו מוכרח יעו"ש. ולשיטת רבינו דתליית ציצית לא בעי כוונה לשמה א"ש דבלאחר הטויי' הוי. ומדברי רבינו אלה למדתי לאם עבדו קלף של ס"ת מעור בכור תם שנשחט דפסולה דאינו יכול לעבדה לשמה כיון דאסורה בהנאה וזה ברור. וכיון שכן נתבונן דמאי פריך מי כתיב מצתכם לימא משום דאינו יכול להתפיס אותה להשתמר לשם מצה הנאכלת ליום אחד כיון דממון גבוה הוא ולאו בעלים הוי אע"ג דשלו היא לאכילה כיון דאינו בעלים ליתן במתנה כדאמר פרק האיש מקדש דף נ"ד ובמנחות פ"ב אמר דאינו יכול להתפיסן בקדושת שלמים אם הם חיטי מעשר, אף דמעות מעשר אזלי לשלמים זהו בדין תורה אבל איהו לאו בעלים לאתפסינהו בקדושת שלמים וכן פסק רבינו סוף פרק ז' מהלכות מע"ש דלהתפיס מעות מע"ש לשלמים אינו יכול אלא לקח בהמה נעשית שלמים. ובזה פירשתי מכבר דברי רבינו שם בהלכה י"ח שכתב ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, דסד"א כיון דלהקדיש שלמים אינו יכול אלא שהתורה עשאתן שלמים א"כ בעלים לאו מקדיש הוי והא רק מקדיש מוסיף חומש קמ"ל כיון שלרצונו ולתאות נפשו נתנה שאם ירצה יקח בה בהמה ונעשית שלמים מקדיש קרינא ליה, וכי נסתאבה ופריק לה מוסיף חומש ואין דין הבעלים כדין אחרינא. ואף דיש לחלק בין הקדש דהקנאה הוי' לדין לשמה מ"מ יש לומר כן. ונראה לנו בזה דמצי לומר דאפה מעיסה הטבולה למע"ש והתפיסה לשם מצה ונשתמרה כך ואח"כ הפריש מצה אחת לשם מע"ש ובזה מתקיף רב פפא אמאי לא יצא בה אך התוספות הקשו דטבל ג"כ לאו לכם לענין אתרוג הוא ותירצו דבמצה של כהן גופי' דאי מפריש שלו היא צריך קרא לזה. ולפ"ז בעיסה של מע"ש דאי מפריש הוי ממון גבוה תו בטיבלה ג"כ לאו שלו הוי ולא מצי מתפיסה להשתמר לשם מצה הנאכלת ליום אחד לתירוץ זה ואמאי צריך לטעמא דילפינן לחם לחם מחלה, וצריך לומר דאכתי משכחת דאפה עיסה של חולין לשם מצה ואח"כ לקח המצה בכסף מע"ש והוי לקוח מכסף מע"ש ואמאי לא יצא ומוכרח לתרץ דילפינן מחלה דבעי לכם וחלה בעינן דבעת חיובה היינו גלגולה תהיה שלכם כן הכא בעת האכילה בעינן דתהא לכם וכיון שכן מוכרח דסברי רב פפא ורבא דיוצאין במצה של מעשר שני הוא בלקוח בכסף מעשר, דלחכמים דפליגי על ר"מ יוצאין בלקוח בכסף מעשר אע"ג דאי תטמא לרבי יהודא תקבר ומקרי דאית לה היתר בכל מושבות ורק בחלה הלקוח בכסף מעשר שני בעי ודו"ק.