הרמב"ן נקט גם הוא בגישה זו. את דברי הירושלמי, לפיהם 'כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה', הוא פירש בצורה מרחיקת לכת יותר מהראשונים שראינו לעיל: 'ולי נראה דההיא דספרי אסמכתא היא, וכשאמרו מוסר שטרות אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו'. לדעת הרמב"ן הלל לא הרחיב את ההלכה של המוסר שטרות, כי הלכה זו כלל לא התקיימה לפניו; הלכה זו והדרשה המעגנת אותה בפסוקים נוצרו אחרי הלל כדי לבסס את תקנתו, אך הלל עצמו לא נזקק להן כלל. במקום אחר הרמב"ן מסתפק לגבי תוקפה של שמיטת כספים בזמן הזה, ובכל אופן קובע כי תקנת הלל מועילה גם בשמיטה מדאורייתא - 'ומתקנתו של הלל אפקע ממונא'.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, ס״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.