שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, פ״ד

לעומת זאת, בית הלל מתמודדים עם המצב המשתנה באמצעות דרשה: 'כל אדם קורא כדרכו, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים'. כלומר, בית הלל מפרידים את קריאת שמע מהסיטואציה של הקימה ושל השכיבה לישון, ומשלבים אותה באופן טבעי יותר בסדר יומו של האדם. דרשה זו משקפת את האופן שבו תפסו בית הלל את העיקרון של ההלכה עליה מצווה התורה. לפי בית הלל, את התורה צריך ללמוד גם לפי העיקרון שלה, ולא רק לפי פשוטה. התורה לא התכוונה לצוות על צורת הביצוע המדויקת של קימה ושכיבה, אלא תיארה סיטואציה הלקוחה מחיי היומיום של האדם. בית הלל מרחיבים את משמעותו של הפשט באמצעות הדרשה, היוצרת את ההפשטה של זמן שכיבה וזמן קימה, ובכך מאפשרת שילוב טבעי יותר של ההלכה בסדר היום החדש. כאשר 'כל אדם קורא כדרכו' את קריאת שמע בערב ובבוקר, גם אם הוא עצמו אינו הולך לישון או מתעורר באותה עת, נשמרת הכוונה המקורית של התורה, גם אם אופן הביצוע השתנה. אמנם זה אינו פשוטו של מקרא, אך זוהי פרשנות אימננטית השומרת על הכוונה המקורית של ההלכה. במקביל, גם הדרשה אינה רק אמצעי ספרותי פורמליסטי, אלא משקפת קריאת עומק של העיקרון המתבטא בפסוק.