שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, כ״ו

לאחר מכן מביאה המשנה את הפטור של המוסר שטרותיו לבית הדין. את ההלכה הזו, התופסת מקום מרכזי בדיונים על הפרוזבול, ניתן להבין על פי כל הסברות שעלו במקרים הקודמים. אפשר להסיק מהסמיכות למלווה על המשכון שגם מסירת השטרות מחשיבה את החוב כגבוי. כך נראה מלשון הגמרא בגיטין לז ע"א, הקושרת בין דינים אלו, ומנמקת את הפטור של מסירת שטרות בכך ש'תפסי להו בי דינא'. אך הרמב"ם פירש אחרת, וכתב ששמיטת כספים אינה חלה על בית הדין: 'זה אינו נשמט שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה בית דין תובעין אותו'. גם רש"י והרא"ש כתבו שאיסור 'לא יגוש' אינו חל על בית הדין. לפי ראשונים אלו, הפטור של מסירת שטרות מבוסס על תפיסה לפיה איסור הנגישה חל רק על המלווה ולא על בית הדין, ולכן הגבייה דרך בית הדין מותרת. זוהי תפיסה דומה להגבלת השמיטה שהזכרנו לעיל בהקשר של הקנסות ומעשה בית דין - איסור הנגישה חל רק על המקרה הבסיסי של מלווה ולווה.