דין אדם המזיק לבהמת חבירו - טור חושן משפט סימן שפ״ג

(ב) כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו אבל אם הניח גחלת על עבד חבירו ונשרף פטור שהו"ל לסלקה בעיא דאיפשיטא בסוף פ"ב דב"ק (כ"ז.):ומ"ש ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב השור אלא בכפות ובעבד פטור ואפי' בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור:ומ"ש ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם כלומר דע"כ לא פטרינן בשור כשאינו כפות אלא משום שהו"ל לנער הגחלת מעליו אבל בדחפו לים דלא שייך האי טעמא פשיטא דחייב:

שור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ובא בעל השור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור ברייתא בר"פ המניח (בבא קמא כח.) ומבואר שם בגמ' דל"ש לן בין תם למועד לענין זה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות הניזק שהוא בעל התחתון וכו' וכתב ה"ה מ"ש ברשות הניזק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא עד כאן לשונו ונראה שזה על פי מה שנתבאר בפרק ההוא שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס שם כליו מדעתו וכתבתיו בסימן שע"ט ואף על גב דהתם מיירי באדם המזיק שלא בכוונה י"ל דשור בכוונה דמי לענין זה:

(ה) כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהם ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה וכו' עד כולם משלמין בשוה בפ"ו מהלכות חובל וכתב ה"ה שנים שהמיתו וכו' זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שהזכיר עתה ומדין הכסא ומ"ש ה' שהניחו ה' חבילות וכו' זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילתו בפ"ק דב"ק (י.) וזו היא גרסתו והא איכא מרבה בחבילות ה"ד אי דבלא איהו הוה אזלא פשיטא פירוש דחייב ואלא דבלא איהו נמי אזלא מאי קא עביד ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה עכ"ל:

היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת חייב בפרק הנשרפין (סנהדרין עו:) ההוא גברא דמצמצמה לחיותא דחבריה בשמשה ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פוטר רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם רב אחא בר רב פוטר דאמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם ופסק הרא"ש כרבינא משום דהוי דינא דגרמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל וכתב ה"ה דטעמא משום דהוי דינא דגרמי וכ"כ הרמב"ן:ומ"ש ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם כלומר אבל בדיני שמים חייב דלא גרע מההיא דריש פרק הכונס (בבא קמא נה:) ולישנא דמצמצמה הכי משמע שאחזה בידו אבל סגר עליה את הדלת גורם בעלמא הוא ונראה לרבי' דפטור מדיני אדם:

כשם שחייב וכו'. בעיא דאיפשיטא ספ"ק דב"ק וכתב שם נ"י ודוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור ולקמן בסי' תי"ח בסופו יתבאר בס"ד:

שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא וכו'. כך הוא בספרים המדוייקים ומבואר כך בר"פ המניח וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל:

היתה בהמת חבירו במים וכו'. בפ' הנשרפים ופסקו הפוסקים כרבינא דמצמצם בבהמה חייב מדינא דגרמי: ומ"ש ודוקא שאחזה בידו וכו'. לישנא דמצמצמא הכי משמע דוקא שאחזה בידו וע"ל סי' שע"ה ס"ט ובסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה ע"ש:

וכתב נ"י ס"פ כיצד הרגל דוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור עכ"ל

כשם שחייב כו' לפיכך אם כו' איבעיא דאיפשיטא בב"ק דף כ"ז:

ומ"ש ולקמן בנזקי האש כו' ס"ס תי"ת שם כתב דעת רש"י דפירשו אף בלא כפות והארכתי מזה שם בדרישה ובסמ"ע ע"ש: ובעבד פטור אפי' בכה"ג מבואר שם דהיינו דוקא שיראה בעליו עומד אצלו ומשום דהמניח חושב שבעליו יסירנו כיון שעבד חייב במצות ולא יסמוך על התשלומין של זה משא"כ בשור כפות דהשור עצמו לא יכול לנערו ובעליו אינו חושש להסירה כיון שזה חייב בתשלומי': בשור נמי פטור דהרי יכול לנערה מעליו ובשלא נערה מיחשב כמו אונס ופטור אבל כשדחפו לים ליכא האי טעמא וזש"ר ומ"מ כשדוחף כו':

ומ"ש בין אם הוא תם או מועד פי' כשהוא תם פשיטא דמותר דאם לא ישמטנו אזי יפסיד דלא ישלם לו אלא חצי נזק אלא אפילו מועד דלית ליה פסידא מותר לאינש למיעבד ליה דינא לנפשיה בכה"ג כן מפורש שם: אם יכול לשמטו כו' דוקא כאן שדוחפו בידים יש חילוק בין אם היה יכול לשמטו משא"כ ברישא דנוטל את שלו פטור אף אם היה יכול לשמוט העליון בנחת וק"ל:

כתב הרמב"ם שנים שהמיתו כו' עד היתה בהמת כו' בפ"ו מהל' חובל כ"כ ועמ"ש המ"מ שם טעם לדבריו: משלשין ביניהן ור"ל הב"ד נעשה להן שליש ופוסקין להו לשלם ביחד וקמ"ל דל"ת דכ"א ישלם דמי כולו אף דיש בהכאה דכ"א כדי להמית ועד"ר:

היתה בהמת חבירו במים כו' למד ק"ו מרוצח דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייבה התורה לצמצם (ומת) נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם משום דינא דגרמי: שפטור מדיני אדם משום דגורם בעלמא הוא אבל חייב בדיני שמים: