ח׳
לפיכך אם לא בטל קודם שש וכו' ומצא חמץ שהי' דעתו והי' בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולי"מ שהרי לא ביער ולא ביטל וכו'. עכ"ל. מה שדייק רבינו לכתוב תיבות הללו והי' בלבו ושכחו וכו' עי' לעיל הלכה הקודמת בסוף ד"ה וכשגומר לבדוק וכו' מה שכ' בשם המג"א בביאור הדברים הללו. ובמה שכ' שם אני בעניי עני מדעת בביאור דברי רבינו הללו ודברי הטור בס' תל"ד ובביאור דברי הרא"ש תדרשנו משם. קושיא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק א' מסי' תל"ה ס"ק ב'. וחייב לבערו בכל עת שימצאנו וכו'. עכ"ל. והא לך לשון הב"י בש"ע א"ח בסי' תמ"ו סעיף א' המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוצאנו ויבערנו מיד. ואם הוא י"ט יכפה וכו' עכ"ל הש"ע. וכ' שם המג"א ס"ק א' וז"ל, ויבערנו מיד. נ"ל דיברך על ביעור חמץ אעפ"י שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים. וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח וכו' עכ"ל המג"א. וכבר דשו בי' רבים לתמוה על המג"א, שלכאורה האדם יראה לעינים שדבריו האמורים סתראי נינהו למה שכתב הוא בעצמו ובכבודו לעיל בסימן תל"ה סעיף א' ס"ק ב' על מש"כ בש"ע שם וז"ל לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח וכו' ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך, עכ"ל הש"ע כתב המג"א וז"ל, לא יברך כיון שמותר להשהותו וכו' ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו כיון שבטלו קודם פסח וכבר קיים תקנת חכמים בבדיקה. עכ"ל המג"א. הרי ששם הניח דין זה כצ"ע ופה כתבו בפשיטות שיברך עליו, ע"כ שמעתי (וכעת כי נתגלה אור עולם ספרו של אאמ"ו זצללה"ה מחצית השקל וראיתי בסימן תמ"ו שעמד ג"כ בקושיא זו, ותי' וז"ל, ס"ק א' ויבערנו מיד וכו' הניח דין זה בצ"ע, מכ"מ צריכין לומר בתר דאיבעיא ליה הדר פשטיה דיש לברך, ואין לחלק בין מצאו בי"ט וכו' ועיין בח"י, עכ"ל אאמ"ו זצללה"ה). ישוב הקושיא הנ"ל. וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דברי המג"א הנ"ל כי שניהם צדקו יחדיו ואין בשבטיו כושל והוא דלעיל בסימן תל"ה מיירי המג"א שמצא את החמץ במקום שלא חייבוהו החכמים לבדוק, כגון שמצא החמץ בחורי הבית הנמוכים משלשה טפחים ואין שם תינוק בבית או חורים שבכתלים שהם גבוהים הרבה שאין יד האדם מגעת שם וכדומה לזה עיין בסימן תל"ג מן סעיף ג' עד סוף סעיף ט' גווני טובא, ובתוך חג הפסח אירע הדבר דרך מקרה שהוא היה משתמש שם, ומצא שם חמץ, שאז הרי הוא קיים תיקון החכמים ככל היוצא מפיהם מה שהם חייבוהו לבדוק היטב בחורין ובסדקין, והרי שמר מוצא שפתיהם שפתי דעת ועשה ככל מה שחייבוהו החכמים לבדוק בכל המקומות ההם, ובמקום ההוא שמצא את החמץ בתוך ימי החג הפסח, הרי החכמים אמרו שהוא פטור מלבדוק שם, ומה היה לו לעשות ולא עשה, וכשהוא באופן זה האמור הוא שנסתפק ועלה המג"א אם יברך או אם לא יברך, כיון שביטל קודם הפסח לכל החמץ דחזיתי ולא חזיתי ואין כאן איסור דאורייתא, וגם כבר הא קיים תקנת החכמים במה שהטילו עליו לבדוק יפה בחורין ובסדקין בליל ארבעה עשר, ומה יעשה אותו הבן ישראל, אם לא חייבוהו החכמים לבדוק אחר החמץ בכל אותן המקומות האמורים לעיל מזה, ולזה סיים המג"א בדבריו וכתב וז"ל, וכבר קיים תקנת חכמים בבדיקה וכנ"ל. איברא הא תינח לעיל בסימן תל"ה הנ"ל דהוא מיירי באופן האמור לעיל מזה, אבל לא כן בריש סימן תמ"ו שהבאתי לעיל, דהתם מיירי המג"א שמצא את החמץ במקום שהיה חייב לבדוק, רק שאירע לו כן שמצא את החמץ בתוך הפסח אף שבדק בלילי ארבעה עשר, אבל אירע לו כן לאחת משתי סיבות, או מחמת ששכח לבדוק באותו מקום, או שבדק שם רק שלא בדק שם כראוי לבדוק כאשר צוהו החכמים שלא בדק באותו המקום בחורין ובסדקין אשר ישנם שם במקום, או שלא עיין עיון יפה וראוי ובכוונת הלב בלי שום היסח הדעת לדבר אחר כראוי לעשות בהבדיקה, ועי"ז עיניו השע ולא ראה את החמץ ההוא שהיה מונח שם עיין לעיל סימן תל"א סעיף א' ועוד שם בסימן תל"ב סעיף א' בש"ע ובמג"א שם ס"ק ד' ובטורי זהב שם ס"ק ג', ומעתה כי כן זה שבדק באופן זה האמור הנה הוא לא קיים מצות החכמים כולה כמות שהיא כמו שצוו הם אותנו, שהם צוו שיבדוק ויעיין היטב בכל החורין וסדקים שישנן במקומות ההם שהוא חייב לבדוק בהם, וגם הם צווהו שישים אליו לבו ורוחו וכל מעיינו לכ"מ ומקום שיבדוק, והוא לא עשה כן וכאמור, והרי כל עצמו של המג"א לא נסתפק לעיל בסימן תל"ה אלא מפני שכבר קיים תקנת החכמים וכנ"ל, וזה שלא קיים תקנת החכמים לזה שפיר פסק שם דצריך לברך על הביעור, ולפיכך דייק וגרס המג"א בלשונו שם וכתב וז"ל ומכ"מ מברך על תקנת חכמים וכדבר שנאמר לעיל, והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל שהברכה היא על תקנת החכמים, ודו"ק. עיין ביאור במג"א סי' תמ"ב סק"א. עיין בהגהות מיימוני אות ט' מה שכתבו, ודע דכתב המג"א בסימן תמ"ב סעיף א' סק"א וז"ל תערובת חמץ וכו' ונ"ל דאם נתערב אבל בתוספות ריש פסחים כתבו דאסור וכו' והוכיחו כן ממתניתין (דשם דף מ"ח ע"ב) דשיאור ישרף ואע"ג דהוי נוקשה וכו' ואפ"ה ישרף מדרבנן וכו' ולדעת הטור צ"ל דההיא דשאור מיירי בי"ט שאי אפשר לאפותו דהא אסור באכילה מדרבנן, ואם יניחנה כך תחמיץ חימוץ (כצ"ל) גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ וכו' עכ"ל המג"א. ורבים תמהו עליו דא"כ דמיירי בי"ט היאך קתני במשנה דהתם שיאור ישרף וכו' שהרי הטור גופא כתב בסימן תמ"ו דהמוצא חמץ ביום טוב אפי' לא בטלו אסור לשרפו בי"ט אלא כופה עליו כלי עד לאחר י"ט ע"כ שמעתי, ולדידי חזי לי בס"ד דלאו קושיא היא (וכעת מצאתי את שאהבה נפשי דברים ככתבן בספרו של אאמ"ו זצללה"ה מחצית השקל בסימן תמ"ב והשבח והתהלה לו יתברך שזכיתי לכוון לדעתו דעת עליון), דקושיא זו כבר עמד בה מאור עינינו מהרש"א שהקשה כן בריש פסחים על התוספות שם בד"ה אור לי"ד וכו' (בד"ה בא"ד דאי מותר להשהותו אמאי ישרף וכו') וכפי מה שפירש מהרש"א שם בכוונתם של התוספות והיינו דפירושו של ישרף דקתני המשנה הנ"ל היינו שהוא עומד לישרף כיון דאסור מהיום ההוא ומעלה יע"ש במהרש"א, הנה כי כן פירש המג"א גם כן כוונת הטור, וק"ל. אמנם לדידי חזי לי בס"ד וחלקי אמרה נפשי ליישב קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל על התוספות דפסחים הנ"ל בד"ה אור לי"ד וכו' וקושית העולם על הטור הנ"ל והוא דאם מיירי בי"ט היאך קתני ישרוף דהא אסור לשרוף חמץ בי"ט וכדלעיל, ואני אומר בס"ד על דרך החידוד קצת דלא קשיא ולא מידי, (אמת נכון הדבר שהמג"א לא כוון לזה), וכמו שאבאר בס"ד לפנינו. ישוב קושית המהרש"א ריש פסחים על התוס' ד"ה אור לי"ד וכו'. בהקדים דהתוספות התם דף ה' סוף ע"א בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הקשו דמנא ליה לר"ע התם לאוקמי הך קרא של אך ביום הראשון תשביתו וכו' דהוא קאי על ערב י"ט מכח מה דתשביתו אינו אלא שריפה, והרי אסור לשרוף את החמץ בי"ט יע"ש בגמרא דהיא גופא קא קשיא למה יהיה אסור לשרוף את החמץ ביום טוב, והא יכול ליהנות בגחלתו, דהא ר' עקיבא הוא דסובר דחמץ וכל הנשרפין אפרן וגחלתן מותר כדאמרינן לקמן דף כ"ו ע"ב גבי ערלה, והוא הדין לחמץ, ותירצו התוספות בזה שני תירוצים וז"ל, אומר ר"י דסברא הוא דהקרא דתשביתו מיירי, בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהיה לו הנאה ממנו אחר כך אסור, כמו נדרים ונדבות שאין קרבין ביום טוב וכו' אף ע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף וכו' עכ"ל התוספות, (ומה שיש לפלפל בדברי הגמרא שם עיין לעיל הלכות שבת פרק ראשון הלכה א' בד"ה שביתה בשביעי ממלאכה וכו' קרוב לסוף אות ה'). ולכאורה צריך ביאור, דלאיזה צורך תירצו התוספות על קושיא אחת שני תירוצים, הלא כדי לתרץ הקושיא שלהם הא יש די בתירוץ אחד מהם, וביותר מזה קשה שהתירוץ השני שלהם הנ"ל אינו אליבא דכולי עלמא כי התירוץ ההוא אינו אלא רק למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב אבל התירוץ הראשון הוא תירוץ מרווח ונייחא אליבא דכולי עלמא, בודאי היה להם להסתגר בקמייתא, בהתירוץ הראשון שכתבו, ועיין לעיל הלכות שבת פרק שמיני הלכה א' בד"ה המנכש בעיקרי האילנות וכו' אות תשיעי מה שכתבתי בס"ד בביאור דברי התוספות הללו, תידרשנו משם ומצאת מלא דבר (אבל כעת לענינינו נאמר בס"ד באופן אחר). ביאור בתוס' שם דף ה' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו'. והנראה לענ"ד בזה הוה, דהא תירוצם הראשון מה שתירצו דמסתבר דהקרא מיירי אפילו באינו צריך לגחלתו וכנ"ל הוא לכאורה מוקשה מאד. דהא דאף דאינו צריך לגחלתו עתה מ"מ מדאורייתא הוא מותר להבעירו דהא מדאורייתא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואף עפ"י דהתוס' לשטתייהו אינהו ס"ל דמדאורייתא נמי בעינן שיהי' לצורך קצת לפחות וכמבואר כן להדיא בתוס' ביצה י"ב בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו'. אבל זה שעושה המצוה של היום ההוא שמקיים מצות שריפת חמץ שמיוחד ליום ההוא ולא הי' אפשר לו לקיים המצוה ההוא יום אתמול כי עבר, דהא לפי ההו"א דקאמינן בי' השתא דפירושו של תיבות ביום הראשון תשביתו, הוא כמשמעו ביום הראשון של חג הפסח, ממילא תחלת מצותו הוא בי"ט לא בערב י"ט, וכל מצוה שהיא מיוחדת לאותו היום דוקא לא אף ליום שלפניו, הנה הוא נקרא בשם צורך קצת, וכמו שכ"כ התוס' בעצמם ובכבודם שם בד"ה לא אמרינן מתוך וכו' וכפי מה שביאר המג"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' דברי התוס' הנ"ל. וא"כ לכאורה ליתא לתירוצם הראשון של התוס' הנ"ל. וכבר הקשיתי קושי' זו זה יותר ממ' שנה לאדמ"ו זצלל"ה המפורסם והוא תרצה אז על דרך הפלפול והחרפות, ואיננו זוכר כעת. אך אני ילדות היתה בי והעזתי פני ואמרתי לפניו דהתוס' לשיטתיי' אזלי. דהא התוס' הם שתירצו התם כן אליבא דרע"ק דאיהו הוא מרא דהאי שמעתא דהתם רע"ק אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' יע"ש בגמרא. ורע"ק לשיטתו שפיר תירצו תירוצם הראשון הנ"ל דהא כ' התוס' בביצה י"ב בד"ה השוחט וכו' דרע"ק כב"ש ס"ל דלא אמרינן מתוך יע"ש בתוס'. ואאמ"ו זצ"ל נענע לי ראשו. ואחרי כי כן לפי דברים הדברים אלה הדברים האמורים. תירוצם הראשון שתירצו התוס' הנ"ל ליתא אליבא דכ"ע ולא אליבא דידן, רק רע"ק לשיטתו הך שינויא היא שנויא רויחא, מה שאכ"ן לאינך תנאי דס"ל דאמרינן מתוך וכמ"כ אנן דקי"ל דאמרינן מתוך ממילא ליתא לתירוצם הראשון של התוס' הנ"ל. (עי' בתוס' דלקמן כ"ז בד"ה אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' שכתבו דאנן קימ"ל דחמץ בשריפה כר"י יע"ש, ממילא ס"ל להתוס' ג"כ בהך מילתא הלכה כרע"ק בהדרשא שלו שדרש דאך ביום הראשון דהוא בערב י"ט דמסתמא הלכה כרע"ק מחברו). ברם אינך תנאי דס"ל דאמרינן מתוך וכן אנן דקי"ל כך, אינהו ס"ל כמאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבים בי"ט וכמו שפסק ג"כ כך רבינו לקמן בהל' חגיגה פ"א הל' ח'. וכן רע"ק גופא ס"ל בשבת קי"ד נדרים ונדבות אין קריבים בי"ט יע"ש בגמרא. הנה אינהו וכן לדידן לא קשיא קושית התוס' הנ"ל דיהי' מותר לשרוף את החמץ דיכול להנות בגחלתו. דאית להוא ולן התירוץ השני של התוס' הנ"ל והוא הואיל ואינו יכול ליהנות ממנו בתחלת ביעורו הרי זה דומה לנדרים ונדבות דאסור להקריבן בי"ט. ולזה שפיר הוצריכו התוס' לתרץ ב' התירוצים התירוץ הא' למאן דס"ל נדו"נ קרבים בי"ט. והתירוץ השני הנ"ל אליבא דמאן דאמר נו"נ אין קרבין וס"ל דאמרינן מתוך וכמו דקי"ל אנן וכאמור. והנה שני תירוצי התוס' הנ"ל ניחא אליבא דרע"ק דהוא סובר דלא אמרינן מתוך וניחא התירוץ הראשון וגם הוא סובר דנו"נ אין קרבין בי"ט וניחא התירוץ הב' וכנ"ל. ואולם הן כל אלה אף אליבא דרע"ק דהתוס' הנ"ל קיימא אליבי' מ"מ לא היו התוספות יכולים לתרץ רק תירוצם השני הנ"ל לחוד אף דר"ע הא סבירא ליה גם כן דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכאמור לעיל בשם הסוגיא דשבת דאם כן תקשה קושיתינו שנכתוב בס"ד לקמן דהוה ליה לרבא למימר שמע מיניה מדר"ע ארבעה, והיינו דגם דבר זה נשמע מר"ע דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, ולפיכך הוצרכו התוספות לתרץ גם תירוצם הראשון הנ"ל וממילא לא מוכח ולא מידי מהך מימרא דר' עקיבא דהכא דהוא סובר ג"כ דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך בתירוצינו על הקושיא האמורה, וק"ל. קושיא בתירוצם השני של התוס' ד"ה הנ"ל. ומתוך דבר הלכה האמור הנה מקום אתי עמי בס"ד לתרץ וליישב מה דלכאורה קשיא לענ"ד בתירוצם השני של התוספות הנ"ל, והוא דהא לפי תירוצם האמור הנה מוכח מהך מימרא דר"ע דהוא סובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, א"כ רבא דקאמר התם וז"ל שמע מיניה מדר"ע תלת שמע מיניה וכו' יע"ש בגמרא, ולמה לא קאמר רבא שמע מיניה מהך מימרא דר"ע ארבעה. תלתא דקאמר, ועל רבעים דאין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, דזה מוכח ג"כ מר"ע מכח קושיתם של התוספות ותירוצם השני של התוספות האמור לעיל, דהא תירוצם השני של התוספות הנ"ל על כרחין לא סבירא ליה הך סברא של התירוץ הראשון דאל"כ למה הוצרכו כלל לתרץ תירוצם השני כיון דאף לפי תירוצם השני אנו צריכים להך סברא שכתבו התוספות בתירוצם הראשון כי היכי דלא תקשה עליה דרבא דהיה לו לומר שמע מיניה מדר"ע ארבעה אלא ודאי צריכין לומר דהתירוץ השני של התוספות לא ס"ל התירוץ הראשון, אלא דהתירוץ השני סובר דהקרא דחיק ומוקי אנפשיה, דאיירי בשיכול ליהנות מן הביעור וכקושיתם של התוספות הנ"ל, וא"כ שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל מזה, והוא דהוה ליה לרבא למימר שמע מיניה מדר"ע ארבעה דאין נדרים ונדבות קרבין בי"ט וכאמור לעיל. ודוחק לומר דהואיל והך דינא, מה דר"ע סובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט כבר נודע מאידך מימרא דר"ע בשבת דף קי"ד גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לענין חלבי שבת אם קרבין ביוהכ"פ או לא יע"ש, דזה אינו דהא סוף סוף גם מהך מימרא דר"ע הכא בפסחים נשמע זה, ואם כן כבר שייך גביה למימר שמע מיניה מדר' עקיבא ארבעה דאין נדונ"ד קרבין ביו"ט, ועוד דהא גם מה דאמר רבא הכא וז"ל ושמע מיניה לחלק יצאת וכו' הוא ג"כ נודע מהך פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בסוגיא דשבת הנ"ל דר"ע הוא דסובר דהבערה לחלק יצאת ולא ללאו יצאת וחילא דילי בס"ד אבאר לפנינו. קצת פילפול בשבת דף קי"ד סע"א. וביאור דבר זה הוא, דהא אם נאמר דהבערה ללאו יצאת הא הבערה מותר בי"ט מדאורייתא אפילו שלא לצורך כלל וכמו שכתבו התוספות הכא בפסחים ריש ע"ב בד"ה לחלק יצאת וכו' ובמסכ' ביצה דף כ"ג בד"ה ע"ג חרס מותר וכו' בשם הירושלמי (ומשם בארה דאפי' מדרבנן נמי מותר שהרי אמר לא תיאסר ולא תישרי וכו'), וא"כ קשה למה לי אליבא דר"ע בשבת התם הך קרא דעולת שבת בשבתו להורות דמותר להקריב חלבי שבת בי"ט דפשיטא דמותר דהא אין בהקטרת החלבים שום איסור מלאכה אלא רק איסור מלאכת הבערה והרי אם נאמר דהבערה ללאו יצאת הא ליכא איסור הבערה בי"ט, וליכא למימר משום דהחלבים להקטרה צריכים מליחה משום על כל קרבנך תקריב מלח, והמולח חייב משום מעבד ואף דאין עיבוד באוכלין אבל חלב שאינו ראוי לאכול יש בו משום עיבוד אוכלין וכמו שכתב כן להדיא הר"ן בפרק קמא דביצה בד"ה אין מולחין את החלבים כדי שלא יסריח וכו' ועיין במל"מ לעיל בהלכות שבת פרק אחד עשר הלכה ה' מה שכתב בשם הגאון החריף מהר"י אלפאנדארי ז"ל, דזה אינו דהא בשבת דף ע"ח אמרינן דאין עיבוד במליחה אלא כי מלח ליה כעין דמלח ליה לאורחא דוקא יע"ש בגמרא, והרי למליחת הקרבנות היה די במליחה כל שהוא, אפילו בגרגיר אחד של מלח די, וכמו שפסק רבינו כן להדיא לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הל' י"א ועיין לעיל בהלכות שבת פרק והלכה הנ"ל בד"ה שהמליחה מין עיבוד הוא וכו' מה שכ' בס"ד בזה ובדברי המשנה למלך הנ"ל. אלא ודאי מוכח מזה הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר"ע הוא דס"ל דהבערה לחלק יצאת וממילא איכא איסור הבערה שלא לצורך אפי' ביו"ט ושפיר איצטרך אליבא דר"ע, הך קרא דעולת שבת בשבתו להורות דחלבי שבת קרבים בי"ט, דהוי אמינא שיהיה אסור להקריבם ביו"ט מכח איסור מלאכת הבערה דאיכא נמי ביו"ט ואחרי כי כן הנה קשה דהיאך קאמר רבא בפסחים הכא וז"ל שמע מיניה מדר"ע תלת וכו' ושמע מיניה הבערה לחלק יצאת וכו' דהא דבר זה דהבערה לחלק יצאת אינו צריך להוכיח מכח הך מימרא דר' עקיבא הכא שהרי כבר נודע זה ג"כ מהך מימרא דר' עקיבא בשבת התם, אלא צריכין לומר דהואיל וגם מהך מימרא דר"ע פה הדבר נשמע שייך גביה לומר ש"מ מדר' עקיבא וכו' לחלק יצאת וכו' וא"כ הוא הדין נמי לענין נדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט דשייך למימר והיה לרבא לומר ש"מ מדר"ע ארבעה וצ"ע לכאורה. ודע דמה שכתב הפנ"י במסכ' ביצה י"ב בד"ה בתוס' בד"ה השוחט עולה וכו' וז"ל, לכאורה שכוונו להא דאמרינן בריש פסחים וכו' מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למישמע מיניה דלעולם רע"ק כב"ה ס"ל וכו' וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטרך אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכו' ולכם דריש ר' עקיבא לקמן פ"ב ולא לעכו"ם וכו' עכ"ל הפני יהושע שהאריך בזה קצת. הערה על הפנ"י במס' ביצה דף י"ב. ובמחילה מכבוד תורתו כל זה ליתא דאי לאו דבלאו הכי ידעינן דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט. מכח איזה שום לימוד ממקום אחר, לא הוינן ידעינן ולא מידי ולא הוי מוכח מהך קרא דעולת שבת בשבתו דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט, דהא אפשר לפרשו להך קרא כמו שפירשו ר' ישמעאל ומי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו שהפירוש הוא דוקא כפירוש של רע"ק והגמרא בשבת קי"ד הנ"ל לא קאמר אלא איפכא, והיינו דהואיל ורע"ק פירש כפירושו בהך קרא דעולת שבת וכו' לא פירוש כפירושו של ר"י, שמע מיני' דרע"ק ס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט ממילא אוקמינן לי' להאי קרא אמאי דמיסתבר טפי, אבל אם לא הי' לן קרא ממקום אחר שאוסר הקרבת נו"נ בי"ט מהיכי תיתי לן ותסלק אדעתן ליאסר איסור הקרבת נדונ"ד בי"ט, כיון דמהך קרא דעולת שבת בשבתו וכו' לא מוכח ולא מידי דאפשר לפרשו כפירושו של ר' ישמעאל, דסובר דנדרים ונדבות קרבין בי"ט, ועיין ברש"י שם וכן מטין דברי התוס' דשבת דף כ"ד ע"ב בד"ה ולא עולת חול בשבת וכו' גם את הדבר הזה מה שכתב הפנ"י שם דר"ע איצטרך עולת שבת וכו' למעט נדרים ונדבות דאילו מתיבת לכם לא אימעט עכו"ם יע"ש בפני יהושע וכנ"ל, במחילה מכבוד תורתו אישתמוטי הוא דקא אישתמט ליה לפי שעה דברי התוספות דמסכ' ביצה דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לעכו"ם וכו' ובפסחים דף מ"ז ע"א בד"ה לכם ולא לגבוה וכו' שכתבו דגם ב"ה דרשו מתיבת לכם למעט עכו"ם וגם דרשו מיניה למעט נדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט יע"ש בתוספות, ועיין בתשובת רבינו אשר ב"ר משולם ז"ל שהובא בספר תמים דעים סי' ק"ך דף כ"ה ע"ג שהוא ז"ל כתב דתרי זימנין כתיב תיבת לכם וקאי חד למעוטי עכו"ם וחד קאי למעט נדרים ונדבות יע"ש בספר תמים דעים, וא"כ ה"ה לר"ע, ודו"ק). ישוב להקושיא על תירוץ השני של התוס' הנ"ל. אמנם לפי האמור בס"ד לעיל בכוונת תירוצם של התוס' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל מיושב בזה ג"כ הקושיא האמורה והוא דודאי גם התירוץ השני של התוספות מודה להך סברא שכתבו התוספות בתירוצם הראשון הנ"ל, אלא דהתוספות בתירוצם השני קשיא להו על תירוצם הראשון, דהא תינח אליבא דר' עקיבא לשיטתו דאיהו ס"ל דלא אמרינן מתוך, אבל לא כן אנן בדידן דקיימא לן דאמרינן מתוך אם כן מנא לן לומר דקרא דאך ביום הראשון וכו' הוא בערב י"ט דלמא קרא כדכתיב וכפשטיותיה, דהוא דוקא בי"ט (לפי הדרשא דר"ע דקיי"ל כוותיה בהך דרשא וכאמור לעיל), ואיפו זאת תירצו התוספות עוד תירוץ שני והוא דלדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך, הא אית לן תירוץ שני על קושית התוספות דהתם, דהא אנן אית לן דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, ושוב לא קשיא קושיתינו האמורה לעיל דהיה לו לרבא לומר שמע מיניה מדר' עקיבא ארבעה, דהיינו דמוכח מיניה דסובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכנ"ל, דזה ליתא דהא מדר' עקיבא לא מוכח ולא מידי, דכבר אפשר לומר דר' עקיבא לעצמו סובר דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ואפי' הכא לא קשיא ולא מידי לדידיה קושיתם של התוס' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל דהיינו דהא יכול ליהנות מגחלתו, דזה אינו דהא ר' עקיבא לשיטתו דס"ל דלא אמרינן מתוך אף התירוץ השני מודה ואזיל להתירוץ הראשון של התוספות דהקרא סתמא קאמר תשביתו אפילו הוא באופן שאינו צריך להבערה ההיא מכל מקום אמרה תורה תשביתו שאור מבתיכם וכו', וא"כ ר' עקיבא לעצמו כבר די לו בהתירוץ הראשון, והתירוץ השני שתירצו התוספות הואיל ואינו נהנה בתחלת ביעורו אסור לעשותו בי"ט זה ליתא אליבא דר"ע מוכרח ואינו מוכרח כי אם לדידן וכאמור לעיל, ודו"ק. ביאור במשנה דפסחים דף מ"ח ע"ב. מעתה הך משנה דפסחים מ"ח הנ"ל דקתני שיאור ישרף וכו' שהוא סתם משנה, ואינה מן הפלוגתא דר' יהודה וחכמים שנזכרו אחר כך התם ומסתמא סתם משנה סבירא ליה כהלכתא, והרי התוספות וסייעתם והטור א"ח בסימן רצ"ה פסקו דלפחות אמרינן מתוך בהבערה ובהוצאה יע"ש והנה סתם משנה סוף מסכת' תמורה סבירא לה דחמץ בשריפה, ומזה פסקו התוספות בפסחים כ"ז בד"ה אין ביעור חמץ וכו' דחמץ טעון דוקא שריפה יע"ש בתוספות, והרי קתני בהך משנה דפסחים שיאור ישרף וכו' דמשמע דהך משנה סוברת דחמץ בשריפה דוקא, והך סתם משנה נמי סוברת כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, וגם היא סוברת דצורך מצוה אף שאינה מצות היום היא נקראת צורך קצת וכמו שכתב הטור בסימן תמ"ז בשם אחיו הר"ר יחיאל ז"ל, ואם כן מותר לשרוף את החמץ בי"ט אף שלא ביטלו ואין בו בטלטול להבערתו משום איסור טלטול מוקצה יע"ש היטב בתוספות הנ"ל ועיין בכסף משנה ובתשובות הגאון מהר"ם לובלין סימן עשרים מה שכתבו הם בביאור ופלפול בדברי התוספות דפסחים ודכתובות הנ"ל, ועיין במגן אברהם סימן תמ"ו ס"ק ג' מש"כ ודו"ק. ביאור ברש"י בפסחים דף ו' ע"א ד"ה כופה עליו את הכלי וכו'.כופה עליו כלי וכו'. עכ"ל, הכי אמרינן בפסחים דף ו' וז"ל, אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיניה וכו' עכ"ל הגמרא, וכתב שם רש"י בד"ה כופה עליו את הכלי וכו' וז"ל, ומיהו בב"י לא עבר דהא בטלי בלביה מאתמול כדאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל וכו' עכ"ל רש"י. ולכאורה האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי מבואר מזה שדעת רש"י הוא כדעת אותן הפוסקים (ועיין בטור ובבית יוסף בסי' תמ"ו), דחמץ שלא ביטלו עדיין כגון שנתחמצה לו עיסה בפסח וכדומה דמותר לשרפו אפי' בי"ט, כדי שלא יעבור עליו בב"י ובבי"מ, והיינו דרש"י ז"ל פליג על התוספות דהתם דף כ"ט בסד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' שכתבו דכיון דדעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבי"מ, ולומר דרש"י ז"ל רוצה לפרש התם כן מדנקט רב סתם המוצא חמץ בביתו ביו"ט וכו' כי לא פורש באיזה יום מצאו. משמע מזה דאפילו מצאו להחמץ בז' של פסח, דאז לא שייך למימר דדעתו לבערו, שהרי שוב אין כאן מצוה דאורייתא בהבערתו אחר הפסח, וכמש"כ כן להדיא סברא זו המגן אברהם בסימן תמ"ו סס"ק ב' על הבית חדש יע"ש דא"כ קשה על רש"י דהיאך מיסתם סתם איהו כל כך ולא חילק ולא פילג להדיא ומפורש בין אם נמצא החמץ בי"ט הראשון דאז אפי' אם לא ביטלו מכל מקום אין שורפין אותו בי"ט דהא אין עוברין עליו בב"י ובבי"מ בי"ט הראשון אם דעתו לבערו אחר י"ט בחול המועד, לבין אם נמצא החמץ בי"ט האחרון של פסח שבזה יש חילוק בין אם ביטלו להחמץ קודם הפסח לבין לא ביטלו, אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דרש"י חולק על דינו של התוספות בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל, וסובר דאפילו מוצא חמץ ביו"ט הראשון גם כן מותר לשרפו ביום טוב וכנ"ל. איברא עדיין אנו צריכין למודעא בתר הודעה, במאי פליגי רש"י עם התוספות האמור לעיל מה ראה על ככה רש"י לומר כך והתוספות מה הגיע אליהם לומר כך, הלא דבר הוא, ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד כי הנה מקום אתי עמי לומר דכל חד וחד לשיטתיה הוא דשייט, ואהני ליה שיטתיה לכל מר כדאית ליה זה בכה וזה בכה. ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד, דהנה התוספות בחולין פ' בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' כתבו בשם הר"ר שמואל מווירדון ז"ל שלחלק יצא בהך מילתא דאמרינן במס' תמורה דף ד' דלא אתי חד עשה ועקר לתרי לאווין וכו' יע"ש בגמ', דאין זה על דרך השילוח אלא תנאי יש בדבר, דהיכא דאותן תרי לאוין סמיכי אהדדי הוא דאמרינן כן, אבל ל"כ אם הנך תרי לאוין דהעשה יכול לנתקן לא סמיכי אהדדי, אז אתי אפי' חד עשה ועקר אף גם לתרי לאוין ועוד יותר יע"ש בתוספות ועיין לעיל פרק ראשון הל' ב' בד"ה עובר בשני לאוין שנאמר וכו' אות ראשון מש"כ בס"ד בזה. ביאור ברש"י במס' תמורה דף ד' בד"ה תרי לאוי וכו'. ומדברי רש"י בתמורה התם בד"ה תרי לאוי ועשה וכו' משמע דסבירא ליה ג"כ כשיטתו של הר"ר שמואל מוירדון ז"ל הנ"ל, שהרי כתב שם וז"ל, תרי לאוי ועשה, לא יחליפנו ולא ימיר ואהכי סופג את הארבעים עכ"ל רש"י. והנה אלה הדברים לכאורה הם דבר שפתים אך למותר ח"ו ומאי בעי רש"י בזה, וביותר קשה על סיום דבריו מה שסיים ואמר וז"ל ואהכי סופג את הארבעים וכנ"ל שהוא דבר מבואר מעצמו, אם לא הוא הדבר אשר דברתי בס"ד כי רש"י כוון בזה לאשמעינן כסברתו של הר"ר שמואל מווירדון הנ"ל דדוקא היכי דסמיכי אהדדי הנך תרתי לאוי כי הנך דלא יחליפנו ולא ימיר הוא דלא אתי עשה חדא ועקר לתרי לאוי, אבל תרי לאוין אחריני דלא סמיכי אהדדי אלא זה נאמר בכה וזה נאמר בכה, לאלה וכאלה שפיר עקר חד עשה להנך לאוין אפילו וכל כמה שהן. ומעתה הכא גבי חמץ דאיכא תרי לאוין דסמיכי אהדדי הלאו דלא יראה לך חמץ והלאו דלא ימצא לך שאור וכו' אף למאן דמצריך תרווייהו במסכ' ביצה דף ז' ע"ב יע"ש הסוגיא היטב, מכל מקום לא הוה ליה לכתוב אלא חדא לאו אתרווייהו, והוא דהוה ליה למיכתב לא יראה לך חמץ ושאור בכל גבולך וכו', (ועוד דהא גם גבי הלאוין דלא יחליפנו ולא ימיר וכו' איצטרך לתרוייהו וכדאמרינן במסכ' תמורה דף ט' ע"א וז"ל ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו וכו' יע"ש בגמרא), אם לא לאכפולי לאוין הוא דאתיא. וממילא לפי האמור בס"ד לרש"י לשיטתו, לא אתיא הך עשה דתשביתו ועקר להנך תרתי לאוין דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' ולא הוי ליה לאו הניתק לעשה לפיכך הוכרח רש"י בפסחים התם לאוקמי דמיירי דוקא בביטלו, דאם לא ביטלו היה עובר עליו בב"י ובבי"מ אפי' היה דעתו לבערו בחול המועד שהרי התוספות בסד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' לא כתבו דמהני אם דעתו לבערו שלא לעבור על בל יראה ובבי"מ אלא דוקא הואיל והלאו דבל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה יע"ש בתוספות, אבל לרש"י לשיטתו דהלאו דבל יראה ובל ימצא לא הוי לאו הניתק לעשה וכדלעיל, ממילא זה לחוד לא מהני מה שדעתו לבערו שלא לעבור על בל יראה ובי"מ. אמנם לא כן התוספות בחולין התם בסה"ד הנ"ל חולקים על הר' שמואל מורידון הנ"ל וס"ל דאפילו תרתי לאוין דסמיכי אהדדי ג"כ יש כח ביד העשה למיעקר ולמינתק להו לתרווייהו לאוין, רק דהם מחלקים בין אם העשה הוא שיש בה קום ועשה הוא דיכול לנתק להלא תעשה אבל עשה שהיא רק בשב ואל תעשה אין בה כח למינתק להלאו יע"ש בתוספות דחולין, ממילא הכא גבי חמץ דהעשה של תשביתו היא עשה בקום ועשה שפיר מינתק העשה דתשביתו להנך תרתי לאוין דבל יראה ובל ימצא, ולפיכך התוס' לשיטתייהו שפיר כתבו בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל דאם דעתו לבערו דאינו עובר עליו בב"י ובבי"מ דהוה לי' לאו הנל"ע, ודו"ק. ביאור אחר בדברי רש"י במס' פסחים הנ"ל. ודע דהיה מקום אתי עמי בס"ד ליישב דברי רש"י בפסחים דף ו' בד"ה כופה עליו את הכלי וכו' הנ"ל באופן אחר במאי פליגי רש"י ורבותינו בעלי התוספות ולומר גם בזה דכל חדא וחדא לשיטתיה שייט ואזיל, והוא דרש"י במסכ' תמורה התם בד"ה ה"ג שאני כהנים וכו' ס"ל דכהן הואיל והוא מצווה במצות יתרות אף הוא לוקה אפי' על לאו הניתק לעשה יע"ש ברש"י אבל לא כן התוספות שם בד"ה כהנים קאמרת וכו' חולקים על זה וס"ל דאפילו כהנים נמי לא לקי על לאו הניתק לעשה דשקולים הם כהנים וישראלים לענין זה יע"ש בתוספות. ואחרי כי כן הנה רש"י לשיטתיה הוא דשייט דקשיא ליה דהיאך קאמר רב סתם וכן רבא התם דכופה עליו את הכלי, ולא חילקו כלל בין אם זה שמצא את החמץ הוא ישראל לבין אם הוא כהן, דדין זה דכופה עליו את הכלי ואינו שורפו בי"ט אינו אלא דוקא כשמצאו ישראל לחמצו דלגבי דידיה הוי לי' לאו הניתק לעשה ממילא אם דעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, אבל בכהן שהוא מוצא חמץ בביתו שפיר צריך לשרפו אפילו בי"ט ולא מהני ליה כפית כלי שהרי הכהן הזה עובר על בל יראה ובל ימצא דהא לגבי דידיה לא הוי לאו הניתק לעשה שאין העשה מנתקו ולא מכפר על הלאו ובא האות והמופת על זה שאף שהוא מקיים העשה מכל מקום מילקי הוא דלקי וכאמור לעיל מזה בשם רש"י וכיון דלא הוי לאו הניתק לעשה זה לחוד מה שבדעתו לבערו לא מהני ליה ולא מידי שלא יהיה עובר על הלאו דבל יראה ובל ימצא וכדלעיל בשם התוס' גופייהו, ולפיכך פירש"י בפסחים שם דמיירי בביטלו. איברא כי הן הן הדברים הנאמרים נכונים אליבא דרש"י לשיטתיה וכמו שכתבנו בס"ד, אבל לא כן רבותינו בעלי התוספות בפסחים בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל אינהו ג"כ לשיטתייהו שטו, דאינהו לא ס"ל לחלק בין כהן לבין ישראל לענין לאו הניתק לעשה וכדלעיל, איפו זאת שפיר כתבו סתם דאם דעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא כיון דבלאו הכי הוא לאו הניתק לעשה הלאו דבל יראה ובל ימצא, וכנ"ל ולא חילקו בין אם הוא כהן או ישראל, ודו"ק. אלא שעדיין קשה על זה הקושיא שהקשינו לעיל ותשב באיתן ומינה לא תזוע, דלא הוה לי' לרש"י למיסתם סתומי כל כך אלא היה לו לבאר החילוק בין כהן לבין ישראל. דדוקא בכהן הוא דיש חילוק בין ביטלו לבין לא ביטלו דבביטלו הוא דדי בכפית כלי אבל כשלא ביטלו אינו די בכפית כלי אלא צריך דוקא לשרפו מיד אפילו ביום טוב, כי היכי שלא יעבור על ב"י ובי"מ אבל בישראל אין חילוק דאפילו לא ביטלו גם כן די בכפית כלי הואיל ודעתו לבערו והוא לאו הניתק לעשה אינו עובר על בל יראה ובימ"צ. הערה על המג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב'. וסוף סוף כי לפי האמור בס"ד אין בתשובתו של המג"א בסי' תמ"ו סק"ב על מרן הכסף משנה תשובה נצחת, והיא כפורחת, והיינו שהמג"א כתב שם וז"ל, שלא יוכל לטלטלו דמוקצה וכו' ואע"ג שלא היה בכלל ביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאורייתא וכו' דשב ואל תעשה הוא אסרוהו וכו', (כמפ"ג) וכו' ובשל"ה כתב וכו', לכן נ"ל דכופה עליו כלי וכו' והטעם נ"ל כמ"ש התוס' דף כ"ט שהמשהא חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו' וטעמא משום דלא יראה הוא ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף וכו' עכ"ל המג"א. ולדידי חזי לי בס"ד כי יפה עשה מרן בכ"מ שלא יהיב האי טעמא של המג"א האמור, כי כמה עיקולי ופשורי יש בהטעם ההוא. חדא, כי הוא זה תלוי באשלי רברבי ולאו דכ"ע היא אלא הוא תלוי בפלוגתא דרבינו שמואל מוירדון והתוספות דחולין הנ"ל, וזאת שנית תלוי בפלוגתא דרש"י ורבותינו בעלי התוספות במסכ' תמורה לענין כהן אם לוקה על לאו הניתק לעשה או לא וכאמור לעיל, והנה מעולם עינינו לא ראו ולא מצינו בשום מקום בש"ס שלחלק יצאו גבי מציאות חמץ בי"ט בין שמצאו ישראל לבין שמצאו כהן, וביותר הפוסקים ראוי היה להם לחלק בכך בפירוש כדרכם דרך הקדש לבאר הדברים באר היטב, והנה אין איש מהפוסקים שמחלק בכך ועל שלשתם גם לפי טעם האמור של המג"א היה ראוי לחלק בין אם מצאו ביו"ט הראשון לבין אם מצאו בשביעי של פסח שאז שוב אינו יכול לקיימו להעשה אחר י"ט וכדלעיל בשם המג"א עצמו שם, ולא מצינו בשום מקום בש"ס ובאחד מגדולי הפוסקים הראשונים ז"ל שהיו מחלקים בכך וכדלעיל. ועל רבעים, דהא מרן ז"ל בכ"מ כתב דבריו על דברי רבינו פה. וכן הוא דעת הרה"מ פה בד"ה ואם מצא בי"ט וכו' והרי רבינו וגם הרה"מ לא ס"ל דהלאו דב"י ובי"מ הוא לאו הניתק לעשה, וכמבואר להדיא בדבריו לעיל פרק ראשון הלכה ג' במה שפסק דאם עשה מעשה בהחמץ כגון שהחמיצו בידים להעיסה בפסח או שקנה חמץ בפסח מאחר דהוא לוקה משום הלאו דבל יראה ובל ימצא יע"ש (ועיין שם בד"ה אינו לוקה משום לא יראה וכו' מש"כ בס"ד בזה אני בעניי) וכיון שאינו לאו הניתק לעשה אף שדעתו לבערו עובר על ב"י ובי"מ וכדלעיל וכמבואר מדברי המג"א עצמו שהבאתי לשונו לעיל. סוף דבר, יפה עשה מרן בכ"מ שלא היה בנותן טעם של המג"א הנ"ל, ודו"ק.