שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, מ״ו

מצד שני, בהלכות אחרות הרמב"ם נוקט דווקא כדעת המקלים, ומקבל את הממד הפיקטיבי של הפרוזבול: הוא מקל מאוד בחיוב לכתוב את הפרוזבול על קרקע השייכת ללווה, ומתיר מגוון של פיקציות המאפשרות לעקוף דין זה; הוא פוסק שיש להאמין למלווה האומר שאיבד את שטר הפרוזבול, ולאפשר לו לגבות את חובו בלעדיו; ולבסוף, הוא מביא להלכה את התיאור המובא בגמרא שלפיו תלמידי חכמים רשאים להקלות מיוחדות בדין זה: 'תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית'. בנוסף לכך, הרמב"ם מביא את נוסח הפרוזבול של המשנה, לפיו הפרוזבול הוא הצהרה בפני הדיינים ולא מסירת שטרות ממשית, ובפירוש המשניות הוא כותב במפורש כי השטר הוא רק מסירת מודעה.