רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק ד׳

ספר זמנים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות חמץ ומצה · פרק ד׳

הלכה א׳

כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות יג ז) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ". יָכוֹל אִם טָמַן אוֹתוֹ אוֹ הִפְקִיד אוֹתוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יב יט) "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" אֲפִלּוּ הִפְקִידוֹ אוֹ הִטְמִינוֹ. יָכוֹל לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הֶחָמֵץ בְּבֵיתוֹ אֲבָל אִם הָיָה רָחוֹק מִבֵּיתוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ז) (דברים טז ד) "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" בְּכָל רְשׁוּתְךָ. יָכוֹל יְהֵא חַיָּב לְבַעֵר מֵרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ" שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ:

הלכה ב׳

הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֶחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם הֱנִיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אֲפִלּוּ טָמוּן וַאֲפִלּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ מֻפְקָד בְּיַד עַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ(שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא". חָמֵץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל שׁוֹלֶטֶת עָלָיו אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ מֵרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בִּפְנֵי חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. אֲבָל שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ מִפְּנֵי שֶׁהַכּל פּוֹרְשִׁין מִן הַהֶקְדֵּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה:

הלכה ג׳

עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אִם קִבֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיוּת שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב יְשַׁלֵּם לוֹ דָּמָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבָעֲרוֹ הוֹאִיל וְקִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת מֻתָּר לְקַיְּמוֹ אֶצְלוֹ וּמֻתָּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח שֶׁבִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם הוּא:

הלכה ד׳

עַכּוּ"ם אַנָּס שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אִם יוֹדֵעַ הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב מְחַיְּבוֹ לְשַׁלְּמוֹ וְכוֹפֵהוּ וְאוֹנְסוֹ לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבַעֲרוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּחַיְּבוֹ הָאַנָּס בְּאַחְרָיוּתוֹ:

הלכה ה׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁהִרְהִין חֲמֵצוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ"ם אִם אָמַר לוֹ אִם לֹא הֵבֵאתִי לְךָ מָעוֹת מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי קְנֵה חָמֵץ זֶה מֵעַכְשָׁו הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם וְאוֹתוֹ הֶחָמֵץ מֻתָּר לְאַחַר הַפֶּסַח. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ זְמַן שֶׁקָּבַע לוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ קְנֵה מֵעַכְשָׁו נִמְצָא אוֹתוֹ הֶחָמֵץ כְּאִלּוּ הוּא פִּקָּדוֹן אֵצֶל הָעַכּוּ"ם וְאָסוּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר הַפֶּסַח:

הלכה ו׳

יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה וְהָיָה חָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח. וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה:

הלכה ז׳

אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם. עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מֵעַכּוּ"ם בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי. וְאִם עָשָׂה כֵּן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא:

הלכה ח׳

תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ עוֹבְרִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. כְּגוֹן הַמּוּרְיָס וְכוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ מִן הַקֶּמַח. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח:

הלכה ט׳

כֵּיצַד. עֲרֵבַת הָעַבְּדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח וְעוֹרוֹת אֲפִלּוּ נְתָנוֹ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ. וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ. תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים חַיָּב לְבָעֵר:

הלכה י׳

וְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפְּלָנִית וְהַתְּרִיאַ"ק שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁהֲרֵי נִפְסְדָה צוּרַת הֶחָמֵץ:

הלכה י״א

הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעִפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב ומְלוּגְמָא שֶׁנִּסְרְחָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר. בְּגָדִים שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתָן בְּחֵלֶב חִטָּה וְכֵן נְיָרוֹת שֶׁדִּבְּקוּ אוֹתָן בְּחָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ(שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" שֶׁאֵין צוּרַת הֶחָמֵץ עוֹמֶדֶת:

הלכה י״ב

דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ חָמֵץ וְאֵינוֹ מַאֲכָל לְאָדָם כְּלָל. אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל כָּל אָדָם כְּגוֹן הַתְּרִיאַ"ק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִן הֶחָמֵץ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ:

מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

כתוב בתורה לא יראה לך חמץ וכו'. ברייתא פ"ק (דף ה':) לפי שנאמר לא יראה וכו' ושם מבואר שאם הטמין שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא: ומ"ש רבינו או הפקידו ביד העכו"ם אע"פ שאינו מבואר בברייתא דבר פשוט הוא וק"ו ומה חמץ של עכו"ם שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו זה שהוא של ישראל לגמרי לא כל שכן וכמה דברים יש בגמרא מורים שאסור להפקיד חמץ ביד עכו"ם ולעבור עליו למד רבינו מהברייתא השנויה במכילתא ונחלקו בפירושה ובגרסתה רבינו והרמב"ן ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש התורה שאינו עובר בלאו אלא בחמץ שלו וברשותו דאיכא תרתי הא לאו הכי לא: יכול לא יהא עובר וכו'. זה מבואר בברייתא הנזכרת: יכול יהא חייב לבער וכו'. ג"ז שם ובשלא קבל עליו אחריות כמו שיתבאר לפנינו:

ב׳

חמץ של הקדש וכו'. שם אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ושם מפורש שאפילו נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר הדין כן ומפרש רבינו נכרי שכבשתו גר תושב: אבל צריך לעשות מחיצה וכו'. שם (דף ו'.) אמר רב חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה עשרה ומדברי רבינו דבשלא קבל עליו אחריות הוא וכן פירש"י ז"ל זה לשונו חמצו של עכו"ם המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות דאמרינן דמותר להשהותו עושה לו מחיצה בי"ד משום היכרא וזה דעת קצת מפרשים ז"ל אבל בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא קבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשרה אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה דכיון דייחד לו בית לאו ברשותו הוא אע"ג דקביל עליה אחריות. זהו דעתם ז"ל: אבל של הקדש וכו'. כבר נתבאר זה פ"ג גבי מצא חמץ ביו"ט שבשל הקדש אינו צריך היכר:

ג׳

עכו"ם שהפקיד חמצו וכו'. שם (דף ה' ו'.) מבואר בגמרא דקביל עליה אחריות חייב לבערו וכבר כתבתי שיש סוברין שביחוד בית די אפילו קביל עליה אחריות ומן ההלכות נראה כדעת רבינו:

ד׳

עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'. שם (דף ה') אמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ומחייביתו לבעורי. ומפרש רבינו שתשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא משמע באונס ואף על פי כן נקרא החמץ שלהן וצריכין לבערו או להחזירו להם קודם הפסח. ובהשגות כתוב שאין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך וכן כתבו מקצת המפרשים ז"ל שזה האחריות מדין ומחק המלכות היה שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל שהיו שומרים העיר. אבל בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל נראה כדברי רבינו שכך כתוב שם פירוש אנשי החיל אולי שהיו נותנין להם קמח לעשות לחם ואם נגנב או אבד אין משגיחין בהן אלא פורעין אותו משום הכי אמר להן בעירו עכ"ל:

ה׳

ישראל שהרהין את חמצו וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים דף ל':) עכו״ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ובגמרא (דף ל"א:) העמיד רבא כגון שהרהינו אצלו ואמר לו קנה מעכשיו וכן מבואר בהלכות והטעם שאנו צריכין מעכשיו לפי שעכו״ם מישראל אינו קונה משכון כדאיתא בגמ' ולפיכך אע״פ שהרהינו אצלו אי לא אמר מעכשיו לא קנה. וסובר רבינו דבעינן טפי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע״פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלי מילתא דלמפרע של עכו״ם היה כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור וזהו דעת רבינו אפרים ז״ל והזקיקום לזה דברי התוספתא שאמרה עכו״ם שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי מכאן עד קודם הפסח הרי הוא מכור לך וכו' אלמא דבעי הגעת זמן קודם הפסח. ובהשגות. א״א לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר וכו'. דעת הר״א ז״ל שיש אסמכתא במשכון כמו שכתב פ' י״א מהל' מכירה אלא שבעכו״ם קונה ואין בו דין אסמכתא ודעת רבינו בהפך שאין דין אסמכתא במשכון כמו שנתבאר שם אבל עכו״ם מישראל אינו קונה וכן הוא בגמרא דלכולי עלמא קלישא קנית עכו״ם מישראל ואם כדברי הר״א ז״ל דכל שהגיע זמן קודם הפסח אפילו בלא מעכשיו קנה עכו״ם למה טרח בגמ' לאוקומי למתני' בדאמר ליה מעכשיו לוקמיה שהגיע זמן קודם הפסח. ויש לדחות בזה דמשום דמתניתין סתמא מיתניא העמידוה במעכשיו. ואני סובר שרבינו והרב ר' אפרים סוברים דמתני' דוקא דקודם הפסח הגיע זמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר. וא״א לומר בשקבע אחר הפסח דאכתי עד הגעת זמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר. וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא והן הן דברי התוספתא. ומ״מ דעת רוב האחרונים ז״ל כדברי הר״א ז״ל בחלוק הראשון דכל שאמר לו מעכשיו אפילו הגיע זמן אחר הפסח מותר וכן נראה מן ההלכות שהכל תלוי במעכשיו וכן נראה מדברי הרב אבן גיאת ז״ל וזה עיקר וכ״כ בעל העטור ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה את העכו״ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה שהוא פוסק כסתם מתני' דישראל מעכו״ם קונה משכון וכר״מ דאמר הכין בגמרא וכדין ישראל מישראל הלכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של עכו״ם ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו כנ״ל:

ז׳

(ו-ז) ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה וכו'. תוספתא. ומה שכתב ואם עשה כן ה"ז עובר וכו' הוא כפי דעתו שכתב שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו כנזכר בראש הפרק:

ט׳

(ח-ט) תערובת חמץ עוברין עליה וכו'. ראש פרק שלישי (דף מ"ב.) אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' ופירש רש"י ז"ל אלו עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא וכן פירשו הגאונים ז"ל וכבר נתבאר פ"א שרבינו פוסק שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס ובודאי לדבריו ה"ה שאינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי א"פ וזהו שכתב כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ"א שיש בהן כזית בכדי א"פ וזה הפסק הוא עיקר. ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו. כך פירש דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל וסייע דברי רבינו בדעת זו. וכונת רבינו צריכה לי עיון: אבל דבר שיש בו תערובת וכו' כיצד עריבת העבדנין. ברייתא פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ה) ת״ר עריבת העבדנין שנתן בתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער אחר שלשה ימים אין חייב לבער אמר ר' נתן בד״א שלא נתן בתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה אין צריך לבער אמר רבא הלכה כר' נתן אפילו יום אחד אפילו שעה אחת ע״כ בגמ':

י׳

וכן הקילור והרטיה והאספלנית וכו'. תוספתא הקלור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער והובאה בהלכות וכתב רבינו האיי גאון וכ"ש תריא"ק שאינו צריך לבער ונתבארו דברי רבינו. ובהשגות א"א זה שבוש דמאחר קבל ומטעם אחר ולא מטעמו עכ"ל. ואין בדברים אלו טעם:

י״א

הפת עצמה שעפשה וכו'. ברייתא שם (מ"ה:) וכבר בארתי דין זה פ"א: ומלוגמא של חמץ שנסרחה וכו'. תוספתא בהלכות מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ע"כ. ובהשגות א"א בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה ע"כ. ובאמת שכן הוא בירוש' ולא הביאו בהלכות וגם רבינו לא כתבו לפי שדברי הירוש' הם בנתחמצה בפסח ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הות סרוחה והוה לה כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה. ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות ורבינו: בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכו'. מ"ש רבינו וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ אינו מה שנזכר (מ"ב.) בגמ' קולן של סופרים דהתם אסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהרי הוא נוקשה בעיניה ואסור לקיימו אלא דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות וה"ל כעריבה שנתן לתוכה עורות. וז"ש רבינו שאין צורת החמץ עומדת. ודבר ברור הוא שאחר שנתדבקו מותר לקיימן. ובהשגות א"א אין זה טעם אלא שכבר נפסל וכו'. ואין בסתירה טעם ודברי רבינו הכרח:

י״ב

דבר שנתערב בו חמץ וכו'. מבואר בגמ' (דף ל'.) דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמו שכתבתי פ"א והרבה מהגאונים כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח שחוזר וניעור וכ"כ בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל. ויש מן האחרונים חולקים בזה ואומרין דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר וניעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר. ודע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר תערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום כמו שאבאר בהל' מאכלות אסורות אף בחמץ כן ר"ל שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים ז"ל ושם בהלכות מאכלות אסורות יתבאר דיני התערובת בארוכה. ותערובת חמץ שעבר עליו הפסח נראה מדברי רבינו שכיון שהוא עובר עליו ודאי אסור הוא לאחר הפסח וכשאמרו כי קניס ר"ש ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא ר"ל שאם עבר הפסח על חמץ ואח"כ נתערב מותר לפי שבתערובת זה לא נעשה איסור ולא עבר עליו הפסח אבל בתערובת שעבר עליו הפסח כיון שהיה מחוייב לבערו ועבר עליו אסור ויש מפרשים שכתבו כן. ודוקא בחמץ שיש בו כזית בכדי א"פ שעובר עליו כפי מה שכתבתי למעלה:

נחלת הכלל · ToratEmet

ספר המנוחה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

כתב הרב כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הפקידו או הטמינו. אמר המפרש יכול נלמוד ממקרא זה שאם טמן את שלו שלא יראהו שלא יהא עובר דהא בראיה תליא מלתא דהא לא יראה כתוב ת"ל שבעת ימים שאור לא ימצא אסר לך הטמנה שאף היא בכלל מציאה וכן פקדון יכול לא יהא עובר אא"כ היה חמץ בביתו כלומר דהא כתוב לא ימצא בבתיכם ופי' של אחרים גוים:

ב׳

כתב הרב וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו כו' ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת בו. והוא גוי שכבשתו האמור בגמרא וגר תושב נקרא מי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ושאר איסורין כמו שמצינו בנעמן שלא קבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ז בלבד דכתיב כי לא יעשה עוד עבדך עולה או זבח לאלקים אחרים וגו'. אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבא להסתפק ממנו ומש"ה צריך מחיצה עשרה ולא סגי בכפיית כלי כדאמרינן בפרקין דלעיל גבי מוצא חמץ בי"ט דהכא מסתמא יש בו פת הרבה שאין דרך להפקיד דבר מועט ומש"ה לא סגי בכפיית כלי ולא שייך ביה נמי שהרי לא יתכסה בו אבל מוצא חמץ בי"ט מסתמא דבר מועט הוא שהרי כבר עשה ביעור. א"נ מוצא חמץ בי"ט סגי בכפיית כלי משום דאינו אלא לפי שעה דהיינו לי"ט ומיד כשיצא י"ט בליל חולו של מועד יוציאנו מביתו אבל חמצו של גוי שיעמידנו ברשותו כל המועד אם יכפה עליו את הכלי יש לחוש שמא יאכל ממנו שהרי הכלי ניטל לצורך ומנא לשבעה יומי לא מבטלי אינשי מש"ה צריך מחיצה עשרה ונראה שהרב מפרש להא מלתא בדלא קביל ובעי מחיצה עשרה משום דלמא אתי למיכל מיניה אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה והא דאמרינן שהכל פורשין מן ההקדש דוקא לגבי אכילה אמרינן הכי אבל לגבי הנאה לא בדילי משום דלא מאיס כע"ז דמאיסא והכי מוכח התם פרק משילין. וי"א דבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים א"צ לעשות מחיצה עשרה לחמצו של גוי כיון דבדילי מיניה ולא נהירא דלא דמי איסור שהוא מן המנהג לאיסור שהוא מן התורה:

ג׳

כתב הרב גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו כו'. אמר המפרש אחר שסתם הרב דבריו ולא הביא ההוא דיחד לו בית אין זקוק לבער משמע דסבירא ליה דהיכא דקבל עליה אחריות אף על גב דיחד לו בית זקוק לבער וכן דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט ברייתא דיחד לו בית וסוגיא דידה משום דלית בית חדושא והיא בהדיא ההיא ברייתא דאמרינן לעיל מינה דקבל עליה אחריות אסור ובלא קביל מותר וסימן לדבר בדלא קביל היינו יחד לו בית ולרב בעל המאור יש סברא אחרת בזה לקולא דהיכא דיחד לו בית אף על גב דקביל עליה אחריות אין זקוק לבער משום דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם ומההיא קרא נפקא לן חמץ של גוים לאיסורא וכיון דיחד לו בית לאו ביתו מקרי דלאו ברשותיה קאי ותו דלא ימצא כתוב מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך ומש"ה אין זקוק לבער. ואעפ"י שהסברא נותנת כדבריו כסברא קמייתא נקטינן דלעולם בדקביל אסור וממילא שמעת דחמץ של נכרי אחר הפסח מותר באכילה וא"כ החמץ שמביאין הנכרים תשורה לישראל אם הגיע לישראל משחשכה מותר באכילה אבל אם בא לידי ישראל או לרשותו מבעוד יום אסור בהנאה דהו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה בד"א בשאר הימים אבל אם הביאוהו בביתו של ישראל ביום שמיני של פסח אע"פ שהיה מקצת היום ברשותו של ישראל ביום ח' של פסח מותר באכילה אחר הפסח שהרי אינו אסור ביום שמיני אלא לדידן משום מנהג דהא ידיע לן בקיבועא דירחא ומשום הכי מותר והוא שלא יתכוין הישראל לזה אלא שהניחו הגוי ברשותו שלא מדעתו ורצונו ואין מורין כן אלא לבני תורה:

ד׳

כתב הרב גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב כו' אעפ"י שלא קבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאלו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו. אמר המפרש הראב"ד הגיה א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' ונדמה לו שזה האחריות מן האנס הוא ועל כרחם היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולין היו להחזירו לשמירת עצמם כשירצו וערב הפסח החזירוהו להם ובמוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומין שהן מן האונס אינן כדין אחריות. ע"כ וכתב הרב בעל השלמן ובאמת אין טעם להגהה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומלתא דאמר להו רבא מוכחת כן דסתמא קאמר להו בעירו חמירא דבני חילא בין קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דא"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מלתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסין כראשונים והחזירוהו להם או אפילו יהיו אנסים הרי אמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא. קבלו עליהם אחריות בין לא קבלו כלומר שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם ויהיו פטורין מן האחריות. או שמא האי חמירא דרב נחמן לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו בבית אחר ואוכלין אותו בביתו של ישראל ואמר להם רב נחמן שאעפ"י שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח כר' שמעון דאי כר' יהודה אסור:

ה׳

כתב הרב ישראל שמשכן חמצו אצל הגוי אומר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה החמץ זה מעכשיו כו'. אמר המפרש הא מיירי בישראל שלוה מעות מן הגוי ושם לו חמצו במשכון לצמיתות מותר לאכלו אחר הפסח והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן הוא אחר הפסח אסור דהא גוי לא קני ליה קנין גמור אלא לאחר הפסח והכי תניא בתוספתא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח מכור מותר וכן הסכים ר' אפרים וצ"ע אי מיירי בהגיע זמן קודם הפסח מאי קמ"ל פשיטא דמותר דהא לגמרי קם ליה ברשותא דגוי והרי לקוח הוא בידו ואפילו לא אמר ליה מעכשיו דהא דידיה הוא ואפילו קאי ברשותא דישראל מש"ה נראה דמוקי לה הראב"ד בהגיע זמן לאחר הפסח ואשמעינן דהיכא דאמר ליה מעכשיו קני ואפילו גוי מישראל ויש לתרץ אליבא דר' משה שהרהין החמץ אצל הגוי ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד י"ג בניסן יהא שלך שתוכל ללקחו ולמכרו אם לא תרצה להמתין לי עד שאפדנו וכשהגיע הזמן לא לקח ממנו ועדין הוא ברשות ישראל ועבר עליו הפסח דאי לא אמר ליה מעכשיו עובר דברשות ישראל קאי אבל כי אמר ליה מעכשיו אינו עובר דודאי דגוי הוא הואיל והזמן נמי קודם הפסח ואפי' הוא ברשות הישראל. ע"כ מפרק כל שעה:

ו׳

כתב הרב ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיע שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה. אמר המפרש כלומר שימשוך אותו הגוי ויהיה ברשותו ולא יערים בזה כלל וקמ"ל שכיון שמכרו סתם ולא הזכיר שהוא יקח ממנו אחר הפסח שמותר:

ז׳

אומר הישראל לגוי עד שאתה כו'. פירו' עכשיו בא להתיר שאפילו הגוי אינו רוצה ליקח שיאמר לו כבר לקחתי כל הצריך לי ומותר לישראל לומר לו אעפ"י שדי לך במה שלקחת קח עוד את שלי או שהגוי רוצה ליקח מגוי חבירו ואומר לו קח ממני שמא אצטרך לאחר הפסח ולא אקח כי אם ממך וכיון שלא התנה לו בודאי אקח ממך מותר. ומ"ש עד שאתה לוקח במנה , הכי מפרשי לה מקצת רבנן קדמאי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שידמה דבר שיש בו אונאה שלוקח ממנו בכפלים ממה ששוה ויש לו לגוי לחזור בו כיון שמוכרו לו מכירה גמורה ומקבל מעותיו ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח אלא אמר לו שמא אצטרך ברשותא דגוי קאי ומותר אחר הפסח ולא מסתבר דהערמה גדולה היא. ונראה לפרש כגון ישראל וגוי שרוצין להפליג בספינה ערב הפסח והנה הישראל אינו יכול ליקח חמץ הצריך לאחר הפסח צידה לדרכו מפני הפסח ואומר לגוי עד שאתה לוקח צידה לדרכך במאה דינרים בא וקח במאתים לצרכי וצרכך ועד שאתה לוקח מפלטר גוי בא וקח מפלטר ישראל כדי שאוכל אני לאכול ממנו אחר הפסח ומיירי במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים א"נ עד שאתה לוקח מגוי קח מישראל שמבערין חמצן ותמצא בזול שמגלה כל כך ישראל דעתו שמחזר אחר הזול והנני מחלה פניך על זה שאם אצטרך אחר הפסח אקח ממך אפ"ה מותר אע"פ שהגוי קונהו לדעת ישראל ולא יקנהו כי אם לצרכו אפ"ה מכיון שהישראל לא אמר לו בודאי ולא אמר לו תנאי בפירוש אלא שמא לאו שלוחו הוי וברשותו דגוי קאי וזה עיקר ע"כ מהתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בהדיא. אך מ"ש הרב אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ליתיה בתוספתא ולא בירושלמי אלא ביאור הוא שהוסיף משלו. וגרסינן בתוספתא משכיר ישראל בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום ואפילו בתוך הפסח דהא אמרינן ייחד לו בית אין זקוק לבער ובשכירות הוא כדקאמר למימרא דשכירות קניא כו' ואפילו שכרו לו בתוך ימי הפסח דהא אמרינן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער וזה אחר זמן איסורו הוא שנכנס לחצרו עם הבצק בידו דאי קודם זמן איסורו מאי קאמר והאי דאמרינן בירושלמי בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור הלכתא כר' ירמיה וכן פסק הריא"ג. ובשאלתות דרב אחא ואסור ליה לישראל להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ אפילו ממקום למקום נראה שהוא פסק כר' יוסי כיון דאיתותב ר' ירמיה כדאיתא התם. מיהו אם השכירה השכר מותר. דדוקא בחמרין וביין נסך קנסו מפני שתופס דמיו ומשום חומרא דיין נסך קנסו אפילו פועל דלא נפיש אגריה אבל בשאר אסורי הנאה שכרן מותר אבל לכתחלה אסור להשתכר באיסורי הנאה וכן נראה שהסכים הרב בעל התוספות והתוספתא שמתיר להשכיר יש לומר דאתיא כר' ירמיה דאמר בירושלמי חמץ של נכרי בתוך הפסח מותר ולא קי"ל כותיה. וברייתא דחנות של גוים לא כתבה הרב וראינו גרסות הספרים מוחלפות בה, ברם הכי גריס רבינו האיי גאון והכי פסק חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים נכנסין ויוצאין חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה דבתר עיקרא אזלינן דהיינו חנות ומלאי ואין הולכין אחר הפועלים ונמצא דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וחנות של גוים ומלאי של גוים ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דהוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ולענין מצות ביעור נמי ודאי בתר רשותא אזלינן שאם החנות של ישראל הוא חייב לבדקו ולבערו ואם החנות של גוים אע"פ שהניח שם ישראל את חמצו אם נתיאש ממנו אין זקוק לבער שהרי אינו מצוי אצלו. והשתא דאתית להכי יפה כוון הרב שלא הזכירה דהא אשמועינן דינא דחמץ של נכרי ושל ישראל שעבר עליו הפסח. ואית מקצת רבנן דגרסי איפכא וסברי דבתר פועלים אזלינן ולא בתר חנות ומלאי ומסתברא כר' האיי וכן גריס ר"ש ורב עמרם נמי הכי גריס ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קא קניס ר' שמעון ואע"ג דעבד ליה ביטול דהכא ודאי מסתמא בעל החנות מבטל כל חמירא דאיתיה ברשותיה ותו לא קא עבר עליה ואפ"ה קנסינן כן נראה מזאת הברייתא וי"ל שדעת הר"ם כן שהרי כתב בפרק ראשון ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכן נראה ממ"ש בפרק ג' גבי מי ששכח או הזיד כו' מפני שהוא אסור בהנאה וכמו שביארנו שם מיהו יש סברא אחרת בזה וכתבנוה בריש פ"ק מהלכות אלו ופי' מלאי פת ויין הנמכר לתוכו. ע"כ מפרק כל שעה. וכתוב בספר האורה שאלו את ר' ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אחר כך כנגדך ומהו לאפות בו בשבת ואמר ר' מתנה ישראל קודם הפסח ליטול ממנו דמים באותו שבוע ואינה דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות שלא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול לפי שכל הטרחים שהם טורחים בשדה לאמצע וכשעודרין בו בשבת נראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן כיון שנטל דמים מתחלה מותר. ע"כ:

ח׳

כתב הרב תערובת חמץ עוברין על בל יראה כו'. אמר המפרש זה ביארנו ונבארהו עדין בסוף הפרק:

ט׳

כיצד עריבת העבדנין כו'. לפי שדרכן של מעבדי עורות לתת קמח לתוכן בשעת עבודן כדאמרינן גבי שלש עורות דמליח וקמיח כו', אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו כלומר משום דהתחיל להפסיד משעת נתינת העורות ותו לא עבר עליה דכעפרא בעלמא הוא ואמרינן לא יראה לך חמץ בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה. תוך ג' ימים חייב לבער דקים להו לרבנן דההוא קמחא לא באיש ולא פסיד כ"כ בלא עורות תוך ג' ימים ואכתי תורת חמץ עליו ומש"ה חייב לבער. ע"כ מפרק אלו עוברין:

י׳

כתב הרב וכן הקילור והרטייה והאספלנית. אמר המפרש כל אלו עניני תחבושת הן אך לפי שינוי מקום תחנותם נשתנו שמותם כי יש מהם מונחים על העין ויש על גב היד ובכלם משימים קמח, ע"כ מן התוספתא. והתריאקה זו היא רפואה מועילה ועושין אותה מבשר אפעה ומביצי חיה א' ידועה לרופאים ומעורב בסממנים ומערבין בו לחם חמץ יבש שחוק ועושין אותו עוגות ונילוש בדבש ורוב רפואתו לספק נפשות לארס של נחשים ועקרבים ולמכה של חלל. וכתב ר' האיי גאון בתשובת שאלה אע"ג דכיוצא בו ר"ל התריאקה מבערינן ליה בפסחא הכא שאני מפני שמוכן לרפואת נפשות וליכא מידעם לבר מיניה דקאים באתריה ולאו מידעם דיכיל איניש לחדושי כותיה ולתקוני לאחר הפסח חדא שאינו נעשה אלא למלכים ועוד שצריך לישנו לאחר הפסח מש"ה מצניעין אותו לרפואה ואין מעבירין אותו בפסח. ואעג"ב דלא שכיח ההוא עדנא מאן דצריך ליה וסמכין על הא דתנן ועל ספק נפשות דוחה את השבת ואמרינן עלה אמר רב יהודה לא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת אף אתון הכי עבידו ולא תחושו ע"כ:

י״א

כתב הרב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. אמר המפרש משום הכי אין צריך לבער דכיון דנתקלקלה כל כך בעיפושה שנפסלה מלאכול לכלב נפק ליה מתורת אוכל והו"ל עפרא בעלמא. ע"כ מפרק אלו עוברין. האי דקאמרי ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ר"ל שנסרחה כבר קודם ראותה שעת איסור אבל אם נתחמצה בפסח ואחר כך ראתה שעת איסור צריך לבער והכי מפרש לה בגמרא דבני מערבא ופי' מלוגמא רפואה עשויה עם קמח ויין מהול במים כשיעור מלא לוגמיו ולפיכך נקראת מלוגמא. וכתב הראב"ד ולפיכך אמרו במלוגמא שנסרחה ולא אמרו כך בקילור ואספלנית כו' מפני שקילור ואספלנית ורטיה יש בהם דבר מה והקמח שנותנין בו מיד נפסד אבל מלוגמא הוא קמח נילוש במים או ביין שנותנין אותו ע"ג מורסא או על גבי כאב ואינו נסרח אלא לאחר זמן מחמימות הבשר ע"כ מן התוספתא: כתב הרב בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן כו' מותר לקיימן בפסח ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת. אמר המפרש דס"ל (לר"ס) [לר"מ] להא דתנן אלו עוברים בפסח וקא חשיב בהו קולן של סופרים שהוא פרורא דאושכפי שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם לאו למימרא עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא כמו שפירשנו. ולא מתבערין אלא עוברים על ידם שאסורין באכילה דאע"ג דאמרי רבנן על עירובי בולא כלום מלקא הוא דלא לקי אבל איסור' איכא או היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דלקי וכן פירש רבי יעקב אלו עוברין כמו עוברין מעל השלחן אבל מותר לקיימן בפסח, ודיקא נמי דקתני אלו עוברין ולא קתני באלו עוברין, וכ"ת היכי אמרינן לעיל תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי שעושין אותו מן הקמח וכיוצא בו מדברים הנאכלים אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח ע"כ ונראה מדבריו שפירש אלו עוברין בפסח משום בל ימצא ובדברים שאין נאכלין כגון קולן של סופרים משמע ליה עוברין באכילה:

י״ב

כתב הרב דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל פירש כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה וכיוצא בהן או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאקה , פי' שאינה נאכלת אלא למלכים כמו שכתבנו או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה או הכישם חמת זוחלי עפר אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו ע"כ ואצ"ל דכשאסור לאכלו דוקא כשהוא בריא או אפילו חולה שאין בו סכנה משום דדרך הנאתו הוא ר"ל אכילת התריאקה וכיוצא בה מן המרקחת שנכנס בהם חמץ אבל במקום סכנה מותר לאכלה היא וכיוצא בה ואפילו חמץ בעיני' כדבעינן למימר קמן, ע"כ מפרק אלו עוברין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהא עובר עליו. כלומר דמדכתיב לא יראה משמע שריותא דטמן ומדכתיב לך משמע דוקא כשהוא בידך אבל אם הפקיד אותו ביד עכו"ם שרי ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם דמדכתיב לא ימצא אסור אפילו טמון דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו אז ימצאוהו ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד עכו"ם שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו:

ב׳

אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ולא סגי ליה בכפיית כלי כדלעיל משום דמסתמא הוא הרבה שאין דרך להפקיד מועט ולא יתכסה בכלי. א"נ התם שהוא לפי שעה סגי ליה בכפיית כלי אבל זה שצריך לעמוד כל המועד לא סגי ליה שהכלי ניטל לצורך ואתי למיכל מיניה:

ד׳

עכו"ם אנס וכו'. וכתב הראב"ד א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' (פסחים ה':) וכתב בעל ההשלמה אין טעם להשגה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומילתא דאמר להו מוכחת כן דסתמא א"ל בעירו חמירא דבני חילא בין קבילו עליהם אחריות בין לא קבילו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דאל"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מילתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסים כראשונים והחזירוהו להם או אפילו היו אנסים הרי אמר להם רבא בעירו חמירא דבני חילא כלומר שיוציאוהו מרשותן ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות או שמא האי חמירא דר"נ לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו לבית אחד ואוכלים אותו בבית ישראל ואמר להם ר"נ שאע"פ שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של עכו"ם מותר לאחר הפסח כר"ש:

ח׳

תערובת חמץ עוברין עליה וכו'. כתב הרב המגיד כבר נתבאר בפרק ראשון וכו'. ולי יותר מתיישב אצלי פירוש ה"ר משה כהן דאע"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ה"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בבל יראה כיון שעוברין על התערובת מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס. ומה שהביא ה"ה ראיה ממה שכתב כאן רבינו כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ"א (שאין) [שיש] בהם כזית בכדי א"פ לאו ראיה היא שהרי ה"ה בעצמו כתב שם בהשיבו להשגת הראב"ד ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר ביאר הדין במה הוא תלוי ובאר דדוקא כשאכל באלו כזית בכדי אכילת פרס אע"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהל' כגון כותח הבבלי מ"מ אם אכלו ודאי לוקה, עכ"ל. הרי שהוא אומר דלפי דרכן של בני אדם בכותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס ובפרק א' לפי שהוצרך לחלק בין יש בהם כזית בכדי א"פ לאין בהם נקט יש בהם כזית ברישא והדר אמר דכי אין בו כזית אינו לוקה וכן דרך המדברים למינקט הן קודם ללאו אבל הכא נקיט סתמא לפי דרכן של בני אדם שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועוד שכיון שלמעלה בפ"א חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו וכאן כתב סתם הא ודאי לא שני ליה לענין זה בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו וכו'. קשה דכבר ריבה דכשהפקיד אותו ביד נכרי עובר א"כ כל שכן כשהוא בשדה או בעיר אחרת. וי"ל דלא הוה מרבינן הפקידו ביד נכרי אלא אחר שריבה לנו הכתוב דבשדה ובעיר אחרת חייב מבכל גבולך ואחר שריבה הכתוב כן מרבינן הפקידו ביד נכרי מקרא דלא ימצא בבתיכם אבל אי לאו קרא דבכל גבולך לא הוה מרבינן הפקידו ביד נכרי. ועוד י"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד נכרי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת"ל בכל גבולך:

ג׳

עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות וכו'. הרי זה חייב לבערו. פ"ק (דף ו') אמרו ת"ר עכו"ם שנכנס לחצירו של ישראל וכו' הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער ע"כ. ופירש רש"י ז"ל דייחד לו בית קאי אשלא קבל אחריות ור"ת ז"ל פירש בשקבל אחריות עוד שם בגמרא אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה י' טפחים משום היכר ואם של הקדש אינו צריך וכו' ע"כ. ותתחלף פרוש המימרא זו לפי הפירושים דלפירוש רש"י ז"ל דייחד לו בית הוא כשלא קבל אחריות הך דחמצו של עכו"ם עלה קאי ואמר דמדרבנן בעינן עוד שיעשה לו מחיצה גבוהה י' שמא יבא להסתפק וכו'. ולפי פי' ר"ת דייחד לו בית הוא כשקבל אחריות קאי עליה הך מימרא וקאמר דבייחד לו בית וקבל אחריות בעינן עוד שיעשה לו מחיצה עשרה וזה מדרבנן כדי שלא יבא להסתפק נמצא לפי פירוש זה כשקבל אחריות בעינן ליחד לו בית מדאורייתא ומדרבנן מחיצה עשרה וכשלא קבל אחריות לא בעינן מדאורייתא ייחד לו בית ולא מדרבנן מחיצה עשרה אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו. ולפירוש קמא כשלא קבל בעינן ייחד לו בית מדאורייתא ומדרבנן מחיצה וכשקבל לא סגי בייחד לו בית מדאורייתא ומדרבנן מחיצה. ורבינו נראה שמסכים לפירוש רש"י ז"ל שכן כתב שכשלא קבל בעיא מחיצה עשרה טפחים וזה מבואר בדברי ה"ה אלא שדבריו סתומים ואני כתבתי ע"ד. והשתא יש לתמוה על רבינו אם דעתו הוא כך למה לא הצריך כשלא קבל אחריות שייחד לו בית אלא כתב סתם ואם לא קבל אחריות מותר לקיימו והיל"ל וייחד לו בית כמו שאמרו בגמרא בברייתא כיון דהוא ז"ל מפרש דייחד לו בית אאין לו אחריות קאי ואם היה מפרש כפירוש ר"ת זה אי אפשר משום דהכא קאמר דכשלא קבל צריך לעשות מחיצה עשרה כדפרישית ועוד דהיה לו לומר שקבל ביחוד בית סגי. ועוד קשה לפירוש רבינו ורש"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם (בדף ה':) אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בקביל [עליו אחריות] הא בלא קביל לוקמא אידי ואידי בלא קביל הא דייחד לו בית הא דלא ייחד דהשתא דחק בתרי דוחקי חדא דמוקי חדא בשקבל אחריות ואפילו ייחד ואחרת בדלא קבל וייחד והא טפי הוא עדיף לן. ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון וכו' אלא למאן דאמר וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי. מיהו לזה י"ל דלא רצו בגמרא לתרץ הכי משום הך יכול יטמין ויקבל פקדונות למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון איירי כדקבל אחריות דהא ודאי להכי איצטריך קרא ולהכי רצה הגמ' לתרץ דלאידך נמי איצטריך קרא להכי כדקס"ד הואיל ואיתא בעיניה ואכתי קשה קצת מה שהקשו בגמ' ללישנא בתרא אלא למאן דאמר כממון דמי לא ימצא למה לי הא אצטריך קרא לאסור אע"ג דייחד לו בית קמ"ל. ולתרץ הכל נ"ל לומר דודאי רבינו ורש"י מפרשים כמו שפירש הר"ן בשם רש"י ז"ל הפקידו אצלו מסתמא קביל עליה אחריות וכו' דהוי כמו שורך ברשותי דחייב ואם כן האחריות הוא מן הסתם אבל ייחד לו בית הוי שאומר לו הנח ולא קבל אחריות ואין זקוק לבערו ואם כן אין הדבר תלוי אלא בקבל אחריות או לא קבל ולכך לא הוצרך רבינו להזכיר כאן ייחד דייחד היינו לא קבל שא"ל הנה הבית לפניך הנח וכבר נתבאר שם בהל' שכירות פ"ב דהנה הבית לפניך לא קבל עליו אחריות כלל ולא הוי לא שומר חנם ולא שומר שכר ובזה אתי שפיר הכל דכשתירצו בגמ' הא בקביל הא בלא קביל ר"ל הא דקביל כגון שייחד לו בית. ומ"מ קשה לי דמדברי רבינו נראה שלהצריכו לבער בעינן שיקבל האחריות כשומר שכר דהוי כנגנב או נאבד וכמו שכתב אם קבל עליו אחריות שאם יאבד או יגנב וכו' וכמו שכתב הרב ב"י בשמו בטור סי' ת"מ וא"כ אמאי קאמר בברייתא דהפקיד לו מסתמא זקוק לבער הא הפקיד בסתמא לא הוי אלא שומר חנם ושומר חנם אין זקוק לבער ואפילו תימא דאיירי בקבל אחריות מ"מ ייחד לו בית דקאמר זקוק לבער אמאי נקט ייחד לו בית דמשמע דאומר לו הרי הבית לפניך ואינו אלא שומר חנם ולא שומר שכר הוה ליה לאשמועינן אפילו דייחד והוי שומר חנם דאין זקוק לבער:

ד׳

עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'. כתב ה"ה x שכונת הראב"ד ז"ל שהאחריות אינו מצד האונס אלא שחוק המלכות הוא כשנותנים להם קמח והם עושים הפת שכל זמן שהפת בידם הם יקבלו האחריות ואם נגנבו או נאבדו חייבים לשלם ויש כאן השגה וצריך להבינה וכן כתוב שם ונדמה לו שזה האחריות מן האונס הוא ועל כרחו היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא וכו' אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולים היו להחזירו ע"כ. ולכאורה קשה דאפילו שיהיה האחריות מן האונס מ"מ אתי שפיר מה שאמר פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא וכו' שאפשר שהיו מחזירין לו קודם הפסח וכמו שתירץ הוא עצמו וכמו שכתב ה"ה בעד רבינו שכתב או להחזירו קודם הפסח וכו'. ונראה שהוא ז"ל סבר כדברי רבינו שהוא מפרש בגמרא חמירא דבני חילא שהיו מפקידין אצלו חמץ כדי שישמרוהו על כרחם ויתחייבו בגנבתו והוא דומה לדין זה שכתב עכו"ם אנס שהפקיד וכו' וזהו שכתב בתחלת ההשגה זה הוציא ממאי דאמר רבא וכו' ולכך הוקשה לו שכיון שהאנס היה נותן לו זה הפת לשומרו נראה ודאי שלא היה יכול להחזירו קודם הפסח להם דהם מכריחים להם שישמרוהו לכך פירש ודאי שאין אונס בדבר בשמירה כלל אלא בני החיל נותנים להם קמח והיו עושים הפת וכל זמן שהיה הפת בידם היו חייבים באחריותו מדין המלכות אבל כשהחזירוהו היו פטורים ויכולים היו להחזירו להם בכל עת שירצו כדי שהם ישמרו וז"א לשמירת עצמן. זה נראה שהבין הראב"ד ז"ל בדברי רבינו ז"ל. אבל רבינו ז"ל נראה שהוא מפרש דבני החיל היו נותנים קמח והם היו עושים הפת ולא היו מכריחים שישמרו אלא כל זמן שהם רוצים להחזירו מקבלים אותו אבל כל זמן שהוא בידם חייבים לשלם שלא מן הדין אלא מחמת האונס ולכן היו יכולים להחזירו קודם הפסח וזה ג"כ הבין ה"ה ז"ל בדברי רבינו ז"ל:

ה׳

ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו וכו'. רבינו כתב והוא שהגיע הזמן קודם הפסח ונראה טעמו כמו שאמר ה"ה ז"ל וא"ת להר"א ז"ל שאמר שאפילו לא אמר לו מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם הרי אמרו בגמרא דעכו"ם מישראל לא קני. וי"ל דמ"ש כן הוא לענין שאינו קונה המשכון אבל לעולם אע"פ שאינו קונה המשכון אם התנה עמו שיקנה לזמן פלוני והגיע הזמן ובא דקני אפילו עכו"ם ועוד דקני טפי מישראל משום דאין אסמכתא לעכו"ם. ורבינו סבר דאע"פ שאין אסמכתא במשכון מ"מ עכו"ם לא קני משום דעכו"ם מישראל לא קני בין במשכון בין בהגעת זמן ובמעכשיו בעינן הגעת זמן קודם הפסח מפני דכיון דעכו"ם מישראל אינו קונה משכון ואין לו קנין בחמץ (ההלואה) אמרינן הואיל ובעי לפדותו ישראל הרי הוא שלו השתא נמי אסור אבל אם היה קונה משכון ודאי דלא הוה מהני לך הך טעמא דהואיל ובידו וכו' וז"ש ה"ה ולפיכך אע"פ שהרהינו כו'. וא"ת ולרבינו כשהקשו בגמ' (דף ל"א) תנן עכו"ם שהלוה וכו' א"א בשלמא וכו' אמאי לא תירצו דמותר בהנאה משום דהגיע זמן קודם הפסח דהשתא לא אסיק אדעתיה דעכו"ם מישראל אינו קונה משכון לומר דאעפ"כ לא מהני. וי"ל דאדרבה משום דאסיק אדעתיה דעכו"ם מישראל קונה משכון אין הפרש בין עכו"ם לישראל מש"ה הוה סליק אדעתיה דמתני' איירי בין קודם הפסח בין לאחר הפסח וכן המתרץ כשתירץ כשהרהינו אצלו היה סבור דעכו"ם קונה משכון ולכך ודאי אפילו דהגיע זמן אחר הפסח מותר דהרי עכו"ם קנה משכון, אבל לפי המסקנא דעכו"ם אינו קונה משכון ודאי דבעינן הגעת זמן קודם הפסח וכדכתב ה"ה ז"ל. וא"ת לרבינו כשהקשו לימא כתנאי ישראל שהלוה כו' למה הוצרכו להעמיד בשהרהינו דבכי הא מקשה ליה בתר הכי מתניתין דעכו"ם שהלוה לישראל וכו' לוקמה בשלא הרהינו והגיע זמן קודם הפסח אבל בהרהינו אפילו עכו"ם קני ונימא דיש חילוק בין עכו"ם לישראל להיכא דלא הרהינו דכי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה הוא בישראל דקני אבל בעכו"ם אע"ג דהגיע הזמן קודם הפסח מר סבר עכו"ם וישראל שוים וכיון דהגיע זמן קנאו אע"פ שלא הרהינו ומר סבר דיש חלוק דבישראל קני ועכו"ם לא קני אע"פ שהגיע זמן. וי"ל דכיון דאתית לחלק בין עכו"ם לישראל אין סברא לומר דלא תחלק במשכון דהא מטעמא דאתית לחלק בין ישראל לעכו"ם משום דאלים קניניה דישראל עכו"ם במשכון נמי נימא הכי דקרא דולך צדקה תהיה בישראל איירי ודוקא ישראל אלים קניניה אבל עכו"ם לא: כתב ה"ה ואם כדברי הר"א ז"ל דכל שהגיע כו' אפשר לתרץ לזה משום דלהאי תירוצא דמעכשיו איכא מנא תימרא דאמרו התם מנא תימרא דתני' עכו"ם שהרהין פת וכו' ואתי שפיר הברייתא בחלוק המעכשיו דברייתא הכי משמע דקאמר הגעתיך ופי' מעכשיו אבל בין הגיע זמן קודם הפסח ללא הגיע קודם הפסח לא מיישב האי חילוק בברייתא דברייתא בחדא גוונא איירי. עוד כתב ה"ה ז"ל ויש לדחות דמתניתין סתמא מיתניא. וא"ת מאי חזית משום דסתמה מתני' לאוקמה בין קודם זמן בין לאחר זמן וכדאמר מעכשיו אדרבה לוקמה בשהגיע קודם הזמן ובין דאמר מעכשיו ובין דלא אמר מעכשיו וי"ל דטפי עדיף לאוקמי אוקימתא בענין ההלואה היאך היתה יותר מאוקימתא בענין הדבר שאירע אחר ההלואה דהגעת הזמן הוא ענין שאירע אחר ההלואה אם הגיע הזמן קודם הפסח אם לאו ומתני' הוה ליה לפרושי והגיע זמן קודם הפסח אבל ענין ההלואה מה שדברו ביניהם לא חש מתני' לפרושי אלא אמר עכו"ם שהלוה סתמא. עוד כתב שהכל תלוי במעכשיו כו' כלומר אם אמר מעכשיו בין הגיע זמן קודם בין לא הגיע קודם מהני כדעת הר"א ז"ל ואם לא אמר מעכשיו אפילו הגיע הזמן קודם לא מהני שלא כדעת הר"א ז"ל. והטעם לפי שהוא נראה שפוסק כסתם מתניתין. וא"ת מנ"ל לה"ה דסתם מתניתין דקאמרה וישראל שהלוה את עכו"ם כו' קאמר כמתני' דישראל מעכו"ם קונה משכון הא סיפא דמתני' איירי במעכשיו דומיא דרישא דאי בלא מעכשיו אפילו עכו"ם שהלוה לישראל אסור וא"כ כיון דסיפא דמתני' איירי במעכשיו נימא דמאי דקונה משום דאמר מעכשיו דומיא דרישא דאע"ג דאינו קונה משום דאמר מעכשיו סגי. וי"ל דמשמע ליה לה"ה ז"ל דסיפא דמתני' הוא דין כולל בין דאמר מעכשיו בין דלא אמר מעכשיו דכל היכא דמצינו לאוקמי הדין כולל מוקמינן כסתם מתניתין:

ז׳

ולא יתן לו. נראה שהוא הפך מ"ש ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה:

ח׳

תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא. ריש פרק ואלו עוברין (דף מ"ב) כו' ופי' רש"י ז"ל ואלו עוברים עליה כו' כן כתב ה"ה ז"ל. וא"ת למה ליה לה"ה לומר דרבינו מפרש כפירוש רש"י כיון שהוא סבור דדעת רבינו הוא דמה שעובר בבל יראה הוא היכא דאיכא כזית בכדי א"פ אפילו יפרש כפירוש התוספות מאי אלו עוברים ר"ל עוברים מעל השלחן אבל ליכא לאו בשהייה אתי שפיר דע"כ לא קאמרינן הכי אלא משום דבגמרא לא מרבינן ליה מכל מחמצת ואפילו באכילה לית לן איסורא אלא מרבויא דכל ולהכי בשהייה דליכא רבויא ליכא לאו אבל בכזית בכדי א"פ דאיכא רבויא ודאי דאיסורו בשהייה כחמץ גמור. וי"ל דה"ה לא כתב כן אלא מפני שיש פי' אחר בדעת רבינו דאפילו בדליכא כזית בכדי א"פ חייב בשהייה וכדכתב לקמיה בשם הרמ"ך ואם היה מפרש רבינו כפי' התוספות אין מקום לפי' זה כלל דהא אפילו לר"א ליכא לאו בשהייה בדליכא כזית בכדי א"פ כ"ש לרבנן אבל אם יפרש כפי' רש"י ז"ל יש מקום לשני הפירושים ולהכי כתב ה"ה דיש לומר דרבינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל ולהכי כונתו צריכה עיון אם הוא כפירוש הראשון או כפירוש השני:

י׳

וכן הקילור והרטייה והטריאק"ה וכו'. בהשגות כתוב זה שבוש דמאחר קבל הטעם כו'. כונתו לומר דאין הטעם אלא מפני שנפסל מן הכלב כמו שכתב לקמן בהשגה אחרת:

י״א

מלוגמא (של חמץ) . לשון ה"ה נראה דהוה ליה כפת שעיפשה וכו'. כלומר ואע"ג דראויה לכלב מ"מ כיון שהיא מלוגמא שאינו פת גמור דמי להתם דהתם נמי גבי חימצה ולבסוף עיפשה ואפילו דמלוגמא כו' ר"ל או אפשר דהתם והכא שוים והכא נפסלה אפילו מלאכול לכלב וכן עיקר: בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכו'. כתב ה"ה שהם נוקשה בעינייהו ואסור לקיימן וא"ת הא קי"ל כרבנן דליכא לאו בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה ואפילו ר' אליעזר לא פליג אלא בתערובת אבל בחמץ נוקשה מודה כדאמרו בגמרא תניא כוותיה וכו'. וי"ל דמ"מ איסורא איכא כדכתב הטור ז"ל וכיון דאיכא איסורא מדאורייתא ודאי דאיכא איסור שהייה מדרבנן כדמשמע שם מדברי הרב ב"י שהקשה על הטור כפי הסברא הזאת: [ כתב עוד ה"ה] ודוקא בחמץ שיש בו כזית וכו'. וא"ת אם נאמר כפי' הרמ"ך בדברי רבינו דס"ל דאיכא איסור בשהייה אפילו בדליכא כזית בכדי א"פ אי אפשר לומר דהמקיים תערובת אסור דא"כ לפי טעם רבינו בהל' מאכלות אסורות פטור דהטעם דהחמץ אין לו בטול משום דהוי דבר שיש לו מתירין קשה דהתינח בשיש משהו דלא בטיל מהאי טעמא אבל כשיש כזית אפילו שיהיה בכמה זיתים אסור לקיימו ואם המקיים התערובת אסור הא הוי דבר שאין לו מתירין אחר הפסח דתערובתו אסור לאחר הפסח כיון דקיימו בשלמא לה"ה ז"ל דס"ל דדוקא אי איכא כזית בכדי א"פ ודאי דלא שייך לומר בכזית בכדי א"פ לבטל דהא ודאי אין שיעור ששים לבטלו ואי כזית בכמה ביצים הוי דבר שיש לו מתירין. וכי תימא אין דין זה אלא לפירוש ה"ה בדברי רבינו אבל לפי' הרמ"ך ודאי דס"ל כדברי רבינו דמקיים התערובת מותר זה אי אפשר דהא ה"ה נסתפק בדעת רבינו ז"ל אם כונתו כפי' הרמ"ך ומ"מ כתב דין זה לקמן פשוט לדעתו משמע דלכל הפירושים איתניא. וי"ל דמכל מקום אין זו סברא דפחות מכזית לא ליבטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכזית ליבטיל ולהכי לא פלוג ואמרו דכזית לא ליבטיל. ומ"ש ה"ה שנראה מדברי רבינו דין זה לא ראיתי טעם ברור בדברי רבינו אלא משום דסתם ולא כתב דתערובת חמץ מותר:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

ג׳

ומותר לאכול ממנו כו'. הנה לכאורה משמע דאם קבל עליו אחריות אסור בהנאה ובאמת זה הוה מחלוקת בירושלמי פ"ב דפסחים ע"ש וגם זה תליא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו ועי' ב"ק ד' ל"ט ע"ב וד' מ' ע"ב לאו כל כמינך דמיעדת לי לתוראי ע"ש. אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל דייק כאן ומותר לאכול ולא כתב מותר סתמא משום דאם קבל עליו אחריות אסור רק הוא שעבר עליו וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' כלאים פרק ה' הלכה ט' ע"ש בהשגות ועי' תוס' ע"ז ד' י"ג ע"א ד"ה מעות דרק לדידיה אסור ושם ד' י"ח ע"ב ד"ה מאי בינייהו ועי' ב"מ ד' צ' ע"ש אך באמת יש לפרש דברי רבינו ז"ל בהל' כלאים בענין אחר ע"ש מש"כ בזה: [השמטה במש"כ בדברי רבינו הל' כלאים פ"ה ה"ט דמבואר שם דאם קיים אחר כלאים בכרם חבירו הוא אסור בהנאה וכל אדם מותרין ור"ל כך דהנה מבואר בירושלמי פ"ב דכלאים ובתוספתא שם פ"ג ופ"ב דשקלים דכלאי הכרם הוי הפקר וע' נדרים דף ל"ד ע"ב גבי ראה ככר של הפקר ע"ש במפרשים ובירושלמי פאה פ"ג וכ"מ ור"ל כך דההקדש לא חל רק דאם אח"כ הגביה אותה אז חל למפרע ולכך אם הגביה אותה לקנות א"כ חל ההקדש על הכל ולכך מעל בכל אבל אם לא נתכוין לזכות בה רק לצורך בנין וא"כ לא קנה לגמרי ולכך לא חל ההקדש ג"כ על כולה ולא מעל רק לפי טובת הנאה דיותר לא הוי הקדש וע' תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב. וא"כ גם כאן גבי כלאים אם הוא יטלם א"כ הוי כמו שזכה בהם למפרע וא"כ ממילא אסורים לכל אבל אם לא יטלום שוב לא זכה בהם כלל ואינם נאסרים כלל וכן מוכח בדברי הירושלמי בכלאים שם ומה שהקשה הר"א ז"ל דהרי בירושלמי שם מסיק דמיירי בפועל ר"ל כך דקשיא להירושלמי דהרי מקיים הוא על ידי מעשה בהכרם ואם כן שוב יזכה בההפקר דהוי כמו חזקה דהיינו גדר ותירץ דמיירי בפועל ולא נתכוין לקנות ועי' ב"מ דף י' ע"א ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א ובירושלמי פ"ח דגטין וכ"מ: ע"כ השמטה]

ד׳

שהרי נחשב כאילו כו'. עי' בהשגות ועיין חולין דל"ט * ע"ב דאמר שם חזינן אי אינש אלמא הוא ע"ש ברש"י ותוס' ועי' מש"כ התוס' עירובין דס"ט ע"ב ד"ה ושלהם ע"ש ובירוש' שם מה דמקשה מעתה בתינו אינו שלנו ע"ש ושם אמר ג"כ דאם ע"י גזל לא מצי אסיר ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהלכות מ"א פרק י"ג הלכה כ"ז ע"ש דמשמע דהוה כמו שהיין שלו כיון שדין המלך היה לחלק יינו וליקח הדמים כפי מה שירצה ע"ש: [השמטה עכו"ם אנס כו'. עי' בהשגות ועי' מש"כ התוס' שבועות ד' מ"ד ע"א דהא גבי עכו"ם לא שייך דין שומרים כלל אף למ"ד דגזילתו אסורה וכמש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ה גבי נתגייר ע"ש זה בודאי אף אם נימא דגזל עכו"ם שרי וכן לדידן דקיי"ל דהפקעת הלואתו שרי לא ר"ל דאינו חייב לו כלל רק דר"ל דאינו מוטל עליו לשלם ונ"מ דאם נתגייר צריך לשלם לו ועי' ב"מ ד' ע"ב ע"א גבי ריבית ע"ש ובירושלמי דמאי פ"ו ה"ב גבי חוכר וב"ק ד' צ"ו ע"א. אך באמת נ"ל לחלק בין אם תבעו העכו"ם ולא רצה ליתן לו אז י"ל דקנה הישראל ואם עדיין לא תבעו לא קנה הישראל ועי' מש"כ בהגהות אשר"י פ"ח דב"ב משום רש"י על הנפקד ממומר ע"ש. ובזה מדוייק לשון התוס' ב"ק ד' קי"ד ע"א ד"ה ולא שכ' שם היה יכול לכפור משמע שעדיין לא כפר ועי' ב"ק דף ק"ט גבי גזל הגר ע"ש בע"ב ברש"י ד"ה קנה. וראיה לזה דהנה עי' בהך דב"מ ד' ס"ז מבואר שם גבי אבק רבית דאם נימא דינכה לו מה שחייב לו הוה כמו הוצאה מידו דאמר שם סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה וקשה הא קיי"ל בכ"מ ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וצ"ל דשם רק דעדיין הוא מחויב אבל אם נימא שיפטר עי"ז זה גופא הוה כמו מוציא בידים וא"כ לפי"ז כיון דקיי"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת ע"כ הפקעת הלואתו לא ר"ל דאינו חייב לו כלל רק דאינו מחויב לשלם לו. אך באמת כבר הארכתי במ"א אם גבי הלואה עיקר הוא מה שהוא חייב לשלם עי' בירושלמי פ"י דשבועות גבי המלוה ע"מ שלא לתובעו וגבי גזל יש שני דברים א' ההשבה והב' מה שיש גזילה תחת ידו ועי' ב"ק דף ק"ה ע"א ד"ה ב' דברים, אך גבי עכו"ם אף דצריך להשיב כמבואר בתוספתא ובדברי רבינו פ"א מהל' גזילה מ"מ זה לא הוה מחמת השבה רק מחמת שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו ועי' בתוספתא ב"ק פ"י דנקט שם חמור גזל עכו"ם מגזל ישראל וגבי עכו"ם אינו מתקן בההשבה ועי' בהך דסנהדרין דף נ"ז ע"א במה דנקט שם גבי פועל בכרם דבכה"ג גבי ישראל ג"כ שרי. ולכאורה קשה הא משכחת לה לרש"י בהך דב"מ דף פ"ז ע"ב דיכול ליתן לתוך כליו ע"ש. אך לפמש"כ א"ש דגבי עכו"ם אין החיוב על מה שיש הדבר אצלו רק על הלקיחה ולכך גבי פועל בכרם כיון דהלקיחה היתה בהיתר לגבי ב"נ לא מקרי כלל גזל וגם נ"מ להך דב"ק דף ס"ה גבי תברא או שתיא דאזלינן בתר השתא ועי' רש"י ע"ט ע"א שם ד"ה וטבחו דאז נעשה עליו גנב. והנה עי' בהך דע"ז דף נ"ט ע"ב גבי מה דאמר ר"א דעכו"ם דנסכא דנהי דדמי החמרא אינו יכול לתבוע ממנו מ"מ יכול ליטול ממנו דמי ההיזק ע"ש ולא הוה כמו נהנה מאיסורי הנאה ועי' ב"ק ד' צ"ח ע"ב גבי אומר לו הרי שלך לפניך ותוס' שם דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא מה דמחלקין בין שומר לגזלן וכן ס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון פי"א ה"ט דאם החזירו שומר לבעליו אחר גמר דין לא מהני וגבי גזלן בפ"ג מהל' גזילה ה"ד פסק דמהני וע"כ משום דס"ל דשומר חייב לא מחמת היזק הדבר רק מחמת הדבר בעצמו והוה כעין דאמרינן בב"ב ד' קל"ז ע"ב מאי אהדריה דנהי דהדבר לא נאבד מ"מ הדבר אינו וזה החילוק ג"כ בהך דערכין ד' כ' ע"ב גבי חלטו ועי' בתוספתא דב"ק פ"י גבי גזלן ע"ש. אך זה רק גבי ישראל דהתורה שיעבדה שמירתן ועיין תוס' כתובות דף נ"ו ע"ב ועי' בהך דב"ק ד' ס"ב ע"א גבי נטירותא דכספא ודהבא לא קבילת ע"ש משמע דזה הוה בגדר שהוא משעבד נפשו להשמירה לא שהתורה שיעבדה אותו ויהיה נ"מ גבי חמץ אם התנה שיהא פטור בפשיעה וכדומה אם עובר אי נימא דשוב לא הוה שומר או דזה ב' דברים ועי' ב"מ ד' ל"ד ע"א בתוס' וע"ש דף פ"ב ע"ב וד' פ"א ע"ב דחמץ קיל מחמת לא ימצא ואף דהוא שלו מ"מ כיון דאינו מצוי תחת ידו פטור מן ב"י ע"ש עי' בירושלמי פ"ב דפסחים דאמר שם דהחיוב בקדשים שחייב באחריותם רק לר"ש ודלא כגמ' דילן ומשום דקדשים אין החיוב בעבור הדבר רק בעבור שנאבד הדבר דהרי יכול להפטר בדבר פחות בערכו מהנאבד כמבואר ב"ק ד' ע"ב ומנחות ד' ק"ב ע"ב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, ושם דק"ח ע"ב ועי' בהך מחלוקת דר"ש ור"י במעילה ד' י"ט אם מחמת קיום הנדר והחיוב חייב באחריות או מחמת הדבר וי"ל דזה כונת הירושלמי בפסחים הך דר"ש וה"נ כאן לגבי אנס תליא בזה אך י"ל דכיון דידע מתחלה שיתחייב לשלם לו הוה כמו קיבל אחריות. ועי' ע"ז דף ט"ו ע"א דמסיק שם גזרה משום שאלה והא מבואר ביבמות דף ס"ו ע"ב ובירושלמי פי"א דתרומות דכהן ששאל פרה מישראל אוכלת בתרומה ע"ש וכאן מדמי להו להדדי אך זה רק בישראל מישראל דשייך דין שומרים משא"כ בב"נ וע' פסחים ד' ל"א ע"ב ע"ש ובהך דע"ז ד' ע"ה ע"ב גבי מר בר רב אשי דאמר שם אי משום דקסבר משכנתא כזבינא אף דזה הוה מב"נ: ע"כ השמטה]

ה׳

והוא שיהיה אותו הזמן כו'. עיין בהשגות ובאמת טעם רבינו דאם לא הגיע הזמן קודם הפסח הוה כמו הך דמבואר בכ"מ דחמץ מפקיע משיעבוד כיון דיכול לסלקו במעות. ועי' בהך דקדושין ד' ח' ע"א ובירוש' שם גבי מחלוקת דר"י ור"א אם הוה בגדר תנאי או לכשישלים ועי' בהך דגיטין ד' י"ח ע"ב גבי אמר לעשרה כו' ג"כ כעין זה ועיין בירושלמי פסחים פרק ב' דנראה דהיתה גירסא אחרת כאן:

ח׳

כיצד עריבת כו'. עיין בהשגות נ"ל דס"ל לרבינו דאף אם לא נפסל לכלב דכיון שנשתנה צורת החמץ אין עליו שוב שם גדר חמץ ואף אם מתחילה היה חמץ כמו בהלכה י' ובהלכה י"א גבי בגדים וכמ"ש רבינו ז"ל בהלכות כלאים גבי פשתן וקנבוס וגם לאחר הביעור והך דהלכה ט' מיירי בלא נפסל לכלב ולא נשתנה צורתו אז בעי לפני הביעור נמצא כך דאם נפסל מלאכול לכלב אף אם לא נשתנה צורתו ואף לאחר הביעור מותר להשהה אותו ואם נשתנה צורתו אף בראויה לכלב ג"כ מותר להשהה ואם קודם הביעור נפסל מאכילת אדם ג"כ מותר להשהה ועי' במה דפליגי הרא"ש ז"ל ורבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הי"ד והלכה י"ח על הך דכריתות ד' כ"א וכאן ד' מ"ה ע"ב גבי הך מחלוקת דר"נ ורבנן דרבינו ז"ל ס"ל דרק אם נטמאה אז לא פקעה ממנה הטומאה עד שתיפסל מאכילת כלב וזהו מה דאמר בנזיר ד' נ' וכ"מ דטומאה קלה עד לכלב אבל כ"ז שלא קבל טומאה אז משנפסל מאכילת אדם שוב לא מיקרי אוכל לקבל טומאה וזה רק אם לא נשתנה צורתו אבל נשתנה צורתו זה הוה בכלל מש"כ רבינו שם בהל' י"ח יבש כחרס ועי' נזיר ד' נ' ע"א ונדה ד' נ"ה ועי' פסחים ד' ט"ו ע"ב שאני התם דעפרא בעלמא גבי פת שעפשה דאמר שם דהוה עפרא ואפשר שם דר"ל משום מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דד' ל"ח ע"א דתרומה אם אינה ראויה לאכילת אדם פקעה ממנה הקדושה ועי' בירושלמי פ"ב דמעש"ש דשמן של מעש"ש שנסרח פקעה ממנה הקדושה משא"כ בשל שביעית והטעם משום דקדושת שביעית נהגה גם באוכלי בהמה גם לשיטת רבינו י"ל דעפרה היינו אם עדיין לא קיבל טומאה הוה כמו עפרה ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א גבי קישות ונמצאת מרה ובחלה פ"ד ה"ו ע"ש בירושלמי והך הפת שעיפשה דגמ' דידן ד' מ"ה ע"ב בלא נפסלה מאכילת כלב ולכך דייק רבינו לשון עצמה דהנה עי' בנדה דף נ' ע"ב גבי גוזל שנפל לגת מה דפליגי שם ריב"נ ורבנן אם טמא אם חשב עליו לכלב אם טהור. ועי' בטהרות פ"ז מ"ו עי' בדברי רבינו ובר"ש דפליגי רק בנפל לגת דהוא עצמו אינו מאוס רק הגת מאסתו ס"ל לרבנן שם דאם חשב עליו לאדם אף דאינו ראוי לאדם מ"מ מטמא טומאת אוכלים וריב"נ ס"ל דמטמא אף אם לא חישב עליו לאדם והטעם כיון דהוא עצמו אינו מאוס רק נמאס ע"י דבר אחר שפיר י"ל עליו שם אוכל ועי' שם בפיהמ"ש מה שביאר שם לא כשיטת התוס' בנדה שם וה"נ גבי חמץ דאם נתעפש ע"י סיבה אחרת אז חייב לבער ובזה א"ש מה שהקשה התוס' פסחים ד' כ"א ע"ב ד"ה חרכו מהך דשם דף ז' ע"ב ע"ש ועי' בתוספתא פ"ג דפסחים דאמר שם בצק שעיפש או שיבש וי"ל זה ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל לעיל פ"א ה"ב דרק בצק ע"ש אך גבי קילור ורטיה ושאר דברים אף שנתקלקל ע"י שאר דבר לא ע"י עצמו ונתן לתוכו חמץ מ"מ מותר לקיימו לשיטת רבינו מחמת שנשתנה הצורה והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דמאחר קבל הטעם ר"ל דהשינוי הוא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמו וצריך לבער ועיין ב"ב דף פ' ע"ב כגון שזב ע"ג כו' ע"ש ברשב"ם והראב"ד ז"ל הולך לשיטתיה דאם היה עליו שם אוכל מתחלה אף דעדיין לא קיבל טומאה שוב מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ולכך פליג כאן על רבינו דאם נתחמץ תחלה ואח"כ נסרח אף קודם הפסח בפסח צריך לבער כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ורבינו ז"ל ס"ל דבזה אין צריך לבער רק אם נתחמצה ובא הפסח ואח"כ נסרח דזה הוה כמו כבר קבלה טומאה כמו שכתבתי וא"ש ועי' בנדה דף נ"ו ע"א ע"ש ומש"כ בזה לעיל ועי' בתוספתא סוף פ"א דמס' דמאי גבי פת המרחץ פטורה מן הודאי ומה דאמר שם רשב"ג דאינו מטמא טומאת אוכלים וטס"ו שם ועי' במנחות ד' ס"ט ע"א גבי חטים שבגללי בקר ובגרסת רבינו שם פ"ב מהל' טומאת אוכלים ועי' חולין ד' ע"ז ע"ב גבי עור חמור דלא מהניא מחשבה וע' בחלה פ"א מ"ח דאמר שם בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלים ועיין שם מש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש דנראה שם דאף אם חשב מתחלה לכלבים מטמא טומאת אוכלים וא"צ מחשבה והנה עי' בנדה דף נ' ע"א גבי עולשין דאם חשב עליה לבהמה לא מהניא הכשר וע"ש בתוס' ד"ה שזרען ע"ש אך עולשין מבואר בירושלמי פ"ז דשביעית ופ"ו דסתמא הם למאכל בהמה ובזה א"ש הך דפסחים ד' ל"ט ע"א מה דפליגי שם אם עולשי שדה ראויה למרור דפליגי בזה דהא מבואר שם בגמ' דמאכל בהמה פסול למרור דבעיא ניקח בכסף מעשר ועיין בתוס' נדה ד' נ"א ע"א דבחצר וגינה שאני משדה ולכך ס"ל לת"ק דעולשי שדה אין יוצא בהם ידי מרור ובזה א"ש הך דסוכה די"ג ע"ב בתוס' ד"ה ירקות דס"ל לרש"י דאינן מקבלים טומאה ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו ובזה א"ש דכ"ז דלא חשיב עליהם למאכל אדם אינו מטמא טומאת אוכלים ועי' בנדה ד' נ"א ע"ב דתיאה אינו מקבל טומאת אוכלים לדידן ועי' חולין ד' נ"ט ע"א דהיינו מרירתא והוא ג"כ מין מרור וע"כ כשיחשוב עליהם אבל דבר שהוא אוכל אדם א"צ מחשבה ורק מעשה מוציא כמבואר בסוכה ד' י"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א ה"ז ע"ש בהשגות אך לשיטת ר"ל בירושלמי דחלה פ"א דמיירי כשעירב בה מורסן ולכך אינה ראויה לאכילה ואינו קרוי לחם וא"כ קשה לפי שיטת רבינו למה מטמא טומאת אוכלים וע"כ צ"ל כדכתיבנא דיש נ"מ בין היכא שאינה ראויה מחמת עצמה דאז אינה מטמא טומאת אוכלים והיכא דאינה ראויה מחמת דבר אחר דאז שפיר מטמא וכן גבי חמץ. ועי' בע"ז ד' ס"ז ע"א גבי נותן טעם לפגם ע"ש עוד י"ל דגבי חמץ דס"ל לרבינו דהיכא דאין צורת החמץ עומדת נסתלק שם חמץ מעליו זה רק היכא שלא נשתייר הדבר מהיכן הוא בא אבל אם נשתייר יש שם הראשון עליו וכמו דאמרינן בברכות ד' ל"ז ע"ב בבא מלחם גדול ע"ש וזה ג"כ ר"ל הגמ' בע"ז ד' ס"ו ע"ב שאני התם דמיקליה איסורא ר"ל דאף דריחא מילתא הוא זה רק כשעיקר האיסור קיים אז ריחו ג"כ אסור אבל אם העיקר איסור נשרף אז אין ריחו אסור ועי' בע"ז ד' מ"ב גבי שברי ע"ז דרצה לחלק ג"כ כה"ג ובזה א"ש הך דביצה דף ל"ט ע"א דשלהבת של ע"ז מותרת משום שאין בה ממש וריח של ע"ז אסור אף דאין בידו האיסור גופא עי' ע"ז ד' י"ג ותוס"י יומא דף נ"ט ע"ב ודף ס' ועי' ברכות ד' נ"ג ע"א היה מהלך בשוק של עכו"ם ע"ש ועי' רש"י פסחים ד' כ"ו ע"א וברכות ד' מ"ג וכבר כתבתי בזה אך בזה א"ש ועי' שבת ד' ס"א ע"ב דריחא בעלמא אפילו כ"ש ליכא ותוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ובזה א"ש ג"כ דתוס' מיירי שהאיסור שממנו יוצא הריח הוא בעין וגבי שבת לא שייך זה דמ"מ אין כאן כמות ועיין תוס' ביצה ד' ל"ט ע"א:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

כתוב בתורה וכו'. עי' הה"מ מה שהביא בשם הרמב"ן בפי' התורה שאין עובר בלאו אלא בחמץ שלו וברשותו דאיכא תרתי ובמכילתא כייל בהדי חמץ שנפלה עליו מפולת משמע דמיירי אפילו בלא קיבל הנפקד אחריות וכ"מ ברמב"ן שם במ"ש שלא נצטוינו אלא שלא להניח ברשותנו אבל חמץ שלנו ביד הנכרי לא עבר עליו מה"ת כלל כ"א מדרבנן וכ"כ הר"ן בריש פ"ק דפסחים בשמו בסתם והטור סי' ת"מ בהביאו דברי הגאונים מהפך הלשון ישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו או אצל הנכרי וקיבל עליו הנפקד אחריות משמע קצת דס"ל דהגאונים מודים היכא דהנכרי לא קיבל אחריות ובספר חק יעקב סוף התשובה סי' תמ"ב כתב דאין כאן היתרא לסמוך על הפוסקים דבבית נכרי ליכא ב"י דוקא בקבלת אחריות נאמר להאי דינא ליש פוסקים אבל בלא קבלת אחריות לא ובאמת דברי הרמב"ן והר"ן מורים להדיא דאפילו בלא קיבל עליו הנפקד אחריות ג"כ אין עובר עליו המפקיד ולא עוד אלא דיש מקום לומר בנכרי שלא קיבל עליו אחריות עדיף טפי מאם קיבל עליו אחריות דהנה לשיטת הרמב"ן שהבין בפי' המכילתא דאפילו בלא אחריות בהפקיד אצל נכרי אינו עובר יש ליתן טעם וסברא לזה משום דבאמת שני דברים אינם ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ואחד מהם חמץ בפסח וטעם הדבר דהרי בשעה שהגיע זמן הפסח אסור בהנאה ואינו ברשותו ועי' בר"ן נדרים דף פ"ה באם אסר עצמו מן החפץ מותר לכל אדם לקחת אותו ואין בו משום גזל ע"ש וה"ט דהתורה אוקמיה ברשותו כאן שעכ"פ הוא משהה אותו בביתו הואיל ואינו מבערו ולא בטלו גלי דעתיה דרוצה לזכות בו וחשוב הוא בעיניו וכ"ז אם הוא בביתו אבל אם הוא בבית הנכרי אז אמרי' דאין עובר בב"י דמה לו לעשות וכ"ז ניחא בשלא קיבל אחריות שום דבר אפילו מפשיעה אבל אם הנכרי קיבל עליו אחריות והוא לא פטרו לנכרי מאחריותו גרע טפי א"כ הרי הסברא היא להיפך דבקבלת אחריות עובר בב"י. ועי' בהה"מ דכתב דרבינו היה לו גרסא אחרת במכילתא ולפמ"ש אין הדבר מוכרח כיון דרבינו מיירי בסתם פקדון וחייב באחריות פשיעה ואז עובר בב"י. וע"פ דברינו מיושב קושית הר"ן מה שהוכיח שם דמודים הגאונים דמדרבנן עכ"פ אסור דאל"כ קשה בסוגיא דפסחים דף ל"א דמוקי בהרהינו אצלו וסתם הרהינו בביתו של נכרי א"כ אינו עובר בב"י ואמאי אסר אחר הפסח ע"ש ושם כיון דהרהין למשכון על חובו ודאי דהוא ברשותו וגרע מקיבל אחריות כנ"ל ובפלפול התלמידים הארכתי:

ג׳

שאם אבד או נגנב וכו'. שיטת רבינו מבואר דבעינן דוקא קבלת אחריות גו"א ושיטת הרא"ש דגם בקיבל אחריות פשיעה ג"כ עובר בב"י וכ"מ שיטת רש"י פסחים פ"ק דף ו' ובתוס' פ' האומנין כתב בשם רש"י דבעינן קבלת אחריות דשואל דאל"כ אינו חייב לבער והפר"ח הקשה לשיטת רש"י והרא"ש מסוגיא דפסחים דף י"ג בעובדא דיוחנן חקוקאה ע"ש גם קשה מסוגיא דפסחים דף ל"א דאמרי' התם בדר"י קמפלגי ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קונה וכו' וקשה הא מיירי שם ע"כ בהתנה שלא יתחייב אפילו באחריות פשיעה א"כ ממילא לא שייך קניית משכון ועי' בשעה"מ שהרגיש בזה. וע"פ פשוטו י"ל דלכאורה מה דס"ל לרש"י דבאחריות פשיעה ג"כ עובר בב"י משום דפשטא דקרא דלא ימצא מיירי גם בלא קבלת אחריות והא דאמרי' דבלא קיבל אחריות פטור היינו מיתורא דלך ודי לנו לאוקמי קרא דלך בהתנה לפטור גם מפשיעה אבל אם קיבל אחריות אפילו פשיעה עובר על ב"י כפשטא דקרא דלא ימצא וכ"ז לרבא אבל לאביי דאמר איפוך ולדידיה מיותר קרא דלך ומוקמינן אפילו בלא קיבל אחריות דש"ש א"כ רש"י לא כתב שיטתו אלא אליבא דרבא אבל לאביי מודה רש"י ור"י סובר כאביי וסוגיא דגמ' דף ל"א קאי בשיטתא דאביי. ולשיטת רבינו י"ל דגם לאביי לא קשה מיתורא דלך דהנה התוס' מקשה בסוגיא דילפינן מחד קרא של אחרים ושל גבוה ובמנחות מצרכים ב' עריסותיכם חד לאחרים וחד לגבוה ואפשר לומר דהא פי' של גבוה כתב רש"י לבדה"ב ופי' שהקדישו כבר לבדה"ב והנה מצינו ג"כ המקדיש דבר לבדה"ב לאח"ז כמ"ש הר"ן במס' נדרים דף ל' ע"א האומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי הדר ביה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אע"ג דלא חייל הקדש עד לאחר ל' יום וקשה א"כ כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי הדר ביה וצ"ל דאמירתו לגבוה הוי יותר ממסירתו להדיוט אבל הרשב"א ז"ל כתב דאמירתו לגבוה כמסירתו אמרי' ולא יותר ומסיק הר"ן שם דפלוגתא היא בירושלמי ע"ש ולפי"ז צ"ע מי שהקדיש חמץ לבדה"ב בכה"ג ולא הדר ביה אי עבר על ב"י ובודאי לפי שיטת הר"ן דלא מצי הדר ביה הוי של גבוה אבל לשיטת הרשב"א צ"ע ואפשר דצריך לימוד ע"ז בכה"ג דג"כ הוי של גבוה ואינו עובר ושפיר צריכין ב' קראי א"כ י"ל שפיר דכ"ע ס"ל כשיטת רבינו ואין להאריך ועמ"ש בש"י ודו"ק:

ה׳

ישראל שהרהין וכו'. והראב"ד השיג עי' הה"מ. והר"ן כתב דשיטת הראב"ד הואיל ומחוסר ממונו לא אמרינן הואיל וכתב הב"ח דעכ"פ אחר הפסח מותר דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנסא וכיון דאינו שלו רק ע"י הואיל וזה לא קנסו ע"ש, וכ"נ מדקדוק לישנא דמתני' דנקיט הדין על אחר הפסח למה לא נקיט מתני' אם עובר בב"י בתוך הפסח ולפמ"ש מיושב ובחידושי הארכתי:

י״ב

ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש. עי' הה"מ במחלוקת דחוזר וניעור. ומ"ש דמשמע שיטת רבינו דחוזר וניעור אינו מוכרח דיש מקום לפרש דמיירי בנתערב בפסח וכ"מ מדסתם הש"ע בסי' תמ"ב להך דינא ובסי' תמ"ז הביא מחלוקת הפוסקים לענין חוזר וניעור. ומ"ש הה"מ שכל מה שבשאר איסורין כדי קליפה גם בחמץ כן וכ"ה בש"ע סי' תמ"ז סעיף א' וכתב בשו"ת צ"צ סי' ל' בבשר שנמלח לקדירה בפסח כשיעור מליחה וכשבאו להדיחו נטלו כלי שהיה בתוכו שכר שעורים ונשאר מעט בשולי הקדירה ושפכו לתוכו מים והדיחו הבשר במים אלו והורה לאיסור משום דאע"ג דמים מבטלים כח המלח ולא מיחשב רותח מ"מ לא נתבטל כח מלח לגמרי אלא דלא מיחשב רותח שאין נותן טעם בכולו אלא דבשאר איסורים לא נאסר ע"י כן אבל בחמץ דאוסר במשהו אסור ע"ש שהאריך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

ה׳

לשון השגות הראב"ד פה. ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות וכו' יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו וכו' ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא שיהיה אותו הזמן וכו' קודם הפסח וכו'. עכ"ל. והראב"ד השיגו וז"ל לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו, ואם הגיע זמנו קודם וכו' עכ"ל השגות. וזאת תורת העולה היא העולה, דרבינו הוא דס"ל דעכו"ם אינו קונה משכונו של ישראל כלל אפילו הגיע זמן הפרעון ולא פרעו, אם לא שאמר ליה מעכשיו, ולפיכך פסק רבינו ז"ל דאפילו אם הגיע זמן הפרעון קודם הפסח דוקא אם אמר הישראל להעכו"ם קנה זה המשכון של חמץ מעכשיו הוא שאינו עובר עליו, אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הוא עובר עליו בב"י ובבי"מ והחמץ הזה הוא אסור בהנאה כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, אבל דעת הראב"ד לא כן הוא ולבבו לא כן ידמה, אלא הוא ז"ל סובר דהא דאמרינן בסוגיא דפסחים ל"א דעכו"ם אינו קונה משכון היינו דוקא לענין דבר זה שיהיה העכו"ם קונה את המשכון מיד ולאלתר בשעת הלואתו, ואע"פ שלא אמר לו הלוה להעכו"ם אם לא אפרע לך לזמן פלוני קנה משכון זה עכשיו ועל דבר זה הוא דקאמר הגמרא התם דאין העכו"ם קונה את המשכון אבל לענין זה אם הגיע זמן הפרעון קודם הפסח, והישראל לא פרעו אז בזמן ההוא אפילו לא אמר ליה הישראל קנה מעכשיו נמי העכו"ם קונה את המשכון, זהו תוכן פלוגתתן של רבינו והראב"ד בדין האמור, ועיין במגיד משנה ובלחם משנה מה שכתבו בזה. קושית הרה"מ מפסחים דף ל"א ע"א. אמנם אני בעניי אחזה אנכי ואשית לבי לדבריהם ולטעם פלוגתתן מה ראו על ככה דמר אמר הכי ומר אמר הכי, ואנכי הרואה בס"ד כי שניהם אהני להו שיטתייהו, רבינו לשיטתיה הוא דשייט, וגם הראב"ד לשיטתיה הוא דשייט, ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד, והוא בהקדים דהרה"מ פה הקשה לפי דעת הראב"ד האמור לעיל תקשה עליה מהך סוגיא דפסחים דף ל"א דפריך הגמרא התם עליה דרבא דקאמר התם דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ופריך שם וז"ל תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה, אמטו להכי מותר בהנאה. אלא א"א מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותי' דישראל הוה קאי. הכי במאי עסקינן וכו' יע"ש הסוגיא באריכות, ולפי דעת הראב"ד הנ"ל האי מאי קושיא, דלמא המשנה מיירי כשהגיע זמן הפרעון קודם הפסח עיין שם במגיד משנה מה שמתרץ ומריסי דברי עצמו ניכר שהרגיש בתירוצו שהוא דוחק ואשינויא דחיקא ניקו ונסמוך דברי גדול אדונינו הראב"ד, ולדידי חזי לי בס"ד ליישב קושית הרה"מ האמורה. קושיא על השגות הראב"ד הנ"ל. דלכאורה בלאו הכי קשיא לענ"ד טובא על הך דינא דהראב"ד האמור לעיל, במה שהוא ז"ל סובר דכשהגיע זמן הפרעון ולא פרעו הישראל להעכו"ם, דמיד ולאלתר קונה המשכון מאז והלאה אפילו העכו"ם, דהיאך אפשר לומר כן כלל, דהא בבבא מציעא מ"ז אמרינן התם דריש לקיש ס"ל דדבר תורה משיכה קונה בישראל, ומה טעם אמרו וכו' יע"ש הסוגיא באריכות, וכבר הדבר מבואר בש"ס ובספרי הפוסקים כולם שפה אחת ודברים אחדים, דזה כלל גדול בדיני קנין, דכל דבר קנין מה שדבר תורה הוא קונה ומקני אצל הישראל איש באחיו, הנה הוא גבי עכו"ם בהיפוך דהקנין ההוא אינו קונה בעכו"ם, דהא גבי הקנין הנאמר בתורה לכל מר כדאית ליה, המקרא צווח ואומר לעמיתך, דהוא אתיא למעט עכו"ם מהקנין ההוא שלא יהיה קונה אצלו, ואם כן צא ולמד כיון דבישראל מדאורייתא אינו קונה אלא משיכה לא מעות, ממילא גבי עכו"ם משיכה אינו קונה אלא דוקא מעות הוא דקונהו אפס זולתו. וכבר הוא מבואר בש"ע ח"מ סימן ר"ד סעיף י' בשם יש מי שאומר והוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות לקמן בהלכות מכירה פרק שביעי הלכה ד' דמי שרוצה לקנות איזה דבר במעות והוא לא נתן להמוכר אז בעת ההיא מעות בשביל החפץ שהוא רוצה לקנות, אלא שהוא קונה אותו בדמי החוב, שיש לו אצל המוכר החפץ ההוא כבר מימים ימימה, שאין החפץ ההוא נקנה בדמי אותו החוב, דזה לא מיקרי קנין מעות, דמעות אין כאן דהחוב ההוא להוצאה ניתנה, דמלוה להוצאה נתנה וכיון שמעות אין כאן קנין נמי אין כאן דמה יקנה החפץ ההוא יע"ש בש"ע ח"מ ובהשגות הראב"ד הנ"ל, ועיין במגיד משנה שם מש"כ בזה. ואחרי כי כן קשה לענ"ד על הראב"ד לשיטתיה, היאך יוכל העכו"ם הזה לקנות המשכון הזה מהישראל כשהגיע זמן הפרעון ולא פרעו הא מצד קנין משיכה או הגבהה אין העכו"ם יכול לקנות המשכון ההוא ולא שום דבר מישראל אליבא דר"ל וכדלעיל, רק שהעכו"ם יקנה המשכון מכח החוב ההוא שהלוה לישראל על המשכון ההוא. והיאך יהיה העכו"ם קונה המשכון ההוא בדמי החוב שעליו, דמי עדיף העכו"ם הזה מישראל דגבי ישראל אמרינן שאינו קונה שום דבר בדמי חוב דמעות אין כאן קנין אין כאן דהא מלוה להוצאה וכדלעיל, הראב"ד ומכ"ש דאמרינן כן גבי עכו"ם דמעות אין כאן קנין אין כאן. ישוב הקושיא על הראב"ד הנ"ל. ברם קושיא זו ליתא, דהא כל זה אינו אלא אליבא דר"ל דאמר בבבא מציעא התם דדבר תורה בישראל קונה משיכה, ממילא לדידיה בעכו"ם אינו קונה אלא מעות וכאמור לעיל, ושפיר אמרינן לפי שיטתו של הראב"ד דאין העכו"ם יכול לקנות המשכון לכשיגיע זמן הפרעון אבל אנן הא קיימא לן כר' יוחנן התם דאמר דבר תורה בישראל מעות קונה ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה וכו' יע"ש הסוגיא, ממילא לר' יוחנן ולדידן, הנה בעכו"ם דין הקניה הוא איפכא דאין מעות קונה אלא דוקא במשיכה או בהגבהה הוא דקונה, ואיפו זאת שפיר קונה העכו"ם את המשכון כשהגיע זמן הפרעון ולא פרעו, דקנאו בהגבהה או במשיכה אף אם לא אמר לו הלוה קנה בשעת ההלואה קנה מעכשיו, (או מטעם שחצרו קונה לו אע"פ שחצר מטעם שליחות אתרבי ואין שליחות לעכו"ם, מכל מקום שפיר קונה החצר להעכו"ם עיין בתשובת דודי זקני הגאון בעל עבודת הגרשוני בסוף סימן ק"ה וכעת כי נתגלה אור עולם ספרו של אאמ"ו זצ"ל מחצית השקל בסי' תמ"ח ראיתי שהאריך בזה). ישוב קושית הרה"מ הנ"ל מפסחים דף הנ"ל. ומעתה הנה כי כן אזדא לה קושית הרה"מ הנ"ל מה שהקשה על הראב"ד דלדידיה מאי פריך בפסחים עליה דרבא מהך משנה דהתם דדלמא מיירי המשנה דשם בשהגיע זמן הפרעון כבר קודם פסח וכדלעיל, דלפי האמור בס"ד זה ליתא דהא הגמרא התם הוא דפריך כן על רבא וכמבואר שם דהוא מרא דשמעתא דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ועל רבא לשיטתיה שפיר קא מותיב הגמרא מהך משנה דהתם, דהא רבא הוא דסבירא ליה להדיא בבבא מציעא דף מ"ח כר"ל דדבר תורה משיכה קונה בישראל, שהרי הוא אמר התם קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל וכו' יע"ש בגמרא ובתוספות שם בד"ה נתנה לסיטון וכו' ובתוספות דמסכ' עכו"ם דף ע' ע"א בד"ה רב אשי אמר משיכה וכו' מש"כ בשם רש"י, (ואף לפי דעת החולקים שם על רש"י הא מיהא הך משנה דפסחים מסייע ליה לר"י אליבא דרבא דאמר בע"ח מכאן ולהבא וכו' וא"כ למה אמר רבא בבב"מ שם דמתניתא מסייע לי' לריש לקיש ולמה לא אמר ג"כ דהך משנה דפסחים מסייע ליה לר' יוחנן וכאמור), ואם כן לרבא לשיטתיה אינו קונה בעכו"ם שום קנין שבעולם, רק מעות לחוד דוקא הוא דקונה, ומאי אהני לן רבנן בתירוצייהו אם היו מתרצים לקושית הגמרא מן המשנה דפסחים הנ"ל כקושיתו של הרה"מ הנ"ל והוא דהך משנה מיירי שהגיע כבר זמן הפרעון קודם הפסח וכנ"ל דהא לרבא לשיטתיה הנ"ל אפי' הכי לא קנה העכו"ם את המשכון ההוא דהא לרבא אין שום קנין מועיל בעכו"ם, (והשליח לא עדיף מהמשלח ואם המשלח אינו קונה אלא במעות דוקא היאך יקנה השליח בלא מעות), ובדמי החוב שיש לו להעכו"ם אצל הישראל אין העכו"ם קונה את המשכון דמי עדיף העכו"ם מישראל מעות אין כאן קנין אין כאן דמלוה להוצאה וכנאמר לעיל, והנה זה ניחא לרבא לשיטתיה דס"ל כר"ל אבל הראב"ד לשיטתיה שפיר הוכיח במישור דינו הנ"ל, ודו"ק. ישוב השגות הראב"ד פה. ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד כי רבינו אהני ליה ג"כ שיטתיה, והוא שרבינו פסק לקמן בהלכות מכירה פרק והלכה הנ"ל והובא גם כן בש"ע ח"מ בסימן וסעיף הנ"ל, בשם יש מי שאומר, דהקונה בדמי החוב שיש לו אצל המוכר החפץ ההוא דנקרא שפיר קנין במעות וקונה בו יע"ש ובש"ע שם, ואם כן הוכיח רבינו שפיר דעל כרחין צ"ל דאם לא אמר ליה מעכשיו אפי' הגיע זמן הפרעון קודם הפסח, דאפילו הכי אין העכו"ם קונה המשכון ההוא ודינו כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה, דאל"כ אלא דנאמר דכשהגיע זמן הפרעון קודם הפסח דשפיר קונה העכו"ם את המשכון וכפי דעתו של הראב"ד בהשגות הנ"ל, תקשה קושיתו של הרה"מ דלעיל מה שהקשה על הראב"ד דאם כן מאי פריך הגמרא דפסחים הנ"ל על רבא מהך משנה דהתם דלמא המשנה ההיא דהתם מיירי שהגיע זמן הפרעון קודם הפסח וכאמור לעיל, ותירוצינו שכתבנו בס"ד לעיל, לרבינו ז"ל לשיטתיה לא שייך ולא מידי דאף דרבא סבירא ליה כר"ל דגבי עכו"ם אינו קונה לא משיכה ולא הגבהה ולא שום דבר כי אם מעות לחוד הוא דקונה גבי עכו"ם בכ"מ ואין עוד שום קנין וכמש"כ לעיל, אבל סוף סוף הרי גם הכא גבי ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם יכול העכו"ם לקנות המשכון של חמץ במעות דהיינו בדמי החוב שיש לו אצל הישראל, דלרבינו ז"ל לשיטתיה נקרא זה שפיר קנין מעות וכאמור לעיל מזה, ודו"ק היטב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

דברי ירמיהו על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 30,203 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

אור שמח על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 23,298 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

י״א

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב כו' אינו צריך לבער כו'. ע"כ. הנה הטור ז"ל בסימן תמ"ב הביא מחלוקת בחמץ שנתעפש קודם זמנו אם מותר לאכילה שי"א שמותר וי"א שאסור ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ותמה עליו הב"ח בסי' תמ"ב סי"ג מההיא דאמר רבא בפרק שבועות ב' שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לא מיקרי אכילה ולא אמרינן דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור דהא אחשביה אכילה יע"ש. ואנכי לא ידעתי למה ניחא לי' להרב ז"ל להק' עליו מההיא דרבא ולא ניחא ליה לסייעו מאידך מימר' דרבא דאמ' התם שבוע' שאוכל ואכל עפר פטור ופסקה הטור בי"ד סימן רל"ז ועכ"ל דכיון דלדידיה חשיבא אכילה נפטר משבועתו וכבר הר"ן ז"ל כת' דהני תרי מימרי דרבא לא פליגי אהדדי דה"ט דכשנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור משום דכשנשבע שלא יאכל מסתמא אמדינן דעתיה שלא נתכוון אלא לדברים הראוים לאכילה דלשאינן ראוים לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו משא"כ כשנשבע שיאכל דאמרינן מסתמא דעתו דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה יע"ש. והשתא איכא למימר דשנייא היא ההיא דשבועה שלא יאכל דכיון דהאיסור בא לו מחמת שבועתו דבשעת השבועה לא היה נחשב לו אכילה כשאר בני אדם והו"ל כמפרש בשעת השבועה חוץ מדבר זה דאע"ג דבתר הכי חשיב ליה אכילה הרי בשעת שבועתו לא נשבע ע"ז משא"כ באיסור אכילת חמץ דבשעה דאחשביה אכילה קעבר על איסור אכילת חמץ ודוק. עוד כת' הרא"ש י"א שמורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערב ולהשהויי לה משום שחרכו נמי לא אימור לא חירכו יפה יפה ועוד דלא קאמרי' מותר באכילתו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צורכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל. ודברים אלו באו סתומים כי הנה מדברי י"א משמע שלא התירו המורייס הזה אלא בהנאה שכ"כ דתערובת חמץ מותר בהנאה וכן מהראיה שהביאו מחרכו קודם זמנו כו' דאינו מותר אלא בהנאה וא"כ במאי קפליג עלייהו הרא"ש ז"ל שאף הוא אזיל ומודה דבהנאה מותר ממ"ש בסוף דבריו ועוד דלא קאמרי כו' וכ"כ הטור בסימן תמ"ב דבהנאה מיהא שרי גם יש לדקדק במ"ש דלאו אורח ארעא כו' דמשמע דאי הוה אורח ארעא הוה שרי למיכל ואדרבא איפכא מסתברא דכל שדרך לאוכלו דאין בחירכו כלום ואסירא אף בהנאה דהו"ל חמץ גמור והוא ז"ל כת' לעיל מזה דאפי' בחירכו כל דאכיל ליה אע"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם אסור דהא לדידיה חשיבא אכילה. אמנם לק"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל היא מובנת כשנאמר שדעתו לאסור המורייס אף בהנאה ושלא כדברי הטור ז"ל וסברת הי"א היא דבהנאה מיהא שרי ואף שהראיה שהביאו מההיא דתערובת חמץ משמע שאף באכילה שרי כדאיתא בפ' כ"ש ד"ל יע"ש מ"מ סבורים הם ז"ל לומר דהא לא דמי לההיא דהתם מיירי בשעבר ועירבו אחר הפסח אבל במורייס שהוא מעורב מקודם הפסח הא קעביד איסור בתערובת זה ואמטו"ל ס"ל דמה"ט אסור באכילה ומותר בהנאה מיהא ועיין בדברי ה"ה ז"ל בספ"ד מהלכות חו"מ שכת' שדעת רבינו והמפרשים לחלק בין עירבו קודם הפסח לעירבו אחר הפסח דאפילו בהנאה נמי אסור וזו היא שיטת הרא"ש שכת' ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח כו' כלו' דאין לחלק בין אכילה להנאה דכל שעירבו קודם הפסח אפילו בהנאה נמי אסור כשי' המפרשים שהביא ה"ה ז"ל ועל הראיה שהביאו מההיא דחירכו קודם זמנו דשרי בהנאה מיהא אעפ"י שהשהא אותו בי"ט ודחה הוא ז"ל דשאני חירכו דלא חזי לאכילה כלל דלאו אורח ארעא כו' כלומר מה"ט מות' בהנאה אפילו שהשהא אותו בפסח כיון דליכא למיחש שמא יבא לאוכלו משא"כ במורייס דכיון דחזי לאכילה כל שהשהא אותו בי"ט הו"ל כתערובת חמץ שהשהא אותו בפסח שלדעתו ז"ל קניס ר"ש כחמץ גמור וכדאמרן ואי הוה שרי חירכו באכילה לאחר הפסח היה מקום להביא ראיה למורייס דשרי בהנאה על הדרך שהביאו מההיא דתערובת דה"נ בחירכו דלא חזי לאכילה בי"ט אפילו עבר והשהא אותו בפסח לאחר הפסח שרי באכילה אבל במורייס דחזי לאכילה כל שעבר והשהא אסור באכילה ומותר בהנאה אבל זה אינו שהרי בחירכו אסור באכילה מיהא אף לאחר זמנו דלדידיה מיהא חשיבא אכילה כנלע"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל ועיין להר"ב מג"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד. והתוס' שם ד"ה עבר זמנו כו' כתבו וז"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנן בפירוש אין שורפין כו' ע"כ ואין להקשות דא"כ מאי משני תלמודא לא צריכה לשעות דרבנן דהא נמי שמעינן מההיא מתני' דקתני ושורפין בתחילת שש דמדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע דאיכא למימר דתני שורפי' אגב ד"ז וה"ה דשרי בהנאה נמי ועיין להר"ב ח"ה ז"ל.

י״ב

שורש דין חוזר ונעור דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כו'. וכת' ה"ה מבואר בגמ' דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמ"ש פ"א והרבה מן הגאונים כתבו כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח שחו"ן וכ"כ בהלכות הרי"ץ ן' גיאת ז"ל ויש מהאחרונים חולקי' בזה דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר ונעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר אמר הי"ם אמרתי לאסוף ולקבץ בקיצור סברות המחמירים וס' החולקים בענין זה דחו"ן והעולה לענין הלכה הנה דעת רש"י הביאו הטור ברס"י תמ"ז בענין בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח ואיכא למיחש שמא נמלחו בדבר שיש בו חמץ אפי"ה אינו אסור אלא בנ"ט יע"ש ובב"י שהביא תשו' רש"י וזה ג"כ דעת הרא"ש בפרק כ"ש סימן ה' שכת' וז"ל וחמץ משש שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח יע"ש וזה דעת המרדכי שם בפרק כ"ש סימן תקנ"ד שכתב וז"ל כת' בס' התרומה דאם נמצאת חיטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויים ע"פ אחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרים כו' ואינו ח"ון לאסור כשיגיע זמנו וכן פסק בסמ"ג וכן מצאתי בתשו' ר"י בשם ר"ת ז"ל והכי תנן נמי במ' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע"ג שאיסור כלאים הוי במשהו אפילו בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטיל ברוב צמר גמלים אינו חו"ן אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע"ג דכלאים במשהו מדאורייתא ה"נ גבי חמץ ומה"ט שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרי' אע"ג דמקודם לכן צלו בה בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח יע"ש וזה דעת הסמ"ק כמ"ש בהג"מ פ"א מה' חו"מ הל' ה' יע"ש. ואולם דעת הגאונים שהביא הרשב"א בתשו' סימן ג"ן וסימן תפ"ה הוא דאמרינן חו"ן שכת' וז"ל ועוד דלפי דעת הגאונים אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח ורבי' האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגרים של חיטים לשתותו בפסח אע"פ שרבותינו הצרפתים מתירים אנו כך אנו עושים מעשה כדברי הגאונים בבשר מלוח וגבינה שנתגבנה קודם הפסח שלא נעשו בכלים הראויים לפסח וכ"ש זה שהוא בעין עכ"ל וזה דעת הרי"ץ גיאת שהביא הרשב"א סימן ג"ן והטור בסימן תמ"ז שכת' אמרו רבוותא חלב שחלבו ישראל בכלי נקי קודם הפסח וגבינה הנקפית בכלים חדשים קודם הפסח ושמרוה מחימוץ מותרי' ואם לאו אסורים עכ"ל וזה דעת רב נטרונאי שהביא הטור בסימן תמ"ב שכתב וז"ל על העושים יין מצמוקים ושורין אותו במים ופעמים מוצאין בהן שנים או ג' חיטים אם מותר לשתותו אם נעשה קודם פסח והשיב ודאי אסור לשתותו קודם פסח אבל לבערו אם יודע שנסחט מהחיטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכין אתם לבערו ע"כ וכתב עליו הטור ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ומרן ב"י כתב שהטור אזל לטעמיה שכתב בסימן תמ"ג שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר דלא אמרי' חו"ן ולא כתב שום חול' בדב' אבל דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם והרשב"א שח"ון ואין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם עכ"ל. והנה זה שכתב הרב שהטור בסימן תמ"ז כתב סתם דלא אמרינן חו"ן ולא הביא שום חולק בדבר לכאורה יש לתמוה על דבריו שהרי כתב הטור שם שהרי"ץ גיאת ז"ל כתב דחלב שחלבו ישראל קודם פסח וכן גבינה הניקפת קודם פסח ושמרה מחימוץ מותרים ואם לאו אסורים ומדבריו הללו דקדק ה"ה כאן והביא דבריו מרן ב"י ברס"י תמ"ז דס"ל דח"ון וסיים מרן ב"י שם וכבר הזכיר ס' הרי"ץ גיאת בסמוך ואיך כתב כאן שלא הביא שם שום חולק בדבר ואפשר לומר דאע"פ שה"ה דקדק מדברי הרי"ץ גיאת ז"ל הללו דס"ל דחו"ן היינו משום דמשמע לי' שטעמו של הרי"ץ גיאת שאסר החלב והגבינה שנעשית קודם הפסח ולא נזהר לשומרה מחימוץ היינו משום דחיישי' שמא נתערב בהן פירורי חמץ ולאו אדעתיה אע"פ שאין בהם שיעור לתת טעם בחלב וגבינה ומתבטלי' בס' מ"מ ח"ון בפסח באותו משהו של הפירורין וכן כתב מרן ב"י שם בסימן תמ"ז בעיקר דברי הרי"ץ גיאת שטעמו דחיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה יע"ש אמנם הטור ז"ל שהביא דברי הרי"ץ גיאת וסיים וכתב וא"א הרא"ש ז"ל התי' וז"ל בתשו' גבינה לחה בפסח מותרת אע"פ שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה כיון שאין משתמשים בכל השנה באותם כלים בדבר חם אינן בולעים ואפי' אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושים בהם גבינה בחמין אינו מפליט עכ"ל משמ' דס"ל שטעמו של הרי"ץ גיאת דאסר הוא מטעם הכלים שמא נשתמשו בהם חמץ בדבר חם והחלב והגבינה הניתנים באותם הכלים לפעמים הם חמין או כבושים מעל"ע ובולעים מן הכלים ומשערינן בכל הכלי משום דלא ידעינן כמה נפיק ולהכי אסורים בפסח שאם הטור ז"ל סובר דטעמו של הרי"ץ גיאת דאסר הוא כמ"ש מרן ב"י דחיישינן לפרורי לחם ומשום חו"ן הי"ל להטור לומר שהרא"ש חולק עליו וסובר דלא אמרינן חו"ן בפסח כדעת רבותינו הצרפתים שהביא הרשב"א ז"ל בתשו' וכמ"ש הטור קודם אלא ודאי כדאמרן ועיין בספר מטה יאודה שם בסימן תמ"ז ס"ד יע"ש. גם ה"ה ס"ל בדעת רבינו דקאי בשיטת הגאונים דס"ל דח"ון כמבואר בדבריו בדין זה שכתבנו אלא דק"ל טובא דמנ"ל שדעת רבינו כדעת הגאונים דילמא בכה"ג כגון התירייאקה וכיוצא שמערבים בו חמץ בידים קאסר רבינו לאוכלו בפסח אפילו נתערב בו משהו מחמץ דחשיב משהו מחמץ זה לענין המאכל הזה אבל דבר שנתערב בו משהו חמץ מאליו מקודם זמן איסורו מי זה אמר שלדעת רבינו אסור ועדיפא מינה כת' מרן ב"י ברס"י תמ"ז בשם רי"ו ז"ל דחמץ משש שעות ולמעלה דמתבטל בס' היינו דוקא כשלא עירבו במזיד אבל אם עירבו במזיד כגון דבר שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י אסיר אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח יע"ש וכ"כ הרא"ש בר"פ כ"ש בשם הר"י ברצלוני והביא דבריו מרן ב"י בסימן תמ"ב עמ"ש הטור שאלמור"י שעושים קודם הפסח מפת שרוף אסור לאוכלו אחר הפסח יע"ש ואע"פ דלדעתם כל שמערבו במזיד אסור אפילו לקיימו ואלו רבי' כתב דמותר לקיימו היינו משום דאלמור"י הוא ראוי למאכל לכל אדם אבל התירייאקה וכיוצא אינו ראוי למאכל כל אדם ולזה כת' רבינו דשרי לקיימו ואסור לאוכלו כיון דמערבים אותו במזיד לתקן התרייאקה ואין ספק שזה דעת הטור ומרן בש"ע דאע"פ שבסי' תמ"ז ס"ל כמ"ד דלא אמרינן ח"ון בפסח אפי"ה בסי' תמ"ב הביאו דין התרייאקה ודין האלמור"י וכן כתב הרפ"ח בסימן תמ"ז ס"ד ד"ה ולענין הלכה יע"ש אלא שמ"ש עוד שה"ה ז"ל לא דקדק דס"ל לרבינו דח"ון מדין התרייאקה אלא מלשונו שכת' שם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל משמע דאפילו נתערב ממילא ח"ון וכדעת הגאונים ז"ל יע"ש. דקדוק זה אינו עולה יפה דא"כ למה נקט דינו רבינו בדבר שאינו מאכל אדם ולא נקט דינו אפילו שהוא מאכל אדם וצ"ע ועיין בתשו' להר"ב דבר משה חא"ח סימן ל' שכת' בשם מוהר"מ ששון דמייתור סוף לשונו של רבינו שכתב ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש הר"ז אסור לאוכלו משם דקדק ה"ה דס"ל כדעת הגאונים ז"ל יע"ש וגם זה אין בו כדי שביעה דלשון זה שכתב רבינו ז"ל ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש מבואר שעל דבר שאינו ראוי לאכילה קאי כגון התרייאקה וכיוצא שמערבים אותו לתיקון התרופה ההיא וא"כ אין לדקדק משם דה"ה במערב בדבר הראוי לאכילת כל אדם. באופן שחילוק זה שחילק הרפ"ח ליישב דברי מרן והטור נר' נכון בטעמו ומדוקדקי' דברי רבי' שלא כדברי ה"ה ועיין להרב מטה יאודה סימן תמ"ז דף יו"ד ע"ד ד"ה כתב שדחה דברי הפ"ח ז"ל ומ"ש הוא ז"ל ליישב דברי מרן אין בו כדי שביעה והנכון מ"ש הפ"ח לענין הלכה דכל דבר שנתערב בו חמץ במזיד לתקנו והוא דבר הראוי למאכל כל אדם אפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אסור לאוכלו ולקיימו אבל אם מערבין אותו במזיד בדבר שאינו ראוי לאכיל' כל אדם כהתרייאקה וכיוצא אסור לאוכלו ומותר לקיימו אבל אם נתערב משהו של חמץ ממילא עם שאר דברים אפילו ראוים לאכילה כיון שלא עירבו אותו במזיד לתקן הדבר מותר לקיימו ולאוכלו נמי למ"ד דאינו ח"ון כיון שנתבטל בס' קודם פסח זה נר' ברור לענין הדין וההלכה. ומכאן נראה לי למה שנשאלתי על חבית של חומץ שנתנו בתוכו מעט שאור כדי לחזק החומץ וקוד' פסח ציננו כל החומץ במסננת כדי שלא ישאר בתוך החומץ פירורי שאור אם מותר לאכול מזה החומץ בפסח דנ"ל דאף לקיימו בפסח אסור אלא צריך לבערו קודם פסח כיון שניתן זה השאור בתוך החומץ כדי לחזקו ולתקנו אע"פ שנתמעך השאור וחזר להיות חומץ ונתבטל בחומץ כיון שנתנו אותו במזיד לתוך החומץ עדיין שם שאור עליו ואסור לקיימו ועיין רס"י תמ"ב בחומץ האדומי. והנה בעיקר הראיה שהביא המרדכי והר"ן בתשו' דלא אמרי' ח"ון מההיא דצמר גמלי' וצמר רחלים כת' הפ"ח בסימן תמ"ז ס"ד וז"ל ואפשר לדחות הראיה שהביאו דשאני התם דאיסור שעטנז נוהג לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כוליה התירא מבטיל משא"כ הכא דחמץ שרי מקמיה פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך ביה ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן ח"ון שמעולם לא נתבטל עכ"ל. וראיתי להרב מופת הדור מוהרי"א בס' ברכי יוסף שם שכתב ע"ז וז"ל ושמעתי מקשים על הרב ז"ל דהא איכ' ערב פסח משש שעות ולמעלה דאסור ומתבטל בס' ונמצא דגם חמץ כשבאו שש דאיכ' איסור חמץ הרי נתבטל ודינא הוא דמתבטל בס' וכי אתי פסח אינו ח"ון ושפיר איכא ראי' מצמר רחלים וצמר גמלים ויש מי שתי' דדחיית הפ"ח הוא לדעת הר"ן שהוא הביא ראיה זו והוא סבר דחמץ משש שעות ולמעלה נמי במשהו כמו שהביא דבריו הרפ"ח בסמוך הל' ב' ובעיני אין זה מעלה ארוכה עכ"ל ואני שמעתי קושיא זו ותירוצה בדוחק מפי הרב המופלא חיים אבואלעפיא ב"ד זלה"ה ואני נומיתי להרב ז"ל דאפילו דאיסור חמץ משש שעות ולמעלה אסור מכל מקום איסור משהו ליתיה אלא בפסח וכיון דבאותה שעה ליתיה לאיסור משהו חשיב ככולי' התירא ואינו מתבטל בס' אלא לשעתו דהיינו לערב פסח דליכא איסור משהו וכשיגיע הפסח שאז הגיע זמן אי' משהו ח"ון משא"כ איסור כלאים דאיסור משהו נוהג לעולם הילכך כי נתבטל צמר בצמר שוב אינו חו"נ ואף ע"פ שלשון הפ"ח אינו מדוקדק אנן בדידן מצי' לחלק לדחות ראיית המתירין חו"נ והיא היא דחיית הפ"ח אע"פ שלשונו מגומגם ודוק. ודע שקמח שנפל עליו מים ולא נתייבש ועדיין הוא מלוחלח ירקד כל הקמח והנשאר בנפה שהוא כמו עיסה יבערנו והשאר מותר אפילו אירע זה בפסח אע"ג דריקוד הוא אב מלאכה ולא הותר בי"ט כמ"ש בה' י"ט סי' תק"י שאני הכא דאין בו פסולת כ"כ בספר אשל אברהם סימן תס"ו סק"ב יע"ש ולא הבנתי דבריו דהכא נמי כיון שהוא בורר בנפה כדי לברר הקמח מן העיסה האסורה משום חמץ אין לך מברר אוכל מתוך פסולת גדול מזה והנכון הוא שמ"ש ירקדנו מיירי בחה"מ של פסח או ע"י גוי וברור וכשנתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפרך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו כן הוא לשון הש"ע בסימן תס"ו ס"ד והוא לשון המרדכי בפרק כ"ש וז"ל מעשה בא לפני ר"י מויינא על שק של קמח שנפל לטיט בפסח וציוה להריק השק ואמר שיש לנהל השק כדי שישאר הלחלוח למעלה וזה יזרוק והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחי' לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישא' למעלה כלום וחמץ בפסח במשהו וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח וזה ינהלנו אם ימצא בתוכו כמו עיסה זה יזרוק והשאר ישמרנו עד אחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשומרו אחר הפסח דחמץ שלא בזמנו בנ"ט וכאן אינו נ"ט בכל כיון שמנהל אותו אבל פסח דאיסורו במשהו יזרוק הכל עכ"ל ובדבריו הללו של מהר"י מויינא הרבו להקשות הרב מוהרי"ט משם הרב רבו בא"ח סימן א' והביא דבריהם מרן החבי"ב בשכנה"ג בא"ח סימן תס"ו ס"ד והרב פ"ח ס"ק ד' והר"ב ב"ד בא"ח סימן רל"א והשו"ג בסימן הנז' ובמה שיישב הרב מוהרימ"ט דברי מוהרי"מ תמה עליו הפ"ח ודחה תירוצו ובס' שו"ג יישב דבריו גם הרב ב"ד שם סייע למוהרימ"ט מדברי מוהרי"ל שהביא מרן בב"י בסימן תנ"ג עמ"ש הסמ"ק בדגן שצמח מלחלוחית הארץ כו'. וראיתי להרב בית דוד שם שהביא דברי מרן החבי"ב שתירץ כדברי מוהר"י מויינא וז"ל ול"נ טעם אחר לאסור דלפעמים מן המצות שעושין תבשיל וחוזרין ומחממין אותם וכבר כתבו הגהות והביא דבריהם רבינו המחבר בסימן תמ"ז ס"ד דאפילו למ"ד אינו ח"ונ אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה שם אסור' דחוזרת ונותנת טעם בתוך הפסח עכ"ד ותמה עליו הר' בית דוד וז"ל ואני לפי עניותי דבריו תמוהים שאם עושים תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך לו שם איסור מכאן והראיה שמביא מחממו התרנגולת לא דמייא כלל דהתם בא לתרנגולת טעם החמץ מגרגיר החטה שלא נתבטלה כי החטה עצמה אינה בטלה לעולם אלא הטעם שיצא ממנה קודם הפסח הוא שנתבטל אבל הטעם שנשאר עדיין בחטה עם החטה עצמה לא נתבטלה ככוחו אז כוחו עתה והו"ל טעם חמץ מחדש שנכנס בפס' אבל הכא שגרגירי חמץ הותרו הם עצמם לאוכלם מחמת שלדקותם וקטנו' נחשבים כלח בלח וראיה שמותרים המצות לאוכלה כמו שהן אם אין מחממים ועושים מהם תבשיל לדבריו של הר' עצמו שתלה הטעם לפי שעושים מהם תבשיל דמשמע שאם אין עושין מהם תבשיל אזיל ומודה דמותר לאוכלם חיים וא"כ כשמחממין ועושים מהם תבשיל מה יתרון איסור נולד שם הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה דודאי מותרת אף שטעם החטה אשר נכנס בה מקודם פסח הוא שם בתוכה ובשלמא אם בדין התרנגולת היה מותר לאוכלה עם החטה חיה וכשחממוה היה אסורה היה ראיה גמורה משם לכאן אבל כיון שבלא חימום כו' ובשלמא כו' ע"ס הלשון אחר שנתבטלו באפיה עכ"ל הרב ב"ד. והנה מה שדחה הרב הנז' שאם עושין תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך שם איסור מכאן כו' לע"ד אין זו קושיא דמרן החבי"ב סובר בדעת מוהרי"ם דכשם שהחטה נ"ט בכל פעם ופעם שמחממים אותה כן משהו של חמץ מעור' עם העיסה של מצה אע"פ שנאפה קודם פסח ונתבטל הטעם של חמץ בס' של עיסה של מצה כשחוזר ומחמם אותה תוך הפסח חוזר ונ"ט משהו לעיסה של מצה. ומ"ש עוד הרב הנז' שלשון הסמ"ק מנגד דבריו בהדייא כו' י"ל דגברא אגברא קרמית דאפשר דמוהרי"מ אינו סובר כסברת סמ"ק בזה לפי דברי מרן החבי"ב אלא כדאמרן דאף שנאפה קודם פסח ונתבטל בששים כשמחמם אותה חוזרת ונ"ט בתוך הפסח. ומ"ש הר' הנז' הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה כו' אין דמיונו עולה יפה כיון שהסירו החטה מן התרנגולת לא נשאר בתרנגולת חמץ כלל אלא טעם ואותו טעם כבר נתבטל והטעם שנשאר בה אינו חוזר ונ"ט כשמחמין אותה אבל הכא שממשו של איסור עומד שם כשמחמם אותה חוזר ונ"ט. והיותר תימה על השו"ג ז"ל שהביא דברי רבו הללו והגדיל התימה באומר והדין עמו ולא ידעתי מאי אסיק אדעתיה דרב שכנה"ג להביא ראיה מדין התרנגולת כו' מאחר שהוא ז"ל לעי' מיניה כתב על מה שהק' הרפ"ח על תירוץ הרב מוהרימ"ט דיש חילוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקים דגבי קמח בלול ממשו של איסור עומד שם ולא אמרינן דאינו ח"ונ אלא בטעמו ולא בממשו וכתב ע"ז הר' פר"ח ז"ל דאינו מחוור דבין אי חשבי' לח או יבש ונתבטל קודם פסח למה יהא אסור לאוכלו ומה טעם יש לחלק בין טעמו לממשו לדין ח"ונ וכתב ע"ז השו"ג דשכח מ"ש הפר"ח עצמו ע"ד הגהה שבסעיף ד' ודכוותיה ה"נ כיון שנפלו מים על הקמח ונתייבש ונפרך הפירורין הדק היטב כידוע שעוברין דרך נקבי הנפה ואינן נמוחים ע"י לישה ואפיה לכשיתערבו יפה יפה כמו פרורי פת שאינן נמוחים בתוך היין דאפי' יעמדו ימים רבים חיישינן דממשו של איסור עומד ומשמש שם ה"ה ה"נ ולכך כתב הרב מוהרי"ט דקמח הבלול ממשו של איסור עומד שם כלומר כנ"ד שגוף החמץ עובר בנקבי הנפה ובכל מקום שהולך ממשו של איסור עומד ומשמש וכה"ג חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש דלח בלח האיסור נמחה בהיתר ומתערב יפה וכיון שההיתר רבה על האיסור מתבטל יפה כאילו האיסור אינו בעולם לא כן בנ"ד דכיון דנתייבש החמץ עומד במרדו ואינו מתערב יפה ואם לא תאמינו צא ולמד מפת של נחתומים כו' עד וא"כ נ"ד חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש כנלע"ד עכ"ל. כפי דבריו הללו מה מקום לתמוה על מרן החבי"ב בתירוצו שכתב טעם אחר לאסור דלפעמים כו' ותלה הטעם כיון דחוזרים ומחממין המצו' חוזר ונ"ט משהו בפסח בשאר המצות הכשרות וכוונתו לומר דמלבד הטעם שכתב רבו איכא נמי טעמא דחימום כיון דמשהו חמץ עומד בפני עצמו ועל ידי חימום נ"ט בשאר העיסו' וכשאינו מחממו בפסח אותו משהו דחמץ שיש שם נתבטל בס' ולא שנתבטל לגמרי כאלו אינו שם אלא כיון שיש ס' מן הכשר אותו משהו של חמץ הותר ע"י ס' של כשר ולהכי מותר לאוכלו בפסח בלא חימום כיון שנתרבה הכשר על מיעוט דחמץ כל זמן דליכא איסור משהו אבל כשחממו בפס' דאיכא איסור משהו אין מקום להתירו מטעם שההיתר רבה על האיסור. ולענין הלכה כתב בשכנה"ג שם וז"ל והאמת שדעת המרדכי לאסור אפילו למ"ד אינו ח"ונ או מטעם רבו או מטעם שכתבתי שהרי רבינו המחבר בספר הקצר לעיל בסימן תמ"ז ס"ד פסק כמאן דאמר אינו ח"ונ ואע"פ כן קבע הכא דברי המרדכי להלכה כסתם משנה בלי שום חולק וכן אני מורה הכא לאסור כל השק כשנמצאת מעט עיסה יבשה אפילו בכ"ש בכ"מ שנמצא בין למעלה בין למטה בין באמצע לאוכלו בפסח אלא ינהלנו וישמרנו אחר הפסח וכן היה מנהגו של הרב מר קשישא כמוהר"ר יוסף אישקאפה ז"ל להורות כן כדברי המרדכי ז"ל וכן הסכים השו"ג משם הרב מוהר"י דוד ז"ל וכן הסכים הוא ז"ל ג"כ וכל זה הוא ביבש אבל בלח מותר אחר הריקוד ואפילו תוך הפסח וכמ"ש הרב מגן דוד ז"ל וסיים וכתב דהרב מוהר"י דוד והר"ב דבר משה נחלקו על מרן החבי"ב שאסר קמח כזה בין למ"ד ח"ונ ובין למ"ד אינו ח"ונ והם ז"ל חילקו דלא נאסר קמח כזה אלא למ"ד חו"ן אבל למאן דס"ל דלא אמרינן ח"ונ מותר ללוש אותו לפסח כיון שנתבטל קודם פסח ושכן נהגו בשאלוניקי ופה אזמיר יע"א שמבררין כל החטים וכ"ש למי שאינן אוכלים אלא שמורה משעת קצירה דודאי לדידהו אם נמצאת קמח כזה אסור ללוש אותה אפילו קודם פסח כמ"ש מרן החבי"ב. ואם נמצא עיסה יבישה בצפורן של יד בשעת לישת המצות יש לתלות שנפל מידי העוזרים בלישת המצות שידיהם מליאה מעיסה שלשו כבר כן כתב השו"ג בסי' הנז'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 46,907 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

על אזהרת לא יראה ולא ימצא כתוב בתורה לא יראה לך חמץ. יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם דהטמנה בכלל מציאה היא. והמופקד ביד גוי נמי אליבא דהרמב"ם ז"ל מדאוריתא אסור דלא גרע מחמצו של נכרי שקבל עליו ישראל אחריות דאסור. יכול לא יהיה עובר אלא בביתו דכתיב בבתיכם אבל בשדה ובעיר אחרת לא ת"ל בכל גבולך בכל רשותך. יכול יהא חייב לבער חמץ של גוים או של הקדש ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואפילו היה של גוי תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא דכתיב לך לך תרי זימני שדי חד לך אלא ימצא ודרוש ביה הכי אפילו במצוי אצלך דהיינו גוי שכבשתו לא מיתסר אלא לך כלומר בדקבל עליה אחריות. גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו אחריות חייב לבערו דכתיב לא ימצא ולא כתיב לך ואם לא קבל אחריות מותר דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וגו' והיינו כשלא קבל עליו אחריות ומנין ליתן קולו של זה בזה וחומרו של זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין ושדינן חומרי דבתים דלא כתיב לך אגבולים בשקבל עליו אחריות וקולא דגבולין דכתיב לך שדינן ליה אבתים בשלא קבל עליו אחריות ואפילו היו מחייבין אותו באחריות החמץ באונס כבני חילא חייב לבער דבשלו הוא כיון שחייב באחריות. ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי ואמר לו קנה מעכשיו אם לא הבאתי לך קודם הפסח מותר ואם לא אמר לו קנה מעכשיו עובר דאין בעל חוב גוי קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה ישראל הוא דקרינן ביה צדקה משום דקני משכון ולא גוי ואם כן נמצא כאלו הוא החמץ המופקד אצל גוי דאסור מדאוריתא לפי' הרב ז"ל וכן אם מכר או נתן על תנאי עובר משום בל יראה וגו'.

ח׳

תערובת חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא כשיש בה כזית בכדי אכילת פרס דלוקין על אכילתו כדלעיל פרק ראשון כל חמץ נוקשה מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

ג׳

אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה"ז חייב לבערו וכו'. ז"ל הריב"ש סי' ת"א ולקנות חמץ לצורך העכו"ם במעותיו של עכו"ם בחוה"מ איסור גמור הוא וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העכו"ם אין העכו"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעכו"ם ואינו זוכה בשבילו וכו'. ולא הבנתי כונת הרב בזה דהן לו יהי דיש שליחות לעכו"ם הרי עובר בבל יראה דאף דנימא דהעכו"ם בעל המעות קונה אותו מטעם דהישראל הוא שלוחו מ"מ הוה ליה חמצו של עכו"ם ביד ישראל ואחריותו עליו דעבר משום בל יראה. גם מ"ש מ"מ גם העכו"ם לא קנה אותו והרי הוא ברשות העכו"ם הראשון והוה ליה כחמצו של עכו"ם ביד ישראל כשקיבל עליו אחריות וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת הרב דלא דמי כלל לחמצו של עכו"ם ברשות ישראל וקבל עליו אחריות דהתם שניהם בעלים מיקרו זה מפני שגוף החמץ שלו וזה מפני שאחריותו עליו אבל הכא עכו"ם הראשון כיון שלקח דמיו נסתלק לגמרי והוי הפקר וישראל לא ניחא ליה דליקני שלא לעבור כמו שכתב הרב למעלה אם כן אין כאן חמצו של ישראל כלל דומה למאי דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי העכו"ם הרי הן כהפקר כל המחזיק בהם קנה מה"ט דעכו"ם כיון דשקיל זוזי איסתלק וישראל לא קנה עד שיכתוב לו את השטר וה"נ דכוותה (א"ה וגם העכו"ם השני לא זכה מטעם דאין שליחות). סוף דבר שדברי הרב ז"ל מרפסן איגרי וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

א׳

או הפקיד אותו ביד גוי וכו'. וכתב הרב המגיד וק"ו ומה חמץ של גוי שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו של ישראל לגמרי לא כל שכן פי' דבריו דכשהחמץ הוא של גוי שהוא ממש שלו אלא דהישראל חייב באחריותו שאם יגנב או יאבד ואפשר לא יגנב ולא יאבד חייב דחשיב כשל ישראל כשהוא של ישראל לגמרי והגוי חייב באחריותו דיותר חשיב משל ישראל ממאי דחשיב משל נכרי לא כל שכן ועיין בסוגייא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ועיין מקראי קודש. יכול וכו' תלמוד לומר בכל גבולך. ועיין מה שהקשה הלח"מ ותירץ בתירוץ ב' וז"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד גוי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת"ל בכל גבולך. וחוץ דאין תירוץ זה עולה להש"ס דלא הזכירו שדות וכרמים אלא בורות שיחין ומערות והוי אפילו בעיר עוד קשה טובא דאפי' דבית הגוי הוא בעירו מ"מ הוא בית הגוי ולא רשות ישראל הוא ואפי"ה עובר וכ"ש ברשות ישראל ואף דאינו בעירו דעובר ואם תאמר דבית גוי חשיב כשל ישראל שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו סוף סוף הכל אחד דמה לי בית גוי בעיר הזאת הא מיהא רחוק מיקרי כיון שאינו כל כך קרוב אצלו לילך שם והוה ליה כעיר אחרת ושדה וגם בהלכה ב' הפך רבינו החלוקות וכתב ואפילו בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד גוי ועיין להב"ח סי' ת"מ על מ"ש הטור לא שנא אם הוא בביתו וכו' מה שדקדק עליו וסיים אבל בפ"ד כתוב כתקון עפ"י הש"ס יעו"ש וליתא דמ"ש יכול לא יהא עובר וכו' תלמוד לומר בכל גבולך לא קאי אלא לחמץ ישראל בבית ישראל וכן נראה ממ"ש ה"ב אבל בהפקיד ביד גוי ולא כתב דחייב אפי' בגבול הגוי ואדרבא קשה כמ"ש החה"מ שלמה בן עזרא נר"ו דבכה"ג בגוי שהפקיד אצל ישראל לא הזכיר כלל מגבול דבחלוקה זאת מוזכר בש"ס ואדרבא דברי הטור נכונים דבמה שהזכיר בש"ס הזכיר הוא ג"כ והוא הדין אידך ולרבינו ז"ל קשה.

ג׳

הגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' הרי זה חייב לבערו וכו'. ועיין מ"ש הלח"מ עד גם רבינו וכו' כשלא קבל אחריות עכ"ל וכתב הרב מקראי קודש דף צ' ע"ב וז"ל וליתא וכו' אלא לפי' רש"י כשלא קבל אחריות צריך מדרבנן יחוד בית שלא יאכלנו יעו"ש ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דיחוד בית הוי דרבנן והא תניא בברייתא יחד לו בית וכו' שנאמר לא ימצא וקאמר עלה רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה"ק יחד לו בית אין זקוק [לבער] שנאמר לא ימצא וכו' והא לאו דידיה דגוי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל וכו' הרי דהתר דיחוד בית מקרא קא מפיק ליה ואיך נאמר דהוי דרבנן. עוד כתב הלח"מ וז"ל ועוד קשה לפי' רבינו ורש"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בדקביל עליה אחריות הא דלא קביל לימא אידי ואידי בדלא קביל הא דיחד לו בית הא דלא יחד דהשתא דחיק בב' דוחקי חדא דמוקים חדא בשקבל אחריות ואפי' ייחד ואחרת בדלא קבל ויחד והא טפי עדיף וכו' עכ"ל ולא ידעתי איך הוו ב' דוחקי ואינו אלא חד דכשם דהשתא מוקים בגמ' הא דקבל הא דלא קבל ולעולם ודאי דלדעת רש"י שניהם איירי אפי' ביחד לו בית דב' צריכי להתירה יחוד ולא יקבל אחריות כן כשנאמר לחלק הא ביחד הא בלא יחד ושניהם איירי אף דלא קבל אחריות דב' צריכי להתירה ואפוכי מטרתא הוי ועוד קשה דאמאי לא הקשו כן להתוס' דפליגי עם רש"י וסבירא להו דבחדא סגי להתירה או שלא יקבל אחריות או יחוד בית א"כ הוה מצי לתרץ הא דיחד לו בית הא דלא יחד לו בית ושניהם כשקבל אחריות וכדקשיא ליה לדעת רש"י ואי ידע התירוץ וכמו שתירצנו מאי קא קשיא ליה לדעת רש"י. עוד כתב הלח"מ וז"ל ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ"ד לאו כממון דמי אלא למ"ד וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי עכ"ל פי' דבריו דאי הוה משני בגמ' הא דיחד לו בית הא דלא יחד הן אמת דהוה שייך עדיין פירכא דהניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכו' ועל דרך זה דמידי הוא טעמא דאסור בפיקדון משום דליכא ב' יחוד בית ולא יקבל אחריות אבל אי איכא חד מינייהו אסור משום דקבלת אחריות הוי כממון ואהא שייך להקשות הניחא למ"ד דבר הגורם לממון וכו' אך הפירכא דאיכא דאמרי לא שייך להקשות בשום צד דכל הפירכא היא דלמ"ד כממון דמי קרא למה לי ולזה לא קשיא דמוקמינן לקרא בשלא קבל אחריות ולא יחד לו בית דאסיר. ועיין להמל"מ מ"ש על דברי הריב"ש וז"ל גם מ"ש וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו' והוי הפקר וכו' עכ"ל ואני לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא לדעת הריב"ש דהישראל חייב באחריותו לגוי הנותן מעות מה לי אם הוא הפקר או אם הוא ברשות הגוי הראשון הא מיהא הישראל חייב באחריות ומ"ש הריב"ש והרי הוא ברשות הגוי הראשון י"ל דע"כ לא אמרינן דהגוי מכי מטי זוזיה לידיה נסתלק אלא בקרקע אבל במטלטלין כיון שעודן בידו ולא זכה אחר בהם נימא דנשאר עדיין בגוי הראשון וכעת לא אוכל לבקש תבלין לזה ומ"מ כיון דס"ל להריב"ש דחייב ישראל באחריותו הדין נאה ומתקבל אך קשה על הריב"ש דמהיכן בא לו דחייב באחריותו דהא הו"ל כשטר חוב ורובא דרבוותא סברי דאינו חייב באחריותו ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

אבן האזל על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 28,529 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות חמץ ומצה פרק ד׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

י״א

הפת עצמה שעיפשה שנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אין צריך לבער. וכתב הרב המגיד דאיירי שנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ. ומשמע דאף בכהאי גוונא לא מפטר רק מלבער אבל באכילה אסור אע"פ שנפסלה קודם זמן איסור והיינו כדעת הרא"ש בריש פרק כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו דאסור באכילה אע"פ שנפסל וטעמו משום דאמרינן מדאכליה אחשביה אוכל. ויתבאר עוד בעניין זה בהלכות מאכלות אסורות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות חמץ ומצה פרק ד׳

ה׳

שאלה הוקשה על מה שאמר ז"ל ישראל שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח. הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח... תשובה זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים.

ח׳

שאלה קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא... תשובה האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו...

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות חמץ ומצה ד׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות חמץ ומצה כל הרמב״ם