א׳
מצות עשה מן התורה וכו'. פירקא קמא (דף ד' ה') דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ואמרו לרבות יום י"ד שעד חצות יהיה החמץ מבוער ורבא אמר לא תשחט על חמץ וכו'. כדאיתא לעיל:
רמב״ם - הלכות חמץ ומצה · פרק ב׳
ספר זמנים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות חמץ ומצה · פרק ב׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טו) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות לד כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת:
הלכה ב׳
וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל:
הלכה ג׳
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ בִּתְחִלַּת זְמַנָּה:
הלכה ד׳
אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹרִים וּבְמַחֲבוֹאוֹת אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים שָׁם וְהֵן אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפּל שָׁם:
הלכה ה׳
חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. אֲבָל חוֹר שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ בּוֹדֵק כְּלָל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ"ם כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
הלכה ו׳
חוֹרֵי הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְגַג הַיָּצִיעַ וְרֶפֶת בָּקָר וְלוּלִין וּמַתְבֵּן וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הַמּוּרְיָס וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה:
הלכה ז׳
אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי:
הלכה ח׳
וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו אַחַר בְּדִיקָה צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֵין אוֹמְרִין כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָה בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן וְאִלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ. וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק. אִם לֹא מָצָא כְּלוּם הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה:
הלכה ט׳
רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל צָרִיךְ לִבְדֹּק:
הלכה י׳
הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אוֹ מַצָּה נָטַל וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:
הלכה י״א
שְׁנֵי צְבוּרִין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וּצְבוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּפֵרַשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרַשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ:
הלכה י״ב
הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֵר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר. אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל הֶחָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס. בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק:
הלכה י״ג
נִכְנַס עַכְבָּר לְבַיִת וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו אוֹמְרִים הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס שָׁחוֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצְאתָה מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו אֵין חַיָּב לְהָבִיא חֲבָּר לְהוֹצִיאוֹ:
הלכה י״ד
כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ שֶׁפְּעָמִים יִפּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
הלכה ט״ו
כִּפַּת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לָאו אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר:
הלכה ט״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרֵבָה אֲבָל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָן. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה. חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה. חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וַחֲצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִין בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבָעֵר אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
הלכה י״ז
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ קָטָן אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִים עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִבְדִיקָה וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק:
הלכה י״ח
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק. וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקָּח טָעוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה:
הלכה י״ט
הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק:
מגיד משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ב׳
ומה היא השבתה זו וכו'. מפורש בגמרא (דף ד':) דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ובדיקת חמץ מדרבנן היא (דף ו':) ואמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל היכי מבטל דאמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטל ולהוי כעפרא דארעא. וכתוב בעיטור מסתברא דשליח נמי מבטל דשלוחו של אדם כמותו:
ג׳
וכן מדברי סופרים וכו'. ראש פרק (דף ב') אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ובגמ' (דף ד') טעמא בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה אמר אביי הילכך האי צורבא מדרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר מ"ט דלמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה ופירש רבינו בסוף יום י"ג. וכתבו בתוספות מכאן נראה שאסור לאכול בליל י"ד קודם בדיקה דילמא אתי לאימשוכי עד כאן. ונראין דבריהם דכ"ש הוא:
ד׳
אין בודקין וכו'. שם (דף ז' ח') ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה ואמרו שם האי אור חמה היכי דמי אילימא באכסדרה והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ותירצו לא צריכא לארובה דבחדר ושאלו דהיכא אי להדי ארובה היינו אכסדרה ותירצו אלא לצדדין ואמרו בירושלמי וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק בלילה ע"כ. אי נמי ברוצה לבדוק מבע"י: ואמצע החצר וכו'. שם (דף ח') אמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם ופירש רבינו אמצע חצר וכן פירשו ז"ל:
ה׳
חור שבאמצע הבית וכו'. ברייתא שם חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ועוד שם ברייתא אחרת חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עצמו אינו צריך בדיקה מפני הסכנה ופירשו בגמרא סכנה שמא יאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי. ורבינו לא הזכיר חור שבין יהודי לארמאי ונ"ל שהוא סובר שאין הלכה כפלימו דלא חיישינן להכי וכיון שכתב דין חור שבין אדם לחבירו שבודק כל אחד עד מקום שידו מגעת ממילא משמע שכשהוא בין יהודי לארמאי שהיהודי בודק עד מקום שידו מגעת וזהו שסתם רבינו:
ו׳
חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וכו' ואוצרות יין ואוצרות שמן וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו המדוקדקים להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהן איין בלחוד קאי דאוצרות שמן אפילו מסתפק מהן אין צריך בדיקה ויעיד על זה מה שכתב רבינו אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק וכו' ולא חזר ושנה אוצרות שמן לפי שאוצרות שמן בכל גוונא אין צריכין בדיקה לפי שיש קבע לספוקו וכן מבואר בגמ' בלא מחלוקת וכן בהלכות. והר"א ז"ל מצא נוסחא שכתוב בה אוצרות יין ואוצרות שמן שאין מסתפק מהן וכתב בהשגות א"א טעה בשמן וכו'. וכבר כתבתי הנוסחא האמתית וטעות סופרים היה במקצת ספרים להקדים אוצרות יין לאוצרות שמן. ושאר הדינין שכתב רבינו מפורשין שם (דף ח') בברייתות ומימרות פסוקות שם: וכשבודקין המרתף בודקין ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה וכו'. משנה שם (דף ב') ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות ובגמ' (דף ח':) אמר רב עליונה ושלמטה ממנה ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה ותני רבי חייא כותיה דרב וכולהו תנאי כותיה דשמואל ופסק רבינו כותיה דרב משום דקיי"ל רב ושמואל הלכה כותיה דרב באיסורי:
ז׳
אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין וכו'. משנה שם (דף ט') אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום שא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף. ומפרש רבינו מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו ואינו צריך בדיקה שאם באת לחוש לכך אף אתה היה חושש כשבודק חצר זו או עיר זו באת חולדה וגררה שם חמץ מעיר אחרת או מחצר אחרת שלא היתה בדוקה באותה שעה ואין לדבר סוף שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת. ורש"י ז"ל פירש שאין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבאת לזו גררה חולדה החמץ למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק עכ"ל. ופירוש רבינו עיקר ויפה כיון: בדק ליל י"ד והניח עשר חלות וכו'. אוקימתא דרב מרי שם (דף ט':) ששנינו במשנה ומה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואמר רב מרי גזרה שמא יניח עשר וימצא תשע ובכי האי גונא חוששין לחולדה כדאיתא התם:
ח׳
וכן אם ראה עכבר וכו'. שם (י':) אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ומצא פירורין צריך בדיקה לפי שאין דרכו של עכבר לפרר תינוק נכנס וככר בפיו ומצא פירורין אין צריך בדיקה לפי שדרכו של תינוק לפרר. ויש מי שפירש דדוקא שמצא פירורין כדי כל אותו ככר הא לאו הכי אפילו בתינוק צריך בדיקה. ואין כן דעת רבינו:
י׳
הניח תשעה צבורין של מצה וכו'. שם (דף ט':) ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות דתנן תשעה חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור. ובהשגות א"א לא מיחוורא הא מלתא וכו'. ודעת רש"י ז"ל ושאר המפרשים האחרונים כדעת רבינו גם מדברי הגאונים נראה כן וכן כתוב בפירוש בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת וכתב הרא"ה ז"ל שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר:
י״א
שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה כו'. שם שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל היינו שתי קופות דתנן שתי קופות וכו' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה והקשו אימור דתלינן לקולא בתרומה בזמן הזה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ותירצו אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא דרבנן היא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ומכאן דסוגיא זו לענין בדיקה היא: וכן שני בתים בדוקים וכו'. שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורין בבת אחת טמאין ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין. כך גורסין רש"י ורבינו בדברי ר' יוסי טמאין וכן פסק רבינו פרק י"ט מהלכות אבות הטומאות ובגמרא אמר רבא בבת אחת דברי הכל טמאין בזה אחר זה דברי הכל טהורין לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חברו דר' יוסי מדמה ליה לבת אחת ור' יהודה מדמה ליה לזה אחר זה ומבואר בדברי רבינו בדין הטומאה וכאן לענין חמץ כתב סתם ולא חלק והרבה מפרשים ראיתי מחלקים ומשוין דין החמץ לדין הטומאה וכר' יוסי. ואפשר שרבינו מפרש היינו שני שבילין דתלינן בכל חד לקולא ולא דמו אותם לענין חלוק שאלתם דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבא לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ"ע: או שידע שנכנס וכו'. שם על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן היה ר"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם טמא עד שיודע לך טומאה להיכן הלכה וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה וקיי"ל כחכמים: או שבדק ומצא ככר וכו'. על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג וקיי"ל כמ"ד זה שאבד הוא שנמצא וכן פסקו ז"ל. וכתב רבינו בכל אלו אינו צריך בדיקה שאין כאן קבוע. ובהשגות א"א זה שבוש דקבוע ודאי הוא וכו' והאריך לחלק בין ביטול לבדיקה בקצת מן הדברים שהזכיר רבינו. וכל זה נמשך למה שהוא סובר דמימרא דתשעה צבורין קמייתא לענין ביטול הוא כנזכר למעלה. וכבר כתבתי שאינו כן וכונת רבינו בכאן הוא שהספיקות האלו אינן ספק קבוע כנכנס לבית ידוע לפי שהשני חלקים הראשונים בספק אי זה בית הוא מהם והשנים האחרונים כבר בדק ואין כאן ספק קבוע ולזה לא החמירו בספיקות אלו ודברים ברורים הם:
י״ב
הניח חמץ בזוית זו וכו'. שם (דף י':) הניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתנן קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת ושכח ופסק רבינו כרבנן וכן כתב פרק י"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב ויש פוסקין כרשב"ג להקל: או שהניח תשע חלות וכו'. (דף י') הניח תשע ומצא עשר פלוגתא דרבי ורבנן דתנן הניח מנה וכו' וקיי"ל כרבנן וצריך בדיקה: או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו'. כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו, ויש שבוש במקצת ספרים וכתוב בהן תשעה מצה ואחד חמץ ופירש ככר מהן וכו' וזה מבואר הטעות שבפירוש אמרו בגמ' גבי תשעה צבורין מצה ואחד חמץ פירש ואתא עכבר היינו ובנמצא הלך אחר הרוב אלא ודאי כאן ברוב חמץ הן דברי רבינו לא הוצרך לכתוב דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וזה ברור: או שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. שם (דף י') ספק על ספק לא על היינו בקעה דתנן וכו' וקיי"ל כחכמים דמטמאין וצריך בדיקה זהו דעת רבינו והגאונים וקצת מן האחרונים ויש מי שפירש דגבי חמץ אפילו רבנן מודו דאין צריך בדיקה וכן פירש"י ז"ל וזה דעת העיטור. וקשה לי לדעת רבינו שכבר נתבאר למעלה שאם ודאי נכנס בבית אחד אלא שאין ידוע באי זה בית משני בתים נכנס אין אחד מהם צריך בדיקה א"כ נראה שכל שכן בשאין ידוע אם נכנס כלל שלא יהא צריך בדיקה. ויש לי לתרץ דהתם ודאי איכא חד בית שלא נכנס שם הלכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס בו ובאחר הוא שנכנס ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם כיון דאיכא חד דודאי לא נכנס בו אבל הכא הספק בבית אחד הוא ומפני שבדיקת חמץ תחלתה על הספק דנו ספק זה לחומרא כמו שכתבתי למעלה כנ"ל:
י״ג
נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'. בעיא שם באם תמצא לומר ורבינו פוסק כאת"ל: היה הראשון שחור וכו'. שם ואם תמצא לומר: נכנס עכבר וככר בפיו. גם זה בעיא באת"ל: יצאת החולדה ועכבר וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו לקולא כדרך כל תיקו של דבריהם: נחש שנכנס לחור וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו ג"כ לקולא:
י״ד
כזית חמץ בשמי קורה וכו'. בעיא שם באם תמצא לומר: היה חמץ בבור אין מחייבין וכו'. בעיא שם ולפי גירסת ספרינו יש שם אם תמצא לומר. ונראה שרבינו לא היה גירסתו כך אלא בעיא דלא איפשיטא היא ולקולא וכן מצאתי בקצת פירושי רש"י ז"ל דלא גרסי בה את"ל. ובהשגות כתוב לפי שיטתו שכתב כאת"ל השנויים בגמרא אף זה צריך וכו' ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא וזו היא שאלתו עכ"ל. ואני אומר שאין טעות בדברי רבינו ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו שזה אע"פ שאינו עובר עליו כל שבטלו קודם זמן איסורו כמבואר פ"ג מ"מ אסור הוא להטמין בבור לכתחלה ודברי רבינו הם בככר הנופל מאליו לבור ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים א"צ לירד שם אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו ואע"פ שאינו רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאליו די בביטול וכן הדין כאן וכך פירשו המפרשים ז"ל ותימה גדול אני רואה בדברי הר"א ז"ל שהוא מפרש כשמצאו לאחר איסורו וכבר ביטל ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרות שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה הם וכמה דינין יש בגמרא בכיוצא בזה שאינו זקוק לבער אבל זקוק לבטל ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שפירש כמותו ודברי רבינו עיקר:
ט״ו
כיפת שאור שיחדה וכו'. כבר ביארתי דין זה פ"א: בצק שבסדקי עריבה וכו'. פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ה) משנה בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד צריך ביעור פחות מכן בטל במיעוטו ובגמרא בלישנא בתרא אמר שמואל לא שאנו דפחות מכן בטל במיעוטו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער וזה נכתב בהל' לבד וכדעת רבינו ויש גאונים מחלקים בין מקום לישה לשלא במקום לישה ודעת רבינו וההלכות עיקר להחמיר: היו בו שני חצאי זיתים וכו'. שם (דף מ"ה) אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער אמר עולא לא אמרו אלא בעריבה אבל בבית לא זמנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי ע"כ. ופי' בעריבה מקום העשוי לחזק או לסתום בו נקב היא שאל"כ כבר נתבאר שאפילו חצי זית לבד חייב לבער ולבית אפילו מדובק בגומות חייב לבער:
ט״ז
היה חצי זית וכו'. שם אמר עולא בעו במערבא בית ועליה מהו בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. ופוסק רבינו בכל בעיות אלו לקולא ופירש רבינו דוקא בדבוקים בכותלים או בקורות הא לאו הכי חייב לבער ודבר ברור הוא:
י״ז
המשכיר בית וכו'. פ"ק (דף ד') בעיא בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחברו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מינה דליתיה להאיך לשיוליה מאי אמר להו תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ ואפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים מאי טעמא לאו משום דחזקתו בדוק ושקלינן וטרינן בה ואסיקנא לעולם אימא לך דחזקתו בדוק והב"ע דמיחזק לן בדלא בדיק וקאמרי הני פי' נשים ועבדים וקטנים בדיקניה מהו דתימא לא נהימנינהו קמ"ל. וכתב רבינו והוא שיהיה קטן שיש בו דעת ודבר ברור הוא שלא בכל קטן אמרו:
י״ח
המשכיר בית לחבירו וכו'. ברייתא כלשונה שם, ופי' מסירת מפתח אינו קונה בשכירות דשכירות קרקע נקנה כדרך שהקרקע נקנה כמבואר פ"א מהלכות מכירה ומבואר שם שאין מסירת מפתח קונה אלא הכא בשכירות שכבר נקנה בכסף או בשטר או בחזקה ואע"פ כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר כך פירשו ז"ל ונכון הוא: המשכיר בית וכו'. שם (דף ד':) אבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי הוי מקח טעות או לא ת"ש דאמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. והרא"ה ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דפשיטא להו דודאי בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיה אבל איבעיא לן אי הוי מקח טעות דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות ופשט אביי דלא דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה ואפילו בממוניה כיון דסוף סוף אתי לאשתלומי מיניה הא לאו הכי לא אמרינן להאי טעמא ע"כ דבריהם:
י״ט
המפרש בים והיוצא בשיירא וכו'. שם (דף ז') אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער ואמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה את ביתו אוצר וכו' כדאיתא בגמרא ובהלכות. ופירש רבינו דעתו לחזור קודם הפסח וכן פי' דעתו לפנותו קודם הפסח ובודאי כ"ש אם דעתו לחזור או לפנות תוך הפסח שצריך בדיקה שאפילו דעתו לקודם הפסח אין אומרים לכשיחזור או לכשיפנה יבער אלא מעתה צריך בדיקה מהטעם שהזכיר רבינו:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
א׳
מצות עשה מן התורה וכו' ראיה לדבר מה שכתוב בתורה וכו'. וא"ת מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד למה לי קרא דלא תשחט. וי"ל דמיום הראשון לא אשמועינן אלא דהשבתת חמץ היא בי"ד אבל לא שמעינן באי זו שעה ביום. וא"ת ביום הראשון שלמדנו מפי השמועה שהוא יום י"ד למה לי הא מלא תשחט על חמץ שמעינן דהשבתת חמץ בי"ד מחצות ולמעלה י"ל דאה"נ אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי"ד וא"כ פירוש דברי רבינו כך הם. מצות עשה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון וכו' כלומר הרי שבמקום שצותה תורה על השבתתו פירשה שצריך שתהיה קודם זמן איסור אכילתו ראיה שפי' אך ביום הראשון יום י"ד לא תשחט וכו' וא"כ ע"כ יש לנו לפרש דיום ראשון הוא י"ד כי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי ומקרא דלא תשחט שמעינן דמחצות ולמעלה אסור. וא"ת למה לי למידה מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון פי' י"ד תיפוק ליה דכי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי אית לן למימר הכי כדפרישית י"ל שאילולא שלמוד מפי השמועה הוה ס"ד למימר דיום הראשון היינו לילי ט"ו כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ וכו' הוה מוקמינן ליה בשאר קרבנות ואתא לאזהורי בכל שאור לא תקטירו אבל השתא שלמדנו דביום הראשון הוא יום י"ד אית לן לאוקומי קרא דלא תשחט על חמץ כפשוטו דהיינו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ולמדנו משם דמחצות ולמעלה הוא דאסור ובגמרא (פסחים ה') ברייתא אך ביום הראשון מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי שאילולא קרא דלא תשחט מקרא דאך ביום הראשון לא הוה שמעינן מידי דהוה אפשר לאוקומי ביו"ט עצמו וכמ"ש:
ב׳
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא״כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ״א) ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע״פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע״ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ״ה מדברי סופרים ג״כ שאע״פ שבודקין מבטלים. ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד״ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י״ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן (דף ב') אור לי״ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (פסחים דף כ״א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס״ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ״ש רבינו פ״ג. ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור״י לפרושי מתני' אתא. ולהר״ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא״א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו והתימה מה״ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו. אבל א״א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל״ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וה״ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח״כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ״ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו:
ג׳
ואין קובעין מדרש בסוף יום י"ג. וא"ת למה כתב בסוף י"ג ולא תחלת ליל י"ד כמו בתחלת הלשון. וי"ל דאשמעינן דמסוף יום י"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי"ד אלא ללמד דמסוף י"ג אסור ואם תאמר מאי ואין קובעין מדרש וכן החכם לא יתחיל היינו הך. וי"ל דקביעות מדרש היינו למידה ברבים והחכם לא יתחיל וכו' היינו לומד לעצמו וא"ת ליכתוב חד והוא הדין לאידך, ויש לומר דאי כתב קביעות מדרש הוה אמינא דוקא קביעות מדרש אסור דכיון דרבים נינהו איכא למיחש דלמא אתי לאמשוכי אבל לומד לעצמו דכיון דיחיד הוא וליכא למיחש להכי אימא לא ואי כתב לומד לעצמו ה"א דוקא בכה"ג אסור דאפשר דמימשיך וליכא מאן דמדכר ליה אבל קביעת מדרש כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי אי נמי ה"א דלא גזרו בקביעת מדרש אי משום דהיא מצוה עוברת דמי יקבץ אותם אחר כך קמשמע לן דבכולהו גזור. וכתב רבינו זה לפי שמה שאמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה משמע בין לומד לעצמו בין לאחרים:
ד׳
אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו. תימה דבגמ' (דף ח') אמרינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומוכח התם דלכתחלה קאמר ומדברי רבינו נראה דדוקא דיעבד. וכתב הר"מ דמשמע לרבינו דלכתחלה צריך לבדקה בלילה מפני שבני אדם מצויים בבתיהם אע"ג דליכא טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לאור החמה דאיתא בירושלמי:
ה׳
אבל חור שבין ישראל לעכו"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו. כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו. ופוסק כפלימו שאמר כן בגמ' (ח':) וכן פסקו כל הפוסקים. ולפי שלא היה כתוב כן בנוסחת ה"ה הוצרך לידחק בדבר וכתב הר"מ דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דאשתמש ביה ה"נ בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו:
ו׳
[חורי הבית התחתונים והעליונים. פירש"י] תחתונים ביותר ועליונים ביותר. כתב הר"מ ודעת הראב"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק שמא הצניעו שם חמץ. וגג היציע. אע"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא. כתב הר"מ שרבינו לא הביא הא (דף ח') דמטה החולקת בתוך הבית וכו' משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית ואי לענין בית שלאחריה אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק ואם אין לו פשיטא שאין צריך ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך:
חורי הבית וכו' ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהם. כך כתוב בנוסחאותינו ועל זה כתב בהשגות א"א שאע"פ וכו'. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דשמן יש קבע לספוקו שהרי יודע כמה הוא צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתית סעודת היום מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר. ומפני השגה זו כתב הרב המגיד שהנוסחא האמיתית להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהם איין בלחוד קאי. ואפשר לקיים נוסחת ספרינו שהרי כתב הר"ן שסברת הרי"ף כך היא דשמן אם מסתפק ממנו צריך בדיקה והיינו טעמא דכיון דעכשו נהגו להדליק בשמן הוו להו אוצרות שמן כבית השעוה שצריך בדיקה. וא"ת למה לא כתב רבינו בפירוש שאוצרות שמן שמסתפק מהם צריך בדיקה כשם שכתב ביין י"ל דשכר נמי קשיא דנקטיה במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק אלא מאי אית לך למימר דנקטיה במסתפק לומר משום הכי צריך בדיקה דאי אינו מסתפק לא צריך בדיקה אוצרות שמן נמי נקטיה באינו מסתפק דאינו צריך בדיקה הא מסתפק צריך בדיקה, וא"ת היינו טעמא דנקט רבינו שכר במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק לפי שכך אמרו בגמ' עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא"י במסתפק מהם, גם שמן אמרינן בגמ' אוצרות שמן אין צריך בדיקה ולפום מנהגא דידן ה"ל כאלו כתוב גבי אין מסתפק מהם ורבינו תפס לו לשון הגמרא. כל זה שלא לשבש הנוסחא אבל לפי האמת אם הנוסחאות יסכימו כן יותר נכונים דברי הרב המגיד:
וכשבודק המרתף וכו'. כתב הרא"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב"ם ז"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם מ"מ ה"ל ר' חייא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא"כ לא היה חולק על פסק הגמרא:
ז׳
אין חוששין שמא גררה חולדה. ה"ה כתב פירש רבינו ופירש"י וכתב שפירוש רבינו עיקר ויפה כיון. ואני אומר מאחר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו מה לי אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין או אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית בדוק ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפירש"י שמביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה מבית שאינו בדוק לבית בדוק שא"כ ניחוש ג"כ שמא גררה מחצר שאינו בדוק לבדוק או מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וכיון שא"א לחוש לכך גם אנו לא נחוש מבית שאינו בדוק לבדוק אבל לרבינו מביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה (מבית שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין ) בו חמץ שא"כ נחוש מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וזה אינו כ"כ הכרח שאפשר היה שנחוש מבית (שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין ) בו שבשנה אחת אולי גררה אבל אחר שבדקנו לא נחוש בעד יום אחד אבל לפי האמת לענין דינא לא נפיק לן מידי דאליבא דתרוייהו לא חיישינן מבית (שאין מכניסין לבית שמכניסין ) ולא מבית שאינו בדוק לבדוק ולא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר. כתב הר"מ דבט' צבורין בעי בדיקה משום דבעידנא דאתיילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא:
י״א
וכן שני בתים בדוקים וכו'. שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה"ה מ"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא"ת והלא ספק דבדיקה ברה"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא י"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה"י כמו רה"ר וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה לענין בדיקה. א"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב:
או שהיו תשעה צבורין של מצה וכו'. הנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. ודין זה בגמרא (דף ט':) תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ופירש"י בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע ומה שכתב רבינו שאין כאן קבוע לא קאי אלא לזאת החלוקה דתשעה צבורין של מצה וכו' ופירש אחד מהן דאילו לחלוקות הראשונות מה שייך בהן קבוע או בלתי קבוע. ואע"פ שנדחק ה"ה לפרש בהן שאינן קבועים נוסחת ספרו הכריחתו שלא היה כתוב בזאת הבבא של אינו צריך לבדוק חלוקת תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' דדיינין ביה כל דפריש מרובא פריש וגם הראב"ד שהשיג ואמר קבוע ודאי הוא אלא שתולין להקל אילו היה נוסחתו כנוסחתנו לא היה משיג. או אפשר שאפילו לפי נוסחתנו היה סבור הראב"ד דשאין כאן קבוע קאי לכל החלוקות ורבינו לא כן דמה ולבו לא כן חשב ולא קאי אלא לכל דפריש מרובא פריש:
י״ב
הניח החמץ בזוית זו וכו'. הנוסחא האמיתית כך היא הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. ומהנוסחאות שהגיעו ליד ה"ה קצתם היה כתוב בהם או שהיו תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם וכו' בכל אלו צריך לבדוק ושבש הוא ז"ל זאת הנוסחא שבפירוש אמרו בגמרא שאינו צריך לבדוק ולכן קיים נוסחת הספרים שכתוב בהם או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו' ואמר שלא הוצרך לכתוב רבינו דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וכתב שזה ברור ותמהני עליו שאומר שדין רוב מצה לא הוצרך לכתבו ודין רוב חמץ הוצרך לכותבו ואני רואה שבגמ' (דף ט:) כתבו דין רוב מצה ולא כתבו דין רוב חמץ ועוד שהשכל גוזר כן שדין רוב חמץ פשוט הוא דהשתא ומה היכא דהוי רוב מצה אמרינן דצריך לבדוק משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כ"ש היכא דהוי רוב חמץ אבל דין רוב מצה טובא אשמועינן דאע"ג דהוה קבוע כיון דשלא במקום קבועו נולד הספק ולא דיינינן ליה בקבוע ולכך אין ספק שהנוסחאות שכתבתי הם המדוייקות:
י״ג
נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'. כפי נוסחת ספרי רבינו הנמצאים בידינו שכתוב בהם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר יש לנו לומר שנוסחת הגמרא היתה אצלו כך בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו וכו' ואת"ל היינו דעל היינו דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו וכו' ואת"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה מהו תיקו דאילו לגירסאות שלנו בגמרא גם בבעיא זו אמרו את"ל דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו תיקו. ומלשון ה"ה נראה שנוסחת ספרי רבינו שבאו לידו היתה מסכמת לגירסאות שלנו וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת כתוב כך נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר (בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר ) בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר עכ"ל. וכן גירסת רבינו מנוח וליכא למימר דאם איתא ככר בפי עכבר הוה משתכח דמחמת ביעתותיה נפל:
ט״ז
היה חצי זית בבית וכו'. הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. כתב הרא"ש בפסקיו פרק ואלו עוברין ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט, ול"נ דדוקא נקט שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים שהוא דומיא דלסתום בו נקב דעריבה הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו וכן פירש ה"ה ז"ל וכן כתב הרמ"ך:
י״ח
המשכיר בית לחבירו בי"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו'. ברייתא בפ"ק (דף ד') ופי' התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק ודלא כפירוש רש"י שכתב דמסירת המפתח קונה דהא אמרינן במרובה (ב"ק ע"ט) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו' ולא מהני מסירת המפתח אלא במאן דאמר לך חזק וקנה. והר"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ואף על פי כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר ופי' זה כתב ה"ה בשם המפרשים. ומ"מ פי' התוס' נראה עיקר מיהו אפילו לפי פירושם אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וכן כתבו ז"ל:
י״ט
המפרש בים וכו' וכן העושה ביתו אוצר. תימא דהא חששא רחוקה היא שנאמר שמא יפנה אוצרו ערב הפסח ויכלה מלפנותו בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואפשר לומר דשמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
א׳
ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד וכו'. וא"ת נהי דרבא אמר בגמרא הכי (דף ה') וכן הברייתא משום דרצו לומר דבריהם אפילו לר"ש אלא רבינו דפסק כר"י דלאחר שש שעות לקי משום לא תאכל עליו חמץ אמאי לא הביא אותו הפסוק לראיה. וי"ל דהא לאו מילתא היא כלל דהוא רוצה להביא ראיה לענין השבתה ושם לא הוזכר אלא אכילה אבל הכא משמע מקרא שלא תהיה החמץ קיים א"כ הרי משמע כאן השבתה:
ב׳
ומה היא השבתה כו'. מלשון רבינו שכתב שיסיר החמץ הידוע וכו' משמע דמדין תורה לא סגי לחמץ הידוע ביטול אלא שיסירנו מרשותו ולא סגי ביטול אלא לשאינו ידוע ומדברי סופרים לבדקו ולחפשו מה שאין כן מדין תורה אלא אין צורך לבערו אלא כשמוצא אותו אבל לא יחפש אחריו שכן כתב שיסיר החמץ וכו' ושאינו ידוע יבטלנו וכו'. אבל קשה לזה דמנין לו כן אם ההשבתה האמורה בתורה כונתה ביטול מנין לו לחלק בין ידוע לשאינו ידוע. ועוד קשה דלקמן בפ"ג גבי מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' כתב שם ה"ה והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה והתם הוא חמץ ידוע ואפילו הכי קאמר התם דסגי ליה בביטול. לכך נראה דמה שאמר רבינו כאן שיסיר לאו למימרא דאם בטלו לא סגי בהכי אלא שכתב כן מפני שהוא הדרך היותר נכון שכיון שהוא ברשותו ורואה ודאי שצריך שיבערנו כך נראה לי בדעת רבינו x:
ג׳
ואין קובעין מדרש בסוף יום י"ג וכו'. רבינו מפרש אע"פ שלא יהיה בלילה עצמו וזהו שכתב ה"ה ופירש רבינו בסוף י"ג:
ד׳
אבל אכסדרה וכו' אם בדקה וכו'. נראה דאף דלשון רבינו משמע דבדיעבד אם בדקה אין אבל לכתחלה אין לבודקה מ"מ משמע דאפילו לכתחלה הוא דאל"כ מה הקשו בגמרא (דף ח') אלא אכסדרה הא אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת וכו' דילמא התם הוי בדיעבד והכא לכתחלה אלא ודאי דאפילו לכתחלה הוי וכן משמע הלשון דקאמר לאורה נבדקת ומאי דכתב רבינו אם בדקה לאו דוקא: ואמצע החצר וכו'. קשה א"כ מה הקשו בגמרא אילימא בחצר והא אמר רב חצר אינו צריך בדיקה דילמא התם הוא אמצע והכא הוו צדדים. ואולי י"ל שמה שתירצו בגמרא אלא לצדדים לעיל אחצר נמי קאי:
ו׳
חורי הבית וכו' אבל אוצרות שכר וכו'. בגמ' (שם) אמרו עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל כלומר דרגילים בבבל לשתות שכר ואין קבע לשתייתו. ורבינו כתב סתם אוצרות שכר ואין חשש במה שלא חילק שהוא מובן מעצמו: וכשבודק וכו'. בנוסחאות דידן כתוב בגמרא (שם) והלכתא כותיה דשמואל ורבינו נראה שלא היתה גירסתו כך ולכך פסק כרב באיסורי:
ז׳
אין חוששין וכו'. ורש"י ז"ל (דף ט') פי' כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו. אבל רבינו פירש ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין ובמה שאמר שאם נחוש וכו' שוים רבינו ורש"י ז"ל דקאי לענין הבדיקה. וכתב ה"ה ז"ל שיפה כיון רבינו ויראה שטעמו מפני שודאי הך מתני' קאי על מתני' דלעיל שאמר מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך וכו' ואע"פ שהפסיקו ואמרו במה אמרו וכו' כבר תירצו בגמ' דהכל הוא דבר אחד שאמרו שם (דף ח':) הכי קאמר כל מקום שמכניסין וכו' ובמה אמרו וכו'. וא"כ הך מתניתין בתרא עלה קאי ועוד טעם אחר שלפי' רבינו אשמעינן שום חדושא דאין חוששים שמא גררה חולדה ממקום שמכניסין אבל לרש"י אינו נראה חדוש כלל: שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי. פי' צריך לבדוק כל העשר דהיינו פלוגתא דר' ורבנן וקי"ל כרבנן וכמו שכתב ה"ה לקמן גבי הניח ט' ומצא עשר וכן פסק רבינו כרבנן בהלכות מעשר שני:
ח׳
ואם מצא אותה הפת שנטלה עכבר ונכנס א"צ בדיקה. אין בזה הדין מ"ש לקמן או שבדק ומצא ככר דהתם הוי רבותא טפי שאע"פ שלא מצא אלא ככר סתם אמרי' זהו אבל הכא הוי שנמצא אותה הפת בעצמה שהכירה:
י׳
הניח תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ וכו'. כתב ה"ה וכתב הרא"ה ז"ל דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחלתה וכו'. וקשה דא"כ דיש להחמיר בספיקא למה לקמן בכל הבעיות דאיכא תיקו פסק רבינו לקולא גבי חמץ כמו גבי נחש וכל השאר שהזכיר הא היה לו להחמיר בספיקא מהך טעמא ועוד כשהקשו בגמ' (דף ט':) אימר דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן. ותירצו אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן היא מה תירוץ הוא הא עדיין יש לחלק בין תרומה דרבנן לבדיקת חמץ דנעשתה על הספק וזו הקושיא ג"כ יש להקשות במה שכתב ה"ה לקמן גבי שני שבילין. ואפשר דרבינו מפרש וכו' היינו שני שבילים וכו' אבל כאן בבטול סגי ליה משמע דרוצה לומר דכיון דהוא דבר דרבנן נחתינן דרגא וא"כ קשה דאמאי נקטינן הא בדיקת חמץ תחלתה על הספק ויש להחמיר בשל תורה וכי היכי דגבי תשע חנויות מדמינן מהאי טעמא הכא נמי אית לן לדמויי. מיהו להנהו קושיי בתראי י"ל דכבר כתב רבינו לקמן שאין כאן קבוע ופירש הרב המגיד שהספיקות האלו אינן ספק קבוע כנכנס לבית וכו' ולזה לא החמירו חכמים בספיקות האלו א"כ נוכל לומר דהיכא דנכנס לבית ידוע או שנטל מאיסור קבוע אז ודאי אנו מחמירים בספק חמץ אבל אי לאו הכי הוי ספק דרבנן ולהכי בגמרא השוו ההיא דשני צבורין ולפניהם שני בתים וכו' לההיא דתרומה דרבנן מפני שאין כאן איסור קבוע וכן לקמן גבי לא ידעינן אי להאי עייל ואי להאי עייל לא רצו להשוותה לגמרי לטומאה דאורייתא מפני שאין כאן איסור קבוע. ולקושיא ראשונה י"ל דאיכא חילוק בין ספק דענינא לספיקא דדינא דבדיקת חמץ נעשית על ספק הכונה היא ספק דכשהם מצריכין לבדוק בית זה הוא משום ספק אי איכא בו חמץ או לא שהוא ספק דענינא וג"כ בכל ספק דענינא כי האי מחמרינן אבל כשאין ספק בענינא אלא ספיקא דדינא כמו ספק התיקו דבעיין דהוי ספק אם הדין כך או לאו ודאי דבהא אזלינן לקולא דלא דמי לספיקא דענינא דנעשית הבדיקה מתחלה מחמתו:
י״א
שאין כאן קבוע. יש כאן השגה קצת קשה ההבנה וכתוב שם זה שבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה ויש אומרים דלא אמרו תולין זה בזה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה וכו'. ונ"ל דפירושא הוא כך דאין טעם הדבר משום דאין כאן קבוע אלא דלענין בדיקה חשבינן הא כצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' כספק על ספק לא על וז"א כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה שבכל בית תולין האיסור בחברתה ונאמר לא על כאן אלא שם וכן באחרת. עוד כתב י"ל לענין ביטול וכו' כלומר ולענין ביטול יש לספק דודאי יש צד לומר דלא בעי ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים וא"כ לפי זה ודאי דלא בעי ביטול דומיא דטומאה ויש אומרים דגבי ביטול אזלינן לחומרא ועתה מי אמרינן טהורים היינו לענין אוכלי טהרות מדרבנן ולהכי קאמר טהורים גבי טומאה. זה נ"ל פירוש ההשגה:
ט״ו
כיפת שאור שיחדה לישיבה וכו' בצק שבסדקי עריבה וכו'. כנראה דרבינו פסק כהא דקאמר בגמרא (דף מ"ה:) סמי קילתא מקמי חמירתא דאם תאמר דפסיק כאביי וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא בכזית אבל פחות מכזית בטל במעוטו ומודה לר' שמעון בהא א"כ היה לו לחלק בין מקום לישה לשלא במקום לישה אלא ודאי דפסק כרב הונא דאמר סמי קילתא וכו': היו בו שני חצאי זיתים וכו'. במד"א בעריבה אבל בבית וכו'. כתב ה"ה בעריבה מקום העשוי לחזק או לסתום ולפיכך כתב אח"כ בבית אפילו מדובק וכו' משום דהא בגמרא אמרו לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית וכו' ובמאי דאיירי עריבה איירי בית וזהו שכתב רבינו הואיל ומדובק בכותלים:
י״ז
המשכיר וכו' ואם הוחזק וכו'. היינו לענין בדיקה אבל לענין ביטול דהוי מדאורייתא לא כדמוכח בגמ' (דף ד':) וצריך כאן שיבטל בלבו אע"פ שרבינו לא כתב כאן אלא שמבטלו בלבו כמו בדין הקודם אין חשש בזה:
י״ט
המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבדוק וכו'. כתב הרב המגיד ופירש רבינו דעתו לחזור קודם הפסח וכו'. ואם תאמר מי הכריחו לרבינו לפרש כן לימא דהוי דעתו לחזור בתוך הפסח אבל קודם הפסח אינו חייב לבער. ויש לומר דאם כן מה סברתו של אביי דקאמר שם בגמרא (דף ו') לא אמרן אלא שדעתו לחזור וכי לא ראה תשובתו של רבא בצדו דא"כ אפילו מר"ה נמי אבל השתא י"ל דסבר דכיון דדעתו לחזור קודם הפסח לא חיישינן דילמא לא יהיה לו פנאי ודוקא כשהוא תוך שלשים יום זקוק לבער משום דחל עליו חובת ביעור ורבא הקשה דמ"מ חיישינן שמא לא יהיה לו פנאי ופסק רבינו כרבא:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ב׳
ומה היא השבתה. עיין ברש"י כאן דף ד' דהוה כמו גדר עפר כמו הך דסוכה דף ד' גבי תבן ע"ש. והנה גבי ע"ז מוכח בכ"מ דלא מהניא ביטול במחשבה רק אם נעשה איזה פעולה ובאמת י"ל דזה הוה מחלוקת גבי ע"ז שנשתברה מאליה בע"ז דף מ"א ע"ב ע"ש והך דשם דף ס"ד ע"א דאמר שם כיון דדעתיה לגיורי ודאי בטלה ר"ל ע"י מכירה ע"ש בתוס' ד"ה זבינה ע"ש וע"ש דף נ"ג ע"ב דלגבי משמשי ע"ז כו"ע מודו דבטלה אם נשברה. אך י"ל כך משום דמבואר בירושלמי פ"א דתרומות ה"ב דעכו"ם לא הוה בר מחשבה ע"ש ועיין בהך דחולין דף קכ"א גבי אלל אם מועלת מחשבתו לבטל הבשר להעור לגבי אכילה אך שם י"ל דזה לא גרע מעורות הרכים שעורותיהן כבשרם ועיין בירושלמי דשבת פ' ש"ש הובא בתוס' חולין דף ע"ז וכ"מ אם גם לענין אכילה חייב על עורות הרכים ע"ש ועיין בתוס' מנחות דף ס"ט ע"א דכיון דאכלו אין לך מחשבה גדולה מזו אך לפי"ז יהיה זה תליא בהך פלוגתא דמנחות דף נ"ד אם יש דיחוי באיסורין ע"ש ועיין בירושלמי פ"ט דמס' שביעית ה"ו גבי תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר ואם נתנו בטל והוא שישן עליו ע"ש דבעי מעשה אך כאן גבי חמץ י"ל דזה יהיה תליא אם חמץ לאחר הפסח אסור דאז הוי ביטול גמור ובין לדידן דס"ל דמותר ועיין מש"כ הר"ן ז"ל פ"א דסוכה שם אם בעי ביטול לעולם ותוס' שם ד' י"ג ע"ב ולכך פסק רבינו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול כיון דקיי"ל דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ועיין בחולין ד' ק"ב ע"ב גבי זה לפי מחשבתו כו' ובשבת ד' י"ח ע"ב אפקורי מפקרי ע"ש ועיין בירושלמי סוכה פ"א דמבעי ליה בהלכה ו' גבי קצר לסכך והוכשר ואמר לכשיעשה מצותו אחזירם לגורן אם מהני הך הכשר ר"ל אם זה מקרי הכשר קודם מחשבה בחולין ד' קכ"ח ע"א ועיין תוס' נדה ד' נ' ע"א ד"ה עולשין ע"ש ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו פ"א מהלכות טומאת אוכלים ה"ז ע"ש:
ג׳
ומדברי סופרים לחפש כו'. זה רק אם ביטל אבל אם לא ביטל צריך חיפוש מה"ת עיין בר"ן ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בה' ע"ז פ"ז ה"א דבא"י צריך חיפוש אחר ע"ז ע"ש ועיין ב"ק דף פ"ב ע"א גבי טבילה מבואר דכיון דאם יש חציצה לא הויא טבילה צריך מה"ת לעיוני שלא יהא דבר החוצץ ע"ש וכן מוכח מהך דחולין ד' י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין ע"ש דזה מה"ת ועיין בהך דזבחים ד' קי"ג ע"א גבי פרה אדומה דבעי מקום הבדוק לה עיין שם בתוס' ד"ה חוץ דזה רק מדרבנן אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן:
י״ב
או שבא עכבר כו'. עי' בהה"מ מה שהקשה מהך דלעיל ה' י"א גבי אינו ידוע לאיזה בית נכנס ע"ש מה שתירץ ועי' בחולין ד' מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה שאני התם ע"ש דכתבו החילוק כה"ג ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל הובא בר"ן פ"ב דע"ז גבי כבשים שדרכם לתת בתוכם מה דמחלק שם בהך משנה דטהרות גבי שני רוקין אחד טמא ואחד טהור דאז רק תולין וברוק א' ספק דאז שורפין ע"ש בפ"ד מ"ו ולא ס"ל כפי' המפרשים ועי' תוס' ב"ק ד' ק"ג ע"ב גבי גזל מחמשה ב"א ע"ש ואף דהא בכריתות די"ז ע"ב מבואר הסברא להיפך גבי אשם תלוי ע"ש יש נ"מ בין אם הספק נעשה בהדבר או הספק חל על האדם האוכלו ועי' מש"כ רש"י ז"ל בחולין דכ"ח ע"ב גבי תרי רובא בחד מנא ליכא וזה רק היכא דנ"מ לנו לשני הדברים אבל היכא דליכא נ"מ חשבינן מחצה על מחצה כרוב ע"ש וה"נ דאם הספק שלנו היה על הדבר אפשר לומר דכיון דאתחזק היתירא אי אפשר לומר שאסור דע"כ יש בו היתר ג"כ אבל גבי אשם תלוי החיוב הוא רק על האדם האוכל הדבר ועליו אמרינן כיון שיש איסור נוכל לומר שאכל איסור ועל החתיכה אין שייך לדבר שכבר נאכלה משא"כ לגבי רוקין הרוקין נשאר וחשבינן על הרוקין וממילא יהיה נ"מ לגבי דבר שנגע בו וכן כאן גבי בית לענין בדיקה אך באמת זה תליא במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות פי"ח הל' י' אם עכשיו שחייבה התורה אשם תלוי אם זה הוי קרבן ודאי או קרבן ספק ע"ש דנ"מ אם חייב עליו בודאי משום שחוטי חוץ או לא וכן כאן גבי בדיקה ג"כ אם זה משויא ליה כודאי אינו בדוק או רק ספק ועי' בהשגות הראב"ד על בעה"מ ז"ל כאן שכתב דנעשה הבית כאינו בדוק ע"ש ועי' מש"כ הה"מ כאן משום דבדיקתה תחילתה על ספק הוי ספיקא לחומרא ר"ל ג"כ כה"ג כיון דחזינן דכ"ז שאינו ודאי בדוק מיקרי אינו בדוק כל הספיקות משוה ליה לאינו בדוק ועיין בהלכות מעשר פרק י"א הלכה י"ג ע"ש, ועיין בהך דכריתות דף י"ח ע"א בהך מחלוקת דרבי ורבנן ע"ש:
י״ד
היה חמץ בבור וכו'. עיין בהשגות ועיין בתוספתא כאן פ"ג חמץ שירד לתוך הבור הרי הוא כמבוער ע"ש ועי' בהך דב"ק ד' צ"ח ע"א דבבור הוי כמו אינו מצוי בידך ע"ש אך זה רק באי אפשר להוציאו כמבואר בירושלמי דמעשר שני פ"א דמה ששוה המעשר שני יותר מדמי ההוצאה הוי כמו מצוי ולא כפי' רש"י ותוס' שם בב"ק דמיירי שיכול להוציאו ע"ש ובאמת י"ל דכאן לא מהני ביטול דכיון דאינו יכול ליטלו אין בידו לבטל עיין בירושלמי פ"ג דפסחים גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ועי' בע"ז ד' נ"ג גבי נפל עליו מפולת ע"ש:
ט״ו
ואם היה עשוי לחזק כו'. והנה אם נטלו אח"כ בפסח אם חל עליו חובת ביעור י"ל דתליא בהך דמנחות ד' נ"ד אם יש דיחוי באיסורין ע"ש אך כאן קודם הפסח לא חל עליו שם איסור וגם י"ל דלכך ס"ל שם לר"י במנחות דנ"ד דאין דיחוי באיסורין משום דהא מבואר ברש"י דסנהדרין ד' מ"ז ע"ב דכל היכא דלא מסתלק האיסור לגמרי לא שייך בו דיחוי וא"כ שם במנחות דנשאר בו חצי שיעור ור"י לטעמיה דס"ל בכ"מ דחצי שיעור אסור מה"ת לכך לא מקרי דיחוי ור"ל אזיל לטעמיה דחצי שיעור מותר, וא"כ כאן גבי ביעור לא שייך זה הוי דיחוי לכו"ע ועי' בב"ק דמ"ט ע"ב גבי שבח ולדות ע"ש דכיון דשייכא במקצת שוב שייך בכולה וע' בר"ן נדרים דס"ט ע"ב גבי הפר האב ע"ש ועי' מש"כ בזה בירוש' גיטין פ"ח ה"א דגבי נפלו נכסים לה שיש לו בהם ג"כ צד ירושה אז לא מהני הסילוק דכיון דיש לו בהם זכות הוי כמו שכבר באו לידו ולא מהני סילוק: היו בו כו' וחוט כו'. עי' בהך דחולין ד' קכ"ז ע"ב גבי אוחז בקטן כו' ושם ד' קכ"ד ע"ב ע"ש:
ט״ז
היה חצי זית בבית כו'. עי' ב"ב ד' קמ"ד ע"א גבי המשיא בנו הגדול כו' ועי' בעירובין דצ"ב גבי דיורי גדולה כו' ועי' בירושלמי ר"ה פ"ד גבי תקיעת שופר בשבת בר"ה בפני ב"ד אם מטרקלין לקיטון מיקרי בפני ב"ד ע"ש ובירושלמי פ"ד דכתובות ה"ז גבי בית שיש בו חופה בטרקלין ונכנסה לקיטון אם מיקרי נכנסה לחופה ע"ש ובירושלמי נזיר פרק ז' הלכה ג' גבי מת כה"ג ע"ש ועיין פסחים ד' ק"א ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ב׳
ומה היא השבתה כו'. רבינו סובר כפירש"י פסחים דף ד' ע"ב מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא ובתוס' ד"ה מדאורייתא מקשה דהא ר"ע ס"ל השבתה הבערה היא ועוד דתשביתו ילפינן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ולאחר איסורו לא מהני ביטול ע"ש. ובמג"ש כ' ליישב קושיא ראשונה שהרי לא כתב רש"י אלמא השבתה בלב היא דהוי משמע דאין השבתה אלא בלב אלא הכי כ' השבתה בלב השבתה היא ור"ל שגם בלב הוי השבתה ולעולם ביעור ממש כ"ש דהוי השבתה גמורה א"כ שפיר קאמר רחמנא תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשבית או בלב ואם לא השבית בלב תשביתו ממש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו משא"כ אי הוה כתב תבערו אין פירושו כ"א ביעור ממש ע"ש, ולקושיא השניה האריך שם לומר דפי' הקרא דצריך לבער קודם ז'. ולי צ"ע די"ל דגם לאחר זמן איסורו מה"ת מהני ביטול דהא עיקר הטעם דלא יכול לבטל לאח"ז איסורו משום דחמץ אינו ברשותו ש"א ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו לא מבעיא אי הפי' הוא משום שעובר בב"י הא לשיטת רוב הפוסקים בע"פ אינו עובר ואפילו לפי הטעם משום דאסור בהנאה ואין לו זכות בו הא לפי מ"ש הר"ן במס' ע"ז הבאתיו בפ"ק הל' ג' כיון דשייך בו קנין א"כ יש לו צד זכות ויכול לבטל ואע"ג דהר"ן לא כתב כ"א בחמץ של נכרים מ"מ גם בחמץ של ישראל אין אסור אחה"פ כ"א משום קנס. הן אמת דלר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת בין של ישראל בין של נכרים א"כ לא שייך סברת הר"ן ולא מהני ביטול משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש א"כ י"ל דמה"ת מהני ביטול גם לאח"ז איסורו אלא דרבנן החמירו דלא מהני ביטול לאח"ז איסורו ולפי"ז מיושב קושית התוס' על רש"י ורבינו דאפשר דדעת רש"י ורבינו דמה"ת מהני ביטול גם לאח"ז איסורו והכי משמע נמי בגמ' דהא לס"ד דמקשה שם בסוגיא ולבתר איסורו לא מצי מבטיל ליה והתניא וכו' ולכאורה קשה איך עלה על דעתו דיכול לבטל א"ו כמ"ש והא דמסיק בגמ' דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטיל ליה היינו מדרבנן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא רחוקה לס"ד ולמסקנא ואע"ג דאר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל גזירה דלמא משכח לה בתר איסורא ואס"ד דמה"ת מותר הוי גזירה בדרבנן מ"מ י"ל חדא דרב לטעמיה דסובר כר"י דחמץ אסור לאחר הפסח ולא שייך סברת הר"ן ועוד די"ל דגבי חמץ החמירו בכל ענין. ועיין ברמב"ם פ"ג הל' ח' יראה מרהיטת לשון רבינו דמה"ת אינו יכול לבטל צ"ל כמ"ש מג"ש. ודע שבס' קצה"ח סימן רס"ב כ' להעיר לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' של"א על דברי רבינו שכ' בפ"א מהל' תרומות התורם שלא מרשות וכו' אם אמר בעה"ב כלך אצל יפות תרומתו תרומה והוא נגד הסוגיא דא"מ וסמך עצמו על סוגיא דקידושין נ"ב גבי האי סרסיא דקדיש בפרוזמא דשכרא ע"ש והטעם משום דמצוה שאני משום דמסתמא ניחא ליה מעיקרא וכתב שם דמזה יש ללמוד באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו דמותר בהנאה אחה"פ כיון שעכשיו ביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה וסוגיא דפסחים היה יושב בבה"מ ונזכר וכו' דחויה היא כמו הך סוגיא דאלו מציאות והביא ראיה שם מהא דאמרי' עירובין דף ע"א בביטול רשות משחשיכה דמהני לב"ה וטעמא כמ"ש רש"י כ"ה דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וביטול רשות נמי מעיקרא ניחא ליה אלא דשכח וסיים שם חלילה להקל בזה ולא כתב אלא לסניף ביש שם הרבה צדדי היתרים, ובאמת דבריו תמוהים מאוד דאין זה דומה כלל להך דקדיש בפרוזמא וכו' ולמי שתרם דשם המעשה נעשה כבר אלא דלא ידענא אי בשעת מעשה ניחא ליה לבעה"ב אמרינן דגבי מצוה שאני ומסתמא כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה משא"כ למי ששכח לבטל דלא נעשה מקודם המעשה כלל לא אמרינן כיון דעביד השתא נעשה כמי שעשה למפרע, והא דכתב ראיה מעירוב ג"כ י"ל כה"ג דשם עכ"פ הם עבדו מעשה ומדהשתא ניחא ליה בעירובין אמרינן דלמפרע ניחא ליה ולא עוד אלא דהריטב"א בעירובין כ' שם אע"ג דלפי הסוגיא דא"מ לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח לגבי ע"ח דרבנן די לנו בגילוי דעתא דהשתא א"כ לענ"ד אין לצרף היתר זה כלל אפילו לסניף בעלמא ואין להאריך ועמ"ש בס"ד פ"א מהל' תרומות. ועיין בש"י ריש פסחים מ"ש ליישב דברי הכלבו:
ו׳
חורי הבית העליונים וכו'. לא כתב רבינו שיעורא דעליונים משמע כדעת הטור סימן תל"ג דעד מקום שאין יד אדם מגעת והוא דלא כהירושלמי ועמ"ש בש"י:
ח׳
וכן אם ראה עכבר. כתב בח"י סי' תל"ח דאין חילוק אפילו בככר קטן שיוכל עכבר לאוכלו אפ"ה לא תלינן לקולא דאין ספק מוציא מידי ודאי ועיין מל"מ ובתוס' פסחים דף ט' ע"א לחד תירוצא בדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ומתני' בלא ביטל איירי אבל מדברי רש"י יראה שם במ"ש דבדרבנן סמכינן על חזקת חבר משמע דוקא משום חזקת חבר אבל בלא"ה אין ספק מוציא מידי ודאי גם בדרבנן ורש"י לטעמיה לפמ"ש המהרש"ל בסוגיא דמפרש ויוצא בשיירא דעל חמץ שאינו ידוע אינו עובר מה"ת ונסתר תירוץ התוס' וכ"מ ג"כ בגמרא דלפי שיטת התוס' קשיא אמאי לא אוקמי הך ברייתא דהניח מגורה מליאה פירות בתרומה בזה"ז ועיין יבמות דף פ"ב דמוקמי סתמא דמתני' בתרומה בזה"ז ועיין ביו"ד סי' קפ"ד סעיף י"א ואם שהתה אחר וסת שיעור שתספור ותטבול א"צ לשאול והיינו משום דהוי ספק ראתה ס' טבלה כדאמרינן נדה דף ט"ו וגרסינן בירושלמי פ"ב דנדה דלמא לא טבלה ומשני ר"ח דטבילה בזמנה מצוה ומביאו הטור יו"ד סי' קצ"ז משמע אי לאו טבילה בזמנה מצוה לא מיחשב לספק ומקשה שם א"כ אנן דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה למה בא עליה בלתי שאלה עיין בס' סדרי טהרה שהרגיש בזה, ואפשר לומר דהירושלמי מיירי בילדה דבזיזא למטבל כמ"ש רש"י בגמ' דף ט"ו אלא דזה ליתא לפ"מ דמסיק הט"ז שם אות ט"ז דגם בילדה קיי"ל להקל והיה נראה דס"ל להירושלמי אף דמיירי בספק ראתה ס"ל דטמאה אע"ג דלא הרגישה כדס"ל לר"א ר"פ הרואה כתם בפירש"י וא"כ מיחשב ודאי דרבנן דעיקר חזקה דאורח בזמנו בא מדרבנן ואין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן משא"כ לדידן דקיי"ל דאין אשה טמאה עד שתרגיש אין כאן אפילו ודאי דרבנן ושפיר אתי ספק ומוציא מידי ספק ומוכח עכ"פ מדברי הירושלמי כמ"ש רש"י דגם בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי. שוב ראיתי בספר ברכי יוסף או"ח סי' קפ"ו שהאריך בענין זה אי בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי או לא והכא משום חומרא דחמץ ס"ל להטור כן וצ"ע לפי"ז קושית הגמ' פסחים דף ט' מהך דחבר דלמא חמץ שאני ובאמת גם לפמ"ש הה"מ בה' יו"ד ג"כ הדבר קשה ועיין בלח"מ ואין רצוני להאריך:
ט״ו
היו בו שני חצאי זיתים וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בשלום ירושלים פ' אלו עוברין הלכה ב' ד"ה חברייהו:
י״ז
המשכיר בית וכו'. כתב הטור או"ח סי' תל"ז אם הוא בעיר שואלו אם בדקו ורבינו לא הביא דין זה משמע דסבירא ליה דלפי האמת דמסקינן דחזקתו בדוק אף אם הוא בעיר אין צריך לשואלו ולא דמי לשחיטה דקיי"ל ביו"ד סי' א' דצריך לשואלו ולבודקו משום דשם הוא איסור תורה וכ"כ הב"ח ליישב בזה דברי הרא"ש שהביא דין זה מדברי ר"מ ולא הביא מהגמרא ע"ש. ובלימוד הישיבה אמרתי על פי מ"ש הרע"ב בפירוש המתניתין דבודקין שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על בטולו וכוונת דבריו דאם לא יבדוק אז שכיח חמץ בביתו איכא למיחש שימצא אדם שימלך בבטולו כמ"ש בש"י ריש פסחים והיינו דרש"י לא ס"ל סברת התוס' ריש פסחים דהטעם דבדיקה דלמא אתי למיכל מיניה ובאמת צ"ע הא טעם התוס' מוכח בגמ' בהא דבעי ככר בשמי קורה מאי כמ"ש רבינו הי"ד ואפשר לומר דרש"י לטעמיה דס"ל בר"פ א"ע דגם בחמץ נוקשה איכא ב"י ולזה כתב רש"י טעם זה דגם חמץ נוקשה אסור להשהות משא"כ אי הטעם משום דאתי למיכל מיניה צריכין לדחוק כמ"ש המג"א סי' תמ"ב. אלא דזה ניחא לשיטת הר"ן אבל לדעת הרע"ב דחששא הוא משום שמא ימלך סברא זו לא שייך בחמץ נוקשה שהוא רע לאכילה. וי"ל לפי' הרע"ב בד"א. דהנה במתני' דכ"מ שאין מכניסין בו חמץ דקדק הרמ"ז מדלא קתני מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה ש"מ דהיכא דמספקין אי הוי מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה ומזה סייעתא גדולה לשיטת רבינו בהל' יו"ד ודלא כשיטת הראב"ד ורש"י י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד מש"ה הוכרח לפרש דע"כ הבדיקה הוא מה"ת ושפיר מדויק לשון המתני'. אמנם דיראה מדברי רש"י דגם דעתו כדעת רבינו. ולפי פירוש הרע"ב י"ל סברא אחרת דהכא מחמרינן גבי חמץ דכיון דגם בביטול יש חששא דאורייתא ואפשר גם רבינו ס"ל סברא זו. והנה יצא לנו מזה דלפי' הרע"ב איכא כאן לתא דאורייתא ועפי"ז י"ל דברי הרא"ש מה שהביא דין זה בשם הר"י דיל"ד בגמ' מה היה ספיקתו אי חזקתו בדוק או לא ובאיזה סברא היה נוטה בצד האבעיא דחזקתו בדוק או לא בדוק ולסברת הרע"ב דאיכא כאן לתא דאורייתא ודאי דאמרינן דחזקתו בדוק דחמירא לאינשי ובודאי עשה כדינו משא"כ לשיטת התוס' דאין כאן לתא דאורייתא לא חמירא לאינשי ואין חזקתו בדוק ועיין הה"מ פ"א מה' אישות וזה היה ספיקותו אי אמרינן חזקתו בדוק דהוי לתא דאורייתא או לא אמרינן חזקתו בדוק דאין כאן לתא דאורייתא כ"א מדרבנן ושפיר קאמר הגמ' מאי נ"מ לשואלו דהא גם בצד האבעיא דחזקתו בדוק היינו משום דיש כאן חששא דאורייתא ובודאי צריכין לברר החזקה ולשואלו וכיון דהשיב ר"נ והוכיח מברייתא דחזקתו בדוק והביא לזה ראיה ממגורה מליאה פירות הגם דתרומת פירות אינו אלא דרבנן א"כ לפי האמת ודאי דיש מקום לומר גם באיתא קמן א"צ לשואלו ולברר והתוס' חדשו זאת הגם דס"ל דבדיקת חמץ עיקרו דרבנן אעפ"כ צריכין לברר והיינו דס"ל דחמץ מקרי אתחזק איסורא עיין מג"א סי' תל"ט ורבינו לא ס"ל כן כנ"ל. ויש עוד מקום לחלק בין מצינן למרדף אבתריה עיין ביו"ד סי' א' ש"ך ס"ק ה' ודו"ק:
י״ח
אם עד שלא מסר המפתח. עיין הה"מ ועיין במג"ש שכתב לחלק בין שכירות למכירה דבשכירות מהני מסירת מפתח ע"ש מילתא בטעמא ועמ"ש בש"י פ"ב דפסחים הלכה ב':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 46,511 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
א׳
מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכו'. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ועי' בכ"מ בנוסחא אחרת שהביא ובפר"ח ושאר אחרונים ז"ל ובס' מקור חיים בסי' תל"א עיי"ש ובשו"ת פנ"י ושו"ת הב"ח בסי' קכ"ד עיי"ש: והנה בתוס' במס' פסחים דף ד' ע"ב בד"ה מדאורייתא הקשו על רש"י שפי' מדאורייתא בביטול בעלמא סגיא מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השביתה בלב הוא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה כמ"ש ר' עקיבא להלן ועוד תשביתו משש שעות ולמעלה דלא שייך ביטול ופי' דביטול מטעם הפקר עיי"ש: ודעת הר"ן לדעת רש"י דשניהם מדאורייתא או ביעור או ביטול ומדרבנן שניהם עיי"ש ועל מ"ש בתוס' משום הפקר דעתו אף דלא שייך הפקר כה"ג מ"מ כיון שאין ברשותו והתורה משוי כברשותו בגלוי מלתא דלא ניחא ליה סגי עיי"ש: ונראה סברתו דדוקא בדבר שברצונו להוציאו מרשותו צריך לשון הפקר ובפני ג' אבל במה שאינו שלו והתורה מזכה לו, בגילוי שאין רוצה לקנות די. והנה דעת רבינו בדיקה מדרבנן שלא כדעת הר"ן אבל מלשונו שכתב לפרש ענין הביטול נראה שאינו מטעם הפקר ועי' בג' שיטות לרמב"ן שהאריך דביטול אינו הפקר ובכ"מ דמצינו לשון ביטול אינו הפקר בעבודה זרה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואין הפקר בדבר שאינו שלו גם דפחס או שקטע ראש חוטמה בטילה ואין כאן הפקר כלל וכן בביטול רשות לענין עירוב אינו מפקיר ביתו וגם שהתירו לבטל בשבת ואין מפקירין בשבת כמו שאין מקדישין וכו' וכתב כמו כן כהר"ן כיון שהתורה עשהו כשלו אף דאיסורי הנאה אינו שלו וחייב בב' לאוין מפני שדעתו עליו ורוצה בקיומו אבל בביטלו שוב אינו נקרא שלו דלא קרינן ביה לך ואינו רוצה בקיומו ואפי' לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה כיון שנתייאש מפני איסורו יצא מרשותו כמו דאמרינן לענין גזל בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל והוי כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוויה כעפר ולא ניחא ליה בגויה עיי"ש. ולשון רבינו מסכים לזה: ועיין בשו"ת הב"ח בסי' קכ"ד שהשיג על שו"ת הר"ן והכריע דהפקר מהני בדבר שלא בא לעולם משום דבידו וגם כמ"ש הרמב"ם הפקר משום נדר עיי"ש ובקצות החושן בסי' רי"א ס"ק ד' השיג עליו ממס' ב"ק בסוגיא דצנועין עיי"ש: אמנם בביטול חמץ דמיירי הב"ח דדי בסילוק וכמ"ש בב"ח שם דסילוק עדיף בשאינו ברשותו דכל שאינו ברשותו ביותר שייך סילוק עיי"ש וא"כ בחמץ למ"ש הרמב"ן ור"ן הנ"ל לא הוי הביטול אלא סילוק ושייך בשאינו ברשותו ויש ליישב בזה קושית הקצה"ח בסי' ל"ז שהקשה על מאי דאי' במס' ב"ב דף מ"ג וליסלקי תרי מנייהו דהוי אינו ברשותו דשם הקושיא מסילוק דמהני בשאינו ברשותו וכמ"ש הב"ח שם בלשון טוב מהני כדמוכח במס' כריתות ועי' מ"ש במס' כתובות בריש הכותב בזה עיי"ש: ונראה דהיינו טעמא לחלק בין הפקר וסילוק באינו ברשותו דהפקר לדעת הנימוק"י ורש"י בפ"ק דב"מ הוי כדעת אחרת מקנה אותו ועי' בתוס' שם וזה לא שייך להקנות שאינו ברשותו משא"כ סילוק לשויה שלא יהיה שלו שייך בדבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו. אבל מ"ש בב"ח דמשו"ה מהני הפקר בשלב"ל משום דהוי כנדר עיי"ש הנה מ"ש רבינו דהפקר משום נדר משום דהוי לענים ולעשירים כמ"ש בב"י בהל' פסח עיי"ש. ונדר לא שייך אלא אם אמרינן דהוי דעת אחרת מקנה אותו וכמ"ש הקצוה"ח הפקר לא שייך בשאי' ברשותו וכמ"ש משום סילוק והרי בסילוק לא שייך נדר שאין מתכוין כלל להקנות אלא לסלק נפשו ממנו. אמנם מ"ש בלשון טוב מהני סילוק אפי' בשלו כבר ואפי' בשאינו ברשותו וא"כ למה לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו דמשום סילוק יהני ויסלקו בלשון טוב דאם נאמר מטעם הפקר לא שייך בשאינו ברשותו גם על הב"ח מ"ש דהפקר מהני בדבר שלא בא לעולם והרי שלב"ל ושאינו ברשותו שוים דכל שלב"ל הוי אינו ברשותו ובחמץ מפורש לאחר זמן איסור לא מהני ביטל משום דהוי אינו ברשותו מ"מ קודם זמן איסורו י"ל סילוק בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש וצ"ע בזה הנ"ל: והנה י"ל דלאחר זמן איסורו מצות תשביתו וביעור עליו אף דעם כל זה עכ"פ לענין בל יראה יהני הסילוק י"ל דתורה שמחייבו בביעור מעכב ממנו הסילוק דלאחר הסילוק אינו מקיים המצוה עוד דלא הוי שלו וצ"ע גם בזה אם נאמר דמשום מ"ע דתשביתו דעליו בביעור עשהו התורה שלא יהני הסילוק ונשאר שלו וממילא עובר בבל יראה ג"כ. ואם נשים בעשה דתשביתו עי' מ"ש בפי"ב ה"ג מהל' ע"ז עיי"ש: ובהמ"מ וכתב בעטור מסתברא דשליח נמי מבטל דשלוחו של אדם כמותו עכ"ל ובר"ן בסוגיא דהבודק צריך שיבטל וכתב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דשליח מבטל דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפ' השואל צ"ו אי שלוחו של אדם כמותו משום דבשואל כתוב בעליו ובהפרה כתיב אשה יקימנו הא בעלמא כו"ע מודו דשלוחו של אדם כמותו ואחרים חולקין כיון דביטול מתורת הפקר נגעי בה וכמו שכתבתי לעיל שליח ודאי לא מצי לבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל ובב"י באו"ח בסי' תל"ד השיב ע"ז דביטול שאני כמ"ש הר"ן דאינו ברשותו והתורה משוי ברשותו בגלוי מלתא סגיא וגם כמ"ש מרבינו בהל' נדרים הפקר מטעם נדר דלא שייך ע"י שליח משא"כ ביטולו עיי"ש ועיין בשו"ע שם סעיף ד' ובטו"ז ס"ק ו' ובמג"א ס"ק ט' ובב"ח השיג על הב"י וכתב דמלשון הר"ן נראה שמסכים להאומרים דלא מהני ביטול ע"י השליח עיי"ש. ועיין בהל' ברכות פי"א הט"ו מה שכתבתי שם מה שנראה מדעת רבינו בזה עיי"ש ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א בסי' קכ"ז שכתב דלא שייך שליח להפקר משום דהוי מילי ועי' ברא"ש נדרים ע"ב ע"ב בפירושו בד"ה והא דמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות ובקצה"ח בסי' קפ"ב עיי"ש. ובספר מחנה אפרים הל' שלוחין בסי' ז' ובשו"ת נוב"י במהדו"ב חלק יו"ד סי' קמ"ז שהגאון בנו ז"ל השיג עליו מנדרים ע"ב ע"ב האומר לאפטרופוס כל נדרים שנודרת אשתו מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר. והפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אשה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה א"ל ר' יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו עיי"ש הרי הפרה דהוי מילי ואפ"ה אמרינן שלוחו כמותו ואפי' לר' יאשיה ממיעוטא דקרא לא אמרינן כן ולא משום מילי ועל כרחך בשליח ראשון לא שייך מילי עיי"ש: וכמ"ש דברי המהרי"ט מסכימים עם דעת הר"ן. והנראה לומר דהנה באומר כל נדרים וכו' הפר לה דאם נפרשו שהוא יפירנו מעצמו והשליח יהיה כאלו הוא היה מפיר לה ואם כן הוי מתורת שליחות. אבל אם נפרש שהוא יהיה מפיר לה אז בשם הבעל. והבעל המפיר והוא השליח על דבריו אף שלא אמר לו שיפיר בשמו ממילא הוי מפיר מעכשיו והוא מודיע רק הפרת הבעל ושליח על דבריו ולא על הפרה עצמו וסמך לזה ממאי דאיתא בירושלמי בפ"א ממסכת תרומות מ"א קטן שתרם ואביו אמן ע"י לא הוא שתרם אלא אביו עיי"ש אף דיש לחלק בקצת מ"מ נראה במידי דתליא במחשבה השליחות משוי המחשבה בהמשלח ועי' מ"ש במקנה בפי' שכן איתא במחשבה במסכת קדושין בסוגיא דשליחות עיי"ש אלא דלפי"ז הוי הפרה קודם שתידור דלא מהני עי' יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ח ואם כן על כרחך צ"ל משום שליחות והנה י"ל למ"ש בר"ן במסכת נדרים דף ע"ג ע"ב בד"ה ואיכא דהתורה נתנה כח להבעל להפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עיי"ש ועי' בתוספות במסכת נדה מ"ו בזה עיי"ש ואם כן כיון דדעת בעלה מסכמת שיתלה ברצון האפטרופוס ולא נדרה רק על דעתו אף דלא ידעה מזה י"ל כן וביותר אם ידעה מהשליחות ואם כן לפי זה לא תליא כלל אם שייך שליחות בהפרה ולא תליא אם מילי ממסרין לשליח בכה"ג אלא דלפ"ז למה אמר לר' יאשיה מצינו בכל התורה וכו' שלוחו כמותו. יש לפרש שאמר לפי דבריו דמהני מתורת שליחות. וכמ"ש בתוספות במסכת נדה הנ"ל שלא כדעת הר"ן שכתבתי ודעתם להיפוך משום דמהני הפרה מהתורה משו"ה אמרינן כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת עיי"ש ואם כן לא שייך לומר מ"ש. גם יש לפרש דהרי בכל דבר דצריך שליחות אמרינן שלוחו כמותו מכ"ש בכה"ג דא"צ שליחות ומשו"ה לא דריש אישה יקימנו למעוטי כל האומר וכו'. ולפי"ז י"ל דר' יאשיה ממעט שלוחו מאישה אף דא"צ לומר מטעם שליחות מ"מ המיעוט שבעלה בעצמו ישמע ויפיר ויהיה מיושב במ"ש קושית התוספות ורא"ש והר"ן דמאי מקשינן שם והא לא שמיעי ליה. דשמיעת השליח יהיה במקום הבעל כאלו שמע הוא עיי"ש אבל למ"ש מטעם שליחות לא יהני כלל דהוי מילי ואפ"ה מהני לר"י מטעם שכתבתי שלא נדרה ע"ד זאת כן חשבתי לומר שלא יהיה דברי הר"ן ומהרי"ט נגד גמ' מפורשת:
ג׳
מדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחילת ליל ארבע עשר לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצויין בבתים ואור הנר יפה לבדיקה וכו'. הנה דעת הר"ן דמדאורייתא או בדיקה או ביטול וזה שצריך שניהם מדרבנן עיי"ש. וכנראה ודאי בדיקה מועיל מדאורייתא דמה יעשה ביותר מלהוציאו מרשותו לבל יעבור על לא יראה ולא ימצא. אמנם אם צריך מדאורייתא בבדיקה שמא ימצא גלוסקא יפה כמ"ש במג"א בסי' תל"ד דאם לא ביטלו עובר עליו אף שלא ידע כמי שאכל חלב בשוגג ועי' מ"ש בדעת רבינו בפ"ג להלן עיי"ש. ובמקור חיים בסי' תל"א מדמהו לפירות שמצויים להתליע דבדיקה מדאורייתא. וביו"ד בסי' קכ"ז סעיף ג' בהג"ה בקטן ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ דהמנוהו רבנן בדרבנן אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל. ובמג"א בסי' תל"ח ס"ק ח' שהקשה דחמץ אתחזק איסורא ובמקור חיים כתב דחמץ לא מקרי אתחזק אלא שצריך לבדוק משום ספק המצוי עיי"ש נמצא לפ"ז לדעת רבינו משום ספק יהיה מדרבנן הבדיקה דאין לפרש ספק המצוי נוטה יותר א"כ הוי בגדר רוב ויהיה יותר מגדר אתחזק. ונראה לדעת הג"ה הוי מצוי למשוי ספק ולהמג"א מצוי למשוי רוב ותליא בזה אם בדיקה בלא ביטול לחמץ שאין נודע לו הוי מדאורייתא לדעת רבינו או לא. וביותר אם נאמר דחמץ ידוע לא מהני ביטול והרי לשאינו ידוע מספק מדרבנן ולא ימצא בדיקה וביטול מדאורייתא לדעת רבינו: ושמעתי מקשים לדעת המג"א דחמץ מקרי אתחזק א"כ מאי מדמין במס' פסחים דף ד' דחזקתו בדוק משום דהכל חבירים אצל חמץ כמו החבר לענין מעשר דאמרינן דהן בחזקת מתוקנים עיי"ש לפי מאי דאיתא שם דף ט' ואב"א ספק וספק הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי לפטור ממעשר ועי' בתוס' במס' בכורות דף כ' ע"א בד"ה ואב"א שכתבו דמהאי טעמא לא הוי בחזקת טבל משום דאפשר שהערים עיי"ש. וא"כ האיך מדמין חמץ דכל הבתים בחזקת חמץ למעשר שאינו בחזקת חיוב: ואמרתי לתרץ דהנה כמו דאיתא במס' מנחות מ"א ע"א ענשיתו אעשה דיש להביא את עצמו לידי חיוב במ"ע עיי"ש וכיוצא בזה בכמה דוכתי. ובמס' ברכות ריש כיצד מברכין לא כדורות הראשונים וכו' על דרך זו כי הראשונים הביאו עצמם לידי החיוב עיי"ש וא"כ בחבר מחזקתו שהביא א"ע לידי החיוב מצוה. וממילא כיון דהוי בחזקת חבר לענין זה מהאי טעמא החזקה שאין מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן ואף דחבר בחזקת חיוב במעשר הוי ג"כ בחזקת שהוציאו מידי מעשר ומה שהביאו לחזקת חיוב מכריח לפטור. ואמרינן ממ"נ ספק וספק דאם אינו בחזקת חסידות שאין מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן א"כ נאמר שלא הביא א"ע לידי חיוב ג"כ דודאי לא שייך לומר לזה הוי בחזקת חבר ולזה לא. אבל באמת הוי בחזקת שהביא א"ע לידי החיוב ובחזקה שאינו מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן ושפיר מדמין לזה חמץ דאתחזק והכל חברים וכו' שהוציאו מחזקתו ואתי שפיר. ועי' מ"ש להלן בהל' ח' עיי"ש ובה"י בדעת הרא"ה בהמ"מ שם עיי"ש:
ח׳
וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שניה אע"פ שמצא פרורין באמצע הבית אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום הזה והרי הפרורין אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון ואלו הפרורין שם היו ולפיכך חוזר ובודק אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס א"צ בדיקה. ובמל"מ בראשונה לומר דאפי' בביטול צריך בדיקה משום דהוי ודאי חמץ בהבית ואח"ז בשם תוס' בחד תירוץ דבביטול לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי עיי"ש: ונראה דהנה לכאורה יש לעיין בהאי דהבודק צריך שיבטל דלפי מ"ש רבינו ורמב"ן הנ"ל דעיקר ביטול שאינו חשובה בעיניו וכעפרא דארעא נחשבה לו. וא"כ זה שבודק ומחפש בחורים וסדקים לבער את הנמצא אין לך ביטול בלב גדול מזה עיין ברש"י פסחים דף ו' ע"ב בד"ה הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין לבטול וי"ל דביטול הנראה ע"י הבדיקה הוי דברים שבלב ועי' בר"ן ומשו"ה הוסיף רב לומר הבודק צריך שיבטל וכמ"ש ברש"י ואומר וכו' אלא דבכה"ג דהוי הוכחה ואומדנא על הביטול בלב דברים שבלב הוי דברים כדאי' בתוס' בכמה דוכתי: ונראה לומר. ונישב נמי קושית הפנ"י דמאי מקשינן מ"ט אי משום פרורין וכו' תיפו"ל כדאיתא במשנה להלן אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו' דא"כ אין לדבר סוף והרי לענין ביטול יש לו סוף לשמא גיררה עיי"ש. ויש לומר דזה באמת תירוץ הגמ' שמא ימצא גלוסקא יפה אלא דיקשה למה צריכין לומר ודעתו עלה תיפו"ל בלא"ה שמא גיררה וכו' י"ל דהנה כמ"ש י"ל דבדיקה בכלל ביטול ועי' בפי"א הל' ט"ו מהל' ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו עיי"ש אף דביטול לאחר הבדיקה ומ"ש שיתבאר במקומו זה מ"ש בפי' השבתה בה"ב עיי"ש. וכמו כן י"ל על הבדיקה דהוי ביטול בלב ממילא. אלא דיש לומר דהבדיקה אינה מוכחת על ביטול בלב רק על חמץ שאינו חשוב בעיניו דגלוסקא יפה וכיו"ב או אוכל בזמן ההתר או מכרו אז לנכרי ולא הוכחה אלא על חמץ שאינו חשוב. ולכן חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה בפסח דלא שייך מכירה אז וזה לא הוי בכלל ביטול ע"י הבדיקה דע"ז לא הוי הבדיקה מוכיח וא"כ לענין זה הוי דברים שבלב וגם שמא ישהה בשריפתו ועי' בפנ"י בפי' רש"י בזה עיי"ש והחשש שמא ימצא גלוסקא דהוי חשש רחוק אחרי הבדיקה מ"מ כיון דיש לו לדבר סוף גזרו כן, נמצא לפ"ז יהיה לכאורה לאחר כל בדיקה כ"ז שלא נמצא גלוסקא יפה ביטול ממילא וצ"ע. וע"ע במל"מ שכתב לתרץ למ"ש רבינו ומצא אותו הפת וכו' ובהל' י"א כתב דאמרינן זה שנאבד הוא שנמצא בפת סתם וכתב דכאן שנמצא פרורין דאמרינן דהוי מעלמא הוי כמצא שתים כיון דאיתא חדא דעל כרחך מעלמא אתיא צריך בדיקה ולא שייך זה שנאבד וכו' אם לא מצא אותו הפת עיי"ש. ועי' בב"ח בזה. אמנם יש להבין עוד למה במצא אותו הפת א"צ בדיקה עוד כיון דחזינן דמצא עוד אחר דמעלמא שמא יש עוד שם. וצריכין לומר כיון דבדק כראוי ומה שמצא פרורין המוכיח על הבא מעלמא אינו משום שלא בדק כראוי אלא דחולדה גיררה אשר אי אפשר להשמר על ידי הבדיקה וא"צ לחוש ע"ז משום דאין לדבר סוף ומה שמצא מצא וא"צ לבדוק עוד ולחוש על אחרים דא"כ אחרי הבדיקה יחוש עוד והבדיקה ללא יועיל אלא במה שבודאי שם שצריך להוציאו ע"ז אמרינן שצריך שידע שהוא אותו הפת דאל"כ כשם שזה מעלמא גם זה הנמצא מעלמא ואותו הפת דעליה הבדיקה משום ודאי עוד שם. ועי' בשעה"מ הל' מקואות פ"י כלל ז' עיי"ש:
י׳
הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה. ובראב"ד השיג עליו דלענין בדיקה הוי ספיקא דרבנן עיי"ש: ובכ"מ בשם הרמ"ך לדעת רבינו משו"ה צריך בדיקה לחומרא משום דבעידנא דאתילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא עיי"ש ובס' הרמ"ך. והנה למ"ש בתוס' פסחים ט' ע"ב בד"ה היינו ט' חנויות דלענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה אי לאו עיי"ש. אבל רבינו שכתב לענין בדיקה ואין דנין מתחילה על הפת לענין התר רק לענין בדיקה. ונראה משום דנפק"מ שאם ימצא אח"ז אם יהיה מותר הרי כדנין מתחילה ע"ז אף שאינו בפנינו עוד. וגם שאם ימצא צ"ל לחומרא וא"כ הוי סתירה מבדיקה לאיסורא וכמ"ש בפ"א במס' ביצה בספק נגד דאורייתא ודרבנן בדבר אחד גם לדרבנן אזלינן לחומרא: ובהמ"מ בשם הרא"ה דכיון דעשהו על הספק אזלינן לחומרא בספק בדרבנן עיי"ש. ועיין בשו"ת ריב"ש בסי' קצ"ב בבדיקת עופות שהתורה צוה לבדוק אפי' נגד מעוטא עיי"ש. ונראה דלענין בדיקת חמץ אין לנו גלוי אלא על ספק שהחמירו ולא ברובא. ועי' בהפלאה במס' כתובות ט"ו בזה לענין דאורייתא ובחי' למס' חולין כתבתי בזה עיי"ש. ועי' מ"ש בהל' ברכות פ"ו הט"ו בענין נט"י בספק ידים למה למ"ש הרא"ה בספיקא לקולא עיי"ש. ועי' במגיני שלמה מה שכתב בזה עיי"ש. ובמרכבת המשנה כתב דלרבינו ספק קבוע מתורה לחומרא משא"כ שאר ספיקות ומשו"ה כתב אח"ז בהי"א שאין כאן קבוע עיי"ש. ובמ"א כתבתי דלכאורה יקשה לרבינו דספיקא מדרבנן לחומרא למה ראו להחמיר בקבוע דהוי חידושא ומסברה רובא. אלא דבקבוע הוי איקבע איסורא ומדאורייתא לחומרא גם לדעת רבינו. ועם כל זה דבר זה נגד כל שאר הראשונים ז"ל דס"ל בכל ספיקות מדאורייתא לחומרא אפ"ה בדרבנן מקילין בספק ונראה ביותר לפי מ"ש הרא"ה וכיו"ב הנ"ל במג"ש עיי"ש ובכמ"ש אח"ז אמנם למ"ש בה"ג להמג"א חמץ אתחזק ולמ"ש במקור חיים מצוי עיי"ש ואם נאמר דחמץ אתחזק לא שייך לומר מ"ש הרא"ה לומר דנעשה על הספק. ואם נאמר דלרבינו לא הוי אתחזק יקשה כמ"ש שם א"כ כיון דס"ל ספיקא דרבנן מתורה לקולא א"כ בדיקה וביטול לשאינו ידוע וספק אם הוי בבית מדרבנן ובגמ' אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגיא דנראה דביטול צריך מדאורייתא: והנה לכאורה במקום שמכניסין שם חמץ הרי היה חמץ בודאי שם ובשאין מכניסין א"צ בדיקה כמפורש במשנה ריש פסחים אלא דנראה דמקום שאין מכניסין שא"צ בדיקה פי' שאין מהדרך להכניס שם חמץ כנראה שם דף ח' ע"א אבל בשדרכו להכניס אף דלא ידעינן שהכניס שם צריך בדיקה. ועל אופן שהכניס בודאי הוי אתחזק לכו"ע אלא בלא נודע וא"כ מדאורייתא ביטול בכה"ג שהיה שם בודאי דאתחזק אבל בדרכו להכניס מדרבנן אף דלא אתחזק. ונראה דדעת רבינו דצריכין לחלק בין חיוב בדיקה בראשונה לבדיקה דהשתא וכה"ג שכתב בהי"א דהוי לתלות שלא הובא בבדוק וא"כ שאני מתחילת חיובו בבדיקה ובהי"ב פסק כהסוברים דלא הוי כה"ג לתלות בו וכעין זה כתב במגיני שלמה דמשו"ה החמיר בספק משום דמאי שנא מבדיקה מתחילה לדהשתא עיי"ש. וא"כ שיש עילה לחלק מקילין בדרבנן ומ"ש במל"מ בספק על לב' שבילין כבר עמד ע"ז בהמ"מ עיי"ש. וכמ"ש המג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' וכמ"ש בב"י לחלק לענין לברורי ע"י שאלה דחמץ אתחזק איסורא ורבינו השמיט בהי"ז דאם המשכיר כאן דצריך לשאולי היה נראה דלא ס"ל דהוי אתחזק איסורא והרי כמ"ש לעיל על כרחך לרבינו איכא דהוי אתחזק. וי"ל לדעת רבינו דכיון דקיי"ל חזקתו בדוק הוי כהאי דאיתא במס' חולין פ"ג בד' פרקים בשנה המוכר צריך להודיעו אמה מכרתי וכו' ושם תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ועיין ברא"ש שם ובמס' בכורות כ"א ע"ב כיון דאיכא איסורא אודועי הוי מודע ליה. ולמ"ש ברא"ש במס' חולין לחלק באתחזק על הלוקח לישאל ובלא אתחזק על המוכר להודיע עיי"ש. אבל כיון דחזקתו בדוק אף דאתחזק כשאין אתחזק. ועיין מ"ש בהל' י"ט:
י״ז
המשכיר וכו' ה"ז בחזקת בדוק וכו'. עי' מ"ש בה"י עיי"ש:
י״ט
המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבדוק קודם שלשים יום א"צ לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם פסח צריך לבדוק ואח"כ יצא שמא יחזור ערב פסח ביה"ש ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור א"צ לבדוק. וכן העושה ביתו אוצר תוך וכו'. ועיין בב"י בסי' תל"ו דהביא ר"ן בשם ירושלמי בספק אבל בודאי אפי' מר"ה צריך לבער וכתב שאין נראה כן בבבלי דאיתא אין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע קודם ל' אפי' בחמץ ידוע אין זקוק לבערו שעשהו כנפל עליו מפולת דסגיא בביטול עיי"ש ובד"מ. נראה מזה דחמץ לא מקרי אתחזק דאל"כ בכל פעם הוי כחמץ ידוע בביתו. והנה לומר למ"ש רבינו שמא יבוא ביה"ש ובספק הוי ס"ס הרי בירושלמי אינו מפרש משום ביה"ש. ואם נאמר דאתחזק תליא בס"ס נגד חזקת איסור עי' בסי' ק"י ביו"ד ועי' באתחזק בס"ס בדרבנן עיי"ש ולירושלמי דאינו מפרש משום ביה"ש לא שייך לומר כן ולבבלי לדעת רבינו שמא יבוא ביה"ש אם נאמר דהוי אתחזק וכמ"ש לעיל עכ"פ בשימש בו הוי אתחזק ואם כן תליא בס"ס באתחזק בדרבנן וכמ"ש ואפי' באתחזק שייך ס"ס שמא נאכל וכיו"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ט״ו
בצק שבסדקי העריבה כו' ואם לאו חייב לבער. נראה דמיירי שיש כזית בצק אלא שאינו במקום אחד והוא מעורב בין הסדקין כו' ואפ"ה כתב בחצי זית בבית כו' הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים היינו מפני שאם אינם דבוקין לכותל הרי הוא כמו במקום שאינו עשוי לחזק בעריבה דחייב לבער, הא פחות מכזית לבדו לא מצאנו מפורש שיהא חייב לבערו. ונראה שסובר שאין חייב לבער פחות מזית לחודא ודלא כמשמע מהרב המגיד והכסף משנה ולכן אמר סמי קילתא מקמי חמירתא גם לפחות מזית אף דאין איסור מן התורה בחצי זית מ"מ אם יש זית בעריבה אלא שהוא בשני מקומות הלא להחמיר מה"ת ולכן צריך להחמיר בהני תרי לישני. ונראה שכן מוכרח לשיטת רבינו דפסק דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה ולוקין עליו א"כ איך יוקים הא דאמרינן בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד רב אשי אמר דכו"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודכו"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא כו' מ"ד מעל סבר כריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. ותקשה איך יפדנו הא כיון שיפדה יעבור בבל יראה וע"כ דיפדנו לאנשים הרבה בפחות מכזית ויהי' שוה פרוטה וע"כ דפחות מכזית א"צ לבער אף מדרבנן דאל"ה כיון דמדרבנן לא חזי לפדיה תו לא מעל וכמו שכתבו רבנן בתוספות דהא דאין פודין להאכיל לכלבים בקדשי בה"ב לא הוי אלא מדרבנן יעו"ש ואפ"ה לא מעל וכן כתב בשאגת אריה. אמנם יתכן דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה באכילה איתרבי נמי כמו כן לענין בל יראה בחצי שעור והתם כיון דסבר כריה"ג וטעמי' דמפיק מלך דמותר בהנאה ואידך לך מוקי לשלך אי אתה רואה הא של אחרים אתה רואה ואידך כו' חד בשאור וחד בחמץ וריה"ג לא סבר כן ולא סבר הך צריכותא והיינו דיאמר בשאור ואנא אמינא מה שאור שחימוצו קשה את רואה של אחרים וזהו כבית שמאי דסברי מהאי טעמא דשאור בכזית וחמץ בככותבת דלכתוב בחמץ ולא בעי שאור כו' ולא סברי הך דחמץ ראוי לאכילה גרע [וכן כתב מוהר"ם ברבי] וא"כ לריה"ג דחמץ אכילתו בככותבת ושיעור בעורו בכזית חזינא דלא דמי אכילה לביעור א"כ הוה"ד דאיסור חצי שיעור לא ידענא בביעור דלא מצית יליף מאכילה אבל לדידן ילפינן ביעור מאכילה כמו דבאכילה אסור חצי שיעור כן לענין ביעור כמו"ש המהר"ם חלאווה, אמנם זה רחוק. אולם באמת ע"כ כן הוא, דפירוש הגמרא תמוה דאף אם נימא דלריה"ג מותר בהנאה וחזיא לפדיה דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כמוש"פ ר"י הזקן מ"מ הואיל ואין פודין להאכיל לכלבים הלא עיקרו מקרא דואכלת ולא לכלביך א"כ הוה"ד להסיק תחת תבשילו אסור דכל מה דלא קרינא ואכלת מיתסר ותו אכתי לא חזי למידי וכן ממעט בספרי מוזבחת שלמים ואכלת פרט לעולות שאינן נאכלין ולא אידכר בשום מקום דאין פודין להאכיל רק לכלבים הא להיסק ותבשיל מותר ואיך לא זכר רב אשי במפורש וסתם דבריו כולי האי ועוד דבשור שנגח את הפרה אמר דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור איתמעט מוהמת יהי' לו והא חזי להנאת היסק וכי"ב ועיין תוספות שם שהרגישו בזה ומה שחילקו בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח דחוק. לכן אמינא דלא עלה על דעתו של רב אשי דיפדנו להיסק תחת תבשילו דרק לכלב אסור דהא תנן אם מתו יקברו וע"כ דלא חזי למידי. אלא כוונתו כדפרישית שיפדו באופן שמותר להשהות בפחות מכשיעור וא"ש דהנה רבנן בתוספות העלו בבכורות דף ל"ב ובריש כל התערובות וכאן דהא דאין פודין קדשים להאכיל לכלבים דוקא מידי דלא חזי' רק להאכיל לכלבים הא מידי דחזי לאדם תו שרי גם להאכיל לכלבים ומותר להאכיל בשר בכור אף לכותי ודוקא טריפה בקבורה א"כ שפיר אמר רב אשי דיפדו כל אחד להאכיל לכלבים פחות מכשיעור היינו שיהא פחות מכזית ויש בו שוה פרוטה, ואי דאין פודין להאכיל לכלבים זה דוקא במידי דלא חזיא רק לכלבים הא כאן הרי שרי להשהותו עד אחר הפסח ולאכלו אח"פ וחזי כשהוא נאכל לכלב אף לאכילת אדם לר' שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח מותר תו שרי להאכיל לכלבים ותו הוי ממון גמור, דבתוך הפסח רשאי להאכיל לכלבים הואיל ויכול להשהותו אחר הפסח וליכא למימר הא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואם יפדה חמץ בפסח מצד שיכול להשהותו אחר הפסח מסתברא דאין הפדיה נתפסת בו דהא לא הוי בי' להקדש רק גורם לממון לבד [כן נראה] ולא מצינו פדי' רק בממון גמור וע"כ הא דנתפסת בו הפדיה היא מחמת שיכול להאכיל לכלב ואין פודין קדשים להאכיל לכלב מאי תאמר הא יכול להשהותו אחר הפסח זה אינו דמצד שחזי לאה"פ לא נתפס' בו הפדייה דלא הוי בי' להקדש רק גורם לממון וע"כ דנפדה מצד שראוי לכלב תו אין פודין להאכיל לכלבים ונמצאת אוחז החבל בשני ראשין דאם תאמר דאין פודין להאכיל לכלבים תאמר שיפדנו להשהות אחר הפסח וא"ת הא אין פדי' בדבר דלא הוי אלא גורם לממון ע"ז באה התשובה דהא מצי להאכיל לכלבים וכיון דחזי רק אחר הפסח תו שייך אין פודין להאכיל לכלבים כיון דעיקרו של פדי' הוא מצד שיאכיל לכלב. דע נא בזה היה ניחא אם לא היתה הקפידא רק על הפדי' שלא יפדה להאכיל לכלבים אולם באמת אין זה בדיני הפדיה דהא אם נפדה כשהוא חי ומת אין המת שלו אע"ג דבשעת פדייה היה ראוי למאכל אדם מ"מ אם בעת שמאכילו לכלב אינו ראוי רק לכלב אסור להאכיל לכלב וכמו שמפורש בב"ק שם, וכמו תזבח ולא גיזה הוא דהגוזז בפסוה"מ שנפדו לוקה כן ואכלת ולא לכלביך הוא לאחר הפדיה אם נעשה טריפה או מת אסור להאכיל לכלב וא"כ אם הוא מת או טריפה תו לא מהני בי' פדיה דלא חזי למידי דלמאכל אדם הוא אסור ולמאכל כלבים אסור להאכילו ותו אתי שפיר כאן דאע"ג דמשום דלאחר הפסח הוא שרי באכילה לא הוי רק גורם לממון ולא נתפסה בו הפדיה מ"מ הא ממון גמור הוא דשרי להאכילו לכלבים, מאי תאמר אין פודין קדשים להאכיל לכלבים זה אינו דבאמת פודין רק דאסור להאכיל לכלבים היכא דלא חזי רק לכלב וכיון דאינו ראוי רק לכלב ואסור להאכיל תו לא חזי למידי ולא נתפסה הפדיה אבל כאן אינו כן דבעת אכילת כלב הרי כדין עביד כיון דיכול לאכול מאכל אדם אחר הפסח [דאטו יהא אסור להאכיל בכור שחוט לגוי או לכלב ביום הכפורים] ותו השתא כיון דרשאי להאכיל לכלב הוי לי' ממון גמור ונתפס' הפדי' בי' וכיון דראוי לפדי' בתוך הפסח תו הוי ממון גמור ושפיר מעל האוכל. ולפ"ז א"ש דהא דמוקי רב יוסף הך דאמר לא מעל כמ"ד אין פודין קדשים להאכיל לכלבים הוא כר' יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור ולכן לא חזיי' לפדיה ולא הוי ממון ולא מעל וז"ב ופשוט בס"ד ומוכרח מתוך עומק הסוגיא דחצי שיעור לבדו אין בו איסור מן התורה וכפי סברת הארי החי דלא שייך חזי לאצטרופי וגם מדרבנן אינו חייב לבערו ודו"ק בכ"ז.
י״ח
המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח כו' ואם משמסר המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. ירושלמי פ"ב הלכה ב' אר"ש אימתי בזמן שמסר לו המפתח כו' אר"י בן פזי בעי מסר לו המפתח מהו אר"ז חתני' דר"ל מחלוקת ר"ש ורבנן דתנינן מסר לו המפתח דתנינן תמן המוסר מפתיחו לע"ה הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח תני ר"ש מטמא ותמוה מאד דמאי בעי אם בגברא דעלמא שמסר לו המפתח נימא דבדק זה דמיון זר ומבהיל שיבדוק האיש הזר הבית להתם שחיישינן שנכנס לבית ועוד דאין לשון הירושלמי סובל זה ונראה לענ"ד דט"ס נפל בירושלמי וקאי אדלקמיה עכו"ם שבא אצל ישראל וחמצו בידו כו' הפקיד אצלו צריך לבער יחד לו בית א"צ לבער וע"ז קאי מסר לו המפתח היינו לעו"ג מהו ופשיט שפיר מהתם דלרבנן דאמרו לא מסר לו אלא שמירת המפתח א"כ הוי כהפקיד אצלו החמץ וצריך לבער אבל לר"ש דמטמא וסבר שגם הבית מסר לו להיות ברשותו לכל מה שירצה א"כ הוי כיחד לו בית בפ"ע וא"צ לבער וזה דין חדש ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
שורשי הים על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 64,052 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ג׳
וכן החכם לא יתחיל בעת זו כו'. כתב הטור סימן תל"א וז"ל וכתב הר' יונה ז"ל דאם התחיל מבע"י אינו מפסיק ונ"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע"כ וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד"ת וכגון רשב"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב"מ דרשב"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע"ג דכגון רשב"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר"ח ז"ל: ואני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות תפלה וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ"כ הרפ"ח ז"ל בה' תפלה סי' פ"ט שזה דעת הרמב"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת"ת משאר מלאכות ל"ק דאיכא למימר דבת"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו: הן אמת שדעת הר"ן והרז"ה ז"ל כתבו מרן הב"י ז"ל סי' ק"ו דס"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע"ש מ"מ אין זה מן התימה על הטור ז"ל דאיכא למי' דס"ל כדעת הרמב"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע"י אינו מפסיק דהא משמע בפ"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ"ש התוספות אכן כפי מ"ש ניחא דר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר"י ז"ל ס"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא"מ לתפילה דמתני' ואע"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ"ש ודו"ק: גם מ"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע"ש ק"ל טובא דא"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל כן אלא דוקא גבי ת"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ"ש בעוסק בת"ת וכמו שהכריע הרב ז"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת"ת לתפלה מה"ט ודבריו צ"ע:
ו׳
חורי הבית כו'. הנה הטור ז"ל סימן תל"ג כתב וז"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע"ש וכתב מרן הב"י שזה מבואר פ"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס"ל א"ד יע"ש: ולע"ד נראה ליישב דלהרי"ף והרא"ש ז"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד"ה הכא וז"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י כו' ותו ק"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב"ג פליג את"ק דלת"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת"ק אתא היל"ל אמר רשב"ג ועיין בהר"ב תי"ט ז"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול"ל ה"מ רשב"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת"ק דמתני' כי על כן ס"ל ז"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת"ק קאמר דלת"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את"ק וס"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב"ג ומש"ה כיון דקי"ל כרשב"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב"ח ז"ל יע"ש אמנם כפי מ"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת"ק דרשב"ג אמנם לרשב"ג דקי"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ"ל נכון ואף שהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פרק כ"ש כתב דרשב"ג לפרושי דברי ת"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז"ל בכמה מקומות ודו"ק: ובתוספות ז"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע"ש. וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר סק"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו"ד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א"ד ל"ש ונקטי לה רבוותא ז"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א"ד יע"ש: ולע"ד נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ"ל ודו"ק:
י״ב
הניח החמץ בזוית זו כו'. כתב הראב"ד ז"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז"ל סותרים למ"ש בפ"ו מהלכות מעשר ב' ממ"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע"כ ובודאי שכונתו לומר דאע"ג דהך מתני' ע"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה"ט וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה מ"מ ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב"ד לא השיג עליו בה' חו"מ יע"ש ולא ידעתי אדק"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס"ל להראב"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד וטעמא דהניח ק"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס"ל לרבנן הכל חולין וא"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק"ק ס"ל דהכל חולין הא ל"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק"ק היו שם ומ"ש לו הרי שם מנה ה"ק מאותם הק"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל: ושוב ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא"כ מבואר הוא שזה דעת הראב"ד ז"ל דהך מתני' אתיא ככ"ע וכן מדוקדק מלשון הראב"ד שתפס השגתו וז"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ"ל אמיתות דעת הראב"ד ז"ל: והנה התוספות ז"ל פ"ק דביצה ד"י ע"ב ד"ה הכל חולין כתבו וז"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא ק"ל מגוזלות דה"ט לא שייך בגוזלות ע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בספר גו"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ"ש רש"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע"כ ל"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע"ש: ולע"ד מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק"מ שהרי לדעת התוספות שם בד"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה"ה ז"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח"מ ז"ל שם ולקושייתו הב' י"ל דס"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין זב"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע"ב דאל"כ הכי הול"ל חולין וס' מע"ב מעורבין דהא נ"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו"ק: ומ"מ לדעת הטור ק"ט שכתב בסימן תל"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע"ש שהרי גבי מעשר ע"כ ה"ט כמ"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה"ט הו"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב"ח וביש"ש סי' כ"ו: ודע שמדברי התוספות בפסחים ד"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א"צ לבדוק וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ודלא כהר"ב מג"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר"ב גו"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע"ד לק"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
א׳
מצוה לח להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד ראיה לדבר זה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומה היא השבתה זו שיבטל אותו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל דמדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפי' בע"ז השחת שרוף וכלה משמע דהוי ביטול וכן תרגם אנקלוס תבטלון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
ח׳
וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק. מימרא דרבא בפ"ק דפסחים וכ"כ הטור ר"ס תל"ח וז"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר"ס תל"ט דאם ביטל א"צ לבדוק אע"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי"ל דסד"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה"נ הככר קמ"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך כל כך בלשונו לא הו"ל למימר אלא ואם מצא פת א"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא"צ בדיקה דאע"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא"כ ע"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא:
ט׳
ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו. גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר"ס תל"ח וז"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע"ג דבסי' תל"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ"ה בעי בדיקה:
י׳
הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה. שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר"ס תל"ט וז"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו"ל לרבינו ז"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב"ד בזה. וה"ה ז"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ"ט חי"ד סי' ב'. (א"ה ועיין בכה"ג א"ח סי' ס"ו ובתשובת הרשב"א ס"ס תרנ"ו ובעירובין (דף ל"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא"ח סי' שנ"ד ס"א וסי' ת"ט ס"ו. ועיין מ"ש בספר הלכות קטנות ח"ב סי' רכ"ז ושי"ג וע"פ חילוק הלח"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע"ש (א"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י"ג מ"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר):
י״א
וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס. שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע"כ. וכתב הטור ר"ס תל"ט וז"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע"כ (א"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י"ג מ"ש הרב המחבר ע"ד הטור הללו ועיין עוד בפי"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב"י כתב וז"ל אבל יש לתמוה על מ"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ס"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ"ע: והנה רבינו ז"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה"ה ז"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ"ע עכ"ל. ומרן ז"ל בכ"מ הביא דברי ה"ה וכתב וז"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע"כ. ונראה שלזה כיון ה"ה ג"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ"ע. (א"ה ובפי"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז"ל ברור הוא בגמרא פ"ב דכתובות (דף כ"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז"ל א"נ משום דהוי ס"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ"כ התוס' בפ"ק דפסחים (דף ט') ד"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע"ג דספק טומאה ברה"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה"נ לענין בדיקה וכן פירש"י ז"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה"י אליבא דכ"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות וז"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ"ע מודו דטמא וא"כ איכא לאוקומי דברי הראב"ד בבאו לישאל זא"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר"ה וקי"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו"ל לחומרא מנ"ל דתולין זה בזה וצ"ע: שם או שבדק ומצא ככר. שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג. וכתב הטור סי' תל"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב"ג דפליג עליה דרבי וצ"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז"ל לא ביאר דעתו אך ממ"ש ה"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל:
י״ב
הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'. פלוגתא דרשב"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע"כ וכ"כ בעל המאור. והראב"ד פסק כרשב"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ"ש הניח בזוית זו א"צ לבדוק כרשב"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב"ד. וכ"כ הטור וז"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע"כ. וטעמו משום דאי מיירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי"ל כרשב"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ומינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן:
י״ג
נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק. הנה הטור ז"ל כתב וז"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע"כ. וא"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס"ס וכ"כ מרן הב"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה"ה דהטעם משום דפוסק כאת"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומר דפסק כאת"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא:
י״ד
כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו. בעיות בגמרא שם בפ"ק. וכתב הטור סי' תל"ח וז"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל"כ הו"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב"י וז"ל הראב"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה"ה סבור שלא חילק הראב"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה"ג שהרי טעמו דהראב"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא"כ ס"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב"ד. ולא ראיתי בדברי ה"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
יצחק ירנן · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
א׳
מצות עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע"ב ומלכי בקדש. ולענ"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז"ש רבינו מפי השמועה ר"ל שהוא מדרש רבותינו ז"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט.
ב׳
ומה וכו'. ועיין להר"ן וז"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר"א חאקו ז"ל וז"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי"ט צהלון סי' קט"ז יעו"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר"א חאקו שם לדרך מהרי"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ"ל דהר"ן היה יכול להכריח כן מן הש"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ"ש לעיל י"ל דמ"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו"ש.
ז׳
והניח עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ"ל ודברים תמוהים דא"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א"צ לבדוק אלא לרבנן וכ"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו"ש ונראה דס"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס"ד דש"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו"ש בתוס' ד"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו"ה ציינו שם בהי"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי. וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל"א וז"ל תו קשה במ"ש התוס' ד"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ"ש רש"י שם וא"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א"צ למ"ש רש"י כרבנן בטעם התליה כמ"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה. וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ"ש רש"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש"י משו"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א"צ לפי' רש"י דלעיל וכדכתיבנא. ואחר ההתבוננות ראיתי דא"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש"א בחידושי הלכות גבי מ"ש התוס' ד"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות. ומן התימה הגדולה למה"ר שלמה אלגאזי ז"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ"ג על דברי התוס' דביצה ד"ה הכל חולין וז"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש"י וכו' ואפ"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ"מ הא ניחא ליה וא"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר"ש אלגאזי ז"ל צ"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי. ולקושית החידושי הלכות ז"ל תירץ מהר"א חאקו ז"ל בס' לשון למודים שם וז"ל ולענ"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ"ש יש סתירה למ"ש הפ"ח הי"ט וז"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ"ל ואין זו קושיא להפ"ח דבשלמא לס"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק"ל ובפשט השמועה עיין להט"ז סי' תצ"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק.
י״א
וכן ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ"ש מרן וסיים א"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ"ל פי' לפירושו דבדין י"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה"מ שפיר יעו"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ"ש הרה"מ. ולפי"ז אין מקום למ"ש בס' יד אהרן סי' תל"ט הגהות ב"י יעו"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א"נ קאי למ"ש דהלא ספק דבדיקה ברה"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר"ו דא"נ קאי לקושיא ב' יעו"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר"א חאקו ברם לענ"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב. ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ"מ בתירוץ הב' מסכים למ"ש וז"ל א"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו"ש הרי שהבין דא"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ"ז שאחר שהביא קושית הרה"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו"ש וממ"ש עיי"ש נראה ג"כ הכי וכנלע"ד. והרב מל"מ ז"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש"ס כתובות דף נ"ז יעו"ש שדחי בש"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ"מ בתירוץ ב' מסכים למ"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ"ל ותמה עליו החה"מ שב"ע נר"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי"ף פי' הש"ס הביאו הרא"ש יעו"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ"ש רבינו פי"ח מהלכות איסורי ביאה יעו"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי"ף משום ספק ספיקא דא"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל"מ ועפ"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו"ש. ולענ"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל"מ. עוד כתב הרב מל"מ וז"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו"ש. ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין. ובפרט זה עיין להרב מל"מ פי"ט דאבות הטומאות ה"ב כתב וז"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ"ע ולענ"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש"י בכתובות בנועם שפתיו בד"ה ומאי שנא מב' שבילין וז"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ"ל ומסכים הולך על מ"ש בפסחים דפי' לדעת ר"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ"ש רש"י ז"ל בש"ס. או שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא"כ אין הלכה כרשב"ג וכמ"ש הרב יד אהרן נר"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו"ש הלכות תפילין. ולענ"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א"צ לבדוק ונמצא ר"מ ורבנן כרבי ומשו"ה פסק כוותיה. וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי.
י״ב
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי"ב יעו"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ"ש מרן פ"ט דטומאת מת לדעת הרמב"ם ונראה לענ"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ"ש בפ"ק דחולין דף ט' יעו"ש ופסקה רבינו בפ"ט מהלכות פרה הט"ז יעו"ש. ועפ"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר"ב לשון למודים סי' קע"א מחלק או"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י"א וז"ל והלא ספק דבדיקה ברה"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי"ל ספק טומאה ברה"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ"ל ועפ"ז לא קשה והוא ע"פ מ"ש התוס' שם בפסחים ד"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ"ק דנידה ביארו יותר יעו"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא"כ ל"ק קושית מרן מכל מקום ק"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו"ש. ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ"ש בפרק ט"ו משאר אבות הטומאה ה"ח ספק רה"ר וכו' אפילו ברה"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז"ל וצ"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי"ד מאותן הלכות יעו"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע"כ משמע דס"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו"ש וא"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה"ר דספקו טהור ודוק. והתוס' בפסחים שם בדף י' בד"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג וכו' א"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב"ג ואיך בברייתא דלעיל ס"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'. ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דבלא"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס"ל דתליא באדם טמא וכן רשב"ג דס"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח"כ ומצא דא"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב"ג והכא פליגי עליה דרשב"ג וה"ט דרשב"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס"ל כרשב"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק. או שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי"ל כחכמים וכו' וכ"כ בפי' המשנה פ"ו דטהרות וריש פרק י"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס"ס מטמא וכ"כ מרן שם יעו"ש וע"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ"ש הלח"מ לרבינו פי"ב דמאכלות אסורות הכ"ט וז"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס"ס) [ספיקא] עכ"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ"ה ד"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז"ל. וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש"ס דע"ז נראה דהלכתא כר"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב"ב דף נ"ה אמר ר"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ"מ כיון דהביא בש"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש"ס ש"מ הכי ס"ל לש"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס"ל לרבא שם בע"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק. גם הטור לפי מ"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ"ש מרן וכ"כ גם ביו"ד סי' קכ"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש"ך ולהחבי"ב שם ומ"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס"א שלט בעצמו לומר דפסק כר"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו. ולענ"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ"ל. וכתבו התוס' ד"ה ספק ביאה טהור פרש"י וכו' וכן פירש ר"ת בע"ז אבל רש"י פי' שם בענין אחר ונראה לר"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז"ל וקצת קשה לפי' ר"ת ור"י וכו' עד וצ"ל דמ"ש לעיל אינו לפי' ר"ת וכו' עכ"ל וק"ק דא"כ דשם לא אזלי עם פי' ר"ת ור"י קשה בתירוץ הב' א"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ"ל ותירוץ זה נראה דר"ל דאפילו רבנן דר"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא"כ מאי מותיב בש"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר"ת ור"י לא סברי לה. אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר"ת ור"י דבספק ספיקא פליגי וכמ"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע"ז איכא ס"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס"ס ואפ"ה רבנן סברי דלא מהני וה"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל"ח. וכתב רש"י בסוגיין דפסחים ור"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב"ן בחי' לב"ב דף נ"ה וז"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ"ה דע"ז דף ע' ע"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש"י גורס כגירסא זאת כס"ס דמי ומכח זה מפרש רש"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו"ש.
י״ד
עיין להמל"מ שכתב וז"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ"ל וענ"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה"מ צווח ככרוכיא כמ"ש מרן על שם ה"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב"ד ז"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
אבן האזל על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 36,348 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות חמץ ומצה פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
י״א
שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה. משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אבל כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו"ת רב משולם סי' י"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל"מ בהל' מגילה ע"ש. מיהו י"ל לפי מש"כ הב"י בסי' תל"א לדעת רבינו דס"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ"ג ושצ"ד הובא בפמ"ג שם. וזה דלא כשו"ת נודע ביהודה סי' ס"ה שהניח בצ"ע גבי ערוב. אך לפמ"ש בחידושי ריטב"א בספ"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ"ש הכס"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ"כ רדב"ז סי' ש"א קע"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ"ש הט"ז סי' תל"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ"ש רדב"ז שם: ומ"ש המל"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל"מ מסוגיא דכתובות ע"פ מ"ש הריטב"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא. ומה שהקשה מהר"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג"כ בעל פמ"ג בס' שושנת העמקים כלל י"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע"פ שלא ביטלו וכמ"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ"ש המל"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עובר דקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ"כ הצל"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות חמץ ומצה פרק ב׳
י״א
במש"ל: וקושיא זו עצומה בעיני וצ"ע. עיין בפר"ח: שם. א"ה ובפי"ד מה' שאר אה"ט, צ"ל פי"ט: שם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם כו'. עיין בס' פ"י בכתובות, ועיין בריטב"א שם:
י״ב
הניח החמץ בזוית זו כו'. עיין בהשגות, ועי' בס' מצודת דוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ב׳, מתוך הלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל