דיני חוטי הציצית - שולחן ערוך אורח חיים סימן י״א

החוטין. ל' הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפי' פסוקים ושזורים פסולים דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית ועי' [בב"י] סי' ש"א סמ"ב דהמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשו' חזר בו ועב"י סי' ב': ומ"כ דתפילין לא חיישי' בזמנינו לקמיע:

עכו"ם. ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י:

לשמן. ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן:

כדי עניבה. ואף על גב דיש פוסלים אם נפסקו כולן אפי' נשתייר בו כדי עניבה כמ"ש סי' י"ב, מ"מ בשזירה מודו דכשר דהא להרמב"ם לא בעי כלל שזורין:

מארבע גודלים. ומודדין במקום הרחב [מרדכי ד"מ] וב"ה כתב והתו' פ' התכלת נסתפקו בדבר, שיעור גודל של אדם בינוני והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח [רמב"ם פ"ט מס"ת]:

אין להם שיעור. ור"י הי' עושה ארוכין משום גרדומין [מרדכי]:

יהיה יותר ארוך. נ"ל דאם א' אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכו' מחוט אחד וקצת כריכו' מהחוט השני כי בזמן התכלת הי' עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן:

לאחר שנקשר. כתב ב"י משום הקשירה בעי אצבע יתירה דהיינו י"ג מלבד מה שמונח על הבגד:

בזוי מצוה. זה כתב הרב"י מדעתו ולא ראה ספר המאור שכתב בפ"ק דסוכה הטעם דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל, ואם כן כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית:

כשרים. משמע דקנאן בשינוי מעשה ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט, אבל בנ"י כתוב דקני' ביאוש ושינוי הגוף ואפשר דס"ל דהוי שינוי החוזר לברייתו וכמ"ש ב"י ולהכי לא קנה אלא עם יאוש וכמ"ש בח"מ סי' שנ"ג ס"ב דקני בכה"ג וע"ש סי' ש"ס ס"ו דהוי שינוי גמור, והע"ת לא ע"ש לכן כתב בסק"ז ג"כ שלא כהוגן, ואם מכר הגזלן הציצית לאחר ערסי' תרמ"ט:

וכדידיה דמי. משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וצ"ע דבסי' י"ד פסק כהרא"ש דשאל טלית עם ציצית מברך עליהם וי"ל דשאני התם דע"מ כן השאילן לו שיברך משא"כ הכא אם השאילן לו שיחזירן לו בעין לא ה"ל להניחן בבגדו, וצ"ע דלמאי נ"מ השאילן לו אלא להניחן בבגד א"כ הוי כמתנ' ע"מ להחזיר ועמש"ש וי"ל דהי' סבר שיעש' בו מלאכ' אחרת להכי נקט חוטים אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי ועמ"ש סי' תרמ"ט:

פסול. ואף על גב דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ בפשתן נטועה דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראיהו הראשון חלף והלך לו ובהכי מתיישב קושיות התוס' בע"א דף מ"ז בד"ה היינו בעיא דר"ל כנ"ל לדעת הרמב"ם ועסי' תקפ"ו ס"ג ותרמ"ט ס"ג:

נקב. כתב ב"י בס"ס בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצ' בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י, והב"ח כתב דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל וכ"כ בכוונות שהאר"י נהג כן, ולי צ"ע דאמרינן בגמ' ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינו חיבור ע"כ, ואי ס"ד דעושין ב' נקבים ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים וכ"כ הרמב"ם ואפילו לדעת הטור בי"ד סי' ש' דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור מ"מ היאך קאמר תלמודא הא קי"ל התוכף תכיפה א' אין חיבור הכי הל"ל הא קי"ל דאינו חיבור עד שיקשור וע"ק לדעת הטור שפי' שם אם אינו מעביר המחט אלא פעם א' אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עכ"ל, א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד וצ"ל דכשקושר ב' קשרים אפילו תוחב המחט פ"א הוי חיבור בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור וכ"מ מהראיה שמביא הרא"ש משבת דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אא"כ קושר וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' ע"ש אבל בתי"ט כתב דמוכח בגמ' כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש ויוצא לנו זה דלכ"ע בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה וא"כ העושי' ב' נקבים וב' קשרים זה עג"ז סתרי אהדדי ומ"מ י"ל אף על גב דדי בקשר א' אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי:

לא למעלה. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר:

שאינו נקרא כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה:

האורך. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו:

בלא הגדיל. ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין:

ויתחבם. כלומר לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם, כ' בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו ע"ש:

קשר א'. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאוריית' ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני עמ"ש ס"ק י"ג, וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]:

אין שיעור. אפי' כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה [רמב"ם] ואם כרך כולה פסולה [ב"י]:

ארבעה גודלי'. עם הקשרים [הרא"ש] ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל, כ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואחר כך בכל אויר יותר מקורב עסי' ל"ב סי"ד:

ובשני ט'. ובשל"ה כתב לעשות בשני ח' ואז הוא מכוון כמנין ה' אחד וכ"כ הלבוש וכ"כ בכוונות ובלחם חמודות סי' מ"ח כתב שבציצית של ר"ש מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם ההוי"ה וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט וכמ"ש הרמב"ם:

קשר כו'. ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרי' ובפרט אם הם שזורי' יפה דלא שכיח שיתפרקו:

לאורך. אבל אין קפידא כ"כ לפוסלו בכך מ"מ עכ"פ יזהר מאוד שלא יהו הציצית תלוין באלכסון על קרן זוית [ב"י] ולבוש כתב הטעם דאסור מפני שנראה שצריך ח' ציצית מפני זה עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדים ע"ש ול"נ דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון וק"ל:

שאין לתת וכו'. ויש מתירין ולפ"ז אפי' של עור מותר ועיין סי' י' ס"ד ומש"ש ובב"י כאן:

וכן נהגו. הטעם עסי' ט"ו:

להרמב"ם פסול. דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ודעת הרא"ש יתבאר בסי' ל"ב ס"ט:

וצריכין שזירה. דתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן:

אין פחות מד' גודלין. פלוגתייהו בהכי דאר"פ הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד' פי' ד' חוטין ארוכים יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית כמ"ש בסמוך ותהא משולשת פי' תלוי ד' ופי' הרמב"ם והרא"ש דהך תלויה ד' קאי אכל אורך הציצית דהיינו הגדיל שהוא מקום הכריכו' והקשרים וגם הענף דהיינו הציצית שיוצאי' אחר גמר הכריכות והקשרים בין הכל יהיה ד' והי"א שמבי' הש"ע הוא דעת ר"ת דס"ל דהך משולשת קאי אגדיל לחוד והענף צריך שיהי' גדול מן הגדיל ב' חלקים דהכי איתא התם בהדיא נמצא שבין הכל יהיה י"ב אצבעות והך אצבעות ר"ל גודלים דאר"פ טפח דאורייתא ששה בקטנה וה' באצבע וד' בגודל והכא בעינן טפח מה' אצבעות הם ד' בגודל:

משום ביזוי מצוה. א"ל דבלא"ה יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית די"ל דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית ואח"כ ארגו מהם בגד והך אין עושים דאמר כאן פי' אפי' אם כבר עשה פסול בדעבד דהכי אי' להדיא בגמ' וכ"מ ל' הרמב"ם:

אבל אם גזל צמר וכו'. זהו דעת נ"י דמביא ב"י דס"ל דקניא ביאוש ושינוי הגוף ונ"ל דהך שינוי הגוף ר"ל שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין ובזה מתורץ מה שקש' הא ק"ל בח"מ סי' שס"א דיאוש בלא שינוי רשות לא קנה אלא ע"כ הכא משום שינוי השם קנה וכתב ב"י ע"ז והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התי' הם תמוהי' דאתי' הא' שמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דה"פ בב"ק ד' ס"ז קרבנו ולא הגזול אימת אי נימא לפני יאוש פשיט' ועל תי' הב' קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרי' גזל צמר ועשאן בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם מטוי דאז לא לבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ לבנם מקודם וקנאה כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזילה קודם שטוה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאי' התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון השייך לו תחלה א"א לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם ע"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתי' אז להרב"י סוגי' זאת ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא בשם ר"ת לעולם דיאוש בכ"מ קני לבד מהקרב' משום דמצוה הבאה בעבירה היא וכתבו התוס' ר"פ לולב הגזול דכל מצוה דאורייתא הווין כקרבן לענין זה מ"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה ומלבד זה הוא עכ"פ מאיס טפי הך מצוה הבאה בעבירה מהך מלתא שכ' הש"ע לפני זה דפסולים מטעם ביזוי מצוה וכבר הוכחנו שם דאפי' בדיעבד פסולה ק"ו בהנך ע"כ נלע"ד דאין לסמוך על פסק זה של נ"י להכשיר בעשאן חוטין אלא גזול בכל גווני פסול כמשמעות דברי הרמב"ם ותמהתי על רמ"א שפוסק כנ"י כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאו' ובפרט שהנ"י לא הביא דברי רמב"ם כלל:

חוטין שאולין. פי' כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה:

לפשתן נטוע. ואין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי הוא לא עשה עבירה:

היינו גודלין פי' במקום רוחב הגודל ולא מראשו במקום הקצר כ"כ ב"י:

ביושר פי' לאורך הבגד דקרן קרוי סוף הבגד דהיינו שוליו. כ' ב"י בשם מהרי"א וז"ל הטעם שצריך שיהי' בתוך ג' מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו' עכ"ל וכתב ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות מג"א כנף דבגד מקרי וכו' עכ"ל ותמוה איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן דודאי משום ה"ט גופא דאין בגד פחות משלשה ע"כ הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד שהוא מתחיל תכף בפחות מג"א ומסיים עד כשיעור אגודל ואח"כ אפי' כנף לא מיקרי ומקום הציצית הוא על כנף בגד דוקא ובודאי אגב חורפי' לא עיין יפם הרב"י בזה וכ"ע מודים בזה:

אימרא. כב"י אפי' טלאי של עור יכול להניח סביב הנקב:

שבתוך וכו'. נראה טעמם דעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו סמוך לארץ שזה מיקרי כנף וקצה משא"כ בשפה של אורך הבגד אין שייך ל' כנף כלל:

אבל עולה הוא לשיעור. ק' אמאי עולה כיון דלא נחשב מן הבגד דהא הבגד מסיים סמוך לגדיל וה"ל תחת הכנף ואנן בעי' על הכנף כדלעיל וי"ל דעיקר הוא מ"ש ב"י בשם רש"י סוף ב"ק והרשב"א דהיינו דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד ב' או ג' חוטין רחוק מהאריג' ועושין זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו ע"י הכביסה ואותן החוטין אם נשמטי' משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן כו' עכ"ל. והשתא לק"מ דבאמת כיון שלא הסיר הגדיל עדיין ודעתו להשאירו עם הבגד מקרי שפיר בכלל כנפי בגדיהם לענין שיעור קשר אגודל וכ"ת א"כ ליעבד ציצית בגוו' זה אינו דיש לחוש שהכובס יטלו לגדיל כמ"ש רש"י. ואז אף אם ישאיר מקום ששם הציצית לא יהיה הציצית בבגד כלל אבל לענין אגודל עולה דאע"פ שיתקלקל אח"כ כשיטלנו הכובס מ"מ כשר הוא כיון דבשעת עשייה היה כשיעור וכמ"ש ס"י כנ"ל בזה אלא דרמ"א כתב וטוב שימדוד כו' והוא כשר אליבא דכ"ע:

ד' כפולים. דאמרי' בגמ' גדיל וב' גדילים ד'. פי' אי הוה כתי' גדיל הוה משמע ב' דאין גדיל פחות מב' השתא דכתיב גדילים ד' משמע. ובזמן שהיה תכלת היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוה לבן במקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:

יחתוך ראשי החוטין. משמע דקודם התחיבה יחתכם תחלה ואח"כ בסעיף י"ג כתב קודם הכריכה ונראה דמ"ה כתב שם ל' יזהר וכאן לא זכרו אלא דתרי לכתחלה יש כאן האחד קודם התחיבה יש לעשות ע"צ הטוב אבל א"צ ליזהר על זה אבל לכתחילה קודם הכריכה יש ליזהר טפי ומ"ש שאם כרך כו' ר"ל וקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לאו כלום היא וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל אלא דוקא הכריכ' והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכ' ובזה נתיישב הכל:

וב' חלקים ענף. דהכי אמרי' בגמ' דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישים ענף. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד:

ובשני ט'. בכוונות האר"י כתוב בשני ח' וביאר שם טעמו ע"פ הקבל' ונכון לשמוע אל קבלתו:

לאורך הטלית. פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו והוא תלוי יהי' לאורך הטלית למטה בחודו של בגד ולא כמו שטועים לתלות הציצית מן הנקב ולמטה ממש בבגד:

טוויין לשמן. ואם טוון חש"ו וגדול עומד ע"ג עיין בסי' ת"ס במ"א ובט"ז מש"ש:

שזורין לשמן. אפי' בדיעבד פסול אם לא היו שזורין לשמן. מ"א:

למטה. ובציצית של רבינו שלמה מלכו לא היו קשרים וכתב מ"א וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרים ובפרט אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו:

מארבע גודלים. ומודדין במקום רחב באמצע גודל. מרדכי ד"מ מ"א ע"ת:

ארו. נ"ל דאם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מהחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת חכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן. מ"א:

ומצוה. ואפי' בדיעבד פסול ט"ז. לכאורח קשה דלפ"ז דהטעם הוא משום ביזוי מצוה לא מקשה הש"ס מידי מהא לב"ה בסוכה דף ט' ע"א ויש לישב ע"פ הנוסחא של הגמרא שם אלמא דבעינן טוויה לשמה וכו'. ומותיב ליה משמואל דלא כפרש"י שם ע"ש ודו"ק ובזה יתורץ קושיית הפוסקים למה פסק הרמב"ם כשמואל לגבי דרב משום דלפי סברתו וגירסתו לא מותיב אלא מדשמואל ומדחזי לסתמא דתלמודא דטרח לאוקמי סברת ב"ה דהילכתא כוותיה דשמואל ש"מ דהלכה כשמואל. עיין בבעל המאור שם ובמג"א ס"ק ט' ובספר יד אהרן סי' י"ד ובב"י שם ודו"ק:

כשרים. משום דקנאן ביאוש ושינוי השם. וט"ז חולק ע"ז ופסק דפסול בדיעבד משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה כמה קושיות על ט"ז בזה הענין):

סי' תרמ"ט. דפסק שם דאין יכול לברך עליו:

דלא הדרי בעינייהו. ואם שאל לו חוטין שיחזירו לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וא"ל דלמאי נ"מ השאילן לו די"ל דהיה סבר שיעשה בו מלאכה אחרת להכי דוקא חוטין אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי. מ"א:

פסול לציצית. עיין מ"א ובספר בני חייא. כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בשעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ע"ש. ובני חייא כתב מה שגדל אחר שנעבד מותר ע"ש וכ"כ הט"ז סי' תרמ"ט ס"ק ה' ע"ש והאי פסול פי' אפי' בדיעבד. בני חייא:

הטלית. כ' הב"י בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים כמו צירי ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י. וב"ה כ' דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאין נראה כלל. וכ"כ בכוונות שהאריז"ל נהג כן. ועיין מ"א:

מג' אצבעות. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר. מ"א:

כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית שהיו בו חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל לנתקו מן הטלית אם יש לפסול הציצית של טלית זה משום תעשה ולמ"ה עי' בתשו' גינת ורדים חי"ד בסופו שכ' דראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם ע"ש:

ביושר. עמ"ש הט"ז ס"ק ט' על הב"י והמחבר בני חייא הליץ בעד רבינו ב"י ע"ש:

אימרא. כ' הב"י אפי' טלאי של עור יוכל להניח סביב הנקב:

רוחב הבגד. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורוחבו היינו קומתו מראשו לרגליו:

הוא רחב. עיין בני חייא וביד אהרן:

בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי אם עולין למנין. מ"א:

ויתחבם בכנף. ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם. כתב בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו:

חוליא אחד. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאורייתא וא"כ הוי תעשה ולמ"ה מ"א. וע"ת לא כ"כ ועיין ט"ז:

לכריכות. אפי' כרך רובא או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה. ואם כרך כולה פסולה. ב"י מ"א:

רוחב ד' גודלים. ובר"מ פרשת פנחס כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. וכ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ובשניה לא כ"כ ובג' יקרבם ובד' יקרבם לגמרי והציצית של ר' שלמה מלכו לא היו שוים לגמרי:

וב' חלקים ענף. פשוט שאינו מעכב בדיעבד. כתב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט. מ"א:

ובשני ט'. ובכוונות כ' בשני ח' וכ"כ של"ה מ"א ט"ז דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א הוא בצירוף שם של הוי"ה. ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואחר כך ה' וכו' כשם הוי"ה מ"א ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י. (ועיין במ"א ובלבוש בענין הכריכות):

בסוף כל. חוט קשר. ע"ל ס"ק ג' מש"ש:

שהרי כלפי קרקע היה תלוי. ובדיעבד כשר אבל באלכסון אסור שהוא מנהג קראים. מ"א. עיין מ"ש היד אהרן בשם גן המלך:

סעי' א החוטין כו'. ואם כו'. כשמואל וכרשב"ג דסוגיא דגיטין נ"ד כוותייהו וכן סוגיא דסוכה ט' ט' וכן שם מסקינן דבעינן צביעה לשמה וכן ס"ל לרבא בסנהדרין מ"ח כוותייהו לפי' תוס' שם ושם: ויש מחמירין כו'. והמנהג כו'. כיון דלא אמרו אלא טויה אבל היש מחמירין ס"ל כיון דס"ל לשמואל כל העשיות יהיו לשמה כמ"ש בסוכה שם ה"ה לניפוץ אלא דקאמר טויה משום לאפוקי דרב: שיאמר כו'. אע"ג דבהפרשת תרומה סגי במחשבה כמ"ש בקדושין מ"א ב' וש"מ וכן שליחות יד אע"ג דכתיב על כל דבר פשע וע' תוס' דב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב דלא כ"כ וכן רש"י שם בד"ה החושב כו' וע' תוס' דפסחים ס"ג א' ד"ה ר"מ כו' מ"מ בפיגול מצינו אע"ג דכתיב לא יחשב ובעינן דבור וע' בגיטין נ"ד ב' הרא"ש בה' ס"ת בשם ר' ברוך וכמש"ל סי' ל"ב סי"ט ובי"ד ס"ס רע"א ור"ס רע"ד: בתחלת כו'. עמ"ש בס"ב ועיין תוס' דזבחים ב' ב' ד"ה הא כו' וכמ"ש בגת' שם כל העושה כו' ואע"ג דלמסקנא א"צ לזה מ"מ הכי קי"ל כמ"ש בשבת צ"א א' ולכן דוקא בתחלה דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו' בסוף פ"ב דחולין: שהוא כו'. דסתם טוויית חוטין לאו לשם ציצית וז"ש או שיאמר כו' דאז סתמא לשם ציצית וע' גמ' דזבחים שם ובמרדכי שם: סעי' ו להרמב"ם פסול. כמ"ש בגיטין' כ"ג א' אלא מעתה כו': ולהרא"ש כשר. כמ"ש בע"ג כ"ז א' אע"ג דלרב יהודה בעינן מילה לשמה אפ"ה כשרה בנכרי ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמש"ל בס"ה וע' סי"ד ס"ב וכ' הרא"ש בה' ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה וע' תוס' דגיטין ה' ב' ד"ה אפי' כו' משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שא"צ אלא בתחילה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל אבל תוס' בגיטין שם וע"ז שם וזבחים שם תירצו דמילה סתמא לשמה משא"כ גט כמ"ש בזבחים שם וה"ה לס"ת מדאמר בהנזקין כתב שלא לשמן ועוד דאמרינן שם מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד לשמן כו' וע' תוס' דע"ז שם וה"ה לציצית כנ"ל וכ"כ במרדכי ה' ציצית סי' תתקמ"ט ובהג"ה שם בשם אז"ק: ונוהגין כו'. כ"כ ב"י דלדעת הרא"ש צריך ג"כ שיסייע כמ"ש שם וכ' הר"ר ברוך דאם הגוי מעבדן וישראל עע"ג וסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד כו' וכמש"ל סי' ל"ב ס"ט אבל ממסקנת הרא"ש שם ומדברי בע"ה שם משמע דא"צ וכ"מ מדברי הר"ר ברוך עצמו דתלאינהו במה שאדעתא דישראל עביד וכ"כ ב"ח וש"ך בי"ד סי' רע"א דל"ק מסייעו אלא עצהי"ט דמסייע אין בו ממש וז"ש מסייע זה יש בו ממש כו' ר"ל העיקר משום דישראל עע"ג וכ"כ מ"א בסי' ל"ב ס"ט אבל לדעת הרמב"ם ותוס' לא מהני כ"ז: וצריכין שזירה. עירובין צ"ו ב' וספרי פ' שלח ועשו להם ציצית שומע אני עושה כמות שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ודלא כהרמב"ם וע' תוס' יבמות ב' ד"ה ואמר כו' וע' תוס' דנדה ס"א ב' בד"ה שוע כו' ומש"ה אצטריך כו': וכשיהיו כו'. כמ"ש בסוכה עשיה לשמה דמטויה ואילך ודאי בעינן לשמואל לשמה:

סעי' ג אם כו'. דה"ל כגרדומין:

סעי' ד' אורך כו'. כפי' הרמב"ם דע"כ אציצית קאמר וכפירש"י בבכורות ל"ט ב' בפי' הראשון: השמונה. כ"מ בגמ' שם דקאמר משולשת וכ"ש לפר"ת דקאי אגדיל: גודלים. שם ובכורות שם: וי"א כו'. כפי' תוס' שם ושם דאגדיל קאי וז"ש משולשת לשון גדיל והוא שליש הציצית כמ"ש ל"ט א' וכ"ה בספרי אגדיל והביאו תוס' שם ע"ש ולרש"י ו' גודלין וע' תוס' שם ובבכורות ל"ט ב' ד"ה כמה כו': ואם עשאו כו'. ולא כו'. כיון שאינו עשוי בפיסול וכמ"ש ל"ט ב' מיתבי כו' אימא כיון כו': אחד כו'. שם א' חוט של כרך כו': ושיעור כו'. כמ"ש רש"י בבכורות שם ד ה משולשת תלויה כו' וכ"ש לפיר"ת:

סעי' ה אין עושין כו'. רמב"ם וכן פי' הגאונים וכמ"ש הרז"ה בשמם בפ"ק דסוכה וכ' ובזה ניחא הגי' בסוכה שם אלמא בעינן טויה לשמה ומשמואל פריך ולכן כתבו הגאונים דהלכה כשמואל דסוגיא דגמרא שם כוותיה ואוקמינן למתניתין וקראי אליביה ובזה ניחא מ"ש במנחות מ"ב ב' מינין לציצית כו' אע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עע"ג כמ"ש בפ"ב דגיטין: מלחמות שם וכשיטת הרמב"ם ואזיל הרמב"ם לשיטתו אבל הרא"ש דפי' כאן כפירש"י דגם לרב בעינן עשייה לשמה לכן מכשיר בישראל עע"ג וע' סי"ד ס"ב וכ' עוד וז"ש בסוכה שם ועשו להם משלהם ואלו לרב קרא לועשו להם אחרים: והטעם כו'. ב"י אבל הרז"ה כ' הטעם שהם פסולין אליבא דרב משום דבעינן מין כנף ואין ג' מינין הללו ראוין לעשות מהן בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן:

סעי' ו ודיוקא כו'. בירושלמי והביאו מ"מ הדא דתימא בשגזל לולב ושופר כו' וכמש"ל ס"ס תנ"ד ור"ס תרמ"ט: מיהו כו'. כ' נ"י משום מצוה הבאה בעבירה אבל בפ"ג דסוכה משמע דליכא מצוה הבאה בעבירה כה"ג אף לכתחלה כמ"ש בהנהו אוונכרי וליקניהו בשינוי השם כו' אלמא אף לכתחילה מותר וכמ"ש תוס' שם אלא דמשום ברכה אסור לכתחילה כמש"ל ולעניין ברכה וכמ"ש לעניין תרומ' באלם וערום ואינו שומע ומ"מ קשה קושיא הנ"ל וכן מצאתי למ"א בסי' תרמ"ט שהניח בצ"ע ונראה דשם כיון דחששא בעלמא לעניין זה שיקרא מנאץ וכבר קני לה לא חיישינן וכמ"ש במ"א שם ס"ק ה' משא"כ בודאי וכן לצאת במצוה חיישינן אף לספק משא"כ בברכה בגזולה דאסמכתא בעלמא ובמכ"ש שכבר קנה אף לצאת י"ח המצוה:

סעי' ז חוטים כו' דלא כו'. כמ"ש בב"ב קל"ז א' ב' אלא הכא אי מיפק כו' וע' א"ה סי' כ"ח סי"ט אבל בלא"ה לא נפיק בשאולים מהאי קרא דלהם וכמש"ש כ"ז ב' וכמ"ש בלולב וכמש"ש תניא ר"א אומר כו' ורבנן האי לך כו' אבל שאולה כו' דוקא משום דכתיב כל האזרח וכן דרשינן כסותך למעוטי שאולה כמ"ש בחולין קל"ו:

סעי' ח המשתחוה כו'. בעיא דר"ל ולא אפשיטה וכמ"ש שם תכלת דמאי כו' ולדעת ר"ת ברפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' חקפ"ו פסול בדיעבד אבל לדעת ר"י תי' ראשון שבתוס' אינו פסול אלא לכתחילה וע' סי' תרמ"ט ס"ג: המשתחוה לפשתן כו'. שם בעיא דרמי ב"ח וסובר דמש"ש הכי השתא אפשיטא הבעיא וכמ"ש בפ"ג מה' איסורי מזבח ובפ"ד שם כ' בבעיא דתכלת לכהנים דלא אפשיטא אע"ג דגמרא אמרו היינו בעיא דרמי ב"ח וכמו שחילק כאן בין צמר לפשתן ול"ק היינו בעיא דרמי ב"ח אלא בעיא דמשתחוה להר כו' כ"מ ולכן בציצית קאמר היינו בעיא דר"ל דלא כתוס' שם ד"ה היינו וכ"כ מ"א:

סעיף ט היינו גודלין. גמ' שם: משום שנאמר כו'. שם במימרא דרב: ואם היה כו'. סמ"ג ור"ל דמקשר גודל עד ג' אצבעות נקרא כנף ולמעלה אין כנף אלא בגד ולמטה נקרא קרן ונאמר על כנפי ר"ל בכנף עצמו ב"י: ומודדין כו'. דל"ת דזוית הבגד נקרא קרן וא"כ הרחקה מן הקרן שאמרו שם מזוית אלא סוף הבגד נקרא קרן כלל ב"י:

סעי' י ונוהגין כו'. ר"ל שלפעמים יטילו הציצית אחר כך: וכן עושין כו'. ובסמ"ק ומרדכי כ' עוד טעם אחר ועמ"א ס"ק י"ז:

י"א כו'. ממ"ש כמאן אזלא הא דא"ר ציצית צריכה כו' והיינו לאורך הטלית כמ"ש רש"י שם ולקמן בסט"ו י"א שצריך כו' ועוד מדקאמר על הגדיל אבל חוץ לגדיל כשר בכ"מ וגדיל הוא מפרש כלשון ב' ברש"י וכמ"ש בסי"א ואמר אין לו שיעור ר"ל למטה אבל למעל' ודאי אין חילוק ב"י: וי"א שדין כו'. ממ"ש הטיל על הקרן או על הגדיל אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דבגדיל אין חילוק דשם הטעם משום דאינו מן הבגד ה"נ בקרן ועסי"א: סעי' יא אם הגדיל הוא כו'. בא לתרץ קושיא הנ"ל דקיי"ל דאפי' הוא ורחב יותר מקשר גודל: אורייל"ו. פי' השני שברש"י: ואם הטיל כו'. כראב"י דרב ס"ל כוותיה וז"ש דעל כנפי כו' ממימרא דרב וכן ר' יוחנן: אבל כו' טוב. סוף ב"ק אר"י הכל עולה כו' ויצחק כו':

סעי' יב מנין כו'. שם מר בריה דרבינא כו' וע' רש"י ד"ה כדידן וכמ"ש בספרי ובש"א מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן והיינו אחר שכפלו תוס' מ"א ב' ד"ה ב"ש וקי"ל כב"ש כמ"ש בגמרא שם ואע"ג דל"ל תכלת מטיל לבן במקים תכלת כמש"ש ל"ח ב' אין לי תכלת כו' וכ"מ שם מ"א ב' ל"ק כאן כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שם במתניתין ר"פ ל"ח א' וכ"מ בגמרא שם מ"ם א' דפריך ולא יהא אלא לבן כו': ואם כו'. רשב"א וכמ"ש בסנהדרין פ"ט א' ואי ס"ל דקשר כו' וע' תוס' שם ד"ה קשר וכ"מ במנחות מ"ם ב' ומי אמרינן תעשה כו' ובעל העיטור כתב דלכתחילה יוסיף כמו שירצה ולמד ממש"ש מ"ב רב ירמיה מדפתי רמא תמניא כו' וכן שם מ"א ב' ל"ק כאן בטלית כו' וכן בספרי והביאו התוס' שם כמה גדיל לעשית אין פחות משלשה כדברי ב"ה בש"א מארבע כו' וכן פי' בע"ה מש"ש מ"ב אין לו שיעור למעלה בין באורך בין במנין י"ל דגם קושיית הגמרא למימרא כו' קאי על שניהם אבל לתוס' דחקו ההיא דסנהדרין וכ' דמשמנה עד ט"ז יכול להוסיף דכ"ז במשמעות גדילים או מכ"א לבד או משניהם יחד אבל יותר גרוע ועומד אבל הרשב"א ס"ל דלעולם פוסל והני אמוראי דשם מ"ב א' פליגי אהדדי וע' תוס' ר"פ ד"ה התכלת כו' אבל להלכה נראה כדעת בעל העיטור דמכשיר וסברתו נכונה ועיקר דכי פסלינן בסנהדרין שם דוקא בשהוסיף מין אחר ודומיא דלולב שם דבאותו המין מכשרינן אפי' לכתחילה להוסיף כמה שרוצה: יחתוך כו'. שם מ"ב א"ר אחא בר יעקב כו' אלמא לכולם צריך לכופל' ועבדינן כמר בריה דרבינא וע' תוס' ר"פ סד"ה התכלת ומה שאנו כופלים כו' ואמר יחתוך דלכתחילה יחתכם קודם שיתחבם דסי"ג דיעבד דוקא וכמ"ש בסוכה י"א א' הטיל כו' כשרין דיעבד דוקא ודלא כמ"ש ב"י דעצה טובה וכ"מ מלשון רי"ו וכ"כ מהרי"א:

סעי' יג שמונה. כן פי' תוס' מ"ש ופותלהו כו': שאם כו'. בסוכה שם והא תני שמואל כו' וכ' סמ"ג ומרדכי שאם לא יחתכם עד אחר קשירה וכריכה נמצא שהציצית נעשה מאליו ופסול משום תולמ"ה וטעמו משום דאמרינן ל"ט ב' ורב סבר כו' דס"ל דתרווייהו בעינן לעיכובא וכמ"ש שם א' תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כו' הא לא"ה פסולה וקי"ל כרב וכ"ה בספרי והביאו תוס' שם ב' ד"ה או כו' וכ"כ המרדכי בס"ס תתק"מ ואמרינן שם דקשר העליון דאורייתא ופירש"י קשר שאחר הגדיל וכ"כ נ"י שם ואפי' לא כרך כו' ומיהו בשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל וקשר העליון דאורייתא והוא שבסוף הגדיל כפירש"י כו' ולפיכך מ"ש סמ"ג שאם כרך כו' היינו בכה"ג כיון שבכך מתכשר ורש"י בסוכה שם ד"ה תלאן שכ' עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ל"ד כולן אלא לרבותא דרב. ב"י. וטעמם שמכשירין כ"ז שאין מתכשר בעשייתן דע"כ ל"פ שמואל שם עלה דרב אלא משום דס"ל דקציצתן לאו מעשה אבל כל שנעשה מעשה להכשיר ודאי נקרא מעשה וע"ש ט"ו א' בשלמא ב"ה כו' אי כו':

סעי' יד יקח ד' חוטים כו'. הרא"ש ומרדכי דבהכי מתקיימין כל החוטים יותר דלא כר"ת ור"י שהי' עושין הקשרים מחוט של כרך וכן הוכיח שם בתוס' ל"ח ב' בד"ה כדי כו': ויקשור. לחוש לפי' הב' שכ' תוס' בשם רש"י ל"ט א' ד"ה קשר: ב"פ. דקשר אחד אינו קשר של קיימא ואינו קשר. מרדכי וע' סי' שי"ו: חוט הארוך. שם חוט של כרך כו': וקושר כו'. ל"ח ב' ש"מ צריך כו' ואע"ג דדחי ליה דיחויא הוא ולא דחינן מילתא דרבה משום זה וזמ"ש דילמא כו' וכמ"ש המפרשים: וכן יעשה כו'. שם ל"ט א' תנא הפוחת כו' תנא כשהוא כו' וכ' תוס' שם ד"ה לא דעל כל ב' חוליות א' של לבן וא' של תכלת היה קשר אחד ובסופו קשר א' והוי ה' קשרים ובע"ה כ' דעל כל חוליא היה קשר אלא דאנו עושין הקשרי' של לבן לבד: אין שיעור כו'. דוקא בתכלת אמרו הפוחת כו' ושיעור של חוליא שם אבל בלבן אין לדקדק במנין החוליות דמניינם נגד הרקיעין כמש"ש לפי שתכלת דומה לרקיע משא"כ בלבן תוס' שם וש"פ ומ"מ עושין לזכר כמו בתכלת תוס' ורמב"ם: רק כו'. לשון הרמב"ם יתכוון להיות הכרוך שליש והענף ב' שלישים וכאן כ' ע"פ פי' תוס' בס"ד והוא מדברי הרא"ש והטור: והקשרים. שהן ממנין הגדיל מרדכי בשם ר"י סי' תתק"מ והרא"ש: ואם האריך כו'. מדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בגמ' ונויי תכלת כו': נוהגים כו'. בתוס' שם כ' וי"מ הפוחת כו' קאי אמנין הכריכות ע"כ בראשונה ז' ומוסיפין והולכין שנים שנים עד שהאחרונה י"ג אבל האחרונים כתבו שבין הכל ל"ט כמנין השם די"מ הפוחת כו' קאי על מניין החוליות:

סעי' טו נהגו כו'. ע"ל ס"ג ולכתחילה בעינן שלמים: י"א כו'. שכן פי' הא דאמרינן שם מ"ב א' שתהא נוטפת כו': י"א כו'. דכתיב הכנף מין כנף: ויש כו'. דהא קי"ל היא של בגד וכנפיה כו' דבתר עיקר בגד אזלינן ואף למ"ד בתר כנף אזלינן בתר עיקר כנף ואין עושין אלא לחזק ובחליצה במחופה עור כשר דהוא עיקר נעל ואין חוששין להפסק וכן בטלית כפולה שחייבת לרבנן ואע"ג שכנף א' מפסיק את חבירו עב"י:

מנחות מ"ב סוכה י"ז כשמואל הרי"ף ורא"ש

מרדכי ה' ציצית

הרא"ש

ממשמעות גמרא דעירובין צ"ו והרא"ש בהל' ציצית בשם ספרי

הר"ן ספ"ק די"ט

מנחות ל"ט ע"א לפירוש הרא"ש והרמב"ם בפ"א מה"ת

ר"ח וסמ"ג

הרא"ש

שם בגמ'

הרא"ש

מנחות מ"ב סוכה ט

סוכה שם:

נ"י וכ"כ בעטור

ע"ז מ"ז

רמב"ם פ"א מההיא דע"ז מ"ז

מנחות.

שם מ"ב

שם

טור ממשמעו' הגמ' שם

מהרי"א בשם סמ"ג ונ"י ובעל העיטור ור' יונה

טור

בב"ק קי"ט

מנחות מ"ב כרב אחא בר יעקב רמב"ם פ"א מהלכות ציצית נ"י

סוכה י"א

מנחות ל"ח ול"ט

הרא"ש

ב"י:

נ"י ורוקח

כל בו אורחות חיים והרוקח

אגור ואורחת חיים הביאו לב' הדעות