שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, כ״ח

האם זהו גם הכיוון במשנה? לכאורה נראה שכן: כפי שראינו, המשנה ממקמת את הפרוזבול לצד שורה של הלכות המעניקות לו בסיס משפטי, הלכות שרובן נדרשות בספרי מן הפסוקים. מצד שני, בשונה מהספרי וממדרש התנאים, המשנה אינה קושרת בפירוש את הפרוזבול למסירת שטרות, ואינה מציגה אותו כדרשה אלא כתקנה. בהשוואה למקורות אלו, נראה שהמשנה מדגישה פחות את העיגון של הפרוזבול בהלכה זו. ניתן לראות זאת גם בהבדל בנוסח הפרוזבול בין המשנה לספרי, עליו עמד המאירי. במשנה שטר הפרוזבול מנוסח כך: 'מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה'. הפרוזבול מנוסח כאן כהצהרה של המלווה על כך שהוא מתכוון לגבות את חובותיו, ומסירת השטרות אינה מוזכרת במפורש. כתוצאה מכך, בנוסח הפרוזבול של המשנה לא ברור מהו הבסיס ההלכתי לכך שהצהרה כזו תמנע את שמיטת החובות. בנוסח הספרי לעומת זאת המלווה אינו מצהיר 'שכל חוב שיש לי שאגבנו', אלא מתאר את מסירת השטרות - 'מוסרני אני לכם... כל חוב שיש לי שאגבנו'. נראה אם כן שהספרי שינה את נוסח הפרוזבול כדי לעגן אותו בצורה ברורה יותר בהלכה של מסירת שטרות. מנוסח המשנה, לעומת זאת, נראה כי הפרוזבול הוא תקנה המרחיבה את תחומי ההלכה המקורית של מסירת שטרות, גישה אותה נראה בהמשך.