שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, פ״ג

התורה כותבת שאדם צריך לקרוא את קריאת שמע 'בשכבך ובקומך' - בבוקר כשהוא קם, ובערב כשהוא שוכב לישון. כך אכן נהגו בתחילה, אלא שבשלב מסוים הפכה הלכה זו לאנכרוניסטית: השינויים בתנאי החיים גרמו להפרדה בין רדת הערב לבין הזמן שבו אנשים שוכבים לישון, ובכך פירקו את הסיטואציה הפשוטה שאליה התייחסו פסוקי התורה. אז נוצרה מחלוקת אופיינית בין בית שמאי לבית הלל: מה עושים כאשר אנשים הולכים לישון מאוחר יותר, ולפעמים עדיין נמצאים בדרך בזמן שהלילה מגיע? דעת בית שמאי במקרה זה משקפת משנת חסידים מובהקת - כאשר מגיע הערב, לא משנה היכן האדם נמצא, עליו לשכב ולקיים את המצווה כלשון הפסוק, כפי שמעיד על עצמו רבי טרפון: 'אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים'. מובן שבפסיקה זו יש מלאכותיות רבה, שכן היא הופכת את ההלכה לחסרת משמעות ואולי אף למגוחכת; אך בה בעת, זה גם מה שנותן לה את כוחה - ייקוב הדין את ההר! לפי תפיסה זו הערך הדתי העליון הוא דווקא חוסר ההתחשבות בשינויי הנסיבות, והזרות שבקיום ההלכה מעידה על מסירות הנפש המתבטאת בה - 'סכנתי בעצמי מפני הליסטים'.