שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, צ״א

נראה שגם את התקנה המקורית של הפרוזבול יש להבין כך. הרעיון שחוב יכול להיחשב כאילו הוא כבר גבוי קיים בהלכה בהקשרים אחרים, כפי שניתן לראות במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי על שטר שיש בו שעבוד נכסים (סוטה כה ע"א-ע"ב). נראה שהייתה בעולם מציאות של שטר חוב הנחשב כמזומן, ואולי אפילו אפשר היה לסחור בו; הלל תיקן על גבי מציאות זו, כפי שעשה ביחס למכירה בתקנה של בתי ערי חומה. ראינו את דברי בלאו (ראו הערה 9 לעיל), לפיהם 'פרוזבול' הוא מונח יווני המציין שטר בית דין המעניק למלווה את זכות הגבייה, ובכך מחשיב את החוב כגבוי. הפרוזבול של הלל אינו שטר של בית הדין, אבל הוא מתפקד בצורה דומה. הלל יצר שטר שבו המלווה מצהיר שהוא יגבה את חובו בכל עת שירצה, ואז הגבייה היא רק עניין פורמלי: כיוון שיש ללווה קרקע היא נחשבת כמשועבדת, והחוב נחשב כאילו הוא כבר גבוי. אם מבינים את הפרוזבול על רקע המציאות הכלכלית של זמנו, אין בכך כל דבר חריג.