א׳
כשבודק אדם בלילי ארבעה עשר וכו'. (פסחים י"א:) משנה כתבתיה פ"א ושורפין בתחלת שש ואין ספק שאם רצה להקדים מקדים כמ"ש רבינו:
רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק ג׳
ספר זמנים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות חמץ ומצה · פרק ג׳
הלכה א׳
כְּשֶׁבוֹדֵק אָדָם וּמְחַפֵּשׂ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר מוֹצִיא אֶת הֶחָמֵץ מִן הַחוֹרִים וּמִן הַמַּחֲבוֹאוֹת וּמִן הַזָּוִיּוֹת וּמְקַבֵּץ הַכּל וּמַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד עַד תְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית בַּיּוֹם וּמְבָעֲרוֹ. וְאִם רָצָה לְבַעֲרוֹ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר מְבַעֲרוֹ:
הלכה ב׳
הֶחָמֵץ שֶׁמַּנִּיחַ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת אֵינוֹ מַנִּיחוֹ מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מַצְנִיעוֹ בִּכְלִי אוֹ בְּזָוִית יְדוּעָה וְיִזָּהֵר בּוֹ. שֶׁאִם לֹא נִזְהַר בּוֹ וּמְצָאוֹ חָסֵר צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו וְלִבְדֹּק פַּעַם אַחֶרֶת שֶׁמָּא גְּרָרוּהוּ הָעַכְבָּרִים:
הלכה ג׳
חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ בְּלֵילֵי עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּמַנִּיחַ מִן הֶחָמֵץ כְּדֵי לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וּמַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם מֻצְנָע וְהַשְּׁאָר מְבָעֲרוֹ מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וְאִם נִשְׁאַר מִן הֶחָמֵץ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת מְבַטְּלוֹ וְכוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וּמְבָעֲרוֹ:
הלכה ד׳
הָיוּ לוֹ כִּכָּרוֹת רַבּוֹת שֶׁל תְּרוּמָה וְצָרִיךְ לְשָׂרְפָהּ עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְעָרֵב הַטְּהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה וְיִשְׂרֹף אֶלָּא שׂוֹרֵף טְמֵאָה לְעַצְמָהּ וּטְהוֹרָה לְעַצְמָהּ וּתְלוּיָה לְעַצְמָהּ. וּמַנִּיחַ מִן הַטְּהוֹרָה כְּדֵי לֶאֱכל עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְבַד:
הלכה ה׳
מִי שֶׁשָּׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא בָּדַק בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדֵק אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית. לֹא בָּדַק בְּשַׁחֲרִית בּוֹדֵק בִּשְׁעַת הַבִּעוּר. לֹא בָּדַק בִּשְׁעַת הַבִּעוּר בּוֹדֵק בְּתוֹךְ הֶחָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא בָּדַק בּוֹדֵק אַחַר הָרֶגֶל כְּדֵי שֶׁיְּבָעֵר מַה שֶּׁיִּמְצָא מֵחָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה:
הלכה ו׳
כְּשֶׁבּוֹדֵק הֶחָמֵץ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדֹּק בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ. וּבוֹדֵק וּמְחַפֵּשׂ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶם חָמֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם בָּדַק לְאַחַר הָרֶגֶל אֵינוֹ מְבָרֵךְ:
הלכה ז׳
וּכְשֶׁגּוֹמֵר לִבְדֹּק אִם בָּדַק בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר קֹדֶם שֵׁשׁ שָׁעוֹת צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל חָמֵץ שֶׁנִּשְׁאַר בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ. וְיֹאמַר כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי שֶׁלֹּא רְאִיתִיו הֲרֵי הוּא בָּטֵל וַהֲרֵי הוּא כְּעָפָר. אֲבָל אִם בָּדַק מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁכְּבָר נֶאֱסַר בַּהֲנָיָה:
הלכה ח׳
לְפִיכָךְ אִם לֹא בִּטֵּל קֹדֶם שֵׁשׁ וּמִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה מָצָא חָמֵץ שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עָלָיו וְהָיָה בְּלִבּוֹ וּשְׁכָחוֹ בִּשְׁעַת הַבִּעוּר וְלֹא בִּעֲרוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ (שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" שֶׁהֲרֵי לֹא בִּעֵר וְלֹא בִּטֵּל. וְאֵין הַבִּטּוּל עַתָּה מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַכָּתוּב עֲשָׂהוּ כְּאִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ לְחַיְּבוֹ מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא. וְחַיָּב לְבַעֲרוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ. וְאִם מְצָאוֹ בְּיוֹם טוֹב כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד לָעֶרֶב וּמְבַעֲרוֹ. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי שֶׁהַכּל פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ:
הלכה ט׳
מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שְׁעַת הַבִּעוּר לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אוֹ לֶאֱכל סְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבָעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ יַחֲזֹר וְאִם לָאו יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. יָצָא לְהַצִּיל מִיַּד הַגַּיִס מִן הַנָּהָר מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַמַּפּלֶת יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. יָצָא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יַחֲזֹר מִיָּד. וְעַד כַּמָּה הוּא חוֹזֵר עַד כְּבֵיצָה. הָיָה פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
הלכה י׳
מִי שֶׁהִנִּיחַ עִסָּה מְגֻלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיָצָא וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁיָּצָא וְהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא הֲרֵי זֶה מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ קֹדֶם שֶׁתַּחֲמִיץ. אֲבָל אִם הֶחְמִיצָה אֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא כְּבָר עָבַר עַל (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ (שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" וְחַיָּב לְבַעֵר מִיָּד כְּשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ:
הלכה י״א
כֵּיצַד בִּעוּר חָמֵץ. שׂוֹרְפוֹ אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם. וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת וְנִמְצָא עָלָיו עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר וְצָרִיךְ לְבַטֵּל בְּלִבּוֹ אִם עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה שָׁעָה שִׁשִּׁית. נְתָנוֹ לְעַכּוּ"ם קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר. וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בַּפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה הֲרֵי זֶה לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יֹאפֶה בּוֹ וְלֹא יְבַשֵּׁל. וְאִם בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן הַפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה הוֹאִיל וְשׂוֹרְפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָיָה:
מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ב׳
החמץ שמניח בליל י"ד וכו'. (דף י':) משנה כתבתיה פ"ב ומה שמשייר יניחנו בצנעה וכו':
ג׳
חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין וכו'. דעת רבינו לפסוק כברייתא הנזכרת (דף י"ג) פ"ק דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי ר' אליעזר איש ברתותא וכו' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א. ומפרש רבינו מבערין את הכל אף החולין בכלל ועלייהו קאי ובודאי דאי אתרומות בלבד הוה ליה למימר י"ד שחל להיות בשבת שורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות וכו' אלא ודאי האי הכל חולין קאמר וסתם מתניתין דאלו עוברין (דף מ"ט) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואע"ג דפליגי חכמים התם באומרים בזמנה כיון דסתמא הכין ובברייתא אמרו שקבעו הלכה כר"א קיי"ל הכין. ודין שיור מזון מן החולין שתי סעודות פשוט הוא שלא יתענו ור"א קאמר משיירין מן הטהורות אע"ג דאיכא למיחש שמא יטמאו וכ"ש מן החולין דמשיירין, זה דעת רבינו וכן פסקו הרבה מהגאונים ויש שהיו מחמירין שלא לשייר כלל אלא לאכול מצה עשירה או מצה כתקנה קודם חצות לפי דעת קצת מפרשים כמו שיתבאר פ"ו או דברים אחרים בשבת ודברי הראשונים עיקר. ויש שיטה אחרת בהשגות וקצת מפרשים אחרונים לומר שאין מבערין חולין אלא בזמנן ור"א הכל דקאמר אמיני תרומות בלבד קאי ובזה העמידו דברי ההלכות שפסקו חולין בזמנן ופסקו כר"א. ודברי רבינו והגאונים נראין:
ד׳
היו לו ככרות רבות של תרומות וכו'. משנה (דף י"ד) פ"ק כדברי ר' יוסי שאמר שהכל מודים שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה ועל הטמאה ועל התלויה נחלקו ר"א ור' יהושע ואע"פ שר' יהושע אומר שתיהן כאחת ור"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע. כתב רבינו ותלויה לעצמה לפי שאמר ר' יוסי (דף ט"ו) בגמרא היאך נשרוף תלויה עם טמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה. ופירוש טעם הדבר שאע"פ שאנו מבערין את התרומה לפני הפסח אין לנו לטמאה בידים אף בשעת ביעורה:
ה׳
מי ששכח או הזיד ולא בדק וכו'. משנה שם (דף י':) וחכמים אומרים לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ובהל' פירש בתוך המועד ולאחר המועד בתוך הפסח ולאחר הפסח ע"כ כדברי רבינו. ויש פי' אחר וזה עיקר:
ו׳
כשבודק אדם החמץ וכו'. הברכה מבוארת בגמ'. (ז':) ומ"ש כשבודק לאחר הפסח אינו מברך הם דברי רבינו ראויין אליו דודאי אין לברך בבדיקה שלאחר הפסח שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא"כ היאך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך ודבר ברור הוא זה:
ח׳
(ז-ח) וכשגומר לבדוק אם בדק בליל י"ד וכו'. (דף ו':) אמר ר"י הבודק צריך שיבטל ושאלו מ"ט אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי ואמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עלויה והקשו וכי משכח לה נבטלה ותירצו דלמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה דא"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה והקשו ונבטליה בארבע ובחמש בעידן בדיקה דכיר שלא בעידן בדיקה לא דכיר: ומה שכתב רבינו ה"ז עובר בבל יראה ובל ימצא כתוב על זה בהשגות. א"א אולי סובר זה המחבר וכו'. ואינו כן שאם עיין הר"א ז"ל בדברי רבינו העיון אשר ראוי לכל משיג על ספר אחר לעיין לא נסתפק לו דעת רבינו בזה שהרי בבאור כתב בפתיחת הלכות אלו מצוה להשבית שאור בי"ד שלא יראה חמץ כל שבעה ולא ימצא חמץ כל שבעה, הרי שבאר רבינו שבי"ד אין בו אלא מצות עשה של השבתה וכל שבעה עובר בבל יראה ובל ימצא וכן כתב ראש פ"ב מצות עשה וכו'. ומה שכתב כאן כונתו לומר שאחר שש אין בטול מועיל אלא ביעור ואם לא ביערו אע"פ שבטלו משש שעות ולמעלה ה"ז עובר עליו לכשיגיע הפסח בבל יראה ובל ימצא וזה מוכרח בדברי רבינו: ואם מצא ביו"ט. שם (דף ו'.) אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיניה ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביו"ט ולא לפררו לזרותו לרוח. ויש מפרשים דדוקא בשכבר בטלו קודם איסורו ואינו עובר עליו הא אם לא בטלו יכול הוא לשרפו או לזרותו לרוח ביו"ט:
ט׳
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו'. פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ט.) משנה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת יבטל בלבו. פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה: יצא לצורך עצמו וכו'. שם לשבות שביתת הרשות יחזור מיד ועד כמה הן חוזרין ונחלקו בשיעורו במשנה ואמרו חכמים בכביצה והלכה כמותן:
י׳
מי שהניח עיסה מגולגלת וכו'. פ"ק (דף ז'.) ברייתא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והקשו יו"ט והא בתר איסורא הוא והיכי מצי מבטל ליה ותירץ רב אחא הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ וקא מבטל לה מקמי דתחמיץ דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ופירש"י ז"ל דיקא נמי דלאו בחמץ גמור דאי בחמץ גמור אפילו היה פנוי מה בידו לעשות יותר הרי אסור לטלטלה ע"כ:
י״א
כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וכו'. פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והלכה כחכמים וכן פסקו הגאונים שלא כדברי התוס' (דף כ"ח.) ובגמרא איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים או דלמא מטיל לים בעיניה ונחלקו בזה רבה ורב יוסף ואמר רב יוסף חמץ דממיס לא בעי פירור והביא שם ברייתא דתניא דבעי פירור ותירצו ר"י הא בחיטי הא בנהמא ופסק רבינו כמותו משום דמסתבר טעמיה ויש מי שפסק דאפילו נהמא בעי פירור וכרבה: וחמץ שנפלה עליו וכו'. שם (דף ל"א:) משנה חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש ובגמרא אמר רב חסדא צריך שיבטל בלבו תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים ע"כ. ונכתב בהלכות: ואם עדיין לא נכנסה שעה שישית וכו'. שם (דף כ"א.) משנה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן בגמרא הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל מתניתין דלא כר"י דאי ר"י הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל ובהלכות וכבר פסק רב הלכה כר"י ע"כ. וכן מבואר סוף פרק ראשון: ואם שרפו קודם שעה ששית וכו'. מימרא שם (דף כ"א:) אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו אחר זמנו מאי טעמא עץ בעלמא הוא: אבל אם שרפו וכו'. (דף כ"א:.) במשנה עבר זמנו אסור בהנאתו ובגמ' פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן ופירש"י ז"ל שעה ששית ומוכרח הוא ובמשנה ולא יסיק בו תנור וכירים: ואם בישל או וכו'. זה למד רבינו ממה שהעלו בהלכות (דף כ"ו:) מן הגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת. וכתב רבינו אסור בהנאה ואין לו תקנה וכן עיקר. ואיסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ד׳
היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו'. תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע"ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ"ע:
ו׳
כשבודק החמץ בליל י"ד וכו'. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו'. וא"ת מ"ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה"ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא"כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י"ל דכיון דקי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ"ש רבינו פ"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה"ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הר"מ:
ח׳
ואם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי וכו'. הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה"ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו"ט ועוד דהא אמרינן בספ"ק דכתובות (דף ז'.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס' פ"ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר"מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו:
ט׳
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו'. כתב ה"ה יבטל בלבו פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ"כ רש"י בפירושיו ול"נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש"י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי:
י״א
כיצד ביעור חמץ וכו'. נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר"ם במז"ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר"ם במז"ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו' הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ"ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע"כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב"ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא"ת אליבא דכ"ע במאי איפלגו ר"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר"י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע"ג דאמרינן בפ"ק דפסחים ואף ר"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ"מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי' להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר"י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו' משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי"ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר' יהודה פריש מילי דר"י אבל אה"נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו' מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו"ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש"י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי' ר"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש"י, ולר"ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה"ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ"ע. כתב הר"מ דאע"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [
חמץ שנפלה עליו כו' ג' טפחים כו'. בגמ' (ל"א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג' טפחים וא"כ בג' טפחים סגי ליה.
ומ"ש או יותר. דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ"ל. כתב הר"מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו"ם ואינו צריך לבער, וי"ס דגרסי נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי' דקי"ל (דף כ"א.) כב"ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום:
ואם בישל או אפה אותה הפת וכו'. ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ב׳
החמץ שמניח בליל י"ד כדי שיאכל ממנו למחר וכו'. וא"ת למה לא אמר טעמא דרבא דאמרינן שם בפ' קמא (דף ט':) שמא תטול חולדה בפנינו כו' דהא אמרינן התם דתניא כוותיה דרבא. וי"ל דלא אמר תניא כוותיה דרבא אלא לאפוקי דאביי אבל ודאי דחיישינן לחששא דרב מרי כיון דדינו הוי אמת כדאמרו שם ואדרבא חששא דרב מרי היא קרובה יותר:
ג׳
חל ארבעה עשר. כתב הרב המגיד דסתם מתניתין דאלו עוברין (פסחים דף מ"ט) ובמתניתין דבנוסחאות דידן איתא דברי רבי מאיר ולא הוי סתמא נראה שלא היה בגירסתו של הרב המגיד:
ד׳
היו לו ככרות רבות וכו'. אמרו שם בגמרא (דף ט"ו:) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ולא נתבאר בדברי רבינו:
ו׳
על ביעור חמץ וכו'. מה שקשה על רבינו עם מה שכתב בהלכות מילה במי שמל את הבן דצריך לברך למול את הבן עיין בבית יוסף בהל' מילה. ועדיין יש לי קושיא על רבינו על כל מה שתירץ שם בבית יוסף דאמאי גבי שוחט פסח ושוחט קדשים לא כתב שצריך שיברך לשחוט כדמוכח בגמרא דאמרו שם כשהקשו מפסח וקדשים תירצו אה"נ ולפי דעתו ז"ל כל הך סוגיא הוי קושטא ולא מצאתי שכתב כן לא בהלכות ברכות פי"א ולא בהל' שחיטה ולא בהל' קרבן פסח ולא בהל' קדשים אלא י"ל שסמך על מה שכתב בהל' ברכות (פי"א דין ט"ו) אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הן וכו' ופסח וקדשים לא הוי רשות וא"כ ודאי שמברך לשחוט לדעתו ז"ל:
י׳
מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא וכו' הרי זה מבטלו בלבו. אמרו שם בגמרא (דף ז') דיקא נמי דקתני וכו' ופירש רש"י ז"ל דיקא נמי וכו' דלאו בחמץ וכו' x. וא"ת לפי הפירוש שכתב ה"ה לעיל בשם הי"מ דדוקא בשביטלו קודם זמן איסורו הא אם לא ביטלו יכול הוא לזכותו וכו' איך יתישב הך דיקא נמי דהא אין לומר כאן כדפירש רש"י ז"ל מה בידו לעשות יותר הרי אסור לטלטלה דלפי דעת היש מפרשים מותר לטלטלה מאחר דלא ביטל וא"כ בידו היה לשרפה. הא לאו קושיא היא כלום דהיש מפרשים לא קאמרי הכי אלא משום דאי אפשר לו לבטלו ועובר עליו וכשאמרו בגמרא דיקא נמי ר"ל תדע לך דלא הוי כדסליק אדעתין דביטול אחר זמן איסורו מהני דאי מהני הרי בביתו נמי היה אסור לטלטלו כיון שיכול לבטלו דאפילו היש מפרשים לא אמרו כן אלא השתא לפי האמת דלא מהני ביטול אחר זמן איסורו ולכך כדי שלא יעבור יכול הוא לשורפו אבל אי הוה מהני ודאי דאסור לטלטלו:
י״א
ואם בישל או אפה אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה. כתב ה"ה זה למד רבינו ממה שהעלו בהלכות וכו' לפי שיש שבח עצים בפת וכו'. ראיתי מי שהקשה דלמה ליה להרב המגיד ז"ל האי טעמא הא כיון דקיימא לן כרבנן דאמרי דחמץ בפסח הוי מן הנקברין דאפרן אסור כדאמר שם בגמרא בסוף תמורה בלאו הכי אסור דאי איצטריך בגמרא הך טעמא דשבח עצים הוא בערלה וכלאי הכרם דהוי מן הנשרפין. ול"נ דאין זו קושיא כלל דמכל מקום אף על גב דאפרן אסור מכל מקום אין לנו לאסור הפת כיון דמקלא קלי לאיסורא אלא ודאי צריך אתה לומר דטעמא הוא משום דיש שבח עצים בפת או שתאמר יש שבח האפר בפת והכל דבר אחד ולזה הוצרך הרב המגיד לומר כן:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ג׳
חל י"ד להיות כו'. הנה באמת נ"ל פי' אחר בהמשנה דזה לא קאי אשבת רק אערב שבת ובזה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דמבערין הכל לפני שבת ר"ל בערב שבת לפני שקיעת החמה ולא קבעינן לה זמן כבכל ע"פ וכן מבואר בירושלמי כאן פ"א ע"ש עם חשיכה וכן מבואר בבעה"מ וחכמים ס"ל בזמנו דגם בע"ש קבע לה זמן בשעה ו' וראב"צ ס"ל דתרומה ממתין עד ע"ש עם חשיכה וחולין בע"ש בשעה ו' וכן מבואר בירוש' כאן פ"ג דאמר אתיא דראב"צ כר"ג דר"ג מאחר באכילת תרומה ע"ש אך עי' בתוספתא כאן לא משמע כן וע"ש ד' י"ג ע"א:
ו׳
[השמטה מי שהניח כו' הרי זה מבטל כו'. הנה מלשון רבינו משמע דכיון שביטלו קודם שבא לכלל חמץ שוב אינו צריך לבערו אפי' מדרבנן והוה כמו סרוחה מעיקרא לקמן ספ"ד ולא דמי לביטל קודם זמן איסור דהתם כבר היה שם חמץ עליו משא"כ כאן שבשעה שיחול עליו שם חמץ כבר הוה עפרא וכמש"כ לקמן ספ"ד, ועי' מש"כ התוס' זבחים דף פ"ו ע"א ד"ה ופליגא גבי עצמות קדשים דאי מבטל מהני ולא חל עליה אח"כ שם נותר ועי' בהך דפסחים ד' פ"ג ע"א גבי עצמות קדשים דאמר שם לשדינהו ר"ל ג"כ קודם הזמן שחל על הטעם המובלע בהן שם נותר ע"ש ועי' מה דס"ל לרבינו בהל' מעה"ק פ"ח הי"ד וגם גבי כלי חרס מהני מריקה ושטיפה לבד מחטאת רק זה מיד קודם שנעשה נותר דכשיש עליו קצת בעין מצטרף גם המובלע עמו עי' במנחות ד' כ"ג ע"א גבי שמן ע"ג עצים ע"ש ברש"י ותוס', ועי' תוס' ע"ז דף ס' ע"ב גבי טופח ע"מ להטפיח ע"ש ושוב אח"כ לא יועיל מה שיטול הבעין ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש בזבחים על הך דדף צ"ז ע"ש וכ"כ בזה: ע"כ השמטה]
ח׳
לפיכך אם לא בטל כו' שהיה דעתו עליו והיה בלבו כו'. או דר"ל רבינו לאפוקי פירורים דבטלי ממילא כמבואר ד' ו' ע"ב או דר"ל דנ"מ אם עובר בשוגג אף שלא ידע עיין תוס' כאן ד' כ"א ע"א דכתבו דלא עבר כלל דזה הוה גדר אונס וע"ש ד' ע"ג ע"ב בהך דר"י בן ריב"ב אם יש שהות ועי' ביבמות ד' צ"א ע"ב גבי הך דמאי הוה ליה למעבד ועי' בכורות ד' י"ג ע"ב בתוס' גבי דאיבעי ליה לעיוני היכא דשכיח ועי' מש"כ בזה בהל' פרה פט"ו ה"ח ע"ש אך כ"ז היכא דלא פשע כמו גבי חלון של רבים ועיין בהוריות ד"ג ע"ב בהך דר"ש ורבנן ור"ע וב"ע אם זה הוה גדר אונס או לא אבל עכשיו שתיקנו שיבטל והוא לא ביטל שוב לא הוה אנוס ועבר וכמו מש"כ התוס' ביצה דכ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא ועי' חגיגה דף י"א ע"א כיון דידע דאיכא מעות הקדש איבעי ליה לעיוני ע"ש ועי' ב"ק דכ"ו ע"ב גבי הכיר בה ושכחה ע"ש דחייב ובאמת כתבתי בזה לחלק בין היכא שהוא נהנה ואוכל אז חייב אף דלא היה מוטל עליו לבדוק ולכך בהל' פרה שם ובמשנה דפרה פי"ב נקט רק נכנס למקדש דאז פטור ולא אכל קודש וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב ע"ש ועי' תוס' יבמות ד' ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת, ועי' סוכה ד' מ"ב ע"א גבי עולת העוף ועי' יבמות דס"ט ע"ב גבי בת כהן שנשאת לישראל ומת אם מתירין לה לאכול תרומה ומ"מ אם אח"כ נתבררה שהיתה מעוברת משלמת קרן וחומש עי' שם ברש"י וע"כ משום זה דאכילה שאני, ועי' בפסחים דל"ג ע"א בהך דנתכוון להתחמם בגיזי חולין כו' ע"ש מש"כ לחלק בין חיוב מעילה דהחיוב הוא רק על ההנאה ובין שאר חיובים דהחיוב הוא על האכילה ועיין בירוש' פ"ח דכלאים ה"א גבי לא יהיה קדש התורה אסרה הנאת ביאתו ע"ש ועי' חולין דקט"ו ע"ב מה דיליף ג"ש בשר בחלב מן לא יהיה קדש ע"ש בתוס' ד"ה ונאמר וע"ש ד' קל"ו ע"א ד"ה אימא דהנאה בדבר דלא שייך בו אכילה הויא הנאה כמו אכילה ע"ש וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות על בהמ"א בפ"ב דפסחים גבי בגד דלבישתו הוא אכילתו וא"כ מה ראיה מביאה לבב"ח וע"כ צ"ל לחלק בין דבר שהאיסור הוא הנאה שבא ע"י המעשה שעושה או דבר שהמעשה שיש בו ההנאה הוא האיסור וא"ש: הרי זה עבר כו'. עיין בהשגות ועי' בירושלמי פ"ה דפסחים מוכח דעובר לאחר חצות בבל יראה לר"י ע"ש בה"ד ועי' רש"י ד' ד' וכ"מ אך נ"ל כך דאם השהה אותו גם בפסח עבר למפרע מאחר חצות אבל אם ביערו קודם שחל הפסח אז לא עבר לאחר חצות והוי כעין הך דירוש' פ"ד דע"ז גבי החוצב צלם לע"ז דלכשיגמר אז לוקה על כל סיתות וסיתות ע"ש ואם לא גמר אינו לוקה כלל דאין שם ע"ז עליו במחובר וכבר כתבתי בזה:
ט׳
מי שיצא מביתו קודם כו'. והנה דייק רבינו קודם הביעור ומן המשנה אין ראיה דמשמע דרק קודם הביעור דיש לו תקנה בביטול משום דשם נקט פסח ופסח אסור לשוחטו על החמץ וע"כ אם נזכר לאחר הביעור צריך לחזור משום דאין יכול לשחוט הפסח וכן מבואר בשאלתות דרב אחאי גאון פסקא ע"ג ע"ש אך רבינו ז"ל כתב ג"כ כן ועי' בעירובין ד"ק ע"א וד' ק"ד ע"ב גבי פלוגתא דהמוצא שרץ במקדש וע"ש בירוש' דתלה לה בהך דר"א ור"י דדף ק' שם אך גבי פסח יהיה נקרא גדר אנוס אם חזר לבער את החמץ ולא עשה פסח ולא גדר דרך רחוקה ונ"מ כמ"ש רבינו ז"ל בהל' ק"פ פרק ה' הלכה ב' ע"ש ועי' בספר בה"ג הלכות נחלות דאמר שם מאן דאתי מאורחא ומטא יומא טבא כו' ע"ש: ועד כמה כו'. עי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ג הלכה י"ו דלא ס"ל הך דר"י דאוכל עד כביצה לא הוה חשיב ליתנו לכהן עיין ר"ש חלה פ"ב מ"ו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהלכות מעשר שני פרק ג' הלכה ט' דכגרוגרת חשיב ולא פסק כר"י ע"ש:
י״א
כיצד ביעור חמץ שורפו כו'. והא דלא חייש שמא * יהנה נ"ל כך דבאמת הא האיך שרי לשרוף הא ע"י השריפה בא לדבר דמותר ליהנות ממנו והוה כהך דעירובין ד' ל"א דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ועי' תוס' ע"ז דמ"ח ע"ב ד"ה ואין נוטעין ע"ש ועי' נדרים ד' מ"ז ותוס' חולין ד"ד ע"ב וכ"מ אך שהחיוב הוא כן לא איכפת לן והוה כמו לא אפשר ולא קמכוון וכעין שכתבו התוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ד"ה ואבר מן החי אבל במה שהשריפה לא הוה מצוה אסור השריפה גופא והוה כמו שרשיפא דפסחים דכ"ז אך באמת גבי חמץ יש בו שני דברים אחד חובת ביעור ואם ע"י נעשה איזה הנאה אף דהוא עצמו אינו נהנה מ"מ לא קיים דין ביעור דכיון דאשתרושי קמשתרש הוה כאילו קיים עדיין עי' חולין ד' קל"א ע"א ועי' שבועות ד' כ"ח ע"א מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה שלא תאכל כו' ע"ש ברש"י דכיון דע"י גרם הראשונה יש לשניה מקרי הראשונה קיימת ע"ש ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א רבי אומר תשביתו כו' ולכך מבואר בירושלמי שם ריש ה"א דאסור להאכילו לכלבי הפקר ע"ש אך זה רק קודם שקיים מצות ביעור אבל אח"כ אז נשתייר עליו רק איסור הנאה ובזה א"ש מה דאמרינן בירושלמי שם כיון שפיררו בטלו ר"ל דשוב מותר ליתנו לכלבי הפקר ועי' מש"כ רש"י פסחים ד' ה' ע"ב ד"ה ש"מ יאכילנו לכלבים ר"ל דכיון דלפי ס"ד דהתשביתו קאי על יו"ט י"ל דלא משום מצות ביעור רק שלא יעבור עליו בב"י שוב י"ל דמותר לכלבי הפקר, אך זה לכלבי הפקר אבל בהנאה לדידיה אסור בהנאה אף לאחר שנעשה אפר כיון שהאיסור הוא על הדבר וזה מה דר"ל בעירובין ד' ל' ע"א אוכל הנאסר לו לאדם ע"ש ברש"י ולא כמ"ש התוס' פסחים ד' ה' וד' כ"א ע"ש אך זה רק לחמץ של ישראל אבל של הקדש או של עכו"ם קודם שריפה מותר ליתנו לכלבי הפקר ולאחר שריפה מותר האפר ועי' ב"ק דצ"ח ע"ב הכל מצווין עליו לבערו ונ"מ ג"כ דנ"ל דהא דאסור רוצה בקיומו גבי איסורי הנאה רק בדבר שיש עליו חובת ביעור עי' ע"ז ד' ס"ד ע"א ברש"י ד"ה רבנן וכן כלאים כן ודס"ב ודל"ב ע"א דשם רק גבי יין נסך וכן בדס"ה ע"ב הכלים בזמן שיש בהם יין יש שם יין נסך עליהם כעין הך דמעשר שני פ"א מ"ג וסוף פ"ג ע"ש ועי' תוס' ע"ז שם דנ"ט ע"ב ועי' בירוש' פ"ב דפסחים ה"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
א׳
עד תחילת שעה ששית. עיין כ"מ ספ"א בפי' דברי רבינו פה ובש"ע סי' תל"ד ס"ד:
ג׳
ואם נשאר מן החמץ אחר ד"ש וכו'. ובטור סי' תמ"ו כתב אם נשאר אחר שעה ה' דבשעה ה' כיון שמותר בהנאה לא הוי מוקצה והב"ח כתב דט"ס הוא בדברי רבינו וצ"ל אחר שעה ה' והב"י כתב בשם הריב"ש דדבר האסור באכילה ג"כ מוקצה הוא. ועיקר י"ל כמ"ש המג"א דרבינו מיירי היכא דליכא כאן עכו"ם או בהמה דאל"כ קשה הא יכול לומר לעכו"ם שהוא יטלנו ואינו מטלטל המוקצה כלל ולא בא רבינו אלא לאשמועינן דאסור לפררו ולזרותו לרוח משום טרחא ועיין ב"ח:
ד׳
וצריך לשורפה ע"ש וכו'. עיין כ"מ. ונראה לי דרבינו נקיט האי לישנא משום דאם חל פסח באחד בשאר ימי השבוע אז אפשר למצוא מקום לשורפם ביחד כגון שנשתהה עד תחילת שעה ז' כדאמרינן בגמ' דף ט"ו ע"ב מחלוקת בו' אבל בז' ד"ה שורפין ואפשר נמי דרשאי לכתחילה לשהותה עד תחלת שעה ז' ולשורפם ביחד אבל חל ע"פ בשבת דצריך לשורפו בע"ש א"א בשום אופן לשורפם יחד ועיין בגמ' ספ"ק דפסחים תמצא הוכחה לדברינו ובזה מיושב ג"כ קושית הלח"מ דלמה השמיט רבינו דין זה דבתוך זמנו רשאי לשורפן ביחד ודו"ק:
ה׳
לא בדק ליל י"ד וכו'. עמ"ש בזה בש"י עלה דהך מתני':
ח׳
עיין נב"י מהד"ק או"ח סימן כ' ובמגדל עוז ודוק בדבריו. וי"ל בזה סתירת רש"י דבפסחים דף ד' יראה מדברי רש"י דעובר על ב"י מש"ש ולמעלה ובפסחים דף ס"ג במתני' משמע מדבריו דא"ע בב"י כמ"ש התיו"ט שם עיין בש"י שם: כופה עליו כלי. כתב הה"מ דמשמע מדברי רבינו אפילו לא ביטל אעפ"כ לא ישרפנו ביו"ט וכ"נ לענ"ד מדברי רבינו שכתב בהל' יו"ד מי שהניח עיסה וכו' וחייב לבער מיד ולא נקיט לישנא דברייתא אחד שבת ואחד יו"ט א"ו דבשבת ויו"ט אינו רשאי לבער מיד גם בלא ביטול והטעם כמ"ש הכ"מ כיון דאינו מבערו אלא משום שאסרו חכמים ורצונו לבערו וחכמים מנעוהו חשיב אונס ע"ש וסברא זו נזכר בתוס' מסכת שבת בסוגיא דר"ב דף ד' ע"א ולפי"ז נראה דאפילו נתחמץ עיסה בפסח ג"כ אין לבערו ביו"ט ודלא כמ"ש בס' ברכי יוסף בשם תשובת ב"ח וגם משמע מדברי רבינו דביו"ט שני ג"כ אינו מבערו ועיין בא"ח סי' תמ"ו:
י״א
כיצד ביעור חמץ שורפו וכו'. ועיין הה"מ ולא ניחא ליה לרבינו בהוכחת התוס' מדסתם לן תנא כוותיה בפ"ב דתמורה דהא כתבו התוס' שם דילפינן במה מצינו וזה ניחא לר"י דחמץ אין היתר לאיסורו משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאח"ז מותר כדתנן פסחים דף כ"ח חמץ ש"נ שעבר עליו הפסח מותר וכר"ש וסתמא דפסחים דתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף מסתמא דתמורה כדמשמע במס' נדה פ' בא סימן ועוד נראה לפי מה דגרסינן בירושלמי פ"ב דפסחים רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בלא יראה ול"י ופי' הק"ע דמלת תשביתו משמע שבהשבתה זו יהיה החמץ בבל יראה והיינו בשריפה דאי בקבורה או בפירור או מטיל לים עדיין הוא בנמצא ולפום רהיטא משמע דרבי כר"י ס"ל ולא מטעמיה אלא דיליף ממלת תשביתו. ואפשר לומר דרבינו מפרש דרבי כחכמים ס"ל ומלת תשביתו מורה דעיקר מצותו בשריפה אבל גם בשאר דברים מקיים המצוה ודלא כר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דאם מבערו בד"א לא מקיים המצוה וזה הוא הפירוש במתני' וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח ודאי דעיקר מצוה מה"ת בשריפה ואף לפי שיטת רבינו בפ"ב הל' ב' דס"ל דלשון השבתה דכתיב היינו ביטול מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו כמ"ש שם. ולפ"ד רבינו לא ס"ל סברת הטור והרא"ש דלדידן דקיי"ל כחכמים דחמץ הוא מן הנקברים ואפרן אסור אבל רבינו סובר דגם דלרבנן הוא מן הנשרפין לפי האמת והא דמוקים לה בגמ' כר"י משום דאינו מפורש אליבא דחכמים דס"ל הכי אבל מדחזינן בירושלמי דרבי הכריע כן דעיקר מצותו בשריפה שוב הוי מן הנשרפין והא דכתב רבינו בפחמין שלו אסור היינו כמ"ש הרמ"ך באבוקה כנגדו משום דיש שבח עצים בפת וגרע מזוז"ג כמ"ש הר"ן. ובזה מיושב קושית המג"א בריש סי' תמ"ה ע"ש דהא כל עיקר הטעם בנשרפין דאפרן מותר כתבו התוס' בתמורה משום שכבר נעשה מצותו וכיון דס"ל לרבינו כרבי גם בחמץ עיקר מצותו בשריפה ומותר ליהנות באפרו כנ"ל ובסוף הל' פסולי המוקדשין כשמנה רבינו הנשרפין והנקברין לא מנה כלל חמץ בפסח באחד מהן משום דפסק כרבי ויש בחמץ דין אחר דמצוה מן המובחר מה"ת בשריפה אבל לא לעכב אלא דגם בשאר דברים מקיים המצוה. כנ"ל ברור בס"ד: או זורקו לים. עיין פ"ח מהל' עכו"ם הל' ו' ובהגהת ד"ע שם ועיין היטב סוגיא דפסחים דף כ"ח ובמל"מ מה שהאריך פה בביאור ענין מחלוקת רבה ורב יוסף ושיטת הרא"ש דהלכה כרבה ושיטת הרז"ה לחוש לדעת שניהם והב"י בסי' תמ"ה כתב שיטת הטור כהרא"ש והא דלא הביא דלים המלח לא בעי פירור משום דסתם מבער חמץ הוא במקום שמצויין בני אדם וכיון שכן אפילו יה"מ יש לו דין שאר נהרות והב"ח תמה על פירושו דהוא נגד התלמוד וע"פ דברי הרז"ה יש מקום ליישב דברי הב"י. והעיקר נ"ל דהא יל"ד בין לרבה ובין לר"י מפני מה סתם המתני' ונקיט בחד לישנא גבי עכו"ם וחמץ ולדבריהם אין פירושם שוה וצ"ל דלרבה סברא חיצונה היא דליה"מ לא בעי שחיקה דמה לנו לחוש כיון שאין רגל אדם מצוי שם משא"כ שאר נהרות סברא פשוטה דבעי שחיקה וזה שאמר רבה מסתברא ע"ז דליה"מ קאזלא לא בעי שחיקה וסמך התנא על הסברא חיצונה וחמץ דלשאר נהרות הסברא נותנת דבעי שחיקה וגם שם סמך התנא על הסברא פשוטה ואתי ר"י ואמר לא כמו שאתה אומר דבחמץ הסברא חיצונה דבעי פירור דזה ליתא דהסברא חיצונה הוא בהיפך כיון דמימס לא בעי פירור ומש"ה סתם התנא וסמך על סברא דמימס משא"כ בע"ז דלא ממיסה הסברא פשוטה הוא דבעי שחיקה מיהת בשאר נהרות ומש"ה סמך התנא גבי ע"ז דמסתמא בעי שחיקה אבל בזה מודה ר"י לרבה דסברא חיצונה אפילו עכו"ם דלא ממיסה דלא בעי שחיקה ומכ"ש גבי חמץ דאיכא נמי סברא דמימס דלא בעי שחיקה ליה"מ, וע"פ זה הפירוש לא הוצרך הטור לפרש ודחיק ליה להטור לפרש כן ליישב קושית התוס' ד"ה איפכא דלשון איפכא קאי על התנא שסתם במתני' בחד לישנא ודו"ק: והפ"י כתב ראיה לפסוק כר"י ותוכן דבריו מדמצינו הת"ק שם קאמר המוצא צורות דרקון יוליכם ליה"מ ואס"ד דר' יוסי סובר דלא בעי שחיקה לא הו"ל להזכיר כלל יוליך ליה"מ אלא הול"ל אף מפרר אע"כ דתרוייהו בעי ושוחק אתרווייהו קאי ובאמת ראיה זו יש לדחות דהא בכ"מ קי"ל זוז"ג לכתחילה אסור וכאן התיר ר"י לשחוק לרוח משום זוז"ג אפילו לכתחילה כמ"ש הר"ן דף מ"ט במס' ע"ז ע"ש מילתא בטעמא וע"ע בתוס' שם דף מ"ח ע"ב. ואפשר היה לומר דר"י לא התיר אלא בריחוק מקום מיה"מ וממקום שאינו מגדל צמחים וא"כ טורח גדול לילך למרחוק לזה התיר ר"י לשוחקו לרוח דהוי כדיעבד אבל באם קרוב הוא ליה"מ ויש לו ברירה לעשות בענין שלא יהיה איסור בדבר כלל זה מקרי לכתחילה ובאמת ר"י התיר בכל ענין ומטעם שכתב הר"ן ולזה מהדר ר"י ואמר שוחק וזורה לרוח ומטיל לים לאשמועינן אף שהברירה בידו אעפ"כ מותר לשוחקו לרוח ואי הוה אמר אף מפרר לחודא ה"א דמיירי דוקא בריחוק מקום: אבל אם שורפו מש"ש ולמעלה וכו' ואם בישל וכו'. כתב הה"מ זה למד רבינו ממה שהעלה בהלכות מן הגמ' לפי שיש שבח עצים בפת וכתב רבינו אסור בהנאה ואין לו תקנה משמע מדברי הה"מ דלא מהני הולכת הנאה ליה"מ וכ"כ המג"א בסי' תמ"ה ואע"ג דמשמע מדברי הכ"מ בפט"ז מהל' מ"א הל' ה' דרבינו א"ל בדרבנן סמכינן בכל איסורים אתקנתא דר"א ודרשב"ג י"ל דהיינו דוקא בתערובת אבל הפת עצמה אסור אפילו בשעה ו' שהוא מדרבנן ומש"ה לא כתב רבינו פה דין התערובת אם נתערב אותו פת מה דינו. א"נ י"ל כיון דלאח"ז הוא איסור תורה ולא מהני הולכת הנאה ליה"מ שוב לא חלקו גם בשעות דרבנן ובזה נראה ג"כ מ"ש המג"א לאסור זוז"ג גבי חמץ משום דאסור במשהו ובס' פמ"ג הקשה על דבריו ע"ש ולפמ"ש יש מקום ליישב דבריו, ולשיטת הפוסקים דס"ל דלא מהני הולכה ליה"מ כ"א בע"ז משום דתופס את דמיו אבל לא בשאר איסורים א"כ י"ל דגבי ע"ז מה"ט זוז"ג אסור משום דיש תקנה בפדיון משא"כ בשאר איסורים ולמאן דא"ל דגם ע"ז לית ביה פדיון ג"כ י"ל דגבי ע"ז החמירו משום חומרא דע"ז ולפי מ"ש דדבר שיש לו היתר אסור זוז"ג מפני שיש תקנה ולפי שיטת רבינו דסובר דחמץ בפסח מקרי דשיל"מ א"כ שפיר י"ל דגבי חמץ אין אנו מתירין זוז"ג ומחוייב להשהותו עד אחר פסח ועמ"ש בזה בפ"ה מהל' נדרים בס"ד. והה"מ כתב לפי שיש שבח עצים בפת מש"ה אסור הפת ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר ועי' לח"מ כיון דקיי"ל כרבנן למה ליה להה"מ לטעם דשבח עצים בפת ולפמ"ש לעיל לק"מ. וגוף הדין שכתב רבינו לאסור הפת הנאפה אצל חמץ לא נתבאר בגמ' רק למד רבינו מן הגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה וכו' כמ"ש הה"מ ומלבד שדבר זה אין מדרך רבינו להביא דין שאינו מפורש ונלמד ממ"א ובפרט שיש סברא לחלק דגבי שאר איסורים כגון קשין של כ"כ וע"ע דבכה"ג אסור אפילו שלא כדה"נ ואף גבי ערלה דאין אסור אלא כדה"נ מ"מ זה הוא דרך הנאתן משא"כ בחמץ דמותר שלא כדה"נ וחמץ לאפות לבשל בו אין זה כדה"נ, באמת הפ"י תמה מאוד בזה ע"ש אמנם באמת מפורש בירושלמי כדברי רבינו דה"ג שם עבר והסיק ר' ייבא כהדא אם חדש יותץ אם ישן יוצן הרי דמדמה חמץ לשאר איסורין, אלא דעדיין קשה דלמא ר' ייבא לא ס"ל הא דר"י דכל איסורים שבתורה אין לוקין שלא כדה"נ וא"כ שפיר קמדמה משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י הקושיא במק"ע ועי' במל"מ פ"ה מהל' יסה"ת ומזה נראה להוכיח דס"ל לרבינו דאף אם אמרי' דאין לוקין עליהם אלא כדה"נ אבל איסור תורה איכא אפילו שלכדה"נ וכמו שהבין הה"מ בדברי רבינו ועי' בזה באריכות בס' פרי תואר יו"ד סי' פ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ג׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 42,158 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ג׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
א׳
כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים וכו' ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו ואם רצה לבערו בליל י"ד מבערו. החמץ שמניח בליל י"ד כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות אינו מניחו מפוזר ומפורד בכ"מ אלא מצניעו בכלי או בזוית ויזהר בו שאם לא נזהר ומצאו חסר צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת שמא גררוהו העכברים. ובהגהות מיימוני מכאן היה מדקדק רבינו יודא משפיר"א והיה נוהג לשרוף את החמץ בליל י"ד מיד אחרי הבדיקה עכ"ל ועי' בשו"ע בסי' תל"ד סעיף א': והנה בגמ' מה שמשייר יניחנו בצנעה וכו' וי"ל דהוי עצה טובה אבל מרבינו ומהגהות מיימוני ומשו"ע נראה דמדינא כן ונראה דשמא ימצאו חסר למחר ויהיה הבדיקה ביום ובשעה שאין מצוי בבית בזמן שבחרו החכמים עבור זה דאל"כ מה לנו שיהיה צריך לבדוק עוד הפעם. גם מחשש ברכה לבטלה אם הבדיקה היה ללא יועיל ולא מקרי בדיקה אם עשהו באופן שאינו מועיל: והנה ממ"ש רבינו ואם רצה לבערו בליל י"ד מבערו ורבינו יודא משפיר"א היה מבער בליל י"ד נראה דמקיים מ"ע דתשביתו אז ובשו"ע בסי' תל"ד סעיף ב' בהג"ה ואין לבטל אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ובמג"א ס"ק ה' אם כן צריך לשרוף קודם שעה ששית עיי"ש וא"כ בקודם זמן איסורו בשורפו בשביל ביעור חמץ קיים מ"ע דתשביתו אלא שראיתי לרמ"ך בה"ז כשגומר לבדוק וכו' שכתב שעיקר הביטול ביום הוא סמוך לזמן איסורא דהיינו סמוך לזמן שחיטת הפסח כמו שכתב אך ביום הראשון תשביתו ואמרו אך חלק וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וארז"ל לא תשחט את הפסח ועוד חמץ קיים ורבנן הוא דתיקנו להשביתו בלילה אחר הבדיקה. ואם כן האיך יבוא ביטול דרבנן וידחה ביטול דאורייתא שהוא עיקר ומפני זה נהגו לבטל ביום כדי להעמיד זמן ביטול דאורייתא במקומו אבל אם לא ביטל יום י"ד כיון שביטל הלילה אחר הבדיקה לא עבר על בל יראה ובל ימצא עכ"ל. ולפי דבריו הביעור יהיה גם כן סמוך לזמן שחיטת הפסח וצ"ע דלא נראה כן מדברי רבינו והגהות מיימוני הנ"ל:
ד׳
היה לו ככרות רבות של תרומה וכו'. עי' בכ"מ ולח"מ ובס' מרכבת המשנה מ"ש על זה עיי"ש:
ח׳
לפיכך אם לא בטל וכו' ואם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו. ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו. ועי' בכ"מ ובמג"א בסי' תמ"ו בשם הש"ל דבעשה דרבים א"צ בעידנא ובמג"א ע"ז דחמץ לא מקרי עשה דרבים דהוי דוקא במוציא אחרים עיי"ש. ונראה בטעמא למה בעשה דרבים א"צ בעידנא דמעלת עשה דרבים. דרבים עושים המצוה בלי שידחו לל"ת ולא שייך אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך דהרי גם הוא מקיים המצוה אלא דבעבורו בלבד לא היה נדחה הל"ת אבל בשביל אחרים שיקיימו בלי דחית הל"ת ולהתורה שוה מצד המצוה אם הוא או אחרים עושים המצוה ובכה"ג לא נאמרה הל"ת היכא שיבוא קיום העשה גם כן בלי דחית הל"ת: ובהגהות מל"מ על ואם הקדש וכו' שהכל פורשין ממנו כתב דאתיא כמ"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל עיי"ש. ונראה דאם נאמר לא מעל לא בדיל ממנו וצריכין לומר דזה שאינו בודל מחמץ של הקדש על שאיתיה במעילה ואם כן זה שלא יפרוש הוא משום שיודע שהוא חמץ ולא שייך שישכח דמ"מ כיון שאינו בודל בתחילת ימי הפסח שייך שכחה על ההקדש וחמץ לאחר זה:
י״א
כיצד ביעור חמץ וכו'. עי' בטו"ז ומג"א ריש סי' תמ"ה עיי"ש: לא יסיק בו תנור וכו'. עי' מ"ש בהל' מאכלות אסורות פט"ז עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ד׳
היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת כו' שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה כו'. הנה העתיק רבינו לשון הברייתא בסוף פרק קמא בדר' יוסי דפליג שם עם ר"ש והלכה כר' יוסי נגד חבריו ר"מ ור"ש אלא בערב פסח דעלמא לא הזכיר משום דהא רבינו הקדוש במשנה לא הזכיר רק מה דסבר ר"ש בתלויה דמיקל אף בזמן איסור הוא בערב פסח בשעה ששית לכן סבר דאולי לא סתם כר' יוסי והלכה בערב הפסח דתלויה נשרפת עם הטמאה לכן השמיט רבינו דין המשנה ודו"ק.
ה׳
עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנייה. קשה למאי דשקיל וטרי הגמרא בפרק כ"ש דף כ"ט אליבא דר"ש אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה עד דחדית לן רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וב"י, איך הוי מפרשי' טעמייהו דחכמים דפליגי על ר' יהודא במשנתינו דצריך לבדוק אחר הרגל אמאי יבדוק ולא שמענו לחד תנא שיאסור החמץ לאחר הפסח לבד ר' יהודה. והנ"ל עפ"י מה דאמר רנב"י בשבת פרק כירה דף ל"ח שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו כו' ול"ש כו' לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל ופרש"י דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד כו' דאתי לאיערומי דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה. ולפ"ז היכא שהחמץ אינו ידוע אצלו אלא שלא בדק שפיר גזרו חכמים דלמא אתי לאקולי בי' ולא יבדוק יפה ואסרו חכמים להחמץ הנמצא אף אחר הפסח אבל בחמץ הידוע אצלו ומשהה אותו סבר דלא אסרוהו חכמים לר"ש וכמו דלא גזרו במבשל בשבת אף במזיד לר"מ דלא נחשדו בני ישראל לעבור בשאט נפש אלאו דב"י וב"י ובכה"ג לא אתי לאיערומי עד דחדית לן רבא דקנסא קניס ר' שמעון לדידי' הואיל ועבר ואין זה תקנה שלא ישהו דלא נחשדו ישראל ע"ז רק מתורת קנסא הוא וזה פשוט.
ז׳
צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו כו'. בשו"ת רעק"א סימן כ"ג ובתחילת ההשקפה היה נ"ל לפקפק גם בנ"ד דליכא מעלת הביטול כיון דהיה סבור דמכרו והיה בדעתו דאין צריך לבטלו ושאין בידו לבטלו כיון דמכור לאחרים אך מ"מ י"ל כיון דאמר כל חמץ שברשותו כיון דאגלאי מילתא דגם זה היה ברשותו הוא בכלל הביטול עכ"ל. וכסבר' זו מפורש ברבינו נסים פרק השותפין דף מ"ו וז"ל תירצו בתוס' דאין ה"נ כו' אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי ואין דעתו על מה שהשכיר. ואי קשיא לך דהא לעיל פרק אין בין המודר הוי ס"ד דאין דעתו על מה שהפקיר ואדחיי' לי' איכא למימר דלא דמי דודאי כשאדם אוסר נכסיו סתם דעתו על כל מה שהוא ברשותו ולפיכך כיון שאין הפקרו עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור כו' הרי דהי' סבור דהוי הפקר תיכף ואין דעתו ע"ז מ"מ הואיל ועדיין המה ברשותו ואיהו אסר נכסיו מה שהן ברשותו תו גם זה בכלל האיסור כ"ש גבי ביטול חמץ וכן הוא בירושלמי תרומות פ"ג הלכה ב' אריסטון אייתי פירין ושייר גו שקא ותרם כו' חזקה על הכל תרם יעו"ש היטב וזה נכון.
ח׳
ואם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי כו'. רבנן בתוס' פ"ק דכתובות פלפלו בלא בטלו אם מבערו ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ואי משום דלשיטתם בעי צורך היום קצת הלא מה דעבר בב"י הוי צורך קצת וכמו דאמר רבא וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך כו' ופירשו בתוס' שם דמה שמבער הוי צורך קצת יעו"ש - ומלשון רש"י משמע דדוקא בבטלו וכן פי' בהגהות מיימוני ע"ש ונתבונן קצת דיש להביא סעד לזה מהא דאמר רב יהוד' אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך כו' ואמר רב יהודא אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים כו' ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיני' מ"ט כאן מסיים רב יהודא בעצמו אם של הקדש הוא א"צ ובהך דהמוצא חמץ ביו"ט לא מסיים רב יהודא ואם של הקדש וכו' ורבא בא וסיים הלא דבר הוא ודקדוק חזק - והנראה דהרב מגן אברהם חידש לנו דין דהמפקיד חמצו אצל ישראל דמחויב הנפקד למוכרו לעו"ג קודם הפסח ואם לא מכרו הוי כמו שו"ח שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם וחייב דפושע הוא אולם כ"ז שהחמץ בעין הלא מצי אמר לו הרי שלך לפניך כמו כל שומר שאומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמנם הרב אבן העוזר השיג עליו דאמאי אמר כאן אם של הקדש הוא אינו צריך הלא רב סבר בפרק כל שעה כר' יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור א"כ אע"ג דהקדש הוא ג"כ יהא אסור לאחר הפסח ודעת רבינו דפשיעה בקדשים הוי כמזיק וחייב א"כ אם יגנב או יאבד החמץ יהא חייב לשלם משום שפשע שלא מכרו קודם הפסח ונאסר בשביל זה לעולם ואם יהא החמץ בעין יאמר לו הרי שלך לפניך א"כ באחריותו קאי וחמץ שקבל עליו אחריות הרי עובר בבל יראה ואפי' ע"י אלמות חייב לבערו כמו שפסק רבינו לקמן פ"ד הלכה ד' ואיך אמר א"צ, הלא צריך לבערו מן העולם והיא קושיא עצומה. ויש להתבונן, דאימת אמרו בקבל עליו אחריות או שהגוי אלם דחייב לבערו היינו דאם יגנב או יאבד יתחייב לשלם דמים עבור החמץ בשעה שיגנב נמצא דהחמץ חשיב מצוי בידו וכשלו משום דבהעדרו יתחייב לשלם תמורת העדרו משעה שיגנב או יאבד אבל כאן הלא פשע וצריך לשלם הדמים משעת הפשיעה כפי דמיו ששוה אז אלא שיכול להציל עצמו ע"י החמץ לומר הרי שלך לפניך וכי ליתא להחמץ הרי יחזור לחיובו מעת הפשיעה שפשע שלא מכרו קודם הפסח משו"ז לא חשוב החמץ לשלו לעבור עליו בב"י ומצאנו סברא זו בספר פתח הבית. אולם אם כה נאמר יש לדון גם על מה שכתבו הקדמונים ומהם הרמב"ן בלקוטיו דאע"ג דהנגזל לא עבר בב"י מ"מ הגזלן הרי עבר בב"י דאחריות החמץ עליו דאם הוא בעין אומר הרי שלך לפניך ואם יאבד יתחייב לשלם הלא גם בגזלן כן הוא דהיכא דמעיקרא שויא זוזא ולסוף שויא ד' ואתבר ממילא משלם כדמעיקרא ופירשו הפוסקים אע"ג דאתבר בפשיעה דהגזלן אינו שומר על החפץ אלא התורה חייבה אותו בע"כ אף כשיאבד באונסין משעת לקיחה ולכן חלוק דינו משומר דשומר משלם כשעת האונס ואיהו משלם כדמעיקרא כמו שביארו רבנן בתוספות פרק הכונס דף נ"ו ד"ה פשיטא דכמה חילוקים בין שומר לגזלן ועיין קצות החשן סימן שנ"ד סעיף ג' א"כ החיוב אינו רק על מה שגזל ממנו קודם הפסח אלא דכשהחמץ בעין מצי להציל נפשו ולומר הרי שלך לפניך וכשלא יהי' החמץ יהי' עליו חיובו הקודם בחזקו ואפ"ה פסקו הפוסקים דעובר בבל יראה. אמנם יש לומר שאני גזלן שכן מחויב בהשבה וכיון דמחויב להשיב הגזילה אשר גזל הרי החמץ ברשותו קאי שאיהו מחויב להשיבו לבעלים לכן הוי כשלו לעבור בב"י אך זה אינו דהא החמץ כבר נאסר ואין שייך עליו מצות השבה אם כי כשהוא קיים אמרינן שעדיין לא נשתנה וגזילו בעינו הוא ואומר הרי שלך לפניך מ"מ אינו מחויב לשמרו להשיבו לבעלים ומשום זה לא שייך שיעבור בב"י. ובכל זה מצאנו כעין מחלוקת בין גדולי הקדמונים אם מונח עשה דהשבה על החמץ הנאסר והוא בפרק הגוזל קמא דף ק"ה אמר רבא גזל ג' אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא תונא גזל חמץ כו' אומר לו הרי שלך לפניך כו' הא ליתא בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא כיון דמעיקרו ממונא הוא בעי שלומי הכא נמי אע"ג דהשתא לא שו"פ כיון דמעיקרא שו"פ הוי בעי שלומי ופירש רש"י חייב להחזיר לו אגודה אחרת ואעפ"י דהשתא לאו שו"פ כיון דבשעת גזילה הוי שו"פ בעי לאהדורי ולהוליכה אחריו עכ"ל הרי חיוב השבה מוטל עליו לחזור אחריו ולמיהדר לידיה דנגזל וכי מייתי ראיה מחמץ שעבר עליו הפסח הרי ע"כ גם שם מוטל עליו חיוב השבה למיהדר החמץ הנאסר בהנאה לידי' דנגזל וחיוב השבה מוטל עליו לכן אפשר דמשום זה שפיר עבר בבל יראה. אולם רבנן בתוספות שם כתבו חייב להחזיר לו אחרת פירוש אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם ליה שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה כו' הרי דכיונו להוציא משיטת רש"י ז"ל דרמי עליו חיוב השבה אלא שהוא מחויב לשלם אם יאבד או יגנב וכן מורה לשון הגמרא דמסיק למילתיה הא ליתא בעיניה כו' דחיוב התשלומין רמי מעיקרא עלי' אע"ג דאי הוי בעיניה הוי פטר עצמו במידי דלא הוי ממונא א"כ שפיר קמה סברתינו דגזלן ל"צ לעבור בב"י דחיוב התשלומין רמי עליה מעיקרא קודם הפסח וכבר נתחייב וקיום החמץ אינו רק שבזה יכול לפטור עצמו אבל אין אבידת או גניבת החמץ גורמת לו חיוב חדש משעת גניבתה וזה נכון. ומצאתי להר"מ מסראקסאטה בשיטה מקובצת פרק הגוזל על משנה דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דלא הנגזל ולא הגזלן עוברין בבל יראה. וזה כמו שביארנו. ומהרי"ט אלגאזי תמה על דבריו דהא עדיף מחמץ שקבל עליו אחריות. ולפי מה שביארנו הדברים מושכלים וצודקים. ובאמת הדברים מכריעים כשיטת התוספות דלאו חיוב השבה רמי על הגזלן להשיב החמץ הנאסר וכן האגודה שאין בה שוה פרוטה אלא חיוב תשלומין אם ליתא בעינא וכדאיתא בעינא מצי פטר עצמו מהא דחזינן בשומר שור והזיק ונגמר דינו דלר' יעקב דאמר אומרים הרי שלך לפניך אף בשומר מ"מ אם ליתא בעינא חייב לשלם דמים לבעלים וכדמפורש להדיא בפרק מרובה דאם אחד גנב את השור אחר שנגמר דינו מבית השומר וטבחו חייב ד' וה' לר"ש דגורם לממון הוא היינו לשומר לשלם דמי שור לבעלים אע"ג דהשור לא שוה מידי ותמן חייב השומר על הפשיעה הראשונה שלא שמרו שלא יגח וחיוב השבה לא שייך אצל שומר ואפ"ה חייב בתשלומין של שור אם יגנב אע"ג דאילו איתא בעינא ג"כ לאו ממון הוא חזינא דלא תלי הא בהא, ולשיטת רש"י מוכרחין אנו לומר דזה הוא מסובב, כיון דתנא תונא דחיוב תשלומין איכא גביה ואם לא בא החמץ לבעלים או האגודה כי לית' בעינה מחויב לשלם דמים להכי כיון דאיכא חיוב תשלומין להנגזל תו דינו ככל גזלן דמחויב בהשבה כ"ז שלא נפטר מחיוב התשלומין וזה אינו מוכרח כמובן. ויש לתלות שבזה פליגי רבינו והראב"ד בפרק ג' מהלכות גזילה הלכה ה' באם כפר בהגזילה אחר שנאסרה בהנאה ואיתא תותי ידיה דהראב"ד פוטרו מקרבן וחומש דאיהו סבר דאינו מחויב בהשבה על דבר הנאסר בהנאה אלא דלכשיאבד אז יתחייב ממון וכיון דאיתא תחת ידו אז לא כפר ממון דמצי לאהדורי בו לאלתר רק כפר מידי דלא חזי למידי לכן פטור מאשם וחומש ורבינו סובר דחיוב השבה רמי עליה וחייב לאהדורי ולהוליכה אחריו וכל זמן דלא קיים מצות השבה איכא חיוב ממון גבי' וממונא כפר וחייב ככל כופר בפקדון ולא דמי להא דאומר לו גנבת שורי והוא אומר שו"ח אני עליו דבזה כי איתא ברשותיה הוי כמקיים השבה ולכן פטור וכמו"ש ההמ"ג אמנם אם כי מדברי הראב"ד מוכרח כן אבל לרבינו מצינו לומר דלעולם אינו חייב בהשבה ומ"מ כיון דכפר בי' א"כ תו חייב על מה דפטר עצמו מתשלומין אי מיגנב ומיתבד שאז רמי עליה החיוב משעת גזילה ולא דמי להך דמודה בעיקר ואכמ"ל. אולם בהניח כ"ז אמינא תירוץ אחר על קושיית האבן עוזר וזה הוא שראיתי בשו"ת חתם סופר באורח חיים שהעלה בהך דינא דמג"א שאם נאבד החמץ אחר הפסח ג"כ פטור מלשלם כיון דיד השומר כיד הבעלים ובמה דהוחזר ליד השומר הרי הוא כאילו הוחזר ליד בעלים וכבר אמר לו הרי שלך לפניך וכמו דאמר סוף הגוזל קמא דאף אם נגנב מבית שומר ג"כ השומר עדיין בעלים ואם תבעו שומר והודה מיפטר גנב בהודאת שומר חזינא דעדיין ידו כיד בעלים. והנה בעיקר הדין הובא בשמ"ק ריש פרק הכונס בשם תו"ס שאנץ בשם רבם שרצה לפטור השומר אם נגנב השור לאחר שנגמר דינו מבית השומר דמיפטר שומר ולא דמי לגזלן מטעם אחר דמעיקרא קודם שנאבד לא שוה מידי דנאסר בהנאה וחזר בו מהך סוגיא דמרובה שמפורש דאם ליתא בעינא שמחויב השומר לשלם דמי שור מעליא לבעלים וסוגיא זו אישתמיט' גם מהחת"ס אולם צריך להבין הלא סברתו נכונה היא דמה לי אם מחזיר לבעלים עצמו מ"ל לשומר הלא יד שומר כיד הבעלים אמנם זה בדותא דדוקא תמן דהשור הוא שוה דמים או התביעה מהגנב לכן ידו כיד בעלים משא"כ כאן שכבר נאסר השור ומה ישמור הרי לא עשאו שומר אלא על שור ולא על איסורי הנאה לכן כ"ז שלא החזיר השומר ליד בעלים לא מיפטר מתשלומין. דברשותו כבר כלתה שמירתו. ונתבונן אימת שייך סברא זו רק בשומר שהפקיד הבעלים אצלו זה החמץ או השור אבל לדמיון באפוטרופוס לשיטת הפוסקים דחייב בפשיעה דכל מילי דיתמא עלי' רמיין וידו כידם אם יגח השור ויגמר דינו וישוב לבית האפוטרופוס ותו יגנב השור פטור מלשלם דהרי מצי א"ל הרי שלך לפניך וידו כידם ואילו השיב השור לרשותם הלא פטור ה"נ פטור כי שב השור לרשותו דרשותו כרשות יתמי דמאי תאמר כיון שנאסר בהנאה הלא ע"ז אין ידו כיד היתומים. ומה יעשה ישלם ולמי ישלם הלא לידו שאיהו הוא האפוטרופוס שלהם א"כ ידו בכללות כידם ורשותו כרשותם והרי כבר אמרו הרי שלך לפניך במה דהוי ברשותו ופוק חזי אילו גזל אחד חמץ מן האפוטרופוס ועבר עליו הפסח והחזירו ליד האפוטרופוס ואח"כ נאבד מבית האפוטרופוס ודאי דמצי אמר הרי שלך לפניך [הן דיש לדון דהוי כמו שאמרו גיטין נ"ב דנין לזכות ולא לחובה] וכ"ש גזבר כן הוא דמי הוא הבעלים אצל הקדש עד שאמרו בירושלמי תרומות פרק א' דגזבר כבעלים ומצי לתרום פירות הקדש יעו"ש [ועיין מחנה אפרים הלכות שומרים סימן כ"ה בשם מוהר"א ששון לענין פרנס ששלח יד במעות הקהל והחליפן במעות אחרים להנאתו דברים קרובים לזה ע"ש] א"כ סרה קושיית האבן עוזר דאע"ג דהגזבר פשע שלא מכר את החמץ קודם הפסח מ"מ כי איתא בעינא מצי אמר הרי שלך לפניך ואימת אמר הרי שלך לפניך כי איתא ברשותו א"כ מאי איכפת ליה כי יאבד אח"כ הרי במה דהוי ברשותו כבר אמר הרי שלך לפניך דהא הדר ליד הקדש שאף אם ישלם ממון הא ישלם לידו שהוא הגזבר וידו בכללות כיד הקדש. אמנם נתבונן דהמשנה אמרה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך ודייקו קצת מהאחרונים שדוקא בעבר עליו הפסח הא בתוך הפסח לא מצי אמר הרי שלך לפניך א"כ בתוך הפסח אם יגנב ויאבד חייב לשלם דלא מצית למימר דבמה דהוי ברשותו כבר אמר הרי שלך לפניך דהא בתוך הפסח לא מצי למימר הכי ותו באחריותו קאי ועבר בבל יראה וחייב לבער ואיך אמר א"צ. אולם יש לראות טעמא מאי לא מצי אמר בתוך הפסח הרי שלך לפניך וכבר פקפקו בו האחרונים ולדעתי תליא ברבוותא דבפרק הגוזל קמא פליג רב יהודא עם רב הונא בסלע שנפסלה ר"ה אמר פסלתו מלכות ורב יהודא אמר פסלתו מדינה אבל פסלתו מלכות היינו נסדק ומ"ש מתרומה ונטמאת התם לא מינכר הכא מינכר היזיקא והוי שנוי ולא מצי אמר הרי שלך לפניך ופירש"י הכא מנכר היזיקא שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה היו כל צורות המדינות שוות לה וקוטב פלוגתתם אם הוי היזק שאינו ניכר ולא נעשה שנוי בהדבר הנגזל עצמו אלא שהשנוי בא מצד זולתו שאין צורות היוצאות עכשיו דומות לה רב יהודא סבר דהוי היזק ניכר ורב הונא סבר דלא הוי היזק ניכר אם כן בחמץ תוך הפסח לרב יהודא הוי כמו פסלתו מלכות דהוי היזק ניכר שאין צורת הלחם שהוא תוך הפסח דומה לצורת חמץ וכן בטעמו שניכר החימוץ שהוא דבר שניכר בו וכשגזל היו הצורות והטעמים דומים לה. ודוקא בפת שעיפשה אמר דלא ידע בה אי חמץ אי מצה ולא מצי אמר הרי שלך לפניך. וא"ת לפ"ז דבתוך הפסח לא מצי לומר הש"ל מפני דהוי כפסלתו מלכות א"כ כי עבר הפסח נמי הרי כבר קנהו בשנוי והוי זוזי דעבדינהו נסכא אע"ג דהדר עבדינהו זוזי פנים חדשות באו לכאן כן הכא הלא כבר קנהו בשנוי ואיך מצי אמר הש"ל בזה נראה דאי מהדר לי' תוך הפסח לנגזל הרי מוכרח הנגזל לבער אותו מן העולם וא"כ הוי שנוי דלא הדר ולא מצי אמר הרי שלך לפניך כיון שאין צורת החמץ דומה לשאר לחם אבל כי עכבו הגזלן עד לאחר הפסח הרי חזינן דבדעתו הי' לעכב אותו עד לאחר הפסח והוי שנוי דהדר דלאחר הפסח לא הוי רק כתרומה ונטמאת וא"כ לא הוי כאן שנוי ושפיר מצי אמר הרי שלך לפניך. ואין לומר דבשלמא ביאוש פריך הגמרא דף ס"ו דליקני לחמץ ביאוש אע"ג דאיסוה"נ אין בהן זכיה וקנין דלכן אמר מכי מטא זמן איסורו פירוש דקודם שהגיע זמן איסורו הוא מתיאש משעה דלא מצי למוכרו אבל בשנוי אימת הוי השנוי אחר שנאסר בהנאה ואז לאו בר קנין הוא דזה אינו דכמו דפירשו הקדמונים על הך דשנוי השם קני לגזלן בהקדש אף דאימת הוי שנוי השם כי קדיש ואז אינו שלו ופרשו דבאין כאחד [וכמו גיטו וידו באין כאחד] ה"נ הכא נימא כן ואין לחלק דתמן משום דשתי הפעולות באין מכחו כמו ההקדש והקנין שקונה הגזלן וכן בגיטו וידו שהיד המשחרר מקנה מכחו והוא הפועל לא כן כאן דהשנוי שהחמץ נאסר בהגיע זמן האיסור בא מאליו וכשחל האיסור תו לאו בר קנין הוא ולא בזה נאמר גיטו וידו באין כאחד דבסוגיא דהמטמא כו' משמע דפריך גם מחמץ ועבר עליו הפסח דיהי' כמו היזק ניכר וליהוי שנוי יעו"ש ואולי דרק מתרומה ונטמאת פריך דתרומה טמאה ראויה לכהן להסיק תחת תבשילו ואם שאינו ניכר כניכר הוי שנוי ויקנה בשנוי וא"ש אמנם אם נאמר דגם מגזל חמץ ועבר הפסח פריך דיהי' שנוי ג"כ ניחא דבפרק מרובה אמר ע"ז דבגזל חמץ כיון שנאסר בהנאה אינו רוצה לקנות וצריך לומר דבשנוי גם אם אין רוצה לקנות ג"כ קני הגזלן לחובתו שלא יוכל לומר הרי שלך לפניך ודמים מעלי' כשעת הגזילה משלם [ויעוי' אור שמח הל' גזילה פרק ב' הל' ט"ו שפי' בדעת רבינו דבאינו רוצה לקנות בשנוי לא קני היינו לזכותו אם רוצה בהשברים ויעוי' שם הלכה י"ד מש"פ בשי' הירושלמי] וא"כ כיון דהוי קנין אף אם אינו ברשותו [כמו"ש תוס' ב"ק ביאוש] ואף אם אינו רוצה לקנותו הוי הך קנין כמו ירושה דאיסורי הנאה נמי מורית לבריה כדמוכח סוגי' קדושין י"ז גבי גר ועכו"ם שירשו עו"ג ויין נסך דהוי איסורי הנאה ומ"מ ירית להו ברא א"כ שנוי ג"כ קני באיסורי הנאה ואין צריך לומר דבאין כאחד. ולפ"ז פוק חזי גבי הקדש דאין פודין קדשים להסיקן תחת תבשילו ולהאכילן לכלבים אף בקדשי בדק הבית כאשר תעיין בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד ובפרק שור שנגח את הפרה דף נ"ג ד"ה לענין כלים שהעלו רבנן כן בשיטת רב יוסף ורבא, א"כ כי מטא שעה חמישית נאסר החמץ של הקדש לעולם דמה יעשה לפדותו אי אפשר כיון דאסור באכילה כמו דפסק רב כר"י דבחמישית תולין בדף י"ג ונמצא דהפשיעה פשע הגזבר קודם שעה חמישית שלא מכרו וחייב בתשלומין אלא דאומר הרי שלך לפניך ואז צורת כל החמץ שעדיין ממון הם שהן ראוים למכור לנכרים או להאכיל לכלבים ממון מעליא הוא אלא שהקדישו גרם לו דאיהו נאסר ולאו ממון הוא בחמישית והוי כמו תרומה ונטמאת דצורתו דומה לשאר לחם ומצי אמר הרי שלך לפניך ותו כי יגנב או יאבד הרי פטור דבמה דהוי ברשות הגזבר בשעה חמישית הוי כאלו מהדר להקדש ואמר הרי שלך לפניך לכן שפיר מסיים רב ואם של הקדש הוא אינו צריך, דאי משום פשיעתו הלא כבר נפטר מתחלת שעה חמישית במה דהוה ברשותו שהוא הגזבר ורשותו כרשות הקדש. וכיון שזכינו לזה יבואר מה דלא אמר ר"י על המוצא חמץ בביתו ביו"ט. דניחזי דאיהו לא ידע קודם הפסח היכן מונח החמץ שיוכל למכור אותו היינו לפדות בקדשים ובפרק המפקיד גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי א"ל לא ידענא היכא אותבינהו כל לא ידענא פשיעותא הוי וכיון שכן חייב אצל הקדש כדין כל פשיעה דהוי כמזיק ותו חייב לשלם עבור שלא ידע היכן הניחו ולא מכרו קודם הפסח ואם יהי' החמץ ברשותו אומר הרי שלך לפניך ואם יגנב או יאבד תוך הפסח חייב לשלם דלא מצי לומר דבמה דהוי ברשותו הוי כאלו החזרתי להקדש וכבר נפטר אני מתשלומים דהא רב יהודא מרא דשמעתא ואיהו סבר בפסלתו מלכות שלא מצי אמר הרי שלך לפניך וחמץ תוך הפסח הוי כפסלתו מלכות שאין צורתו דומה לכל צורות הלחם שכולם מצה. ורק אם יתקיים עד לאחר הפסח אז יוכל לפטור עצמו מתשלומין ולא מצית למימר שבשעה חמישית הרי אמר הש"ל זה אינו שאבוד הי' ממנו באותה שעה שגם הוא לא ידע קודם הפסח היכא אותבינהו וא"כ לא הוי כאלו אהדר לרשות הקדש כיון שלא הי' תחת ידו והשגחתו דאיהו גזבר דהקדש וא"כ הוו חמץ שקבל עליו אחריות וכדפרישית וכבר העלו גדולי האחרונים ובראשם השאגת אריה דבחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות לא מצי מבטל דלאו ממונא דיליה ומאי יבטל והאריך בדברי נועם א"כ החמץ של הקדש דהוי חמץ שיש עליו אחריות הוי חמץ שלא ביטל והוי חמץ שעובר עליו בב"י וב"י הוא מותר גם לשורפו ביו"ט דהוי צורך היום קצת מה שצריך לבערו מפני שעובר עליו בב"י ולא מצי רב יהודה לסיים ואם של הקדש הוא אינו צריך ורבא לטעמיה דפסק לקמן כר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה בשל הקדש דלא קנסוהו חכמים שאינו עובר עליהן בב"י ותו לא פשע במה שלא מכרן קודם הפסח דאחר הפסח ג"כ הוי ממון ולא אפסיד להקדש מידי שפיר מסיים ואם של הקדש הוא א"צ וזה כפי שיטת הקדמונים החולקים על רבינו וסברי דבחמץ שלא ביטלו שורפו ביו"ט ודו"ק. והנה אף כי ביארנו דהגזבר חייב על שפשע שלא מכרו קודם הפסח מ"מ אין מזה סעד לדינו של המג"א דתמן הלא הבעלים הי' לו למוכרו ומי יחוש יותר ממנו ואימת אמרו שו"ח שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם דהוי פשיעה דוקא היכא שאין הבעלים תמן. אבל הכא הא הבעלים יכול למכור אף שהוא ברשות הנפקד וכמו שפסקו רבוותא אולם בגזבר הדין נכון. ולשיטת רבינו אפשר ג"כ דאם עובר בבל יראה מחמת דהוי חמץ שקבל עליו אחריות וכיון דעבר עליו בב"י תו הואיל דטרוד לבערו חיישינן דלמא אתי למיכל מיני' וצריך לכפות עליו כלי דלא בדיל מיני' הואיל ובמחשבתו לבערו תיכף בכלות היום וזה יתכן ודו"ק.
ט׳
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה וכו'. במשנה לשחוט פסחו ולמול בנו. ונראה דאם הוא אחר שש שעות דלא מצי לבטל יחזור ויבער וכמו בפסח דודאי חוזר ומבער דלא תשחט על חמץ ד"ז כתיב וקיי"ל כר' יוחנן דאעפ"י שאין עמו בעזרה וליכא למימר דליתי עשה דפסח ולידחי ל"ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי דכיון על גוף העשה כתיב הל"ת לא שייך לומר שתדחה ואין סברא לומר דכוונת הקרא כשאפשר לבער החמץ וכן כתב בצל"ח וראיה לזה מהא דשקיל וטרי פרק ר"א דמילה דליתי עשה דעבודה ולידחי ל"ת דצרעת ומשני משום דגברא לא חזי ופריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מא"ל פירוש יקוץ בהרתו ומשני משום דבעי בעידנא וניחזי דנגעים טהורים מומים שכשירים בבהמה ופסולים באדם ופסולייהו משום דלא שוה בזרעו של אהרן ואינם מחללים עבודה ול"ת איכא בהו כמו שפסק רבינו פ"ג מהלכות ביאת מקדש וא"כ באופן שתבטל עבודה אם לא יעבוד הכהן בעל נגעים טהורים ליתי עשה דעבודה ולידחי ל"ת דאינו שוה בזרעו של אהרן שלא יעבוד ורב אשי סבר דגם במקדש דחי עשה לל"ת וע"כ משום דהל"ת היא על העשה גופי' לא שייך שתדחה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי גאון ודו"ק.
י״א
כיצד ביעור חמץ שורפו וכו'. הנה התוספות בדף י"ב ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו כתבו ועוד דמנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעון שריפה וכמו כן חמץ. וברור דלרש"י דילפינן מנותר מה נותר כשמצוה לבער אותו מן העולם מצותו בשריפה, ואימת מצותו הלא לאחר שנעשה נותר דקודם זה הוא קודש ואסור לאבדו כן בחמץ כשהמצוה לשורפו, שזהו קודם שהגיע זמן איסורו דאילו לאחר שהגיע זמן איסורו הרי עובר בבל יראה. אולם רבנן בתוספות לטעמייהו דאמרו לעיל דף ד' דאם פירוש אך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט והבערה היא לא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו וא"כ כשילפינן דביום הראשון תשביתו הוא משש שעות ואילך אימת מצות הבערתו לאחר איסורו וא"כ הלא כשילפינן מנותר נילף דבשבע בשריפה. אולם רש"י לטעמיה הלא מצות שריפתו קודם זמן איסורו דאילו בתוך זמן איסורו הרי שהה שעה אחת וביחוד לפי שיטת רש"י בכ"מ דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה ועיין שו"ת הר"ן סימן נ"א בזה ודו"ק. והראב"ד לא ראה דברי רש"י רק העתקה במאור וסבור דעל שעה חמישית קאי לכן השיבו. והנה המקור חיים סימן תמ"ד כתב דבתרומה דעיקר מצותה בשריפה א"כ כששורף תרומה משום חמץ ג"כ דינו בשריפה כמו בקודש דכל פסולייהו בשריפה. וזה טעם ראב"צ דמחלק בין תרומה לחולין יעו"ש. ונעלם ממנו ברייתא ערוכה בפרק כל שעה דף ל"ב בתרומת חמץ אף בזו יש לו היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו כו' והתוספות בביצה דף כ"ז ד"ה ועל החלה שנטמאת הביאו ברייתא זו לחלק בין תרומת חמץ לתרומה טמאה [ודלא כרש"י שם ובגיטין נ"ג דטמאה מאכיל לבהמת כהן] וכן הרמב"ן בשבת וכמה קדמאי ובקדשים גופייהו דמשום חמץ אין לשורפם למ"ד השבתתו בכל דבר יעוין ירושלמי פרק כ"ש סוף הלכה א' בחלות תודה שנעשו נותר וכגירסא שגרס הק"ע עיי"ש, וטעמא דכיון דאין הפסול משום הקדושה רק משום חמץ ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ה׳
מי ששכח או הזיד ולא בדק יבדוק וכו' עבר הרגל יבדוק אחר הרגל כו'. הכי איתא במתני' רי"א בודקין כו' וחכ"א לא בדק כו' יבדוק אחר המועד כו' פרש"י מו' שעות ולמעלה עד שתחשך וכתב עליו הר"ב ח"ה ז"ל נר' שדקדק לפרש לפי שיטתו כו' אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה כו' וכן מוכח מפי' רש"י לקמן ואינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן שש שעות ודוק עכ"ל. מ"ש שכן מוכח מפרש"י לקמן עיין בדי"ב ע"ב גבי מאי דקאמר ר"י אימתי בשעת ביעורו כו' ובמ"ש התוס' שם ד"ה אימתי דמבואר מדברי רש"י דמ"ע דתשביתו היינו מז' ואילך והשבתתו בכל דבר ועיין לעיל ד"ד ע"ב בתוס' ד"ה מדאורייתא ובמ"ש שם הרב ח"ה ושמעתי מקשים דלפי שי' רש"י דמשש שעות אינו עובר בב"י מה יענה לההיא דאמ' ר"א בפ"ק ד"ו ע"א ומייתי לה הש"ס בפרק המניח דכ"ט שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה ופי' רש"י בפרק המניח דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב עליו בלאו דב"י וב"י יע"ש הרי בהדייא דמשש ולמעלה עובר בב"י וב"י היפך מ"ש הר"ב ח"ה בדעת רש"י. ולע"ד לא קשייא דאיכא למימר דמאי דמשמע ליה לרש"י ז"ל שאינו עובר היינו כשדעתו לבערו דקרא אך ביום הא' דהיינו מחצות ואילך תשביתו שאור כלומר תבערו אותו בכל דבר וכל שעוסק בו לקיים מצות תשביתו אינו עובר עליו ודאי אמנם אם מצאו בתוך ביתו ואינו חושש עליו לבטלו ולבערו ודאי דעובר עליו והיינו דקאמר התם ר"א דחמץ משש שעות ולמעלה דאינו ברשותו של אדם שהרי אסור בהנאה כמ"ש רש"י בפ' המניח עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליו כשאינו מבערו ואינו מקיים מצות תשביתו ועיין להתוס' לקמן דכ"ט ע"ב ד"ה רב אשי שכתבו בשם ר"י דאף המשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו יע"ש ודוק.
י״א
שורש דיני ביעור חמץ כיצד ביעור חמץ שורפו כו'. הנה בגמרא אמרו דר"ע ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאמר רבא התם ש"מ מדר"ע תלת כו' ומה שיש לעמוד בזה ובדברי רש"י ז"ל בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו' עיין במה שכתבתי בחידושינו הלכות יו"ט שורש מתוך יעש"ב. עוד כתב רבינו חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' הנה רבינו והרי"ף והרא"ש לא הביאו מאי דאתמר שם בגמרא ד"ח תנא אין מחייבין אותו לבדוק כו' הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו כו' ושמא תאבד לו מחט ואתי לעייוני אבתרא ע"כ ולא הביאו אלא ההיא דרשב"ג דכל שהכלב יכול לחפש אחריו צריך בדיקה ונראה לע"ד דטעמא דידהו ז"ל שלא הביאו אוקמתא דרב אשי משום דמשמע להו דשינוייא דרב אשי שינוייא דחיקא הוא דילמא תאבד לו מחט ודילמא אתי לעייוני בתר בדיקה ומשו"ה הוא דהדר רנב"י לאוקמא לברייתא כפלימו וכי אקשי' עליו דרנב"י מהא דאמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא משני להאי שינוייא וקאמר דטעמא משום היכא דשכיח היזקא שאני ור"א דלא משני לעיל הא שינוייא כדמשני רנב"י יתכן משום דמשמע ליה דעקרב לא מיקרי שכיח היזקא ועיין להב"ח סימן תל"ג בס"ח כנ"ל ומורי הר"ב שער המלך אמר דאפשר דהרי"ף והרא"ש ורבינו סברי דרשב"ג ורבנן פליגי בהכי אי חיישינן לסכנת עקרב אי לא והיינו דבשמעתין משני סתמא הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ולא אמ' ומני רשב"ג היא דאמר כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה. דהא לרבנן לא שמעינן להו דאמרי הכי אלא משום דרשב"ג קאמר סתמא כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה ולא חייש לסכנת עקרב משו"ה לא אמר מני היא רשב"ג וכיון שהם ז"ל פסקו כרשב"ג כדקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו לא הביאו להך ברייתא אלו דבריו נר"ו. אלא שק' לזה מ"ש רבינו בפי' המשנה שרשב"ג לא בא לחלוק אלא לבאר ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ג׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 25,771 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות חמץ ומצה פרק ג׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ז׳
ביום י"ד קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ דכתיב ביום הראשון תשביתו והיינו קודם זמן איסורו שהוא קודם שש שעות אבל מתחלת שעה שביעית ולמעלה אין יכול לבטלו מן התורה שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה כמו שכתבנו למעלה. ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה אם לא בערו מרשותו כשלא בטלו שהרי לא ביער ולא ביטל. ואע"פ שעבר עליו חייב לבערו בכל עת שימצאנו שלא יהא עובר והולך כל שבעה. וכן אם היה לו עיסה תוך הפסח והחמיצה אין הביטול מועיל לו כלום שהרי עבר על לא יראה וגו' וחייב לבערו מיד.
י״א
כיצד ביעור חמץ כשהגיע זמן איסורו שאינו יכול לבטלו שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים דלאו דוקא שריפה כנותר דלא דמי ליה כדאיתא בגמרא ואם שרפו קודם שעה שביעית הרי זה מותר מן התורה ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח דעץ בעלמא היא קודם שיחול זמן איסור החמץ ולא נאסר בהנאה אלא מה שהיה חמץ מתחלת זמן האיסור אבל שרפו משעה שביעית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה לא יסיק בו תנור וכירים. ואם אפה בו את הפת אסור בהנאה שהרי יש שבח עצים בפת והוא נהנה מן החמץ וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה כדאמרן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ח׳
ואם של הקדש הוא א"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו. (א"ה אתיא כמ"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ"ט.) ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה מ"ש ע"ד המרדכי יע"ש):
י״א
כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' עד ואחר כך זורקו לים. משנה בפ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ובגמרא (דף כ"ח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דלמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור א"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע"ז דלא ממיס בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף וכו'. והנה אליבא דרבה הדבר פשוט שאין הדבר תלוי אלא בהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות שאם הוא לים המלח פשיטא דלא בעי החמץ פירור דלא יהא החמץ חמור מע"ז וכי היכי דבע"ז לא בעי שחיקה בים המלח ה"נ בחמץ לא בעי פירור בים המלח. ובע"ז נמי מהני שחיקה בשאר נהרות כי היכי דמהני פירור גבי חמץ בשאר נהרות. דהא ברייתא דקתני שחיקה בע"ז אוקמה רבה בשאר נהרות אך בסברת ר"י דמחלק בין דבר דממיס לדבר דלא ממיס יש להסתפק במאי מיירי דאפשר דרב יוסף לא בעי שחיקה בע"ז אלא בשאר נהרות משום דלא ממיס אבל בים המלח מודה ר"י דלא בעי שחיקה אף דלא ממיס. ולפי זה לא פליג ר"י ארבה אלא בחמץ דמימס דלרבה בשאר נהרות בעי פירור ולר"י אף בשאר נהרות לא בעי פירור משום דממיס אך בע"ז לא פליג עליה כלל ולכ"ע בים המלח לא בעי שחיקה אף דלא ממיס ובשאר נהרות לכ"ע בעי שחיקה. ואפשר עוד לצדד ולומר דר"י ס"ל דאף בים המלח בעי שחיקה משום דלא ממיס אבל בחמץ דממיס לא בעי פירור בים המלח אבל בשאר נהרות בעי פירור אף דממיס. ולפי זה לא פליג ר"י ארבה כי אם בע"ז ובים המלח דלרבה לא בעי שחיקה אך בע"ז בשאר נהרות אין מחלוקת ביניהם דאף רבה מודה דבעי שחיקה ובחמץ נמי אין מחלוקת ביניהם כלל דאי בים המלח לכ"ע לא בעי פירור ואי בשאר נהרות לכ"ע בעי פירור. ואפשר עוד לצדד לומר דרב יוסף ס"ל דהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות אינו מעלה ומוריד כלל ואין הדבר תלוי אלא בממיס ולא ממיס דאי ממיס כגון חמץ אף בשאר נהרות לא בעי פירור ואי לא ממיס כגון ע"ז אף בים המלח בעי שחיקה. ולפי זה פליג ר"י עליה דרבה בתרתי בע"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולרב יוסף בעי שחיקה ובחמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור: הכלל העולה דארבע חלוקות הם. האחת הוא חמץ בים המלח. והשנית חמץ בשאר נהרות. והשלישית ע"ז בשאר נהרות. והרביעית ע"ז בים המלח. והנה החלוקה הראשונה דהיינו חמץ בים המלח אליבא דכ"ע לא בעי פירור ואין בזה מחלוקת כלל. וכן בע"ז בשאר נהרות דהיינו החלוקה השלישית אליבא דכולי עלמא בעי שחיקה ואין בזה מחלוקת כלל. אך בחלוקה השנית דהיינו חמץ בשאר נהרות והחלוקה הרביעית דהיינו ע"ז בים המלח בהא פליגי רבה ורב יוסף. ולפי הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות נמצא דגם בחלוקה הרביעית דהיינו ע"ז בים המלח לא נחלקו דכ"ע לא בעי שחיקה ואין בין רבה ור"י אלא החלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור. ולפי הצד השני שכתבנו לעיל דר"י לא מיירי אלא בים המלח נמצא דהחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות לא נחלקו בה ולכ"ע בעי פירור ואין בין רבה לרב יוסף אלא החלוקה הרביעית דהיינו ע"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר"י בעי שחיקה. ולפי הצד השלישי שכתבנו לעיל דרבה מיירי בין בים המלח ובין בשאר נהרות נחלקו רבה ור"י בחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות ובחלוקה הרביעית דהיינו ע"ז בים המלח דלרבה חמץ בשאר נהרות בעי פירור ולר"י לא בעי פירור וע"ז בים המלח לרבה לא בעי שחיקה ולר"י בעי שחיקה: וראיתי להתוס' ז"ל שכתבו וז"ל ע"ז דלא ממיס בעיא שחיקה לכאורה משמע דלר"י בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע"ז אלא בחמץ א"כ מאי קאמר תניא כותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ע"כ. והנה התוספות שללו הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות ולא פליג ארבה כי אם בחמץ בשאר נהרות מכח ג' הכרחיות. האחד דמסתמא כי קאמר ר"י ע"ז דלא ממיס בעי שחיקה היינו במאי דקאמר רבה דלא בעי שחיקה אתא איהו למימר דכיון דלא ממיס בעי שחיקה וא"כ ע"כ דמיירי בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר"י בעי שחיקה. וההכרח השני הוא דאם איתא דלא פליג בע"ז מאי קאמר תניא כותיה דר"י ומייתי ברייתא דע"ז והלא בע"ז לא נחלקו. ותו דקאמר שחיקה קשיא לרבה ואי בע"ז לא נחלקו היכי קשיא לרבה טפי מרב יוסף והא לר"י נמי צריך לאוקומי לברייתא בשאר נהרות דוקא. אלא ודאי דלר"י בעי שחיקה אפילו בים המלח ומשום הכי קאמר תניא כותיה דר"י דתני סתמא דבעי שחיקה בע"ז וסתמא דע"ז הוא לים המלח ואפילו הכי קתני דבעי שחיקה והוי תיובתא לרבה והוצרך לדחוק לאוקומה בשאר נהרות. עוד כתבו התוספות ולפי זה לר"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקא מצריך להוליך לים המלח ע"כ. וכונתם היא דאי ר"י מיירי בים המלח ואפילו הכי בעי שחיקה ע"כ ס"ל דבשאר נהרות לא מהני שחיקה דאי אמרת דבשאר נהרות מהני שחיקה א"כ לאיזה תכלית הוזכר בע"ז הולכה לים המלח בשלמא לרבה ניחא דהולכה לים המלח מהני דלא נבעי שחיקה אך לרב יוסף דגם בים המלח בעי שחיקה אם איתא דגם בשאר נהרות מהני שחיקה אמאי מצרכינן להוליך לים המלח אלא ודאי דלר"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה. (א"ה ועיין לעיל בפ"ח מה' עכו"ם דין ו'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
יצחק ירנן · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ו׳
כשבודק וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ"ש הרא"ש שם ומ"ש בברכות דף ל"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס"ק י"ד ד"ה וסמכינן יעו"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד"ה והלכתא וז"ל ואע"פ דמוציא כו"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו"ע. ולזה יפה השיב אחי יפת החה"ש שלמה בן עזרא נר"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ"ש בפסחים לחד תירוצא דמ"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ"ש מוציא ועפ"ז נסתלקה ג"כ קושית הרא"ש דקשה דידיה אדידיה דמ"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ"ש הוא בפי' ברם בברכות שר"ל דוקא המוציא צ"ל מטעמא דירושלמי. והמרדכי ז"ל כתב וז"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר"י הטעם משום מ"ש בירוש' עכ"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ"ל ותמה אחי החכם הנז"ל נר"ו דא"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי. ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ"ש התוס' ד"ה בלבער יעו"ש אלא דאפ"ה הקשה המרדכי דמ"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק"ל. ובענין ברכת שהחיינו עיין מ"ש הטור באו"ח סי' תל"ב משם בעל העיטור ואביו הרא"ש ז"ל ומ"ש עליו הרשב"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ג׳
חל י"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט הראשון ומבערו. והנה הט"ז באו"ח סי' תמ"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע"פ שהוא יו"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די"ל דמ"ש רבינו דמבערו במוצאי יו"ט הראשון לאפוקי יו"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע"כ. ואני אומר דהדין עם הט"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע"פ שהוא יו"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע"פ שהוא יו"ט וא"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר"ח שאוסר לבער ביו"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה: ויש לי להביא ראיה מדקיי"ל דיו"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ"ש רבינו בסוף פ"י מהלכות אבל. וכן משמע באו"ח ריש סי' תקמ"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו"ט שני. וכן פסק הש"ך ביו"ד סי' רס"ו. וא"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו"ט שני דרבנן: ומ"ש הפר"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר"מ שהובא בכס"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו"ט ראשון. ומיהו הפר"ח י"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא"ם בהלכות שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא"ם ממ"ש תוס' בפ"ק דחולין (דף י"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י"ל לפי מ"ש הפר"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר"מ עוקר הוא לעולם]. ועוד נראה דאף לפי דעת הפר"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ"ש הכס"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו"ט ראשון. מ"מ ביו"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש"ך ביו"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו"ט שני מהאי טעמא. ומ"ש הכס"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:
ד׳
היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה: ונראה ליישב דעת רבינו דס"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא"כ לפי מ"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי"ג. אבל בי"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ג׳
ו׳
בלח"מ: ולא מצאתי שכ"כ לא בהל' ברכות פי"א כו'. עי' שם סוף הל' י"ב:
ח׳
בכ"מ סד"ה ואם כו'. ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו כו' וזה אנוס הוא ע"כ. ק"ל מפ' א"ע (מ"ח) גבי הא דא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא בב"י גבי הפרשת חלה בטומאה ביו"ט דאוסר ר"י לאפותה קודם שתחמיץ, ולפ"ד הכ"מ הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ואמאי עובר. ונראה דגם הכ"מ עצמו לא ס"ל שאינו עובר בב"י משום שהוא אנוס בתקנתא דרבנן רק דוקא התם גבי מוקצה דמאי ה"ל למיעבד הרי בדק בתחילה כל הבית ולא מצאו, אבל בהך שנסתפק הפר"ח באו"ח סי' תל"ד אי מועיל ביטול בשעה ו' לפטור מבל יראה כיון דמה"ת עדיין הוא ברשותו לבטל רק מדרבנן אינו ברשותו אי לוקה מה"ת בהא ודאי פשיטא ליה דעובר על ב"י שהרי פשע שהיה יכול לבטל קודם שעה ו', וכה"ג כתבו הת"י בשבת (ד'). ועוד נראה דהתם לא היה תקנת חכמים ביחוד על מצות ביעור רק שגזרו על איסור מוקצה בעלמא והוא מתבטל ממילא עי"כ ממצות ביעור לכך חשוב אנוס משא"כ בספיקו של הפר"ח גבי ביטול לאחר שש שגזרו חכמים ביחוד ע"ז שלא יבטל והוא עבר על גזירתם וביטל לא חשוב אנוס. ומיהו בריש כתובות חשוב אנוס מחמת תקנת חכמים שגזרו שלא ישא ומחמתם אינו נושא קודם יום ד'. וכ"מ מדברי רבינו כאן הלכה ז' שפסק מתחלת שעה ו' ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה לפיכך אם לא ביטל קודם שש כו' ה"ז עובר על ב"י כו' ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, הרי משמע מדבריו דכיון דמדרבנן אינו ברשותו לבטל עובר אע"פ שביער אח"כ. וכה"ג כתבו התוס' ריש סוכה (ג') גבי הנך דגזרו רבנן שאינו יוצא יד"ח סוכה או ק"ש מה"ת לא יצא יד"ח, וכ"כ הפמ"ג באו"ח סימן תרכ"ט, ואע"ג דהר"ן לא ס"ל כהתוס' מ"מ רבינו כהתוס' ס"ל. והא דפסק רבינו בפ"ד מה' סוכה דהעושה סוכתו בראש האילן או ע"ג גמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט, ובגמ' שם (כ"ג) מפרש דאע"ג דבעינן סוכה הראויה לז' הא נמי מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה ולא אמר דכיון דמדרבנן אינה ראויה לז' לא יצא מה"ת דהתם נמי חשוב כאנוס בתקנתא דרבנן שגזרו בעלמא שלא לעלות ע"ג אילן ובהמה ביו"ט ומחמת גזירה שגזרו בעלמא אינה ראויה לז' ואין זה חשוב להפקיע מצוה מה"ת משא"כ היכא שגזרו ביחוד על איזה מצוה וכמ"ש, ובפרט לדעת רבינו ריש הל' ממרים דכל גזירה דרבנן איכא לאו דלא תסור וע"כ שפיר איכא למימר דמה"ת לא יצא. וכן מ"ש המ"א שם ס"ק כ"ב דבכל דבר שאסור לסכך בו משום גזירה מסככין בו בשעת הדחק כשאין לו במה לסכך, אפשר דל"ק לדברי התוס' הנזכר דהתם בעבר במזיד אגזירה דרבנן והיה יכול לקיים המצוה כתקנה שלא לעבור על גזירתם מש"ה אמרינן שלא יצא י"ח נמי מדאורייתא דכל מילי דרבנן סמכוה על לא תסור, וה"נ כשהיה יכול לבטל קודם שש ולא ביטל מדאורייתא עובר משא"כ בשעת הדחק כשאי אפשר לו לקיים המצוה בכה"ג לא העמידו דבריהם שם: ועוד י"ל ע"פ מ"ש בהל' מכירה לדעת רבינו בהל' מעילה והתוס' בפסחים (כ"ט) דהיכא דלפי תקנת חכמים נתבטלה המעשה לגמרי לכולי עלמא ממעטינן ליה מקרא וה"נ גבי ביטול חמץ בשעה ו' דלפי התקנה שאסרו בהנאה ואינו ברשותו הרי כאילו לא בטלו כלל ולא אמר כלום ולא עשה שום מעשה כלל לכך אמרינן דמה"ת עובר בב"י, וכן הכריע הפר"ח דאזלינן בתר דרבנן ומדאורייתא לקי משום ב"י, והביא ראיה מדאמר רב גידל המקדש משעה ו' ולמעלה א"ח לקידושיו אלמא דאתי איסור חמץ דרבנן ומפקיע קדושי דאורייתא. ומה שדחה בספר חמד משה דשאני קידושין דהמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לא מצינו מלקות אם אין בו חיוב מה"ת, באמת מצינו אפילו חיוב כרת ע"י תקנתא דרבנן בגיטין (נ"ה) אוקמוה רבנן ברשותיה דגנב כי היכי דליחייב עליה כרת כשהקדישה ושחטה בחוץ. וה"נ י"ל גבי חמץ דאפקוה רבנן מרשותו שלא יוכל לבטל בשעה ו' כי היכי דליחייב עליה. ומיהו מפרש"י (מ"ז:) יש לדקדק דמשום תקנת חכמים לא לקי שפירש גבי חורש ביום טוב דלא לקי למ"ד הואיל וראוי לכסוי דם צפור ואפילו באבנים שצריכין כתישה ראויות לכותשן כלאחר יד וז"ל דשבות בעלמא הוא ע"י שנוי דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות, משמע דאף דאסור מדרבנן לא לקי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ג׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל