ג׳
כותי שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'. דעת רבי' ז"ל כדעת ר"י שהביא הרא"ש בפ"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא"ה אע"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא"ש ובה"ג שם דאפילו ש"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש"י לפי מה שפי' הר"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש"ח לא הוי ואע"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס"ל לרש"י ז"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ"כ ה"ה ז"ל שם שכן נר' דעת רש"י ז"ל שם ע"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת"מ סק"א יע"ש: אך ק"ל לדעת רש"י ז"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ"ש דל"א ע"ב הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש והשתא לדעת רש"י ע"כ צ"ל דת"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת"ל דמיחייב משום דהוי ש"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר"מ ק"ו הוא הא ב"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ב משם מוהר"מ יע"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול"ל דת"ק ס' הנ"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב"י וכן מוכח בהדיא ממ"ש ה"ה ז"ל בדין ה' וז"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א"כ לא הו"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג"כ מדברי התוס' ד"פ שה"ד דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי"ל כוותיה כו' ע"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי"ט ולח"מ שכתב כן בפי' הלח"מ וז"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ"ד יע"ש וליישב דעת רש"י ז"ל היה נראה לומר דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' כ"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב"י לדעת רש"י ז"ל מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר"י אומר אסור אר"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס"ל ז"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ"ד למפרע הוא גובה הו"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר"ב חד"ה ז"ל אלא משמע דס"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י ס"ל לרש"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ"ש התוס' שם לאביי ות"ק ס"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח"כ ליד ישראל ור"מ ס"ל דק"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח"כ ליד גוי דאסור בהנאה: ובהכי נ"ל ליישב מ"ש רש"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י וכתב הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע"ג דכשבא הזמן ופרעו אח"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב"ז דהנותן לגוי מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב"י ואע"פ שנתקיים התנאי אח"כ יע"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש"י סתרי אמ"ש בפי' המשנה וז"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח"כ עובר וכן הקשה עליו הר"ב מח"א המ"א דכ"ב יע"ש: ולדעתי ק"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל חמצו של ישר' והתוס' ז"ל שם בד"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע"ש והשתא לפי דברי רש"י אע"פ שפדאו נכרי לבסוף מ"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב"ח לאביי הו"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל לרש"י דאע"ג דלעבור בב"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה: שוב ראיתי שמ"ש ליישב דעת רש"י אינו מעלה ארוכה למ"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב"י קאמר ע"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל"כ הו"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ"ש רש"י לעיל מזה וז"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב"י קאי התם: גם מ"ש לישב דברי הפר"ח ז"ל נראה דליתא דא"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח"כ כמ"ש התוס' מ"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב"י ומ"ש רש"י ז"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק: שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת"ק ור"מ בדר"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע"ש וא"כ אפשר שדעת רש"י כדעת הרמב"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ"ל ומ"מ לפי דעת התוס' בד"ה שקונה ובפ' שה"ד ד"ה הנז' דס"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל שם נר' ודאי דס"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב"ז ואף לדעת התוס' ז"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע"כ ס"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל"כ הכי הו"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק: ולעיקר קושיין דאקשינן לדעת רש"י ז"ל נראה לומר שדעת רש"י ז"ל דסוגיא דפרק כ"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ"כ הר"ז ז"ל דהשתא לר"מ דס"ל יש' מגוי ל"ק משכון אעג"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר"ז ז"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג"א סימן הנזכר סק"א שכתב וז"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סימן ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל בעליו כש"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ"ע שרי עכ"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש ודברי הרז"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז"ל ושלא כדעת הר"ב פר"ח ז"ל ג"כ שכתב דזהו לדעת הרמב"ן אבל לפי שיטת ר"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א"צ לבער שהרי לדעת הרז"ה ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני ואפי"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז"ה ז"ל משמע דאפי' יחדו לו אח"כ מהני מדכתב א"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע"ג דקביל עליה אחריות וצ"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ"ל ולפ"ז מ"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה"ט משום דס"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז"ה ז"ל ואפי' למה שפסק מרן בח"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ"ש הש"ך ז"ל דה"ט משום דקי"ל דשומר אבידה ש"ש הוי משום פרוטה דר"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ"ש התוס' בפ' ש"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק: תו ק"ל קצת לדעת רש"י דאם כן ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל דנפ"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ"כ הרא"ם ז"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש"י ז"ל בפירוש החומש דנפ"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק"ל מהא דגרסי' בפ' כ"ש דכ"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר"י הגלילי נפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך ברייתא ודוק: ולשיטת ר"ת ז"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר"ח ז"ל דא"כ כי ק"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז"ל דלא ק"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ"ד: ולע"ד נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא"ש ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ"ש הטור ז"ל סימן ת"מ וא"כ לפי דעתו ז"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל"ל מקרא דלא יראה לך תפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ"ש עוד הפר"ח שלפי דעת רבינו דס"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא"ש ז"ל יוכיח דס"ל כדעת רבי' ואפי"ה הסכים לדעת ר"ת ז"ל דיחד לו בית מהני ומ"מ דעת רבי' ע"כ כדעת רש"י ז"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה"ה ז"ל ודוק: כתב הב"ח דלד"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע"ש והפר"ח חלק עליו יע"ש ולע"ד נראה עיקר כדעת הב"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל"ק להו דיעשו מחיצת י"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה"ה מחיצת י"ט דכיון דעושה מחיצת י"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל משמע שדעתו ז"ל דאפילו לדעת ר"ת ז"ל בעי' מחיצת י"ט אפי' לא קבל אחריות א"כ ע"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ"ל: אפריון שלמה מה שהקשה דהפר"ח הבין מדברי רש"י שאף אם פדה אח"כ הנכרי מ"מ עובר בפסח על ב"י מספק וכו' ודברי רש"י סותרין זה את זה עיי"ש. ונלפענ"ד ליישב דהי' משמע לרש"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב"י כלל דממ"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב"י וע"כ שלא ביטל לכך מפרש רש"י שפיר דעובר בב"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ"ל נכון: שם בטעם המלך מה שתמה על הרא"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא"ש האור חדש בשם הפמ"א במה שתמה הרא"ש על הרמב"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה"פ ותמה הפמ"א מנ"ל להרא"ש זה דלמא מיירי לאביי ג"כ בהגיע זמן ק"פ ונ"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ"ז הקשה קו' הפ"י במה דקאמר לאביי א"ש הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה"פ ולפ"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע"כ אינו עובר עליו ולפ"ז דוקא בהגיע זמן אחה"פ אבל בהגיע זמן ק"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ"ש הח"י דבסתם חייב בפשיעה והרא"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב"י ע"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע"כ מיירי שהגיע הזמן אחה"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא"ש לאביי ושפיר הקשה הרא"ש על הרמב"ם אך כ"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק"פ בין אחה"פ ע"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק"פ ומ"ש הרא"ש אח"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ"ש הרא"ש אח"כ דאחה"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה"פ אבל מ"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק"פ וע"כ צריך הרהינו אצלו כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ועיין בלח"מ ובהה"מ וסברא הנ"ל ראיתי שכתב גם הטעה"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו: טעם המלך ג) ז"ל הרא"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע"כ כונת הרא"ש דמשמע מהש"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר"ב ח"ה שעמד בזה על דברי רש"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש"י מברייתא דפת פורני עיי"ש במהרש"א ברש"י ד"ה ל"ק מתניתין כו' ודברי הרא"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע"כ א"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ"מ מתוס' בסוגיין ד"ה שקונה המשכון ע"ש וא"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ"מ ל"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא: ומן האמור מוכח כדעת מג"א סי' ת"מ סעיף קטן א' שכ' וז"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קיי"ל בהא כר"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס"ק ו' חולק על המג"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא"ש דמה נימא דהרא"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ"ש וע"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ"פ מדברי הרא"ש מוכח איפכא דהא הרא"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא: ולא תימא מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא"ש ובה"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא"כ י"ל דהכי כונת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו"מ סימן ע"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה"פ בדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא"ש ובה"ג והרא"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע"ז קאמר הרא"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז"ל וישראל שהלוה את נכרי ע"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב"י וב"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת"מ ס"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא"ש כדעה זו: ואולם אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' הקשה וז"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל וי"ל דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ"ש סי' ת"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ"ש לעיל עכ"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ"פ באונס וע"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב"ם היה ק"ל קושית המג"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג"א ליתא להר"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא"ש מעל הר"מ דהקשה עליו מהו"א של הש"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב"ם נמי דכך כונת הש"ס דבהו"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג"א וע"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק: ודאתאן עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר"ן היטב א"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע"ח ר"מ אומר עובר מאי טעמא דר"מ אף שלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא"כ ה"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא"כ אמאי לד"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד"ה קונה משכון וע"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה א"כ קשיא למאי צריך הש"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל"ק משכון לימא דקני משכון לר"מ ואפ"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק: והרב חידושי הלכות בתוס' ד"ה קונה משכון וז"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש"ה כונת המהרש"א בקושייתו מאי פריך הש"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע"ז משני הרב חדושי הלכות דא"כ ליתנא כולא בפקדון צ"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל"כ מאי מקשה הרב ז"ל ניהו נמי די"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ מ"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש"ס וע"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע"ז משני הרב ח"ה דזה ליתא בלא"ה דא"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש"ס: ואנחנו בעניותינו אכתי יש לפקפק די"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ"ד א'] ד"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע"כ כדעת ר"י והרא"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ"ז לתירוץ הראשון בהרב מג"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין: אמנם באמת הרי קיימא לן כשיטת הר"י והרא"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל"ק קושית המהרש"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש"א ז"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי"ל הכי וא"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר