במשנה נראה כי ההלכה המחייבת לכתוב את הפרוזבול על הקרקע היא קדומה ויסודית (ראו לעיל, הערה 53). בפשטות, הלכה זו מראה שהפרוזבול במקורו מבוסס על סברת 'כגבוי', כפי שכתב הר"ש משאנץ: 'דאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ליה לא יגוש, וכמלוה שיש עליה משכון' (פירוש הר"ש משאנץ למשנה שביעית פ"י מ"ו). אם מבינים כך את תקנתו של הלל, נראה כי היא איננה כה רדיקלית. יש להשוות אותה לתקנה אחרת של הלל שפעלה באופן דומה: לפי ההלכה מי שמכר בית מ'בתי ערי חומה' יכול לקנות אותו בחזרה בעל כורחו של הקונה, בתנאי שעדיין לא חלפו שנים עשר חודש מיום המכירה. המשנה בערכין מספרת על ניסיונות ההתחמקות של הקונים מהלכה זו, ועל תקנה שחידש הלל כנגדם: 'בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חֹדש שיהא חלוט לו. התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס, אימתי שירצה הלה יבוא ויטול את מעותיו' (משנה ערכין פ"ט מ"ד). תקנתו של הלל כאן מבוססת על הרחבת ההיגיון הרגיל של המכירה: אמנם התשלום לא הגיע עדיין לידי הקונה, אך כיוון שהוא מחכה לו בלשכה, המכירה כבר תקפה. זוהי תקנה הגיונית שאין בה פיקטיביות כלל.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, צ׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
