דיני כנפות הטלית - טור אורח חיים סימן י׳

טלית שאין לה ד' כנפות פטורה יש לה יותר מד' חייבות כו' ברייתא בפרק התכלת אבל הר"א ממי"ץ ורבינו שמחה פסקו דבעלת ה' נמי פטורה כברייתא דספרי ופ"ב דזבחים ומביאו בית יוסף. ולכן ירא שמים לא ילבש אלא טלית בת ד' ננפות ונראה דבזה נוכל ליישב מה שתמהו הקדמונים על מלבושים שלובשים בלא שום ציצית והצריך בזה ב"י בסוף סימן זה והוא לפי דיש להם ה' כנפות ומקצתם יש להם שש כנפות או יותר והמנהג התפשט על פי הפוסקים דפטרי להו מהך ברייתא דסיפרי ופ"ב דזבחים:

יש לה ד' וחתך אחד באלכסון כו' מימרא דרב שישא בסוף פרק הקומץ ומה שכתב רבינו וחתך א' באלכסון ולא כתב חתך כנפיה היינו משום דהכי משמע בגמרא מדקא יהיב טעמא שויה טלית בעלת חמש אלמא דמיירי בשלא חתך אלא כנף אחד וכבר יש להסתפק דילמא דוקא בחתך כנף אחד דיגידו עליו ריעיו הג' כנפות דגם זה החתוך כנף הוא אבל היכא שחתך כל ד' הכנפות מכל אחד מעט באלכסון כיון דדמי קצת לעיגול פטורה מן הציצית ואפי' לא חתך אלא שתי כנפות ליכא למימר יגיד עליו ריעיו הב' כנפות שלא נחתכו דמאי אולמיה הני שתים שלא נחתכו מהני שתים שנחתכו שאלו יגידו על אלו וכך הוא במרדכי וז"ל ול"מ אם חתך חתיכה גדולה אלא אפילו מעט ומיהו לכאורה נראה שיש הפסק בין שתי הקרנות ושאלתי לר' אם דוקא נקט בעלת ה' דמיחייבת אבל ו' לא אשכחן בתלמוד מה תהא עליה אם בצריה מב' קרנות ושוייה בת ו' והשיב לי דנ"ל שאין חייבת בציצית דלא אשתמיט בשום מקום למיחייביה אלמא דס"ל דוקא בת ה' ולא בת ו' והוא מטעמא דאמרן דדמי לעיגולין ואין אלו הב' שלא נחתכו יגידו על אלו שנחתכו ואע"ג דמסיק במרדכי דלא שנא וגם הב"י הפליג על ספק זה דפשיטא ליה דאין לחלק בין בת ה' לבת ו' מכל מקום לפע"ד נראה דיש לחלק כדפי' ואפשר דלכך דקדק רבינו וכתב תחלה וחתך אחד באלכסון ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה אלמא דבתחלה אתא לאורויי דוקא בחתך אחד ולא בחתך כנפיה ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה דבדלא חתך אלא שתפרה אפי' כל כנפיה חייבת בציצית משא"כ בתתך דאל"כ למה שינה בלשון מאחד לכנפיה:

ומ"ש או שהגביה כנפיה ותפרם מימרא דרב דימי מנהרדעא לשם ונראה דאתא לאורויי דאע"ג שתפרה בעיגול שלא נראה בה שום קרנות אפ"ה לא נפטרה דכל כמה דלא פסיק לה מיבעי לה ובת כנפים היא שסופה לחזור לתחלתה וזה שכתב רבינו ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף כלומר שתפרם בעגול ממש ואפ"ה לא נפטרה בזה ועוד איתא בגמרא משמיה דרב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה פי' שקשרן וצררן לא עשה ולא כלום ורבינו השמיטו דכיון דאשמועינן תפרן כל שכן קשרן ולא תפרן ומה שנמצא בפסקי הרא"ש שפירש על האי מאן דצייריה דהגביה כנפי הטלית ותפרן ט"ס הוא שהרי הביא עלה דהאי מאן דצייריה וכו' הא דאמר בגמרא ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורין חוץ משל ערביים והתם פירושו שקשרם בשוליהם ולא תפרן ועוד יקשה דלמה לו להרא"ש להשמיט מימרא דרב דימי דאמר האי מאן דחייטיה אלא חסרון הניכר הוא בספרי הרא"ש וכך צריך להגיה פירוש דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית וקשרן א"ר דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עביד ולא כלום אי איתא דלא מיבעי ליה ליפסוק ולישדייה פירוש דחייטיה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן וכו' ופשוט:

היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה כו' ברייתא פרק התכלת פלוגתא דרבנן ור"ש והרמב"ם פוסק כר"ש והרא"ש פוסק כת"ק וטעם כ"א וא' מבואר בב"י ומשמע מלשון הרמב"ם דר"ש לא פטר אלא קרניה הכפולות אבל בקרניה הפשוטות אף לר"ש חייבת ולרבנן חשיבי קרניה הכפולות להתחייב בעת שילבשנה ולהטיל ציצית על קרניה הכפולות אבל לא על כולן דארבע אמר רחמנא וכן פי' המרדכי בשינויא בתרא ע"ש:

היה לה ד' ציציות בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות בפרק התכלת מימרא דרבי זירא אם הטיל למוטלת כשרה והכי פי' לא מיבעיא אי חתך את האחרונות דכשרה בראשונות דעשויות בכשרות אלא אפילו חתך את הראשונות דאיכא למימר כיון דהאחרונות שלא לצורך נעשו קרינן בהו תעשה ולא מן העשוי בפיסול אפ"ה כשרה באחרונות וטעמא כדרבא דכיון דאיכא משום בל תוסיף בבתראי לא מקרי מעשה הילכך אפילו פסיק לקמאי כשרה בבתראי דפסיקת קמאי היא עשייתן דבתראי וכן פירש"י והתוספות להדיא וכך היא דעת הרא"ש במ"ש דכשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי כלומר אפילו בכה"ג נמי כשרה וכ"ש בדפסקינהו לבתראי דכשרה בקמאי אבל אי לא פסקינהו כל עיקר גם רש"י מודה דפסולין משום דאיכא בל תוסיף כדאמר בפרק הנחנקין ודלא כמה שהבין ב"י דהרא"ש חולק אפרש"י דליתא אלא שהרא"ש דקדק שלא כתב כל' רש"י כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי משום דמלישנא דואע"ג משמע דבלא פסקינהו כלל נמי כשרה והא ליתא ולפיכך כתב אי פסקינהו לקמאי דמשמע דבלא פסקינהו כלל לא מתכשרא כל עיקר דבשני כרכים פשיטא דאיכא משום בל תוסיף לד"ה וכמו שיתבאר בסי' י"א ובסימן שלאחר זה כתב ב"י גופיה בדין אם נתן הציצית בסוף ג' אצבעות ממש דצריך לדחוק בפירוש דברי הרוקח כי היכי דלא נפלוג ארש"י וא"כ כ"ש הכא דליכא דוחק כל עיקר אי נפרש דברי הרא"ש כפירש"י וא"כ לפ"ז כי היכי דמתכשרא בבתראי ה"נ מתכשרא בקמאי אבל ללשון אחר שכתב הרא"ש דהטיל למוטלת כשרה בבתראי אע"ג דכי עבוד ג' בתראי לא בטיל קמאי כי הדר עביד לרביעי בטיל הנך קמאי לפ"ז כיון דמטעם בטול קמאי מתכשרא בבתראי לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כיון דאיבטלו להו כנלפע"ד וזהו החילוק בין לשון ראשון לל"א ודלא כמו שפירש הר"י אבוהב וב"י עיין עליהם ולפ"ז הא דאתקיף ליה רב פפא לרבא דמפרש להך דר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה כיון דבבל תוסיף קאי לא הוי מעשה דלימא ביה תעשה ולא מן העשוי ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין ובל תוסיף ליכא ומעשה איכא הך אתקפתא ניחא לשתי הלשונות והכי אתקיף דילמא כי עביד ג' בתראי לבטולי קא מכוין וכיון דאכתי לא בטיל קמאי אשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכיון דלבטולי קא מכוין בל תוסיף ליכא מעשה איכא ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתא כדפירש"י ואפ"ה הילכתא כרבא דכיון דלא אשכחן דר"פ פליג עליה בהדיא אלא אתקיף ליה בלחוד ורבא נמי לא חש להשיבו משום דפשיטא ליה דאפילו את"ל דלבטולי קא מכוין אפ"ה בבל תוסיף קאי דה"א בפ"ב דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע דבכל גוונא איכא בל תוסיף בין דמכוין לאוסופי בין דמכוין לבטולי או מטיל סתם וכיון דאיכא בל תוסיף א"כ מעשה לא הוי וללשון ראשון אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי ולל"א לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כדפרישית והשתא לרבא לא איצטריך לפלוגי בין היכא דמטיל בלא כוונה להיכא דלבטולי קא מכוין כמו שתירצו התוספות לשם אליבא דרב פפא. ורבינו נמי כתב לדעת הרא"ש דלא חילק והיינו מדהביא דברי רבא והשמיט אתקפתא דרב פפא אלמא דס"ל דהילכתא כרבא מטעמא דאמרן ופסק ג"כ כלשון ראשון משום דרש"י ז"ל והתוס' פירשו להדיא דקציצת קמאי היא עשייתם דבתראי ולפ"ז נקטינן להילכתא דבין מכוין לבטולי בין מכוין לאוסופי א"נ מטיל סתם אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי אבל בלא פסקינהו כל עיקר פסולה כמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ התכלת דאע"ג דאי רמי חוטין הרבה לית ביה משום בל תוסיף כדאשכחן בערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה בלולב היינו דוקא כשהכל בכרך אחד כדפירש"י אבל בשני כרכים פשיטא דאית ביה משום בל תוסיף והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ במרדכי הלכות ציצית ע"ש וע"ל בסי' י"א. וז"ל הגהת ש"ע ויש מכשירין בכל ענין וכן עיקר וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין עכ"ל משמע מדלא אמר וקודם שחתך אחת מהן אלא אמר וקודם שחתך הראשונות אלמא דס"ל הא דבכל ענין כשר להרא"ש אינו אלא בחתך האחרונות הפסולין וכתב כך על פי דברי ב"י ולא נהירא אלא להרא"ש בלשון ראשון כשרין בין בחתך הראשונות בין בחתך האחרונות וכדפרישית שכך היא דעת רש"י והתוספות ורבינו ושעל כן כתב דהרא"ש לא חילק ודו"ק:

וכ"כ המרדכי בהלכות קטנות וכתב שם דאין חילק בין אם עשה ד' כנפות מתחלה או אם היה לו ג' וחתך אחד לשנים דהוי נמי כד' כנפות:

ואין דבריו נראים בזה דהואיל והטור כתב נראה מל' א"א הרא"ש ז"ל שחייבת נראה שגם דעת הטור כן דחייבת ואף דברי הרי"ף ורא"ש משמעותן כן הואיל וסתמו דבריהם ולכן נקטינן דחייבת כנ"ל:

וצ"ע דאם מטיל ציצית בד' כנפות הפשוטים למה יטיל עוד ציצית על כנפיה הכפולים דהא לא בעינן רק ד' ציצית ואפשר דעל כנפיה הכפולות אינו מועיל אם הטיל שם ציצית אלא צריך להטיל על כנפיה הפשוטות וכן משמע מדברי הרמב"ם אמנם מל' פוטר שאמר ר"ש לא משמע כן:

ואין דבריו נראין דהא רבינו ירוחם והרא"ש שוין להכשר וכן משמע מדברי הטור שכן דעתו שהרי כתב בתחלה סתמא להכשיר וכתב והרמב"ם כתב כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק משמע דהרא"ש ס"ל כמ"ש בראשונה להכשיר א"כ הוי ג' לגבי חד והם בתראי ג"כ ונקטינן כוותייהו ואף רש"י פי' כוותייהו ולכן אין לזוז מדבריהם:

וכבר כתבתי דנקטינן להילכתא כמאן דאזיל בתר עיקר הבגד א"כ בגדים אלו פטורים מציצית:

וכ"ז איננו שוה לי דעל תירוץ הראשון קשה לי דרוב טליתות שלנו שאנו לובשים בשעת התפלה שאינן להגן כלל רק לובשין אותן כדי לצאת בהן ידי ציצית ומברכין ברכה לבטלה ועל תירוץ השני קשה לי מציצית הכסת שדרשו (גיטין נו.) שנקרא כן על שם שציציותיו היו נגררים אחריו ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת ול"נ ליישב המנהג כן מאחר שמצות ציצית היא שיחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו כמו שנתבאר לעיל בסי' ה' וכ"כ הרוקח דאית' במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית לאחריהם. לכן ס"ל לאינשי דלא חייבה תורה אלא בכה"ג שב' כנפות לאחוריו וב' כנפות לפניו שאז ב' ציצית מאחריו וב' ציצית לפניו ומעוטף בציצית אבל במלבושים שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בעניין אחר אין זה חייב בציצית ולכן נהגו להקל ובאותן מלבושים שלנו שיש להם ב' קרנות לצד מטה ולצד מעלה אין לו קרנות אלא מחובר עליהן חתיכת בגד ומונח לו על כתיפו מאחריו וקורין לו קולני"ר בלשון אשכנז בזה פשוט שהוא פטור דהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקולני"ר המונחין לו קצת מאחריו ואין זה קרנות הואיל ואין הב' קרנות שמאחריו מכוונים כנגד הכנפות שלפניו וגדולה מזו כב"י ס"ס זה וז"ל ועל דבר מלבושים קצרים שנוהגים באלו הארצות וכו' ע"ש:

טלית שאין לה ד' כנפות בפרק התכלת יליף לה מדכתיב על ד' כנפות כסותך ד' ולא ג' ומאשר תכסה בה דהוה ריבוי מרבינן בעלת ה' ואיפכא לא משום דבכלל ה' ד' ואין בכלל ג' ד':

ועושה לה ד' ציציות כו' כתב שם הרא"ש ז"ל וז"ל דהא דתניא בסיפרי בפרשת ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה"ו ז"ח במשמע ת"ל ד' כנפות יצאו בעלי ג' ובעלי ה"ו ז"ח. נ"ל דה"פ אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה"א דכל כנפיים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה ובעלת ג' פסול אף אם הטיל דעל ד' בעינן וליכא ונתמעטו בעלת ה' ויותר שאין להטיל בכל כנפיים אלא בדומיהם עכ"ל וכתב ב"י בשם הרמב"ן דעושין הציצית על הכנפיים המרוחקות זו מזו:

וחתך אחד באלכסון כו' פי' לא אמרינן כיון דחתכה באלכסון אין כאן כנף כלל והיא בעלת ג' ופטורה אלא חשבינן לה בעלת ה' וחייבת בציצית:

או שהגביה כנפיה ותפרם כו' לא נפטרה בזה עיין מ"ש בדרישה:

היא של בגד כו' חייבת מימרא דרבא פרק התכלת ויהיב טעמא משום דעיקר בגד בעינן וכתב מהרי"ק שורש קמ"ט משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אתה מתכסה אלא בעיקר הבגד. ומה"ט כתבו הג"ה מיי' והמרדכי דמלבוש שלנו הנקרא סרד"ק אם רובן סתום פטור מציצית דאזלינן בתר עיקר וגוף הבגד ואם רובה פתוח חייבת ומחצה על מחצה כתב ב"י נ"ל דמטילין לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת ע"כ וע"ל סימן י"ג:

היה לה ג' כנפות וכו' פי' ואז לא היתה בת חיוב ציצית ושוב עשה לה כנף רביעי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי:

היתה מרובעת וכפלה פי' שהיתה ארוכה מאוד כשני טליתות גמורים וכפלה. רש"י וב"י:

אין מטילין ציציותיה כו' פי' לא יטול ב' ציציות בב' כנפיה הפשוטים דהיינו כנפי הכפל דהרי אם תפשט הבגד נמצא שיהיה ב' ציצית באמצע הבגד אבל מ"מ חייב להטיל ד' ציצית בד' כנפי הפשוטים ב"י:

אלא אם כן תפרה כו' עיין בדרישה:

ומלשון א"א ז"ל נראה לא כתב כן אלא שנראה כן מדבריו ועיין בדרישה:

היה לה ד' ציצית כו' כשירה באחרונות פירש"י דכיון דמוסיף עובר על ד"ת ואין עשייתו קרוי מעשה כלל לומר שתהיה עשייה זו האחרונה חשובה תעשה ולא מן העשוי דעד שחותך הראשונות לא עביד כלום ואז פסיקת הראשונות הוא עשיית האחרונות וכשירה:

והרמב"ם ז"ל כתב כו' וא"א ז"ל לא חילק כו' ועיין בדרישה: