שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, ס״ח

נראה שמורכבות המנגנון של הפרוזבול שמתאר רש"י נועדה להתמודד עם הרבדים השונים של מצוות שמיטת כספים. ראשית, ישנו הצד הממוני של גביית החוב, הנסמך על הפקר בית דין. אבל שמיטת כספים אינה עניין ממוני גרידא; ישנו גם האיסור של 'לא יגוש', המשקף כאן את רצונה של התורה שהחוב יתבטל. כיצד יכולים חכמים להתעלם מאיסור זה? על כך עונה התקנה של מסירת שטרות, שבאמצעותה החוב עובר לאחריותו של בית הדין. לפי רש"י, איסור הנגישה אינו חל על בית הדין כיוון שבית הדין ניגש למקרה מכיוון אחר: הוא אינו גובה את החוב בעבור המלווה, אלא מתוך האינטרס של 'תיקון העולם'. כיוון שכך, אין כאן עקירה של מצוות התורה: כפי שראינו במקורות התנאיים, איסור 'לא יגוש' חל רק על תחום ההלוואות ולא על גבייה הנובעת משיקולים אחרים, כגון קנסות ומעשה בית דין. כאשר המלווה מוסר את שטרותיו לבית הדין, הוא מוותר על זכות הגבייה של חובו, והגבייה נעשית לאחר מכן באופן וולונטרי בשליחותו של בית הדין. גבייה זו אינה נובעת מהחוב, אלא מהשיקול של בית הדין לפיו תיקון העולם דורש שהכסף ישוב אל המלווה.