שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, מ״ה

הרמב"ם נוקט אמנם בגישה השנייה שתיארנו כאן, אך עם זאת עיון בהלכות הפרוזבול שלו מראה כי התמונה אצלו היא מורכבת יותר. הלכות אלו פותחות אמנם בקביעה כי 'אין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה'; אך בשונה מדעת הראשונים שתיארנו קודם לכן, במבט ראשון נראה כי הרמב"ם אינו קושר את חולשתו של הפרוזבול לפיקטיביות שלו, אלא דווקא מבקש לשוות לו גוון משפטי ממשי. כך הוא פוסק ש'אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי', ומדבריו נראה שלדעתו גם דרושים לכך שלושה דיינים. כפי שנראה מיד, הלכות אלו שנויות במחלוקת בגמרא, והרמב"ם נוקט בהן כדעת המחמירים. בדומה לכך, בהלכה אחרת ניתן לראות כיצד הרמב"ם מבקש לשמור גם על הממשות של מצוות השמיטה עצמה: המשנה אומרת שאם הלווה רוצה בכל זאת להחזיר את החוב, המלווה חייב לומר 'משמט אני', ורק אם הלווה עונה 'אף על פי כן', מותר לו לגבות את חובו. לפי חלק מהראשונים, אם הלווה רוצה לחזור בו לאחר מכן, מותר למלווה לכפות עליו לומר 'אף על פי כן', דבר המגביר את האופי הפיקטיבי של ההלכה. אך הרמב"ם לא פסק כך אלא התעקש על ויתור ממשי של הלווה, והתיר למלווה רק 'לסובב עמו בדברים'.