הלכות חמץ ומצה · פרק ה׳
הלכה א׳
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם חָמֵץ בְּפֶסַח אֶלָּא חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן בִּלְבַד. וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים שֶׁהֵן הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת. וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהֵן הַשְּׂעוֹרָה וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁפּוֹן. אֲבָל קִטְנִיּוֹת כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וּפוֹלִים וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם חָמֵץ אֶלָּא אֲפִלּוּ לָשׁ קֶמַח אֹרֶז וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּרוֹתְחִין וְכִסָּהוּ בִּבְגָדִים עַד שֶׁנִּתְפַּח כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁהֶחֱמִיץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה שֶׁאֵין זֶה חִמּוּץ אֶלָּא סֵרָחוֹן:
הלכה ב׳
חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן אֵלּוּ אִם לָשָׁן בְּמֵי פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּלֹא שׁוּם מַיִם לְעוֹלָם אֵין בָּאִין לִידֵי חִמּוּץ אֶלָּא אֲפִלּוּ הִנִּיחָן כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁנִּתְפַּח הַבָּצֵק מֻתָּר בַּאֲכִילָה [ג.] שֶׁאֵין מֵי פֵּרוֹת מַחְמִיצִין אֶלָּא מַסְרִיחִין. וּמֵי פֵּרוֹת הֵן כְּגוֹן יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת וּמֵי תַּפּוּחִים וּמֵי רִמּוֹנִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּמַשְׁקִין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶן שׁוּם מַיִם בָּעוֹלָם. וְאִם נִתְעָרֵב בָּהֶן מַיִם כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי אֵלּוּ מַחְמִיצִין:
הלכה ג׳
אֵין מְבַשְּׁלִין חִטִּים בְּמַיִם כְּגוֹן רִיפוֹת וְלֹא קֶמַח כְּגוֹן לְבִיבוֹת. וְאִם בִּשֵּׁל הֲרֵי זֶה חָמֵץ גָּמוּר וְהוּא שֶׁיִּתְבַּקְּעוּ בַּתַּבְשִׁיל. אֵין קוֹלִין אֶת הַבָּצֵק בְּשֶׁמֶן עַל הַמַּחֲבַת. אֲבָל מְבַשְּׁלִין אֶת הַפַּת וְאֶת הַקֶּמַח הַקָּלוּי. וְאִם הִרְתִּיחַ הַמַּיִם הַרְבֵּה וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ לְתוֹכָן הַקֶּמַח הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל מִיָּד קֹדֶם שֶׁיַּחְמִיץ. וּכְבָר נָהֲגוּ בְּשִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְכָל הַמַּעֲרָב לֶאֱסֹר דָּבָר זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יַרְתִּיחַ הַמַּיִם יָפֶה יָפֶה:
הלכה ד׳
מֻתָּר לְבַשֵּׁל הַדָּגָן אוֹ הַקֶּמַח בְּמֵי פֵּרוֹת. וְכֵן בָּצֵק שֶׁלָּשׁוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת אִם בִּשְּׁלוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת אוֹ קָלָהוּ עַל הַמַּחֲבַת בְּשֶׁמֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁמֵּי פֵּרוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין:
הלכה ה׳
כַּרְמֶל שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר וְטוֹחֲנִין אוֹתוֹ אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַקֶּמַח שֶׁלּוֹ בְּמַיִם שֶׁמָּא לֹא נִקְלָה בָּאוּר יָפֶה וְנִמְצָא מַחֲמִיץ כְּשֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתוֹ. וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְלִין הַקְּדֵרוֹת הַחֲדָשׁוֹת אֵין מְבַשְּׁלִין בָּהֶן אֶלָּא מַצָּה אֲפוּיָה שֶׁחָזְרוּ וְטָחֲנוּ אוֹתָהּ אֲבָל קֶמַח קָלִי אָסוּר שֶׁמָּא לֹא קָלָהוּ יָפֶה וְיָבוֹא לִידֵי חִמּוּץ:
הלכה ו׳
אֵין בּוֹלְלִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין בְּמַיִם בְּפֶסַח מִפְּנֵי שֶׁהֵן רָפִין וּמַחְמִיצִין בִּמְהֵרָה. וְאִם בָּלַל אִם רָפוּ כְּדֵי שֶׁאִם הִנִּיחָן עַל פִּי הַבִּיב שֶׁאוֹפִין עָלָיו הַחַלּוֹת יִתְבַּקְּעוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאִם לֹא הִגִּיעוּ לְרִפְיוֹן זֶה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:
הלכה ז׳
הַחִטִּים מֻתָּר לִבְלל אוֹתָן בְּמַיִם כְּדֵי לְהָסִיר סֻבָּן וְטוֹחֲנִין אוֹתָן מִיָּד כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹחֲנִין הַסּלֶת. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי וּבִסְפָרַד וּבְעָרֵי הַמַּעֲרָב שֶׁלֹּא יִבְלְלוּ הַחִטִּים בְּמַיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהוּ וְיַחֲמִיצוּ:
הלכה ח׳
תַּבְשִׁיל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל וְנִמְצְאוּ בּוֹ שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים אִם נִתְבַּקְּעוּ הֲרֵי כָּל הַתַּבְשִׁיל אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִתְעָרֵב בּוֹ הֶחָמֵץ. וְאִם לֹא נִתְבַּקְּעוּ מוֹצִיאִין אוֹתָן וְשׂוֹרְפָן וְאוֹכְלִין שְׁאָר הַתַּבְשִׁיל. שֶׁאֵין הַדָּגָן שֶׁנִּבְלַל וְלֹא נִתְבַּקֵּעַ חָמֵץ גָּמוּר שֶׁל תּוֹרָה. וְאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ט׳
מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" כְּלוֹמַר הִזָּהֲרוּ בַּמַּצָּה וְשִׁמְרוּ אוֹתָהּ מִכָּל צַד חִמּוּץ. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר בְּדָגָן שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלָיו מַיִם אַחַר שֶׁנִּקְצַר עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שׁוּם חִמּוּץ. דָּגָן שֶׁנִּטְבַּע בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו מַיִם כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ כָּךְ אָסוּר לְקַיְּמוֹ אֶלָּא מוֹכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ קֹדֶם הַפֶּסַח. וְאִם מְכָרוֹ לְנָכְרִי קֹדֶם הַפֶּסַח מוֹכֵר מְעַט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַנָּכְרִי וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל:
הלכה י׳
דָּגָן שֶׁנָּפַל עָלָיו דֶּלֶף כָּל זְמַן שֶׁהוּא טוֹרֵד טִפָּה אַחַר טִפָּה אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ. אֲבָל כְּשֶׁיִּפָּסֵק אִם נִשְׁתַּהָה כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה י״א
אֵין לָשִׁין בְּפֶסַח עִסָּה גְּדוֹלָה שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ אֶלָּא כְּשִׁעוּר חַלָּה בִּלְבַד. וְאֵין לָשִׁין לֹא בְּחַמִּין וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה. וְלֹא בְּמַיִם שֶׁנִּשְׁאֲבוּ בּוֹ בַּיּוֹם אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ. וְאִם עָבַר וְלָשׁ בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי הַפַּת אֲסוּרָה:
הלכה י״ב
לֹא תֵּשֵׁב אִשָּׁה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְתָלוּשׁ. וְלֹא תַּחַת הָרָקִיעַ בְּיוֹם הֶעָבִים אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת בּוֹ. וְלֹא תָּנִיחַ אֶת הָעִסָּה וְתִתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר. וְאִם הָיְתָה לָשָׁה וְאוֹפָה צְרִיכָה שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם. אֶחָד שֶׁמְּקַטֶּפֶת בּוֹ וְאֶחָד שֶׁמְּצַנֶּנֶת בּוֹ יָדֶיהָ. וְאִם עָבְרָה וְלָשָׁה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ שֶׁלֹּא צִנְּנָה יָדֶיהָ אוֹ שֶׁעָשְׂתָה עִסָּה יֶתֶר מִשִּׁעוּר חַלָּה הַפַּת מֻתֶּרֶת. וְכַמָּה שִׁעוּר חַלָּה כְּמוֹ שָׁלֹשׁ וְאַרְבָּעִים בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה כְּגוּף הַבֵּיצָה הַבֵּינוֹנִית לֹא כְּמִשְׁקָלָהּ:
הלכה י״ג
כָּל זְמַן שֶׁאָדָם עוֹסֵק בַּבָּצֵק אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ. וְאִם הִגְבִּיהַּ יָדוֹ וֶהֱנִיחוֹ וְשָׁהָה הַבָּצֵק עַד שֶׁהִגִּיעַ לְהַשְׁמִיעַ הַקּוֹל בִּזְמַן שֶׁאָדָם מַכֶּה בְּיָדוֹ עָלָיו כְּבָר הֶחְמִיץ וְיִשָּׂרֵף מִיָּד. וְאִם אֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִיל כְּבָר הֶחְמִיץ וְיִשָּׂרֵף מִיָּד. וְכֵן אִם הִכְסִיפוּ פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
הלכה י״ד
הָיוּ שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁהִגְבִּיהוּ הַיָּד מֵהֶן נִלּוֹשׁוֹת בְּעֵת אַחַת וְנִשְׁתַּהוּ. הָאַחַת מֵהֶן יֵשׁ לָהּ קוֹל וְהָאַחֶרֶת אֵין לָהּ קוֹל. שְׁתֵּיהֶן יִשָּׂרְפוּ וַהֲרֵי הֵן חָמֵץ גָּמוּר:
הלכה ט״ו
אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְצֻיָּרִין בְּפֶסַח מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה שׁוֹהָה עֲלֵיהֶן וּמִתְחַמְּצִין בְּעֵת עֲשִׂיָּתָן. לְפִיכָךְ הַנַּחְתּוֹמִין מֻתָּרִין לַעֲשׂוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּקִיאִין בְּאֻמָּנוּתָן וּמְמַהֲרִים לַעֲשׂוֹתָם. אֲבָל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֲסוּרִים וַאֲפִלּוּ צָרוּ אוֹתָן בִּדְפוּס. שֶׁמָּא יָבוֹאוּ אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁלֹּא בִּדְפוּס וְיִשְׁהוּ בַּעֲשִׂיָּתָן וְיַחֲמִיצוּ:
הלכה ט״ז
מַיִם שֶׁרוֹחֲצִין בָּהֶן הַיָּדַיִם וְהָעֲרֵבָה אַחַר שֶׁלָּשִׁין וְכֵן מַיִם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה הֲרֵי זֶה יִשְׁפֹּךְ אוֹתָן בִּמְקוֹם מִדְרוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיץ:
הלכה י״ז
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן וּמַנִּיחִין לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁמָּא יַחְמִיץ. אֲבָל חוֹלְטִין לָהֶן הַמֻּרְסָן בְּרוֹתְחִין וּמַנִּיחִין לִפְנֵיהֶן. וּכְבָר נָהֲגוּ רֹב הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹט גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יַרְתִּיחַ הַמַּיִם יָפֶה:
הלכה י״ח
וּמֻתָּר לָלוּשׁ לְתַרְנְגוֹלִין מֻרְסָן אוֹ קֶמַח וּמַאֲכִילָן מִיָּד אוֹ נוֹתֵן לִפְנֵיהֶן וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה לִפְנֵיהֶן כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל. וְכָל זְמַן שֶׁהֵן מְנַקְּרִין בּוֹ אוֹ שֶׁהוּא מְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ אֵינוֹ מַחֲמִיץ. וּכְשֶׁיִּפְסְקוּ מִלֶּאֱכל יִשְׁטֹף הַכְּלִי בְּמַיִם וְיִשְׁפֹּךְ בִּמְקוֹם מִדְרוֹן:
הלכה י״ט
לֹא תִּשְׁרֶה אִשָּׁה מֻרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ. אֲבָל שָׁפָה עַל בְּשָׂרָהּ יָבֵשׁ. וְלֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִּין וְיִתֵּן עַל מַכָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲמִיצוֹת. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת וְאִם נָתַן יִשָּׁפֵךְ מִיָּד מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַהֵר לְהַחֲמִיץ. וְאֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחַרְדָּל וְאִם נָתַן יֹאכַל מִיָּד:
הלכה כ׳
מֻתָּר לִתֵּן הַתַּבְלִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהָקֶצַּח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְתוֹךְ הַבָּצֵק. וְכֵן מֻתָּר לָלוּשׁ הָעִסָּה בְּמַיִם וְשֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ וְחָלָב אוֹ לְקַטֵּף בָּהֶן. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אָסוּר לָלוּשׁ וּלְקַטֵּף אֶלָּא בְּמַיִם בִּלְבַד. לֹא מִשּׁוּם חָמֵץ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה (דברים טז ג) "לֶחֶם עֹנִי". וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת זִכְרוֹן לֶחֶם עֹנִי:
הלכה כ״א
כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָמֵץ בְּצוֹנֵן מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַצָּה בְּצוֹנֵן. חוּץ מִכְּלִי שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ אֶת הַשְּׂאוֹר וּכְלִי שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ חֲרֹסֶת מִפְּנֵי שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה. וְכֵן עֲרֵבוֹת שֶׁלָּשִׁין בָּהֶן הֶחָמֵץ וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם עַד שֶׁיַּחְמִיץ הֲרֵי הֵן כְּבֵית שְׂאוֹר וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּפֶסַח:
הלכה כ״ב
בִּיב שֶׁל חֶרֶס שֶׁאוֹפִין עָלָיו חַלּוֹת חָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ אֵין אוֹפִין עָלָיו מַצָּה בְּפֶסַח. וְאִם מִלְּאוֹ גֶּחָלִים וְהִסִּיק מָקוֹם שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל בּוֹ הֶחָמֵץ מֻתָּר לְבַשֵּׁל עָלָיו מַצָּה:
הלכה כ״ג
כְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי אֲבָנִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָמֵץ בְּרוֹתְחִין בִּכְלִי רִאשׁוֹן כְּגוֹן קְדֵרוֹת וְאִלְפָּסִין. נוֹתֵן אוֹתָן לְתוֹךְ כְּלִי גָּדוֹל שֶׁל מַיִם וּמְמַלֵּא עֲלֵיהֶן מַיִם וּמַרְתִּיחָן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּפְלְטוּ וְאַחַר כָּךְ שׁוֹטֵף אוֹתָן בְּצוֹנֵן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּמַצָּה. וְכֵן הַסַּכִּינִין מַרְתִּיחַ אֶת הַלַּהַב וְאֶת הַנִּצָּב בִּכְלִי רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּמַצָּה:
הלכה כ״ד
כְּלֵי מַתָּכוֹת וַאֲבָנִים וּכְלֵי עֵצִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָמֵץ בִּכְלִי שֵׁנִי כְּגוֹן קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת נוֹתֵן אוֹתָן לְתוֹךְ כְּלִי גָּדוֹל וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶן מַיִם רוֹתְחִין וּמַנִּיחָן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּפְלוֹטוּ וְאַחַר כָּךְ שׁוֹטְפָן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּמַצָּה:
הלכה כ״ה
כָּל כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָמֵץ בְּחַמִּין בֵּין כְּלִי רִאשׁוֹן כְּגוֹן קְדֵרוֹת. בֵּין כְּלִי שֵׁנִי כְּגוֹן קְעָרוֹת. בֵּין שֶׁהָיוּ מְשׁוּחִין וְשׁוּעִין בַּאֲבַר שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן כְּעֵין זְכוּכִית. בֵּין שֶׁהָיוּ חֶרֶס כְּמַה שֶּׁהֵן. אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּמַצָּה אֶלָּא מַנִּיחָן לְאַחַר הַפֶּסַח וּמְבַשֵּׁל בָּהֶן:
הלכה כ״ו
כְּלִי רִאשׁוֹן שֶׁרָצָה לְהַרְתִּיחוֹ וְלֹא מָצָא כְּלִי אַחֵר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַרְתִּיחוֹ בְּתוֹכוֹ הֲרֵי זֶה מַקִּיף לוֹ שָׂפָה שֶׁל טִיט עַל שְׂפָתוֹ מִבַּחוּץ וּמְמַלְּאֵהוּ מַיִם עַד שֶׁיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל שְׂפָתוֹ וּמַרְתִּיחַ הַמַּיִם בְּתוֹכוֹ וְדַיּוֹ וְאַחַר כָּךְ שׁוֹטֵף אוֹתוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּמַצָּה:
מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ה׳
א׳
אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת המינין וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה.) אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובגמרא הני אין אורז ודוחן לא מנא ה״מ אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאין לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון:
ב׳
חמשת מיני דגן אלו וכו'. שם אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת ואמרינן טעמא משום דה"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכתבו רוב המפרשים דלאו דוקא כרת אלא אפילו איסורא ליכא והביאו לזה ראיות. ובהשגות א"א אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים וכו'. ודעת רש"י ז"ל כך היא וכבר דחו אותו בתוספות ובעטור בראיות ברורות ודעת הגאונים ז"ל ג"כ כך היא שמי פירות אין מחמיצין כלל ואפילו לכתחלה אין בו שום חשש וכן נהגו ועיקר: והוא שלא יתערב בהן וכו'. זה מבואר בירושלמי ומבואר (דף ל"ו.) בגמרא בברייתא דאין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דע"י מים מחמיצין. וכן במשנת אלו עוברין (דף מ"ב.) , וזה מוסכם:
ג׳
אין מבשלין חטים במים וכו'. תוספתא ויש גם כן בגמ' (דף ל"ט:) אדמבשל ליה אחמועי מחמע: אין קולין את הבצק בשמן וכו'. נראה ברור שכיון שהבצק נלוש במים אין לבשלו אפילו במי פירות לפי שכבר נתבאר מן הגאונים שעם תערובת המים מחמיצין ואדמבשל ליה מחמיץ כמו שנזכר למעלה ויש מן הגאונים מתירין לטגנה בשמן כשהרתיח המחבת יפה ואין דבריהם נכונים: אבל מבשלין את הקמח הקלוי ואת הפת וכו'. ברייתא שם אלו דברים שאין באים לידי חמוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין והקשו מבושל אדמבשל ליה אחמועי מחמע ותירץ רב פפא אפוי שבשלו קא אמרינן. ומפרש רבינו אפילו פת גמור או קמח קלוי שנקלה בעודו קמח וכן מבואר בתוספתא אבל אם קלה החטים או השעורים אין קמח שלהן מותר לבשלו כמו שיתבאר בסמוך: וכבר נהגו בשנער וכו'. בהלכות וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למחלט הלכך אסור ע"כ. וכן כתבו הגאונים ז"ל:
ד׳
מותר לבשל הדגן או הקמח וכו'. שם אמרי דבי רבי שילא ותיקא שרי והקשו והא תניא ותיקא אסור ותירצו לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא. ובהלכות משחא ומלחא כיון דלית ביה מיא משחא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין. ופי' ותיקא עצירה, עכ"ל:
ה׳
כרמל שמהבהבין אותו וכו'. שם אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישונא דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ ומשם למד רבינו דכל שכן שאין מבשלין אותו: וכן כשמוללין את הקדרות וכו'. מימרא הזכרתיה בסמוך (דף מ':) ושם אמרו רבא מחו ליה בחסיסי. ובהלכות פירוש בחסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדרות, עכ"ל:
ו׳
אין בוללין את השעורים וכו'. שם (דף מ'.) אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחין אותן על פי הביב והן מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש ומפורש בהלכות דעבדינן לחומרא כמר עוקבא לענין מיכלינהו להני שערי כמ"ש שם בארוכה:
ז׳
החטים מותר לבלול אותן וכו'. שם מותר ללתות והוא בחטים כמבואר שם. וכתב רבינו וטוחנין אותן מיד לפי שאם שהו ודאי מחמיצין הן כדמוכח (מ':) בההיא ארבא דטבעא בחישתא וכן כתבו ז"ל. וי"מ שהלתיתה מים מועטים שאינם באים לידי חמוץ בהם ודברי רבינו עיקר: וכבר נהגו כל ישראל. תקנת הגאונים כתבום בהלכות והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למלתת ע"כ:
ח׳
תבשיל שנתבשל וכו'. זה מבואר בהלכות ה"מ דעבדינן כמר עוקבא לענין מיכלינהו בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא לא אסרו לההוא בשולא אא"כ נתבקעו כשמואל ויש מי שאומרים דדוקא בשעורים אבל בחטים אפילו לא נתבקעו אסורים ואוסרין:
ט׳
משום שנאמר (בתורה) ושמרתם את המצות וכו'. שם (דף מ'.) אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פירש רש"י כיפי עמרים, עכ"ל. ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חלוק בין המצה של לילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח אלא שבסוף ערבי פסחים כתב הרב אלפסי ז"ל היכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא. וכן כתב רבינו ספ"ח מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כו'. הורו ז"ל שהשמור אינו מעכב ולכתחלה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת וזה הכרח לפרש בדבריהם וכן משמע הסוגיא שם בכל שעה, ואע"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכונתם צריכה לי עיון. והמנהג הפשוט ידוע שמשמרין המצה מעת קצירה למצה של מצוה ושאר הימים אוכלין מפת שמשמרין אותו מחמוץ משעת לישה והרבה מפרשים כתבו שמצוה מן המובחר והדור הוא זה [אף] דקיי"ל דסגי בשמור דקודם לישה לקנות חטים ולשמרם לפסח. ודע שמצה של מצוה אם לשה עכו"ם או חרש שוטה וקטן אפילו אחרים עומדים על גביהם לא יצא וכך העלה הרשב"א ז"ל: דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'. שם (דף מ':) ההיא ארבא דטבעא בחישתא שריה רבא לזבוני לנכרי והקשו עליו דלמא הדר מזבין ליה לישראל והדר ביה ואמר ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פסחא. ורבינו נראה שאינו גורס קבא קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ולנכרי הוא, ולזה כתב רבינו ואם מוכרו לנכרי מוכרו מעט מעט. וההיתר שכתב במכירה לישראל ובהודעה פשוט הוא ולא הוצרכו בגמ' להזכיר ובעל העיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דה"ה לנכרי:
י׳
דגן שנפל עליו וכו'. שם (דף ל"ט:) תניא ר' יוסי בר"י אומר קמח שנפל לתוכו דלף כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף (טיף) להדי טיף (טיף). ורבינו הזכיר דגן ונראה שכך היה גרסתו או שדגן כולל ג"כ הקמח וזה עיקר:
י״א
אין לשין בפסח וכו'. פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח:.) אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה והקשו והא אנן תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ותירצו קבא מלוגנאה נמי קאי אהאי שיעורא: ואין לשין לא בחמין וכו'. סוף כל שעה (פסחים דף מ"ב.) אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת וצריכה שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר עברה ולשה מותר ורב אשי אמר עברה ולשה אסור אמר מר זוטרא מנא אמינא לה דתניא אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ורב אשי היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר ע״כ בגמ'. ובהלכות פירשו מים הגרופים שנשאבו בו ביום (ההוא) וקי״ל כרב אשי ע״כ. ופירש רבינו עברה ולשה על איכות המים בלבד ולא על שאר הדברים לפי שלא אמרו עברה מאי אלא עברה ולשה ואין לישה אלא במים ועוד שהביאו הא דאין לותתין והיא במים. ויש מפרשים שהוא כולל אף לא תלוש בחמה ואינו נראה שיהא דעת מר זוטרא שאפילו לישה במים חמין הפת מותרת ודעת רב אשי שאפילו לשה במים צוננין שלנו אלא שלשה בחמה שהפת אסורה אלא ודאי לא נחלקו אלא באיכות מי הלישה. כך נ״ל להעמיד דברי רבינו. וראיתי בהלכות הרב ר' יצחק אבן גיאת ז״ל ובעיטור מפרשים דינין אלו דוקא במצה משומרת אבל לא בשאר הפת ואין זה אמת דהא סתם קאמרי ועוד דלא הוה להו למימר מותר ואסור אלא יוצא ואינו יוצא וכן מענין מקומו מוכרח מההיא דלותתין דבכל פת אמרו וזה דעת רוב המפרשים ועיקר:
י״ב
לא תשב אשה תחת השמש וכו'. כבר הזכרתי זה. ובהלכות ולא מיבעיא מיתב ומילש בשמשא דאסור אלא אפילו מיתב תותי רקיע ביומא דעיבא ומילש אסור ואף על גב דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא מאי טעמא יומא דעיבא כולא שמשא, ע״כ. וכן מבואר במסכת יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף כ"ח): ולא תניח את העיסה וכו'. גם זה נראה שהוא פירוש למה שאמרו ולא תגביה ידה מן התנור שהזכרתי למעלה או אפשר שהוא משנה באלו עוברין (פסחים דף מ"ח:) רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו' וחכמים אומרים שלש נשים עסוקות וכו'. ופסק כחכמים: ואם היתה אופה ולשה וכו'. זהו פירוש למה שהזכרתי למעלה וצריכה שני כלים וכו' ופי' רבינו דוקא כשהיא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור. אבל רש"י ז"ל פירש אף כשאינה אופה לפי שידיה מתחממין מחמת חום העיסה: ואם עברה ולשה וכו'. כל החלוקים שהזכיר רבינו הם מוסכמים חוץ משלשה בשמש שיש אוסרין אף בדיעבד כמו שכתבתי למעלה: וכמה שיעור חלה וכו'. זהו שיעור חמשת רבעים שהזכרתי למעלה וכבר ביארו בהרבה מקומות שזהו השיעור וכתב רבינו כגוף הביצה הבינוני ולא כמשקלה ודבר ברור הוא שאין גופה ומשקלה שוין ומוכרח הוא שהשיעור הוא במדה ולא במשקל ובהלכות חלה פרק ששי ביאר רבינו משקל שיעור זה מקמח חטי מצרים:
י״ג
כל זמן שאדם עוסק וכו'. פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח:) ברייתא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חמוץ: ואם הגביה ידו והניחו ושהה וכו'. שם (דף מ"ו.) משנה בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ ה"ז אסור ובגמ' אין שם כיוצא בו מהו אמר ר"ל כדי שיהלך אדם מיל. עוד (דף מ"ח:) במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת אי זהו שיאור ואי זהו סידוק שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת ואי זהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ע"כ. ובהלכות וקי"ל כחכמים וכן דעת רבינו. ופירושו בזה ברור שהוא מפרש שהעיסה החמוצה משמעת קול והוא סובר ששיעור זה ושיעור נסדקה כקרני חגבים הכל אחד ולכך לא הזכיר רבינו דין הסידוק כיון שביאר שאם משמעת קול שהיא חמץ גמור. ומה שאמרו בצק החרש רצו לומר שלא השמיע קול עדיין וזהו חרשותו שהחרש אינו מרגיש כשמדברין אליו כך החמץ הזה כשטופחין לו פניו אינו מרגיש ומתחרש וכן פירשו בהלכות הרב אבן גיאת ז"ל. ואם יש כיוצא בו עיסה אחרת ששהתה כמוה והחמיצה שהשמיעה קול הרי שתיהן חמץ גמור. זהו פירוש רבינו ובהשגות שיטה אחרת ודברי רבינו נראין:
ט״ו
אין עושין סריקין המצויירין וכו'. פ' כל שעה (פסחים ל"ז.) ברייתא א״ר אלעזר בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית ר״ג והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח אמרתי לו אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין איכא דאמרי לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אמרו. ופסקו בהלכות כלישנא בתרא דנחתומין כיון דבקיאי לא שהו בהו וכן פסקו הגאונים ז״ל. ומה שכתב רבינו ואפילו ציירו אותן בדפוס וכו' מפורש בגמ' שם וכן בהלכות. וכתב רבינו יצחק אבן גיאת מאי סריקין המצויירין פת העשויה צורות צורות דמות יונים ודגים ושאר צורות וכן פירשו הגאונים ז״ל, עכ״ל:
ט״ז
מים שרוחצין בהן הידים וכו'. משנה שם (דף מ':) מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין ובגמרא (דף מ"ב.) תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן ותניא אידך שופכין במקום האישבורן לא קשיא הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי דלא קוו ע"כ בגמרא. ובהלכות לא כתבו אלא ברייתא ראשונה ולא רצו לחלק בין נפישי ללא נפישי לפי שאין הכל נזהרין. ורבינו ג"כ סתם וכתב כדי שלא יתקבצו המים במקום אחד ויחמיץ וממילא שאם היו מועטין ולא היה בהן כדי קבוץ ששופכין אפילו במקום האישבורן אלא שרצה לכתוב כשיטת ההלכות:
י״ז
אין שורין את המורסן לתרנגולים וכו'. משנה (ל"ט:) אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין וכבר כתבתי למעלה בשם הגאונים ז"ל שאין מותר לחלוט בזמן הזה וכדברי רבינו:
י״ח
ומותר ללוש לתרנגולין מורסן וכו'. זהו דעת קצת המחברים ובעיטור כתוב זה כך וכתב הבבלי מותר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח וכו' כדברי רבינו ושם כתוב ואין לסמוך על זה שאם כן ישהא העיסה כדי הילוך מיל עכ"ל. וכן נהגו להחמיר:
י״ט
לא תשרה אשה מורסן וכו'. משנה שם האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש ולא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. ופירש"י ז"ל אבל שפה היא מורסן בבשרה יבש ואע"פ שהמים טופחין על בשרה עכ"ל: אין נותנין את הקמח וכו'. שם משנה (דף מ':) אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ר"מ אוסר ובגמ' אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד ותניא כותיה וכן פסקו בהלכות וכן דעת קצת הגאונים. ופירוש בחרוסת יש חומץ, ובחרוסת וחרדל יש בהן מים שאם לא כן כבר נתבאר שמי פירות אין מחמיצין:
כ׳
מותר לתת התבלין והשומשמין וכו'. תוספתא: וכן מותר ללוש העיסה ביין ושמן וכו'. זה כדברי ההלכות שהעלו פ' כל שעה שהלכה כר"ע דאמר (דף ל"ו.) מותר ללוש עיסה ביין ושמן ודבש אע"פ שיש עמהם מים לפי שאף על פי שהן מחמיצין עם תערובת המים אין ממהרין להחמיץ יותר מהמים לבדן ואין צריך לומר לקטף שמותר חוץ מיום ראשון שצריך לחם עוני כמו שמפורש בהל' בארוכה. וכן הוכיחו קצת מפרשים האחרונים ז"ל וכן עיקר. ופירש"י ז"ל יום ראשון לילה הראשון וכן נראה מדברי רבינו לפי מה שכתב פ"ו וכן הוא בירושלמי אמר ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין ע"כ. ובהשגות ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן הוא עיקר עכ"ל. ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל:
כ״א
כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ וכו'. שם (דף ל':) אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצה קשה. ובהלכות משתמש בהן מצה בצונן וזו היתה גירסת רבינו ופירש שבכלי חרס הוא בדוקא, ונראה טעמו שבשאר כלים אם נשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין לפי שאף אם נשתמש בהן חמץ בחמין מותרין ע"י הכשר אבל כלי חרס כיון שאילו נשתמש בהן חמץ בחמין אין להם תקנה אף כשנשתמש בהן חמץ בצונן החמירו שלא להשתמש בהן מצה בחמין. זהו נראה בדעתם ז"ל. ונוסחת הגאונים ז"ל והרבה מן האחרונים היא משתמש בהן מצה סתם דמשמע אף בחמין. ואף לפי נוסחת ההלכות ורבינו ראיתי מי שפירש שלא אמרו מצה בצונן להוציא מצה בחמין שכיון שתשמיש החמץ היה בצונן מותרין הם במצה אף בחמין אלא להוציא שאם נשתמש בהן חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה אפילו בצונן גזרה שמא יבא להשתמש בהן בחמין ודוקא בכלי חרס גזרו אבל בשאר כלים כיון שאם בא להשתמש בהן בחמין יש להן הכשר אף הוא משתמש בהן בצונן בלא הכשר וכן הדין בשאר איסורין, אלו דבריהם ז"ל: וכלי שמניחין בו חרוסת וכו'. שם אמר אביי בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי אמר רבא הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחמוצו קשה דמי:
כ״ב
ביב של חרס שאופין עליו וכו'. שם בהלכות והאי בוכיא דקא אפי ביה חמירא כולה שתא אסור למיפא ביה מצה בפסח משום דהיסקו מבחוץ ואי מלייה גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי ע"כ:
כ״ג
כלי מתכות וכלי וכו'. זה מבואר בהלכות שם נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ודמיני מתכות ובורמי דגללא דאשתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למעבד בהו הגעלה בכלי ראשון ודאשתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטין שפיר דמי דגמרי מגיעולי עכו"ם וכו' ע"כ. ומ"ש רבינו ואח"כ שוטף אותן הוא לפי דעת קצת המפרשים ז"ל ממה שאמרו פ' דם חטאת בזבחים (צ"ז.) מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ויש שאמרו שאינו מטעם זה אלא כדי להעביר החמץ שעליהן. ומ"מ כך הוא דעת הגאונים והאחרונים שצריכין שטיפה כדברי רבינו: וכן הסכינין מרתיח וכו'. בגמ' (פסחים ל':) א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו א"ל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין והלכה אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ע"כ בגמ'. ושפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמ' לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר איסורין וצריכין לבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו היה היתר די בהגעלה. ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן העכו"ם הצריכן לבון ולא הזכיר כאן לבון כלל. ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והם סוברים שבסכינין אף בגיעולי עכו"ם אינן צריכין אלא הגעלה כמו שיתבאר שם:
כ״ד
כלי מתכות וכו'. כבר נתבאר זה למעלה בדברי ההלכות:
כ״ה
כל כלי חרש שנשתמש וכו'. שם מבואר בגמרא ובהלכות שכל שתשמישו על ידי חמין בכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו לעולם. וכתבו ז"ל שאפילו מלא הקדירה גחלים והסיקה אינה מוכשרת שאינה דומה לביב של חרס שהזכרנו למעלה: ומ"ש רבינו אלא מניחן לאחר הפסח. הוא כשמואל דפליג אדרב קאמר (דף ל'.) קדרות בפסח ישברו וקי"ל כשמואל בהא כדאיתא בהלכות וכן כתבו ז"ל:
כ״ו
כלי ראשון שרצה להרתיחו וכו'. בהלכות נלמד מגיעולי עכו"ם (ע"ז דף ע"ו:.) יורה קטנה מגעילה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי ת"ש דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא אהדר ליה לישא אפומא וארתחיה קסבר מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, פירוש שאחורי הכלי שאינן נגעלין אלא ע"י המים שמתוך רתיחתן נשפכין באחורי הכלי די להם בכך שאף הן לא בלעו מן האיסור אלא על ידי ניצוצות האש שהיה מרתיח הכלי ולא היתה בליעה זו חזקה ודי להם בפליטה זו. ופירש"י ז"ל ובלא שפה לא סגי דניצוצות דכולא שתא פעם כאן ופעם כאן ואילו דהגעלה חדא שעתא. וכתוב בהלכות ובפסחא דאסור למיעבד בלישא עביד גדנפא דטינא ע"כ. ודין ההגעלה אם היא בכלי שהוא בן יומו יתבאר פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות בארוכה:
נחלת הכלל · ToratEmet
לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ה׳
ב׳
שאין מי פירות מחמיצין וכו' ומי פירות הן כגון יין וחלב וכו'. כתב ה"ה ומבואר בגמרא בברייתא וכו', אע"ג דרבינו פסק לקמן בפרק זה כר' עקיבא דמתיר מ"מ לא פליג עליה דת"ק (דף ל"ו) משום דת"ק קאמר דמחמיצין הם יותר מהמים ולהכי פליג ר' עקיבא ואמר דאין מחמיצין (הן) אלא כמים:
ה׳
הקדרות החדשות וכו'. לא ידעתי מה טעם לחדשות דמן הגמרא (דף ל"ט:) משמע דהאי מלילא הוה לעבות המאכל. אבל קמח קלי פי' קמח הבא מכרמל קלי אבל הקמח הקלוי כבר נתבאר שהוא מותר:
ח׳
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים וכו'. כפי הנראה פירוש דברי רבינו הוא דהוא סבור דמאי דקאמר (דף מ'.) מר עוקבא אלא כל שאילו מניחים (אותן) ע"פ הביב ר"ל שבכך הם אסורים מדרבנן משום שנאמר ושמרתם את המצות ולהכי קאמר דכיון דהוא מדרבנן בטיל, וקשה לזה דא"כ למה פסק כההיא דמניחים דמר עוקבא דאי טעמא הוה משום ספיקא כנראה מדברי ההלכות הא הוי דבר דרבנן והוי לקולא וכדפסיק לעיל רבינו דבכל תיקו דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואפשר לומר דמ"מ רצה לפסוק כמר עוקבא משום דמסתבר טעמיה אע"פ דהוי דבר דרבנן והיינו למכלינהו בעיניה אבל לאסור התערובת ודאי דמותר אפילו למר עוקבא כיון דאינהו גופייהו הוו מדרבנן ומה שאין לו ביטול הוי ג"כ דרבנן א"כ הוו תרי דרבנן זה נראה בדעתו ז"ל. וא"כ יש לתמוה על ה"ה שרצה להסכים דעת ההל' עם דעת רבינו שטעם ההלכות אינו כך אלא דס"ל דמאי דקאמר מר עוקבא כל שאילו מניחים כו' הוי מדאורייתא ולכך קאמר דספיקא דאורייתא לחומרא ואידך פסק כשמואל משום דהוי דרבנן וא"כ דעת רבינו כמו שביארתי אלא שיש לומר בדוחק שמה שרצה להסכים הרב המגיד ז"ל דעת רבינו עם דעת ההלכות הוא לענין הדין אבל לא מטעמו אבל אין זה נראה מדבריו וצ"ע:
ט׳
דגן שנטבע וכו' או שנפל עליו מים וכו'. פי' אבל לישראל אפילו מעט מעט לא ולכך כתב ה"ה דהיה גרסתו בגמרא (דף מ':) קבא קבא סתם דמשמע לעכו"ם אבל לא לישראל בלי הודעה דגזירה שמא ישתייר ממנו כלום ויאכלנו אחר הפסח אבל בעכו"ם הוי תרי גזירות חדא שמא ימכרנו ושלא ימכרנו לישראל ואפילו ימכרנו שמא ישתייר ישראל ממנו עד לאחר הפסח וכל כי האי לא גזרינן:
י״ג
כל זמן שאדם עוסק בבצק וכו'. כתב ה"ה ומה שאמרו בצק החרש ר"ל שלא השמיע קול וכו'. כתב כן מפני שהראב"ד ז"ל בהשגות מפרש הפך דברי רבינו שרבינו מפרש שבצק החרש ר"ל שחרשותו מורה שעדיין לא החמיץ והר"א ז"ל מפרש שהחרשות מורה שהחמיץ כלומר שאין קולו צלול אלא משתקע אבל מכל מקום קול יש לו להכי כתב ה"ה ז"ל שפשט רבינו מכוון יותר דחרש משמע שאינו משמיע קול כלל ולהראב"ד ז"ל הרי משמיע אלא שאין קולו צלול ולא הוי דומיא דחרש:
כ׳
מותר ליתן התבלין כו'. כתב ה"ה ז"ל ובהשגות (א"א) אולי לא נאמר כן אלא בזריזים וכו'. וא"ת אם הר"א מפרש דמאי דקאמר ר"ע לשתי כו' הוא מפני שהוא זריז אבל כשאינו זריז כולי עלמא מודו דאסור א"כ כשאמרו שם ושוים שאין לשין אלא בפושרין דאמרו בגמרא (דף ל"ז) כשהקשו מההיא דמנחות אם אמרו בזריזים יאמרו בשאינם זריזים וכו' וכיון דאיירי בשאינם זריזים א"כ אמאי קאמר ושוים שאין לשין בפושרין אפילו ביין ודבש נמי אי אינן זריזין כולי עלמא מודו דאסיר. וי"ל דזריזים שאמרו בגמרא הוא בכהנים דהם מלומדים בעבודות אבל כל ישראל אינם זריזים לגבי ההיא דפושרין אבל גבי יין ודבש איכא בישראל זריזים וכר"ע ועל זה אמרו ושוין כלומר ואע"פ דהכא זריזים ישראל מותרין הכא כל ישראל אסורין דאין זריזין מיקרו בכי האי. כתב עוד ה"ה ואני אומר אין לנו לגזור וכו' כלומר אע"פ דמצינו בגמרא דחילק כה"ג בין זריזים לשאינם זריזים לא הוו ככהנים דזריזים כדפרישית אבל האי גזירה דהר"א ז"ל היא גזירה חדשה שלא מצינו לה כלל ולכן העיקר כדברי רבינו. ואע"פ שיש לך לומר דאתי שפיר טפי להר"א ז"ל דלא פליג רבי עקיבא עלייהו דרבנן דאמרו תאפה מיד דר"ע איירי בזריזים ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר ואמר ר"ע דמשמע דלא פליג מ"מ אין זה כלום דעל כרחין אפילו להר"א ז"ל צריך לומר דפליג דלרבנן אפילו הזריזים אין לשין לכתחלה ולר"ע לשין לכתחלה (א"כ) [דאל"כ] היכי קאמר אח"כ ושוים שאין לשין העיסה בפושרין הא אפילו בשמן ודבש מודו דאין לשין לכתחלה ואם הכונה לומר שאם לש את העיסה בפושרין מותר הכי הוה ליה למימר ושוים שאם לש את העיסה בפושרין מותר אלא ודאי על כרחין כדפרישית וא"כ כיון דכן הוא א"ש עיקר כדברי רבינו כדפרישית:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ה׳
א׳
אין אסור משום חמץ בפסח כו'. ואם עירב ה' המינים ולש ממנה עיסה עי' בירושלמי חלה פ"א ה"א אמר שם דלגבי חלה אינו חייב על חלתה מה"ת כה"ג ע"ש והטעם י"ל דנוכל לומר דכיון שלא היה עדיין עיסה קודם התערובות נעשה פנים חדשות ע"י התערובות ואין עליה שם לחם כלל והוה כעין פרד דהוה מין בפ"ע ועי' עירובין ד' פ"א ע"א וכן מבואר בירושלמי פ"א דחלה ה"ב דגבי חמץ ג"כ כן ועי' תוס' מנחות ד"ע ע"א מה שהביאו ראיה מהך דשם ד' מ"ה ע"ב ליקט מכולם ע"ש אך שם י"ל דמיירי שעשה עיסה מכל מין בפ"ע ואח"כ צירפם וכן ר"ל הך דכתב רבינו ז"ל בהל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ה וחמשה מיני תבואה כו' מצטרפין לענין חמץ בפסח והוא מהך דמנחות דף ע' ע"ב שם ר"ל ג"כ כה"ג ועי' מש"כ הרב בה"מ פ"ג דכאן ע"ש וכן הוה ס"ד בירושלמי פ"ט דכלאים סוף ה"א צמר ופשתים שטרפן בטל ר"ל להיפך משיטת רש"י דרק אם טוה חוט צמר בפ"ע וחוט פשתן בפ"ע וחזר וחברן אז הוי כלאים אבל אם טרף שניהם יחד אז אין עליהם שם צמר ופשתים כלל והוי כבריה חדשה ולפי המסקנא זה הוי לבדים דמתניתין עיין בתוס' יבמות דף ה' ע"ב וכ"מ ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ט מהל' כלאים ע"ש ועי' בהך דמעילה ד' י"ז ע"ב דאין הפיגול והנותר מצטרפין לטמא טומאת ידים ובירושלמי פ"ז דפסחים מבואר דמצטרפין וע"ש ברש"י דפירש כגון חצי זית ואף דהא יש שיטה בגמ' דלטומאה בעי כביצה עי' פסחים ד' פ"ה וכ"מ וצ"ל דס"ל לרש"י דאם נשתייר רק פחות מכזית לא חל עליו שם נותר כלל לגבי טומאה דאי אפשר שלא ישתייר כמ"ש התוס' שבועות ד' כ"ז ע"ב ועיין בירושלמי שם ריש פ"ג דתלה לה בפלוגתא דר"ע ורבנן ועי' שבת דף צ"א ע"א דאמר שם גבי יוצא לאפסולי בכזית ע"ש ברש"י ד"ה ואמאי משמע קצת דפחות מכזית לא חל עליו שם ליפסל ביוצא:
ב׳
חמשה כו' אם לשן כו'. ולענין זיעת מים של עץ עי' במכשירין פ"ד מ"י ובתוספתא שם הובא בר"ש דמים שהם יוצאים מן העצים כשהם לחים קרויים מי פירות ועיין בפ"ב דשם מ"ב ועי' נדה דף ח' גבי קטף ועי' מש"כ בזה בהלכות כלי המקדש גבי קטרת וכבר כתבתי בזה לעיל: והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם. ע' בהשגות ובתוס' שם ובמנחות ד' נ"ד אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל ר"ל שנתערב המים במי פירות והך דפסחים ד' ל"ח ע"ב ומנחות ד' נ"ז שם מיירי דנתערב בהעיסה ורבינו ז"ל אזיל לשיטתיה בהלכות טומאת אוכלים פי"ו ה"ד דאם נתערב מים במי פירות נעשה הכל דין מים אף כ"ש מים ועי' בירושלמי פי"א דתרומות ה"ב דר"מ ס"ל כן והוא בתוספתא פ"ב דמכשירין ועי' בתוס' חולין ד' כ"ו ע"א גבי תמד ותוס' עירובין ד' כ"ט ע"ב גבי שכר ע"ש ובזבחים ד' כ"ב ע"א גבי במים ולא במזוג ושם ד' ע"ח ע"ב, ועי' תוס' פסחים ד' כ"ח ע"ב ד"ה נתחמץ ע"י דבר אחר מה שכתבו ולא דמי ר"ל דהשמרים אינם מתערבים בהעיסה רק מחממין העיסה ומקרב להחמיץ ועיין תוס' פסחים ד' ע"ה ע"א ד"ה וגרפו מש"כ שם בשם הירושלמי ע"ש ועיין בהך דמנחות ד' מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה וסמנין ע"ש ועיין מה שכתב בהגהות אשר"י בע"ז פ"ב על הך דדף ל"ד ע"א ע"ש ד"ה ומשום הכי ע"ש ועי' בהך דפסחים דף מ' ע"ב גבי לתוך החרוסת ישרף מיד וזה ג"כ הוה מי פירות עם מים וא"כ זה תליא בפלוגתא דר"ג ורבנן שם ד' ל"ו ע"א ובאמת בתוספתא פ"ג דשם מבואר דר"מ ס"ל כר"ג דישרף מיד ובזה א"ש מה דאמר שם בגמ' ד' מ"א ע"א מדלא מצמית צמית חמיע נמי לא מחמע ע"ש בתוס' ור"ל דזה הוי ג' מחלוקת חדא דאינו מניח להחמיץ לעולם וחד ס"ל כר"ג דמחמיץ מיד וחד ס"ל דמחמיץ כשאר דברים המחמצים וא"ש:
ג׳
ואם הרתיח המים כו'. עי' יבמות דף מ' ע"א גבי חלוט וצ"ל דשם מיירי שחלט את העיסה לא את הקמח דאל"כ אין יוצא בה ידי חובת מצה כיון דלא בא לידי חימוץ ע"ש בתוס' ותוס' פסחים ד' ל"ו ע"ב וד' ל"ז ע"ב וד' מ"א ע"א וע' בירושלמי פ"ב דפסחים דממעט שם דאינו יוצא ברבוכה משום דאינה צריכה שימור ע"ש בה"ד אך שם משמע דר"ל רבוכה בשמן וכמ"ש רבינו ז"ל בפיה"מ מנחות פ"ט ועי' שם במנחות ד' נ"ג ע"א ומש"כ בזה בדברי רבינו בסוף הל' בית הבחירה ע"ש ומ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות כאן בפ"ב ובדברי הרי"ף ז"ל כאן: וכבר נהגו בשנער ובספרד כו'. הנה באמת נ"ל דהך מחלוקת דפסחים דף מ' גבי והרוצה שימלול נותן את הקמח כו' ר"ל דשם מיירי במים רותחין ות"ק ס"ל דאם מערב חומץ עם מים אף שהמים רותחים לא הוה חלוט שפיר וכמו מי פירות עם מים שמחמיץ מהר לר"ג ולכן ס"ל דמתחלה יתן הקמח לתוך הקדירה דהיינו במים רותחים ונחלט ואח"כ יכול ליתן את החומץ ויש אומרים פליגי וס"ל דגם זה הוה חליטה ובזה א"ש דברי הגמ' שם ועי' שם דע"ד ע"ב וחולין ד' קי"א ומש"כ בזה בתרומות פ"י מ"י גבי כל הנכבשין ע"ש בתוספתא. וא"כ כיון דאח"כ אמרו שם דעולא אמר דאחד זה ואחד זה אסור שוב אסור לחלוט, ועי' לקמן בהל' י"ז גבי מורסן דשם כתב רק וכבר נהגו כו' והטעם דבאמת מורסן אינו מחמיץ ע' לקמן פ"ו ה"ה ובתרומות פי"א אך בירושלמי כאן אמרינן דמיירי שיש שמנונית על המורסן וחיישינן שמא נשאר בהם קצת קמח לכך לא החמיר כ"כ בזה:
ט׳
נאמר ושמרתם כו' לפיכך אמרו חכמים כו'. עיין בהה"מ ז"ל והנה עי' בגמ' כאן דף מ' ובהך דמנחות ד' נ"ג ע"א מבואר כך דבאמת שימור אינו נקרא אלא א"כ יש בו דבר שיוכל להחמיצו והוא אינו מניחו להחמיץ אך מ"מ השמירה לגבי חטים של מצוה לא משום סיבה רק לשם מצוה והוה כמו היסח הדעת פסול הגוף לר"ל אך זה לא שייך רק אם יוכל להיות איזה סיבה וזה מה דאמר במנחות שם מצה תהיה החייה ע"ש ברש"י ר"ל דכיון דחטין של מנחות אין לותתין אותם כמבואר שם ד' ל"ו ע"א לכך צריך שיהיו נילושות בפושרין כדי שיהא בהם דין שימור וכן הך דפסחים שם דאמר והני דמהפכי כיפי ר"ל דהיו מגביהין את השיבלים ומעמידים אותם כדי שלא יחמצו כמש"כ בפסקי תוס' מנחות סימן ר"ז משום אגב מידלייהו ע"ש אמר להם דיעשו זה לשם מצוה לא לשם להזהר מסיבה ועי' חגיגה דף כ' וד' כ"ג ע"א לא חידשו דבר בפרה ועי' שם בירושלמי פ"ב דחגיגה ה"ה ו' והך בציקת של נכרים מיירי ג"כ במשומרים רק לא לשם מצוה ועי' ב"מ ד' צ"ג ע"א אם משמר כעושה מעשה דמי אם לא ע"ש ועי' בה"ג כאן דחרש שוטה וקטן לא בני שימור במצת מצוה ועי' בירושלמי פ"א דתרומות דדבר דבעי שימור בשביל סיבה גם חרש הוה בכלל שמירה ועי' ביומא דף מ"ג ע"א וב"ק דף ט' ע"ב ע"ש בתוס' דס"ל דהוו בני שמירה רק שמירה לשם מצוה לא שייך בהו ועי' חולין ד' ז' ע"א ברש"י אך י"ל דרק בזמן המקדש דאז הוה המצה בגדר מכשירי פסח כמבואר בפסחים דף צ' ע"א אז צריך זה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ סוף פ"ד דהוה ג"כ בגדר חבורה המצה של פסח ע"ש ועיין פסחים דנ"ג ע"א חיטא דמינטר לפסחא ע"ש ועי' רש"י חולין דף ד' ע"א וכ"מ: דגן שנטבע כו'. ואף דקי"ל דחטים מותר ללתות צ"ל דרק בידים אבל אם לא שמרם ונפל למים אסורות ועיין ברש"י מנחות ד"ע ע"ב דפירש על התבואה כגון חטים ששראן במים ע"ש: שנטבע בנהר. נ"ל דזה רק בנהר אבל במעין שרי משום דהוה כמו טיף להדי טיף טיף כיון דנובע תמיד עי' בע"ז ד' מ"ז ע"א קמאי אזלי ע"ש ולכך מבואר בירושלמי פ"ח דתרומות סוף ה"ד דגבי מעין אין בו חשש גילוי י"ל ג"כ משום טעם דטיף טיף כמבואר בע"ז דף ל' ע"ש והך דמבואר בתרומות פ"י מ"ב שם מיירי בבור של מים ולא באר ועי' ב"ק ד' קט"ו ע"ב ע"ש:
כ׳
מותר ליתן התבלין והשומשמין כו'. עיין בהשגות ועי' בירושלמי פסחים פ"ב ה"ד במתובלת אגוזים ומש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ב הי"ז ובהשגות שם ועי' תוס' מנחות ד' כ"ג ע"ב ע"ש:
כ״ג
כלי מתכות וכלי אבנים כו'. עי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פ"ח הט"ו דכלי אבנים א"צ הגעלה ע"ש וצ"ל הטעם כך דגבי קדשים שצריך לחול איסור נותר לא חל על טעם רק על בעין ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פרק י"א דזבחים על הך דרבי טרפון דעיקר המריקה משום שמנונית הדבוק בכלי ע"ש ר"ל משום דהטעם הוה כמבוער כמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה ועי' בסוף פ"ז דשביעית גבי וורד חדש ושם גבי הכובש ג' כבשים אך יש לחלק כך בין היכא דלא נכנס רק טעם ובין היכא דנבלע הבעין ועי' בנדה ד' ס"ב ע"ב בהך פלוגתא דר"י ור"ל גבי חרסין שבלעו משקין ועי' תוס' ע"ז ד' ס"ז ע"א דדבר לח נכנס בעין בתוך הבולע וע"ש ד' ל"ב ע"א גבי חרס האנדרייני ותוס' כריתות ד' ט"ו ע"ב והנה עי' במנחות ד' כ"ג ע"א דמבואר שם דאם יש מקצת בעין מצטרף הבלוע ג"כ שיהיה כמו בעין ע"ש וכן כתבו תוס' ע"ז דף ס' ע"ב גבי משקה טופח ע"ש ועי' תוס' ביצה ד' ט"ז ע"ב ד"ה קמ"ל גבי פשטידא דיש שמסירין השומן ע"ש ולכך צריך מריקה ושטיפה בחמין כיון דיש שומן בעין צריך גם להסיר הבלוע אבל היכא דליכא רק בלוע לחוד ובפרט אם רק טעם אז גבי קדשים אין צריך מריקה וגם י"ל דהא דחזינן דגבי קדשים יש הרבה חומרות כמו בישל בלא בלוע ומקצת כלי ככל הכלי ובמים ולא ביין כמבואר בזבחים ד' צ"ו ע"ב וכלי אבנים א"צ זה ועי' בפסחים ד' פ"ג ע"א דאמר שם גבי עצמות של פסח לישדינהו אע"ג דהא בלעי טעם וע"כ כמ"ש ועי' תוס' זבחים ד' פ"ו ע"א ע"ש דגם אם מחובר קצת בשר בעצמות יכול לבטלם להעצמות וע"ש בר"ש פי"א דתרומות ובזה א"ש מה דאמרינן בפי"א דתרומות בירוש' דקדירה של חרס שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים ודיו משום דגבי תרומה ג"כ בעיא דבר הראוי לאכול דאל"כ פקע הקדושה כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ וכבר כתבתי בזה והנה מבואר בנדה ד' ס"ב הנ"ל דבדרבנן בלוע לא הוה כמו בעין ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעה"ק פ"ח דמבשל ג' פעמים ע"ש והוא ג"כ משום זה ועי' בירושלמי ערלה פ"ב ופסחים פ"ג ה"א ובלבד אחר ג' תבשילין ועי' בירושלמי דמאי פ"א ה"ג דר"י הוה מתקן אפילו בשר משום דחושש למשקין שיש בו אף דלא גזרו על תערובות דמאי ע"ש ובזה א"ש הך דע"ז ד' ע"ו ע"א ע"ש וא"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ה׳
ב׳
שאין מי פירות מחמיצין וכו'. כתב הה"מ ובהשגות א"א אין דבר זה פשוט וכו'. ונראה מדברי הה"מ דהשגת הראב"ד נרשם בטעות בהלכה א' דשם מיירי במיני קטניות. ולפי דברי הה"מ קשה מאד דבתשו' הרשב"א הביאו הפר"ח סי' תס"ב כתב בשם הראב"ד להתיר מי פירות דלא הוי אפילו נוקשה ודחק מאד שם דמ"ש הראב"ד אין הכל מודים אין הכוונה לענין דינא ע"ש ואין פירושו נכון דאין זה דרכו של הראב"ד ויותר היה לו לומר דראב"ד אחר הוא מה שהביא הרשב"א. ועי' בחק יעקב סי' תנ"ג שכתב באמת דפשטן של דברי הראב"ד משמע דקאי על מיני קטניות בהלכה א' א"כ יראה דדעת הראב"ד דאורז ודוחן חמץ נוקשה הוי ואפשר שגם הרשב"א היה סובר כן וכן נראה מדברי התוס' פסחים דף מ' ע"ב סד"ה רבא וז"ל שם קמח של עדשים דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך ועי' רש"א שם מ"מ אין הדברים יוצאין מידי פשוטן של דבריהם דנראה דס"ל לדעת הראב"ד לאסור קטניות אלא שהרב חק יעקב תמה מגמ' דפסחים דף ל"ה וקי"ד ע"ש. ולענ"ד להביא ראיה איפכא מסוגיא דפסחים דגרסינן שם ריב"נ אוסר באורז מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו וכו' ויש מקשים מאי נ"מ בבעיא זו כיון דלית לחוש להא דריב"נ. וי"ל דנ"מ לדידן בבעיא זו אי אמרינן דכוונת ריב"נ דקדם להחמיץ א"כ לא נשוי פלוגתא רחוקה דרבנן ס"ל דאפילו נוקשה נמי לא הוי אבל אי אמרי' דריב"נ קרוב להחמיץ אבל לא הוי חמץ גמור ורבנן דפליגי ע"כ אפילו נוקשה לא הוי. וכיון דמסיק דריב"נ קדים להחמיץ ס"ל וחייב כרת א"כ לרבנן נוקשה מיהת הוי. והא דאמרינן פסחים קי"ד דאכלו תבשילא דארוזא היינו ע"י שהיו מהבהבין אותו באור מקודם וטוחנין אותו ואף דקיי"ל דאין מבשלין כרמל שמהבהבין אותו באור כמ"ש רבינו הלכה ה' מ"מ י"ל דז"א אלא גבי כרמל דהוי חמץ גמור אז חיישינן שמא לא נקלה באור יפה אבל באורז דקיי"ל כרבנן דלא הוי אלא נוקשה ומדרבנן הוא לא חיישינן דלמא לא נקלה יפה וה"פ תלמודא ש"מ מדאכלו תבשילא דארוזא ע"י הבהוב ש"מ דלית דחש להא דריב"נ דלדידיה הוי חמץ גמור אסור לאכול התבשיל אפילו בהבהב מקודם כנ"ל. הארכתי קצת בזה כי כבר נהגו איסור בכל תפוצות ישראל במיני קטניות וגם בא"י נהגו איסור באורז כמבואר בפר"ח סי' תנ"ג ולפמ"ש הוא מן הדין כפי הנראה מפשוטן של דברי התוס' והראב"ד: ואם נתערב בהם מים כל שהוא וכו'. עי' א"ח סי' תס"ב דאין הפי' כ"ש מעט מים אלא ר"ל יהיה איזה מים שבעולם וכל הדברים שנקראים מים כגון טל ושארי דברים הנזכרים בסי' תס"ו ע"ש שהביא ראיה. ויש לפקפק בו ובמלח אי הוי מי פירות עי' בטור שם ובב"ח, ומה שהביא הפר"ח ראיה דהוי מי פירות מדברי רבינו פ"י מהל' טומאת אוכלין והוא מהתוס' כבר העיר הרב ברכי יוסף שם דמדברי רבינו בפ"ז מהל' מקואות מוכח דהוי מים וע"כ אין הנדונים שוים ע"ש שהאריך. ועיקר בזה כמ"ש מהרלנ"ח סי' תנ"ה דמלח לבדו הוי מי פירות אבל עם מים מצא מין את מינו וניעור:
ח׳
תבשיל וכו'. ואין זה אלא מדברי סופרים. כתב הה"מ וזה מבואר בהלכות ובאמת שיטת רבינו חדשה היא עי' בלח"מ ופר"ח או"ח סימן תס"ז האריך בזה ע"ש. ומ"ש הפר"ח שם דהא דכתב רבינו משום שנאמר וכו' הוא ענין אחר והוא מקושר עם הל' ט' ובלח"מ לא הבין כן ע"ש ועי' בשו"ת נב"י מה"ת סי' ע"ט וכבר כתב הרב ברכי יוסף שמי שנזהר בכל הפסח לאכול דוקא חטים שנשמרו מעידן קצירה ולא ליל ראשון לבד לא הוי שום יוהרא כלל והך דבצקות של נכרים דאדם ממלא כריסו מהם היינו בשעת הדחק:
ט׳
דגן שנטבע בנהר וכו' מעט לכל אחד וכו'. עיין שה"ג ובכ"מ בטעמא דקבא קבא והמג"א סי' תס"ז תמה בזה ולפי טעמו א"כ רשאי למוכרו גם ביודע שלא יכלו. והגאון מ"ו כתב דגם כוונת הכ"מ להך ס"ס שכתב המג"א אלא משום דאין עושין ס"ס בידים כתב לסניף סברא זו דמסתמא לא ימכרנו ועיין בש"ך וט"ז יו"ד סימן פ"ד לענין תולעים ג"כ דרשאי למכור קבא קבא ולדידהו קושית המג"א נשארת וכבר העיר בנקה"כ שם. ונראה דדוקא גבי חמץ צריכין לסברת הכ"מ משום חומרא דחמץ וכן בכ"מ דאיכא חששא דאורייתא אבל במידי דהוא דרבנן כגון גבי תולעים דבטלים בששים וחששא דבריה אינה אלא מדרבנן סמכינן אסברא זו לחודא והא דלא הורה שם רבא כן גבי יי"נ משום דשם הוא חששא דאורייתא, ובזה י"ל ג"כ דב' מעשים היה אלא דמעשה דיי"נ היה בא לפניו מקודם ואותבוהו והדר ביה ושוב בא לפניו המעשה בחמץ והיה סבור כיון דאין כאן אלא איסורא דרבנן כמ"ש הלח"מ דכן הוא שיטת רבינו וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ר"פ כל שעה והיה ס"ל דבדרבנן לא קפדינן אלפני דלפני ועיין בתוס' ספ"ק דע"ז ואעפ"כ הדר ביה משום חומרא דחמץ ודו"ק כי קצרתי:
י׳
דגן שנפל עליו דלף וכו'. עי' הה"מ ולי נראה עיקר דרבינו לא היה גורס בגמ' קמח וס"ל דבקמח עכ"פ אותו הקמח השרוי במים אסור וכמ"ש הרא"ש מביאו הב"י סי' תס"ו ובט"ז אות ה' שם, ומ"ש שם דגם ע"ז חולק הר"ן צ"ע:
י״ג
כ"ז שאדם עוסק בבצק וכו'. וכ"ה בש"ע סי' תנ"ט ועיין בב"ח שם מה שהביא בשם שה"ג שיעור השהייה כדי הילוך ד' מילין אפילו בעוסק בבצק והחמיר שם גם בדיעבד ועמ"ש בש"י: ה"ז אסור לאוכלו ואין חייבין עליו כרת. אפשר לומר מדנקיט רבינו אסור לאוכלו משמע דאין בו איסור תורה והא דכתב ואין חייבין כרת קאי על בבא ראשונה דחייב כרת אם משמיע קול הוי חמץ גמור כמו סידוק כמה שביאר הה"מ שיטת רבינו וכ"נ מדברי האחרונים שהביאו בשם רבינו דנוקשה מדרבנן הוא והצל"ח ר"פ אלו עוברין כתב דמדברי רבינו פה משמע דחייבין מלקות בנוקשה ול"נ כמ"ש:
י״ט
לא תשרה אשה מורסן. עיין כ"מ ופר"ח סי' תס"ה כתב כיון דמים מועטים הם לא אכפת לן וכמ"ש הה"מ בהל' ז' גבי לתיתה ע"ש. והרב הגאון מ"ו תמה דאם הי"מ מתירין שם במים מועטים היינו בחיטין שלמים כמבואר סי' תנ"ג משא"כ במורסן ודאי דיש להחמיר ע"כ: לתוך החרוסת וכו'. עיין בטור סי' תס"ד. בספר שעה"מ תמה בזה דהא לא הוי אלא נוקשה והטור ס"ל סי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו ועמ"ש בזה בש"י ר"פ א"ע. ואפשר לומר דלענין זה ס"ל להטור דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ בנוקשה דאינו ראוי לאכילה כ"א קצת לא שייך דלמא אתי למיכל מיניה ואין סברת השעה"מ מוכרח:
כ״ג
כלי מתכות וכלי אבנים וכו' וכן הסכינין מרתיחן וכו'. הנה רבינו שינה כאן הלשון, בכלים וכו' כתב שממלא עליהם מים ומרתיחן ובסכינין כתב בכלי אחד, יראה מדברי רבינו דס"ל כדעת הר"ן דכלי ראשון היינו כ"ז שמרתיח אפילו אינו עתה על האש אלא כ"ז שהיד סולדת בו מקרי כלי ראשון והמדקדק בדברי הר"ן יראה דוקא בסכינים ודומיהם מהני הגעלה בכלי ראשון כה"ג אבל דברים שנשתמש בהם ממש בכלי ראשון לא מהני הגעלה כזה רק צריך שתהיה היורה על האש ממש וכ"ה שיטת רבינו. ומתוך מ"ש יתבאר מדברי הר"ן דכ"ר מקרי כ"ז שהיד סולדת בו ובשבת פ' כירה בסוגיא דאילפס משמע מדברי הר"ן דלא מקרי כ"ר כ"א כשהוא על האש ממש דהיינו בדוד שהאש מהלך תחתיו אבל קדירה העומדת אצל האש כעין שאנו מבשלים הקדירות לא מקרי כ"ר וא"כ לפי"ז לא יפה עושים במה שמניחים קדירה גדולה אצל האש ומרתיחין אותו ומגעילים בתוכה, ובסכינין ודומיהם ודאי דמהני הגעלה זו כמ"ש ועיין בירושלמי שבת דף י"ד וק"ע ד"ה מפני ומ"ש שם בש"י, ובש"ע סי' תנ"א גבי סכינין מצריך קודם הגעלה לשופם במשחזת לאו דוקא כמ"ש הב"ח ע"ש שהביא ראיה מקערות וקדירות דא"א במשחזת ואין לדחות ראיית הב"ח היכא דאפשר מיהת ליעבד דהא סכינין קילי כמ"ש דעת הר"ן ורבינו וכ"ה בשה"ג ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
