שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, נ״ד

המתח בין התפקיד הסמלי לבין מראית העין מתבטא, בצורה אופיינית לרמב"ם, בהבדל בין תלמידי החכמים לבין ההמון. כפי שהזכרנו, הרמב"ם מנמק את ההקלות של תלמידי החכמים בפרוזבול כך: 'מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית'. הבחנה דומה ניתן למצוא בהלכות שבת, בהן הותרה הערמה לתלמיד חכם בכמה מקרים, וכן בהלכות ריבית, בהן נוקט הרמב"ם בלשון דומה: 'תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה, שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית'. ניתן למצוא כמה נימות בהבחנה זו: ראשית, תלמיד חכם מבין את החשיבה ההלכתית, ולכן המפגש עם הממד הפיקטיבי שבה לא יגרום לו לזלזל בה; זאת בניגוד לעם הארץ שכלפיו יש להציג חזות נוקשה ורצינית, ללא פשרות. שנית, תלמיד חכם מכיר היטב את גבולות האיסור, ולכן יֵדע לתת להלכה את מידת הממשות הנדרשת. הוא יודע למשל את חומרת איסור הריבית, ולכן אפשר לסמוך עליו שיכוון באמת לתת את התוספת כמתנה.