דין חמשה שישבו על ספסל אחד - טור חושן משפט סימן שפ״א

כתב הרמב"ם חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחד וישב עליו ונשבר וכו' בפ"ו מהלכות חובל וטעמו מדגרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף י:) אמתני' דהכשרתי במקצת נזקו וכו' מתקיף לה רב פפא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא ה"ד אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קא עביד סוף סוף מתניתא היכי מיתרצה לא צריכא דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דא"ל אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימינן ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר לא צריכא דברי דסמך בה תבר וקמ"ל דכחו כגופו דמי. ופרש"י כגון פפא בר אבא. שהיה בעל בשר: לא צריכא דבהדי דסמך עלייהו. לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמר פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליה ואתא לאשמועינן דכוחו כגופו דמי: סמך בהו. נסמך עלייהו ולא יכלו לעמוד. והרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם ברייתא שם ופירש"י דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד עכ"ל נראה מדבריו שהרמב"ם מפרש כפרש"י ואף על פי שאינו במשמעות דבריו כך נ"ל עכ"פ אם לא נאמר שגירסא אחרת היתה לו:

ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שסתם בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהם פטורים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל פי' הרשב"ם דוקא אדם עב ושמן וכבד כגון פפא בר אבא חייב אם נשבר הספסל תחתיו אבל שאר כל אדם פטורים דסתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך כשואל שמתה מחמת מלאכה וכן עשה מעשה ונחלק עליו ה"ר עזריאל והחולק צריך לפרש כמו שפי' ר"ת דנקט כגון פפא בר אבא משום מסקנא דסמך בהו דוקא פפא בר אבא שהיה אדם חזק ויכול לעכב את כולם ואין משמעות הסוגיא סובלת פירוש זה הילכך נראה כפירוש רשב"ם עכ"ל:

כתב הרמב"ם חמשה וכו' פ"ק דב"ק (דף י') תניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא ופרש"י שהיה בעל בשר ואסיקנא דמיירי דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה ומיירי נמי דנסמך עלייהו שלא היו יכולין לעמוד קודם שנשבר מפני סמיכתו ולפיכך האחרון חייב דכחו כגופו דמי ולפי זה משום הכי קאמר שהיה זה האחרון כבד כפפא בר אבא דאילו אחר (לא יניחו) [יכולין] לעמוד מפני סמיכתו וכולן חייבים וכ"כ הסמ"ג בדף קמ"ז ע"ד ע"ש ר"י וכ"כ בהגהות אשיר"י ע"ש פר"י וכ"כ התוספות והרא"ש ע"ש ה"ר עזריאל ור"ת דכולם חייבים בדלא נסמך עליה' אבל הרא"ש גופיה הסכים לפרשב"ם דסתם בני אדם כולם פטורים. ואם בני אדם גדולי' ושמנים כיון שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו וחייב וכל החילוקים שכתב רבינו ע"ש הרא"ש הוא מבואר בגמרא וכמו שהוא הדין לפרשב"ם בבני אדם גדולים ושמני' כך הוא הדין להרמב"ם ור"י בסתם בני אדם דלא אמרו בברייתא דהאחרון חייב אלא היכא שלא הניחם לעמוד מפני סמיכתו הא לאו הכי כולם חייבים אם ישבו כולם כאחד אבל בזה אחר זה אם לא היה נשבר וכו' וכדכתב רבינו להרא"ש:

וכן דעת התוספות שם פ"ק דב"ק אבל מסקנת המרדכי שם כדברי הרמב"ם וכ"ה שם בהגהות דף י' ע"ג ע"ש:

וכ"פ נ"י פ"ק דב"ק דף ה' ע"ב וכתב דה"ה בכלי נזיקין דינא הכי וע"ש ובמרדכי ריש הפרק ע"ז.

כתב הרמב"ם כו' בפ"ו דחובל כ"כ:

שאין סתם ספסל ראוי נסבלן פי' אין ראיי לסבול אנשים שמנים כ"כ אבל אם היושבים אינם שמנים אפי' ישבו עליו עשרה דכל ספסל עשוי לסבול כ"כ אנשים שיכולין לישב זה אצל זה בארכו: אם לא היה נשבר כו' לבדו חייב שהרי הוא עשה וגרם עיקר ההיזק והם לא גרמו שום שבירה כלל ודומה לטוען באחרונה בספינה משא מכבדת על הספינה וכמעשה דחמרא: ואם הענין כך דבזולתו היה מתקיים שעה כו' ואם לאו כולם חייבים דיכול לומר להן כיון שמצאתי מקום פנוי בספסל לישב עליו יש לי רשות לישב עליו כמו אתם ואתם שידעתם שאין הספסל ראוי לקיים היה לכם לעמוד ולפיכך גם [לכם] חלק בשבירה זו אבל גבי ספינה הנ"ל ולקמן בסי' שפ"ג גבי חבילות כל שגרם זה האחרון בחבילתו כבידות יתירה להספינה או לבהמה הוא חייב ואינו יכול לומר כיון שראיתם שאין הבהמה או הספינה יכולים להכיל משאות אלו היה לכם ליקח משאיכם דסתם חבילה ומשאוי הנטען על הספינה או בהמה עומדת להיות מונח עליה עד מקום שרוצה להוליכה שם ומדקדקים בשעת טעינה על הספינה או בהמה כמה ראויה לטעון עליה וגם כשטוענין עליה מיד ניכר הכבידות שאין הבהמה והספינה יכולים לילך בטוב (משא"כ בספסל שאין ניכר בה הכבידות עד שנשברה תחתיה בפעם אחת) מש"ה לא היה לטעון כיון שהוא אחרון וק"ל והיותר נראה דלא אמרי' כן דהו"ל כו' אלא היכא דגם זולתו היה נשבר לאחר זמן דבזה דוקא אמרינן כיון דעכ"פ אתם הייתם עומדים אח"כ היה לכם לעמוד מיד משא"כ בספינה וחבילות וכן הוכחתי בדרישה ע"ש: