דיני חוטי הציצית - טור אורח חיים סימן י״א

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטין וכו' אע"ג דמ"ש ויהיו טווין לשם ציצית וכו' עד ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב הז' כל זה נוהג אף בזמן שאין תכלת כך היא דרכו של רבינו להכניס דינים פרטיים על עיקר הדין ואח"כ שב לעיקר הדין שהתחיל בו וכך הוא פירוש דבריו בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין וכו' וגם צריך לדקדק בכריכה וכו' ועתה שאין לנו תכלת וכו' וכן פירש ב"י:

ויהיו טווין לשם ציצית בפרק התכלת: וכתב ב"י דמ"ש הרמב"ם דאם עשה ישראל ציצית בלא כוונה כשירה לאו בטוייה קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר ועוד מדאמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה עו"ג פסולה ואי איתא מאי איריא עשאה עו"ג אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא אימעוט אלא עו"ג אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר עכ"ד ויש לדחות ראיה זו לפי דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה דעו"ג אפילו בישראל עומד על גביו לאו לשמה היא א"כ איצטריך עשאה עו"ג דאפי' ישראל עומד על גביו פסולה ואם נפרש דה"ק מאי איריא עשאה עו"ג דכיון דטעמא הוי דעו"ג לאו בני לשמה נינהו אפילו עשאה ישראל שלא לשמה פסולה ותו דכיון דרב קאמר מן הסיסין כשירה דלא בעינן טוייה לשמה א"כ הו"ל לאשמועינן דבעשייה בעינן לשמה האי דיוקא ליתא דאיכא למימר דלרב טווייה ועשייה שוין בדין וכיון דבטוייה קאמר רב דכשירה בשלא לשמה הוא הדין בעשייה והילכך לא איצטריך לאשמועינן אלא דבעו"ג פסולה אפי' בישראל עומד על גביו בין בטוויה בין בעשייה אבל לשמואל בין בטוייה בין בעשייה בעינן לשמה ולקמן בסי' י"ד הוסיף ב"י וכתב דאי איתא דשמואל פליג הו"ל לרב יהודה לומר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מאי איריא עו"ג אכילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול וכו' ע"ש והא נמי לאו דיוקא היא דאיכא למימר דכי היכי דלרב טווייה ועשייה שוין לכשרות ה"ה לשמואל טווייה ועשייה שוין לפסול ולא אתא רב אלא לדרוש קרא דבני ישראל ועשו דבעו"ג אפי' ישראל עומד ע"ג פסול ושמואל נמי מודה לרב דאיצטריך קרא לעו"ג וישראל עומד ע"ג ולענין הלכה כתבתי בס"ס י"ד:

וצריך שיהיו שזורין כ"כ הרא"ש בסוף הל' ציצית ונמשך רבינו אחריו דבטוייה שלא לשמה כתב דפסולין ובשזורין לא כתב דפסולין אלא דצריך שיהו שזורין. וברמב"ם מפורש באינן שזורין כשר. ונראה לפרש למאן דמצריך טווין ושזורין לשמן הוא מדמסמיך קרא גדילים תעשה לך לקרא דלא תלבש שעטנז דפירושו שוע טווי ונוז ואמר גדילים תעשה לך מהם דהיינו שיעשה הציצית טווי ונוז שפירושו שזור אבל שוע דהיינו ניפוץ אינה עשיית ציצית כי לא באה אלא להסיר הפסולת מן הצמר מיהו במרדכי כתב בשם מהר"ם להחמיר לנפץ לשמה ומביאו ב"י והשיג עליו ואינה השגה:

ואם עשאה מן הקוצין תיפוק ליה דפסולין משום דאינן טוויין ושזורין לשמן י"ל דמיירי דהיו מתחלה טוויין ושזורין לשם ציצית ואחר כך נמלך וארגן ועשה מהם בגד ויריעה אפ"ה פסולין החוטין והנימין התלויין בהן לעשות מהן ציצית והכי משמע בב"י:

ויעשה נקב באורך הטלית שלשה אצבעות וכו' פירוש מדכתיב על הכנף משמע דבפחות ממלא קשר גודל פסול דלא נקרא כנף אלא תחת הכנף ולמעלה מג' אצבעות נמי פסול דלא איקרי כנף אלא בגד וכן פי' רש"י והסמ"ג וזהו שכתב מהר"י אבוהב שצריך שיהיו בתוך ג' מפני שאין נקרא בגד בפחות משלשה כלומר שאין נקרא אלא כנף ולא בגד משא"כ בלמעלה מג' דנקרא בגד ולא כנף ואין מקום לתמיהת ב"י על דברי רבינו אבוהב גם דברי הכל בו צריך לתקן ולהגיה אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף ביותר מכן ונוקב שם וכו' ואין בזה מחלוקת ונתיישב מה שתמה ב"י עליו ונראה דמה שפירש"י שלא ירחיק מן השפה יותר מג' אצבעות אינו אלא לומר שמרחיק ג' אצבעות ונוקב שם דהנקב אינו אלא תוך ג' אצבעות בסופם ממש אבל אם הג' אצבעות הם שלמים והנקב למעלה מהם פסול דא"כ הציצית הם על הבגד ולא על הכנף וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' וזהו שכתב מהר"י חביב ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו וזהו שכתב רבינו דיעשה נקב בתוך ג' אצבעות דהיינו תוך אצבע ג' קודם השלמתו שלא יניח ג' אצבעות שלמים ויעשה נקב למעלה מהם וזהו שכתב הרוקח ולא ירחיק מן הכנף ג' אצבעות עכ"ל והוא שלא ירחיק הנקב מן הכנף ג' אצבעות דאם יעשה הנקב למעלה מג' אצבעות א"כ הציצית יהיו על הבגד ולא על הכנף ואין כאן מחלוקת בין המחברים בדין זה ופירוש קרן דקאמר רבינו הוא שפת חודו של בגד סמוך לקרן זוית וכן פי' רש"י על הא דת"ר בפרק התכלת הטיל על הקרן וכו':

ואם היה רחוק מהקרן כו' ונתקו מחוטי הערב שם בעובדא דגלימיה דרבינא: ומ"ש ומ"מ טוב לעשות אמרא וכו' פירוש קודם שיטיל ציצית יעשה אמרא שלא ינתקו אח"כ דאע"פ דאם נתקו חוטי הערב כשר מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא ינתקו ואע"ג דבמרדכי וסמ"ק ע"ש מהר"ם לא הזהיר לעשות אמרא אלא לפי דלפעמים נפרדין החוטין מן האריגה של בגד ויש לספק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות ומשמע דאם אינן נפרדין החוטין מן האריגה ואין ספק במדידת השלשה אצבעות אין צריך לעשות אמרא מ"מ כתב רבינו ז"ל דלעולם יעשה אמרא כדי שלא ינתקו לאחר עשיית הציצית אלא שיש לדקדק דא"כ הו"ל לרבי' להזהיר ג"כ לחפות סביב הנקב כדי שלא יסתור הנקב וירד הגדיל למטה עד שיעמוד בפחות מקשר גודל שהרי בהך עובדא דרבינא פירש"י הך דהוה סתר ובצר ממלא קשר גודל באחד משני דרכים אלו וי"ל דס"ל לרבינו כדעת מהר"ם בהגהת מיימוני פ"א מהל' ציצית שהזהיר שלא תהא שום תפירה בתוך ג' ולמעלה מקשר גודל והוא מדקאמר רב יהודה תוך ג' לא יתפור שמא יניח חוט מן התפירה לשם ויצרף אותו עם שאר חוטין לעשות ציצית דפסול משום תעשה ולא מן העשוי ולפיכך לא הזהיר אלא לעשות אימרא בשפת הבגד למטה דאין כאן חששא של איסור אם יניח חוט מן התפירה:

ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור וכו' שם ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ראב"י פוסל בשתיהן כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י וס"ל לרבינו דכיון שהיא נוטפת על הקרן שהרחיק מן הקרן כמלא קשר גודל באורך הטלית על כנפי בגדיהם קרינן ביה ואין צריך שוב להרחיק גם ברוחב:

וכתב ב"ה שאין שיעור לחוטין מלמעלה כו' בפרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ציצית אין לו שיעור למעלה וס"ל לב"ה דמדקאמר סתמא משמע דבכל גוונא אין לו שיעור למעלה בין במנין בין באורך: ומ"ש ור"י פי' דעד ח' וכו' וכן כתב התוס' והרא"ש בשמו ר"פ התכלת וב"י פירש דהיינו לומר דבזמן שהיה תכלת היה מתיר עד ח' וכו' אבל עכשיו שאין לנו תכלת אסור להוסיף אפי' חוט אחד עכ"ד והאריך ואין נראה כך במרדכי אלא שמתיר בכל ענין כשאינו עושה רק כרך אחד ומטיל הרבה ביחד דהכל ציצית אחד וכשר אפי' בזמן הזה מיהו קשה שהסמ"ג בהל' שופר כתב בשם ר"י בר שמואל שהוא סתם ר"י שהוזכר בתוספת שאסור להוסיף על הח' חוטין וצ"ע ואפשר דאסור להוסיף לכתחילה קאמר בסמ"ג אבל רבינו דקאמר יכול להוסיף עד ח' טפי לא לא היה דעתו אלא דבדיעבד כשר עד ח' טפי פסול אפילו דיעבד ודו"ק:

ויחתוך ראשי החוטים ויתחבם בכנף וכו' לאו לעכובא קאמר לה דהא בסוף סימן זה כתב דאם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה וכדאיתא להדיא בפ"ק דסוכה (דף י"א) אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה:

ועתה שאין לנו תכלת וכו' הב"י בסוף דבור זה הביא דברי התוס' פרק אלו נערות (כתובות ד' מ) על הא דר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אפשר לקיים שניהם מוטב ואם לאו כגון כלאים בציצית ידחה עשה את לא תעשה דקשה הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואור"י דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם כו' וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר וכתב ב"י ע"ז וז"ל ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה עכ"ל ולפעד"נ דדברי הרב ממש היא קושיית התוס' בעצמה שהקשו אדר"ל דמכלאים בציצית דשרא רחמנא אע"פ דאפשר לקיים שניהם שמעי' דליתא לדר"ל אלא כל עשה שריא רחמנא ולא משום דחייה א"כ אמאי שרינן תכלת בפשתן הרי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ולא מידחיא לא תעשה וא"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא לא משכחת לה ותירצו התוס' דלעולם איתא לדר"ל ואין זה חשיב אפשר:

וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם כתב וכו' שיעור דברי רבינו כך הוא דלהרמב"ם שכתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת אלמא דאף עכשיו צריך לדקדק לעשות שבע חוליות שלא לשנות המנהג אבל הרא"ש לא היה מדקדק פירוש לא היה מדקדק בחוליות לעשותן שבע ומ"מ בכריכה לא קאמר הרא"ש מידי אבל ב"ה כתב דהאידנא אין צריך לדקדק אפילו בכריכה והוסיף ואמר דאפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה וכו': לשון סמ"ק וזה סדר החוליות כורך שני פעמים ובשלישי תוחבו באמצע וי"מ כורך ג' פעמים ובד' תוחבו באמצע ע"כ. הב"י הביא בסוף סי' זה מ"ש מהר"י אבוהב בשם בעל העיטור דבספרי איתא דעל הקרן פסולה משום דכתיב על ארבע כנפות ד' ולא ח' ולפיכך פסל כל ציציות שלנו לפי שיש בטלית ?ח' ציציות שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות והרי הוא כאילו היו בכאן ח' ציציות עכ"ל נראה דר"ל דבין שתלבוש הטלית כדרכו ובין שתהפוך הפנימי לחוץ לכל צד שתהפוך הטלית יכול להשתמש באלו הציצית שיהו נוטפים על הקרן לכל צד וה"ה כאילו היו ח' ציציות. אי נמי ה"ק דלכל צד מב' צדי הכנף שתהפוך הציציות בטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות וכו' ואמר דשלנו פסולים אבל כשנעשה ב' נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכה ונוציא אותם לצד אחד אז לא יהיו נוטפים על הקרן אלא יוצאין מצד אחד מן כנף הטלית כענף היוצא מן הבד אבל מצד השני אין שם ציצית כלל וכתב עוד שיש ליישב המנהג. שלנו שנפרש הא דאמר בספרי על הקרן פסולה משום ד' ולא ח' היינו דוקא כשנותן הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא לכנף זה ולכנף זה וה"ל כשתי כנפות עכ"ד וכן מצאתי ע"ש תוספות אלפסי שחזר בו מהר"ם ואמר שהכל קרוי נוטף על הקרן ולא אימעוט אלא שלא יהא הציצית נקשרים באלכסון כזה עכ"ל והיינו דקאמר בספרי דעל הקרן פי' באלכסון פסולה משום ד' ולא ח'. ונראה דמ"ש שלא יהיו הציציות נקשרים באלכסון רצונו לומר שלא יעשה שום נקבים בכנף א' למעלה בתוך ג' וא' למטה בסוף הקרן ונטיל הציצית בנקב שלמעלה בתוך ג' ואח"כ נטל ראשי הציצית בתוך הנקב למטה אותן שהן בצד פנים ישים אותם בנקב למטה שיהיו תלויין לחוץ ואותן שהן בצד חוץ ישים אותן בנקב למטה שיהיו תלויין לפנים דבאופן זה הם נקשרים באלכסון ואינן זזין ממקומן דה"ל ח' ד' לכנף זה וד' לכנף זה ואיכא לתמוה על מה שפסל ב"ה כל ציציות שלנו מכח הספרי שאמר ד' ולא ח' דמאין למד לומר דציציות שלנו לפי שיכולין להפכן לכל צד משני צדי הכנף שיהא זה חשוב כאילו היו שם שני ציצית ונמצא לד' כנפים ח' ציצית וד' ולא ח' קאמר קרא דכל זה דחוק ורחוק דהלא אין כאן אלא ד' ציצית על ד' כנפות ולא יותר ועוד דקרא קאמר ד' כנפות כסותך והספרי דורש ד' ציצית ולא ח' ציצית ולכן נראה דהספרי הכי קאמר דאע"פ דלכל כנף איכא שני צדדים אחד למטה לצד הארץ ואחד לצד הכנף והתורה אמרה גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך דמשמע דלכל צד משני צדי הכנף יעשה גדילים גדיל א' לכל צד וצד וא"כ יהיו שמנה גדילים על כל כנף וכנף שני גדילים גדיל א' מצד אחד קבוע בשני נקבים נקב א' בתוך שלשה למעלה ונקב אחד למטה בסוף הקרן וכן בצד השני וכן בכל אחד מהכנפים הארבע ויהיו שמנה גדילים ואמר הספרי דהא ליתא דא"כ לימא קרא איפכא על ארבע כנפות כסותך תעשה לך גדילים מדלא קאמר קרא הכי אלא אמר גדילים תעשה לך על ארבע וגו' דרשינן דארבע קאי נמי אגדילים ואתא קרא לאורויי דלא יעשה אלא ד' גדילים ולא שמונה כאילו אמר גדילים תעשה לך ארבע על ארבע כנפות כסותך ודכוותה דרשינן קרא דלא תחסום שור בדישו מדלא כתב איפכא שור לא תחסום בדישו אלמא דלא תחסום מכל מקום קאמר וכן קראי טובא דרשינן הכי והשתא לפי זה לא פסל הספרי מהך דרשא אלא בעושה שמונה גדילים ממש שני גדילים לכל כנף אבל ציצית שלנו שאין בהם אלא ארבע גדולים ולא יותר ודאי דכשרים ולא חיישינן למה שמתהפכין בטלית לכל צד דמכח ההיפוך לא נעשין שמונה אלא דמכל מקום סבירא ליה לב"ה דכיון דהספרי פוסל שמונה גדילים ממש אם כן הני ציצית דמתהפכין לכל צד נמי יש לפוסלן לפי שנראין כאילו היו בכאן שמונה ציצית ולפסול לכתחלה קאמר שאין לעשותן כך אבל מודה ודאי דאם נעשו כך בטלית דכשר לברך עליהן ודלא כנראה ממה שכתב מהר"י אבוהב הביאו בית יוסף דב"ה פוסל ציצית שלנו מן הדין דלפי זה ליכא תקנה למדקדק שיהא יוצא ידי שניהם ולכן גם הבית יוסף דחה דברי ב"ה בשתי ידים אבל למה דפרישית דב"ה לא אמר אלא דפסולין ציצית אלו לכתחלה שפיר איכא תקנה למדקדק ונכון הוא דיעשו לכתחלה מצוה מן המובחר כמו שכתב בעל העיטור ונתברר בשם רבותיו ויתקן הציצית בשני נקבים ותלויין מצד אחד כענף מן הבד אלא לפי דמיחזי כיוהרא ומן המתמיהין וכמו שכתב בית יוסף לכך לא ישנה הציצית בגלוי בטלית שעליו ממנהג העילם אבל מתחת למדיו שהא מכוסה יתקן לו הציצית במלבוש הקטן כסברת בעל העיטור ורבותיו שהוא העיקר לפע"ד וז"ל מהרי"ל אין לתלות הציצית למטה לצד הארץ אלא על צד הכנף שנאמר על כנפי בגדיהם עכ"ל:

ובאגור כתב דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגין כדברי מוהר"ם:

וכן כתב המרדכי שיהא ארכן י"ב אצבעות כנגד י"ב שבטים:

ולכן נראה דאם הוסיפו על האורך י"ב אצבעות צריך ג"כ לכוין שיהא השליש גדיל כדברי הרמב"ם: ונראה שהוא כדעת הטור לקמן שא"צ להרחיק מן הרוחב כשיעור קשר הגודל ולקמן יתבאר דיש חולקין:

כתוב בנ"י הלכות ציצית דבימיו נהגו לעשות ג' כריכות הראשונות כל אחד ז' כריכות והרביעי י"ג וב"י כתב ואני ראיתי שנהגו לכרוך באויר הראשון ז' כריכות ובשני ט' ובג' י"א ובד' י"ג שעולה הכל מ' כמנין ה' אחד שעולה ל"מ ועם השם עולה מ' עכ"ל, והטעם שמתחילין בז' ומסיימין בי"ג מפני שאמרו בגמרא פ' התכלת לעניין חוליות התכלת הפוחת לא יפחות מי' והמוסיף לא יוסיף על י"ג ואמרינן שם טעמא ז' כנגד ז' רקיעים י"ג כנגד ז' רקיעים וו' אוירים שביניהם לכן אע"ג דאין אנו עושים חוליא כמו בתכלת מ"מ עם הכריכות עושים זכרון לתכלת אבל ב"י כתב שנהגו כן משום דהתוספתא ונ"י מפרשים דהאי אל יפחות וכו' אמספר הכריכות קאי לא על החוליות ולכן כורכין בדרך זו. ומקצת בני אדם נוהגין האידנא כדברי נ"י שעולה מספר הכריכות ל"ד ועם ה' קשרים הוא ל"מ במספר השם שעולה ל"ט:

בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח ב' חוטין כפולין כו' דכתיב גדילים תעשה לך אין גדיל פחות משנים גדילים ד' והיינו ב' מינים וסברא שיהיו ב' המינים שווים ב' חוטין מהאי מינא וב' מהאי מינא ומ"ש כפולין ר"ל לאחר תחיבתן בנקב יהיו ח' חוטין. ומ"ש או של פשתן היינו משום דדרשינן סמוכין מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דמשמע דמותר לעשות גדילים משעטנז דהיינו תכלת עם פשתן ועיין מ"ש בדרישה בסוף סימן ט':

ויהיו טווין לשם ציצית כשמואל דפרק התכלת ולקמן כתבתי להגמרא. והרא"ש בסוף הלכות ציצית כתב דהכי איתא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני שיעשו כמו שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מניין אתה דן הרי אמרה תורה תן תכלת מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור: וכתב ב"י בשם המרדכי שצריך לכוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא טווה לשם ציצית ובעו"ג וישראל עומד על גביו יתבאר לקמן גבי תכילין סי' ל"ב וכתב עוד ב"י ז"ל ודע שמ"ש רבינו וצריך שיהיו טווין לשם כו' ושאר כל התנאים שכתב בסימן זה ל"ש בין זמן דאיכא תכלת בין זמן דליכא תכלת מלבד ב' דברים הא' דבזמן דאיכא תכלת היה שרי כלאים בציצית ע"ד שיתבאר לקמן בדרישה והשתא אסור והשני דבזמן תכלת היה צריך לדקדק במנין החוליות והשתא אין מדקדקין ושיעור לרבינו כך הוא מצ ות ציצית בזמן שהיה תכלת מצוותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועים תכלת וב' חוטים של צמר לבן או פשתן וצריך לדקדק בכריכה לעשות ו' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא והשתא שאין לנו תכלת און לעשות מכלאים אלא צמר לצמר ופשתן לפשתן וגם אין צריך לדקדק בחוליות ומן הראוי היה לו לסדר כך לשונו ואח"כ יכתוב שיהיו טווין לשם ציצית וכל שאר דברים שהם נוהגים בין בזמן תכלת ובין בזמן דליכא תכלת עכ"ל ועיין בדרישה:

וצריך שיהיו שזורין דומיא דפתיל שהוא שזור וכמ"ש בספרי הנ"ל וכתב הר"ן ספ"ק די"ט נתפרקו שזירתן לית לן בה דהוה כגרדומי ציצית וכשרים וכתב ב"י משמע דבעינן שישתייר כדי עניבה כדין גרדומין לקמן סימן י"ב וכן הלכתא:

ויהיו ארכן כו' ג"ט מד' אצבעות פי' דהיינו י"ב אצבעות כמ"ש בסמוך וכתב ב"י דשיעור זה אחר שנתנו בכנף והחוליות דכשהם פשוטים צריך להיות ארכן ו' טפחים וכתב מהרר"י אבוהב דג"ט דקאמר רבינו היינו לבד הקשרים ולבד מה שהכניס בכנף:

בגודל בכל טפח וישער ברוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר. מרדכי:

ואם עשאה מן הקוצים כו' ז"ל הגמרא פרק התכלת וריש סוכה א"ר יהודא אמר רב עשאה מן הקוצים מן הנימין מן הגרדומין פסולה ומן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה ע"כ ופירש הרא"ש קוצין נימין וגרדומין כמו שפירש רבינו ונראה דר"ל קוצין הן חוטי השתי שנתקן וחוזרים ובולטין וקושרים ראשי הקשירה למעלה מאמצע הבגד. נימין הן מה שמוציאין חוטי הערב לתפור בו ד"א מאותן חוטין לא יעשה ציצית או מן החוטין שיוצאין משפת הבגד הן מותר האריגה בכל הני פסול. ומסיים הרא"ש בזה משום דבעינן תליה לשמה משמע שאף אם כל המטווה שנארג ממנו זה הבגד לשם ציצית נטוה אלא שאח"כ נמלך וארגו ממנו זה הבגד אפי' הכי אסור משום דבעינן תליית הציצית בבגד לשמה ונראה לדעת הרא"ש דאמר רב דמן הסיסין כשירה וסיסין היינו פקעיות כדוריות של חוטים וטווין שלא לשמה אפ"ה כשירה ש"מ דלא בעי טוויה לשמה וכאילו טוואה לשמה דמי ואפ"ה ס"ל דמן הקוצים ומן הנימין כו' פסול. והיינו ע"כ משום דבעינן תלייה לשמה וכן משמע ליה לרב ועשו להם ציצית העשייה תהיה לשם ציצית ושמואל הוסיף ואמר אף מן סיסין פסולה דבעינן אפי' טוויה לשמה ופסקו הרי"ף והרא"ש כשמואל נמצא שבריש הסימן כתב רבינו דין טווייה דבעינן לשמה וכשמואל וכאן בא לומר דאפי' היתה הטוייה לשם ציצית אין יוצאין בהניקוצים וגרדומין כל זמן שמחוברין משום דבעינן תליית ציצית לשמה ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי ומשמע ודאי אם קצצן או תלשן משם ואח"כ עשה מהם ציצית כשר אם היו טווים ושזורים לשם ציצית ועיין לקמן סי' י"ג מ"ש שם:

עשאה מצמר גזול פסולה. ועשו להם משלהם ועיין בדרישה:

אבל המשתחוה לפשתן כו' כתב ב"י כ"כ הרמב"ם ונתן הטעם מפני שהרי נשתנה עכ"ל ועי' בעבודת כוכבים דף מ"ז דמשמע שם דב"ח נעבד אינו נאסר אלא לקרבן דאימעיט מקרא מן הצאן וכו' ומדאיצטריך קרא למעוטי לגבוה משמע דלהדיוט שרי וה"ה דלמצות ציצית נמי אסור הואיל וצרכי גבוה הוא ולא אשתני כ"כ משא"כ בהמשתחוה לפשתן נטוע ויעשה ממנו ציצית אבל אם היה משתחוה לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אף להדיוט כדין עבודת גלולים ותקרובותיה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהוה ממנה הרי הוא כמוהו:

ויעשה נקב באורך הטלית כו' ז"ל ב"י פי' יעשה נקב סמוך לסוף הבגד מרוחק מסוף הבגד כשיעור שיש ממלא קשר גודל עד סוף הציפורן וביושר הוא מודד לאורך הבגד וקרן קרי לסוף הבגד דהיינו שוליו ונראה שמפני שצריך להטיל הציצית סמוך לקרן שאם הוא כנף הבגד קרי ליה קרן ומ"ת ביושר הוא מודד עכ"ל:

ומה שיש ממלא קשר גודל ולמעלה עד כדי ג' אצבעות כתב ב"י אצבע היינו גודל ועד ועד בכלל כלומר שמרוחק ג' אגודלים בצמצום כשר והטעם כתב מהרר"י חביב ז"ל כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות והרי אנו צריכין שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד ג' אצבעות שלימים כי הוא שיעור חשוב לקרוא בגד לענין טומאה וא"כ היה על הבגד ולא על הכנף ואון מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו שכל עוד שלא הניחו למעלה מג' אצבעות שלימות לא נקרא בגד עכ"ל ונראה שזו היא ג"כ כוונת מהרר"י אבוהב בדבריו שכתב על זה וב"י לא הבין מהרר"י אבוהב כן והשיב עליו אבל הדין עם מהר"י ועיין בדרישה:

ואם היה רחוק מהכנף כו' ונתקו כו' כשר דכתיב ועשו להם ציצית משעת עשייה קפיד רחמנא:

וס"ס טוב לעשות אמרא כו' אדסמיך ליה קאי וה"ק אע"פ שאם אחר שהטילו בו ציצית נתקו החוטין מהבגד ובצר ליה שיעורא כשר מ"מ טוב לעשות לו אמרא בשפת הבגד כדי שלא ינתקו פי' ויבואו הרואים לומר שהוא פסול דלאו כ"ע דינא גמירי או יאמרו שאחר שנתקו החוטים הטול הציצית ועוד יש לומר כי בלא אימרא פעמים שחוטי הערב מתפזרין מן הטלית למטה גם פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב ואז בתחלת עשיית הציצית יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות הג' אצבעות וכ"כ הג"ה סמ"ק אלא שמלשון ומ"מ שכתב רבינו לא משמע כן אלא משמע דאיירי מחשש דאחר עשיית הציצית וכמ"ש מתחלה ב"י:

ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור כו' לשון הגמרא בפרק התכלת ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ראב"י פוסל ע"כ וקי"ל כר"א בן יעקב ופי' רש"י על הקרן על שפת חודו של קרן גדיל חוט עבה וחזק בבגד תחלה כדי שלא יהא נוח ליקרע ל"א גדיל אלו הן החוטין שבשתי הצדדין וקורין או"ר ליי"ס ע"כ והנה רבינו תפס ל"א של רש"י עיקר דקרן קרי לאורך ומתחלה תני אם הטיל הציצית לסוף הקרן דהיינו בסוף הבגד למטה מקשר גודל פסולה דבעינן על הכנף וליכא והדר תני שאם הטיל הציצית על הגדיל שהוא השפה שבסוף רוחב הבגד לב' צדדין פסולה מפני שאינה מעיקר הבגד. וע"כ לאו אאורך קאי דא"כ מה איריא הטיל על הגדיל הא עדיפא מיניה דאפילו הטיל למעלה מהגדיל כל שהוא על הקרן פסול אלא ודאי שבשפת רוחב הבגד קאי ודוקא שנתן הציצית על החוטים שבשפת הבגד הוא דקא פסול הא לאו הכי אע"פ שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל כשר. ומ"ש רבינו ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור כלומר למטה אבל למעלה בהכרח יש לו שיעור מאחר שאין אנו יכולים להרחיק מן הקרן יותר מג' אצבעות ושיעור כנף הוא ג' על ג' וכמ"ש בסימן ט"ו ע"ש. וכתב ב"י דשאר כל המפרשים פסקו דגם ברוחב הבגד יש לו שיעור למטה כמו באורך ומ"ש ר"א דעל הגדיל פסול קאי ג"כ אאורך הבגד וכלומר שאם הגדיל שבסוף אורך הבגד היה רחב מאד והטיל בו ציצית אע"פ שהוא מרוחק יותר מכדי מלא קשר גודל מן הקרן פסול ודו"ק:

וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין כו' כתב ב"י שמצא בספר העיטור שהוא מפרש מה שאמרו בפרק התכלת ציצית אין לו שיעור מלמעלה היינו שאם רצה להוסיף מוסיף בין במניין בין באורך.

שמונה כפולין שהם ששה עשר כו' בב"י כתב שמלשון ר"י בתוס' משמע דהשתא דליכא תכלת אינו יכול להוסיף אלא עד ד' כפולים שהם ח' טפי לא דדוקא כשהיה תכלת שייך לומר ח' שהן י"ו היינו ד' חוטים כפולים שהן ח' מתכלת וכן מלבן משום דיכול לעשות גדילים מכל מין ומין אם ירצה מדכתב התורה סתמא נתנה רשות לבני אדם כן מפורש באשר"י טעם ר"י ודו"ק:

ויקשור ב' פעמים דפחות מיכן לא מקרי קשר כן הסיקו ודלא כר"ת ור"י שנהגו לעשות מחוט של כרך הקשרים ויהיה תוחב ראש החוט באמצעית של הז' חוטים ומהדקן יחד ונ"ל לדייק מזה שאותן העושין הכריכות בציצית כדרך זה שתוחב תמיד ראש החוט ומהדק יחד לאו שפיר עושין שהרי לדעת ר"ת הוי זה קשירה גמורה. נמצא שמוסיף על מנין הקשרים:

ואח"כ יכרוך חוט דגדיל מעשה עבות משמע דתרגום דמעשה עבות עובד גדילו:

לעשות ז' חוליות כו' כריכה ג"כ מקרי חוליא והיו כורכין חוליא לבן וחוליא תכלת ועשו קשר וחזרו ועשו כן עד ז"פ נגד ז' רקיעים וע"ש שתכלת דומה לים וים לרקיע ועיין בדרישה ובסמוך כתבתי איך היו נעשים הז' חוליות:

ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותן מכלאים כו' אריש הסי' קאי שכתב בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח ב' חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וב' חוטים כפולים של צמר לבן או פשתן ומשמע דבין בבגד צמר בין בבגד פשתן פטרי ע"ז כתב ועתה כו' ועיין בדרישה: וב"ה כתב דהאידנא א"צ לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה כו' ק"ל מאי האידנא דקאמר הא גם בימי התלמוד היה כן דלכתחלה בעי ב' שלישי ענף ושליש גדיל ובדיעבד כשר אפי' לא כרך אלא חוליא א' וכמ"ש לעיל בסמוך בדרישה ונראה דאין ה"נ ובמה שכתב ואפילו אם כרך רובה כו' לא בא לחדש מידי אלא העתיק דינא דגמרא ומ"ש האידנא א"צ לדקדק בכריכה אדסמיך ליה קאי וה"ק מדינא דגמרא היה צריך לדקדק לכתחלה בכריכה איך תהיה דהיינו ז' חוליות כדתניא הפוחת לא יפחות מז' ופי' ז' חוליות א"נ שהוא פי' הבריית' הפוחת לא יפחות מז' כריכות (וכן פי' ב"י שם) ע"ז קאמר דהאידנא א"צ לדקדק בזה. (וכ"כ שם הרא"ש וז"ל הפוחת לא יפחות נראה דדוקא כשיש תכלת אז יש לדקדק במנין החוליות שהתכלת ניכר בחוליותיה ודומה לרקיע והלבן דומה לאויר שבין רקיע לרקיע. אבל האידנא לית לן תכלת אין לדקדק במנין החוליות עכ"ל) אלא עושה כמה כריכות וחוליות שירצה הן רב הן מעט. ואח"כ אמר שאפילו הגדיל יותר מן הענף כשר. (והוא ג"כ מדין גמרא כנ"ל) אלא שעיקר המצוה שיהיה הענף ב' שלישים והגדיל שליש להכי כשיהיה הכריכה עם הקשר רוחב גודל נמצא שכשיעשה ז' כריכות יהיה הגדיל טפח שהיא ד' אגודלים והענף ב' טפחים:

ומ"ש וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים כו' כ"כ גם הרא"ש שם ז"ל אם נפרש דמה דאמרינן (סוף דל"ח) צריך לקשור על כל חוליא היינו אחד של לבן וא' של תכלת אז נמצא סמוך לכנף וכורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר הרי שנים ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ג' ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ד' ומסיים בלבן וקושר הרי ה' עכ"ל הרי לך שבימי התלמוד היו עושין ז' חוליות וה' קשרים והייתי אומר שגם עכשיו נעשה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר ב' חוליות לבן א' במקום תכלת וא' במקום לבן זכר למנהג ימי התלמוד וכ"כ שם ב"י ז"ל צריך לעשות כן היום בלבן כיון שהוא זכר לתכלת ע"כ קמל"ן בעל העיטור דאנו יכולין לעשות לכתחלה כמה כריכות וחוליות שירצה ואין אנו חוששים למה שנהגו בימי התלמוד אם שגם בזמנינו מצוה לעשות ה' קשרים וז' כריכות שהוא זכר לה' קשרים וד' חוליות לבן ושנהגו הם אבל א"צ לעשות ז' חוליות ולאפוקי ממשמעות הרמב"ם שכתב ז"ל אם רוצה לכרוך אותן החוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגינו ע"כ משמע דלכתחלה טוב שלא יפחות ממנין החוליות שעשו בימי התלמוד. וז"ל ב"י מ"ש רבינו דברי הרמב"ם ומנהג הרא"ש ודברי ב"ה לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לענין דינא שהרי הרמב"ם כתב שאם רוצה לכרוך בלא מניין חוליות וב"ה ג"כ כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה ולא בא אלא ללמדנו שהרמב"ם היה נוהג לדקדק והרא"ש לא היה מדקדק ואע"פ שמדברי ב"ה עד או לא כרך בה אלא חוליא א' כשרה בכלל דברי הרמב"ם הם מ"ש אלא עיקר מצותו וכו' הוא מדברי ב"ה ומשום דבעי למיכתב דברים אלו כתב תחלת דבריו עכ"ל:

וכאשר כתבתי כן הוא עיקר כתב ב"י ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' ובשלישי י"א וברביעי י"ג שעולים כל הכריכות מ' כמניין ה' אחד שעולה עם השם מ' וטעמם שמתחילין בז' ומסיימים בי"ג מפני שאמרו בגמ' פרק התכלת לענין חוליות התכלת הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף אל יוסיף מי"ג ואמרינן שם טעמא נגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהן. לכן אנחנו עושין עם הכריכות זכר לתכלת. ז"ל מהררמ"מ ואני הכותב שמעתי בע"א בתחלה ז' נגד ז' רקיעים ואח"כ ח' שהוא בצירוף י"ה ואח"כ י"א שהוא בצירוף שם של ד' ואח"כ י"ג בגימ' אחד וזהו יי' אחד. ואין אנו צריכים לצרף השם עם החשבון וכן מצאתי בשם ר' אבן לפי שהוא במנין כוזו שהוא בגי' ט"ל וסמך לדבר טל אורות טליך אורות בגימ' תרי"ג כמנין ציצית וה' קשרים וח' חוטין. וכן ראיתי ממורי הגאון מהרר"ש עכ"ל וכן הוא בהגהות מ"ו ופי' הסימן טליך לשון טלית יהיה כריכות ציצית ט"ל המרומזים במלת אורות ע"ש וראיתם אותו וציצית בגימ' תרי"ג כמו אורות ט"ל יהיו הכריכות:

ויהא זהיר לחתוך כו'. דאל"כ פסולה משום תעשה ולא מן העשוי:

אבל אם תחבם כו' ע"ל סי' ט"ז ועיין בדרישה בסימן זה מש"ל: