השולח חפצים לבני ביתו ולא פירש - טור חושן משפט סימן רמ״ז

השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקו וכו' בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג:) ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראויים לבנים לבנים ראויים לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה. ופר"ש פסקי דשיראי. חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו: הראויים לבנים. מלבושי זכר. לכלתיה שדר. ולא לבנתיה דאינסיבא שאינה מוטלת עליו: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאם יש בו דברים הראויים לבנים ולבנות יתנו לשניהם לא הוצרך הרמ"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב עליו וה"מ דלית ליה איתתא וכו': (ב"ה) מ"מ הרמב"ם חולק בדבר כדבסמוך: ומסברא הוא דקאמר לה וכ"כ נ"י:

(ג) ומ"ש שלח ואמר יתנו לבני הבנות בכלל וכו' בד"א בבריא אבל שכ"מ שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל ירושלמי בפרק שני דייני גזילות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל וכתבוהו הרי"ף והרא"ש ורשב"ם ז"ל בפ' מי שמת וכתב נ"י טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא ובודאי לא מיירי התם בדברים הראוים לאלו טפי מאלו דא"כ רישא דירושלמי הוה פליג עם תלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואילו הכא אמרינן הראוי לבנות לבנות ומיהו בסמוך כל נכסי א"א שלא יהיה בהם דבר שראוי לבנות טפי ואפ"ה קיי"ל דלבנו נתן הכל ואפשר לומר דה"ק בנותיו בכלל כלומר ומה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה לעולם אימא לך דאפילו מה שראוי לבנות לבנים עכ"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה מי ששלח כלים ממ"ה ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וכלי זהב יטלום הבנות היו ראויים לזכרים ולנקבות יטלו אותם הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראויים לבנות יטלו אותם בנותיו אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח עכ"ל ונראה שתחלת דבריו הם מהירושלמי שכתבתי בסמוך וסוף דבריו הם מהעובדא שכתבתי בסמוך ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה ומפרש ז"ל דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר דאם יש בהם דברים שאינם ראויין אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאין ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהן וכדאמר רב אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאם לא כן הו"ל הירושלמי חולק עם תלמודא דידן ולא עוד אלא אפי' הם דברים הראויים לזכרים ולנקבות אין לבנות חלק בהן וכתב ה"ה פשוט הוא שדעתו קרובה אצל בנו יותר מבתו שהרי אפילו באשת בנו דעתו קרובה יותר מבתו הנשואה והטעם מפני שעל בנו לפרנסה כל שכן בבנו ובתו שדעתו קרובה יותר אצל הבן עכ"ל: כתב המרדכי בפרק מי שמת דבריא שאמר אם אמות ינתן כך וכך היינו מצווה מחמת מיתה וכבר כתבתי בסוף סימן ר"נ שהרשב"א חולק בזה וגם מהרי"ק מגמגם על דברי הר"מ : ומ"ש רבינו אבל שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אף ע"פ שאמר בני לשון רבים בפרק מי שמת שם ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קרי אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעישור קאתי או דלמא לא קרו אינשי לברא בני ולמשכה לברתא במתנה קאתי אמר רב ובני פלוא אליאב ופר"ש ההוא דא"ל בשעת מיתה נכסי לבני ולא הו"ל אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו ובעי תלמודא מי קרו אינשי לברא יחידאה בני לשון רבים ואם כן כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו ואסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני כדכתיב ובני פלוא אליאב וכתב הר"ן ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי לישתוק מיניה דממילא ההוא ברא ירית לה י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה דקיי"ל דייתיקי מבטל דיייתיקי:ומ"ש וכן אין בן הבן בכלל אע"פ שאמר בלשון רבים שם ההוא דא"ל נכסי לבנאי הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא ופר"ש ובר ברא. בן של אותו בן או של אחר שמת מי קרי אינשי לבר ברא ברא ולפיכך אמר נכסי לבני לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב ואסיקנא דלא קרו אינשי לבר ברא ברא וכתוב בתשובות הרא"ש כלל פ"ב סימן ד' אע"ג דאמרינן בעלמא בני בנים הרי הם כבנים מייתי ראיה מנדרים [תוספתא פ"ג] דבלשון בני אדם אין בני בנים כבנים:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר (וכתב) מסתברא דה"מ היכי דאית ליה ברא אבל לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהם וז"ל נ"י והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבני מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים לירשו ועומדים במקום בנים והדבר ידוע שהאומר נכסי לבני או לבנותי כולם בכלל ואפילו הם מאה ולא אמרינן בהא מיעוט רבים שנים וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכ"ה בתשובת רבותי עכ"ל הריטב"א ז"ל : כתוב בתשובת מיימון דספר משפטים סימן מ"ח שאם כתב שטר מתנה לבן אשתו וכתוב בו ותנו לבני שפיר דמי וכן אם כתב שטר מתנה לחמותו וכתוב ותנו לאמי פב"ב ש"ד:

שאלה לא"א הרא"ש ראובן חילק נכסיו מחמת מיתה וכו' כלל פ"ה סימן ג' והאריך עוד שם והרשב"א בתשובה סימן תתקס"ג נראה שחולק עליו עיין עליו:

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו נכסיו וא"ל לך ולבני פלוני הוא נוטל החצי אע"פ שהם רבים ובנו פלוני החצי בפרק מי שמת שם ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף אשתו קנאי פלגא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרב יוסף: ומ"ש וכן אם הנפרטים מרובים והנכללים מועטים וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרא"ש ז"ל שם וכן כתב הר"ן וזה לשונו נ"ל דטעמא דרב יוסף אינו מפני חשיבותו של פרט לומר שכיון שהזכירו ופרטו החשיבו כנגד הכלל דאי הכי מאי מקשינן עליה מהרי עלי מנחה ק' עשרון להביא בשני כלים דהתם לא גילה בדעתו לחשיבותן של כלים כלל ולא שייך התם למימ' שכיון שפרטן החשיב אלא עיקר טעמיה דר' יוסף לומר שכוונתו היתה לחלק נכסיו כפי חילוק דבריו וכיון שהוא עשה ב' חלקים מדבריו האחד ליך והשני לבניך יש לנו לחלק נכסיו בשני חלקים כמו שאמר וקנה מחצה ולפ"ז נמי אילו אמר נכסי לראובן ושמעון ולבני פלוני נוטלין ראובן ושמעון מחצה ובני אותו פלוני מחצה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' זכייה ולפי זה ג"כ אילו אמר נכסי לראובן ולשמעון וללוי ולבני פלוני והיו לאותו פלוני שני בנים אותם שנים נוטלים מחצה וג' הראשונים אין נוטלין אלא מחצה אף ע"פ שנמצא עכשיו שהורע כחן של נפרטין לפי שלא מפני חשיבותו של פרט אמר רב יוסף דקנה מחצה אלא מפני שראוי לחלק נכסיו כמו שחלק דבריו ולפיכך אפי' לא פרט אלא אחד אותו אחד הוא כנגד הכלל כולו וכן אם ריבה בנפרטין כולן אינן אלא כנגד הכלל זהו דעתי בזה והוא מסכים עם דברי הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלעולם אין הכלל נוטל אלא כאחד מן הנפרטין נראה מדבריו שהוא סובר דכי אמרינן קנה פלגא מפני חשיבותו של פרט כיון שהזכירו בפירוש עכ"ל. וה"ה כתב דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן ז"ל ואח"כ כתב שמ"ש הר"א בהשגות הוא חילוק דק כחוט השערה ונ"י כתב סברות אלו וכתב עוד בשם הריטב"א שהוא מקובל מפי רבו שאין זה במתנה בלבד אלא בכל דבר אפילו בחוב אם אמר הלוו פלוני ופלוני ובניהם וכן תנאי והסכמת יחיד או ציבור עכ"ל : כתוב בתשובות הרשב"א סימן תתקצ"ג בראובן שצוה לתת מנכסיו לרחל ת"ק דינרים ויהיו לנישואיה שנותנים מיד ואין ממתינין עד זמן נשואין וכן הדין באומר תנו ת"ק לנשואיה ולא אמר ויהיו וה"ז כאומר תנו מנה לפלוני למזונות שאין אומרים יתנו לו יורשים מזונות בכל יום עכ"ל. כתב המרדכי בפרק מי שמת בשם רבי מאיר בשם ר"י האומר כתבו נכסי לבני ולבנותי אם שכ"מ או מצוה מחמת מיתה ויש לו נחלות קרקעות ותכשיטי נשים הראוי לבנים לבנים ולבנות לבנות:

השולח חפצים וכו'. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראויין לבנים לבנים הראויין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דל"ל כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה ואיכא למידק על דברי רבינו אפוכי דברי רבי אמי למה ליה דהקדים דין חלוקת בנות נשואות וכלותיו ובנות שאינן נשואות ואיחר דין חלוקת בנים ובנות לכ"א הראוי לו ויש לומר שעשה רבינו כך כדי להביא דברי הרמ"ה שמפרש להך בבא דרבי אמי דקאמר הראויין לבנות לבנות דאין זה אלא בראוי לבנות ולא (לבנות) [לבנים] אבל אם הם ראויין לבנים כמו לבנות יחלקו ביניהם בשוה וזהו שלאחר שכתב רבינו ויחלקו בין הבנים והבנות לכ"א הראוי לו הביא מ"ש הרמ"ה ואם יש בו דברים הראויין לבנים ולבנות יתנו לשניהם פי' דכיון דראויין לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה ודלא כמו שהבין ב"י דהרמ"ה מיירי בהך דקאמר ר' אמי דהראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות דר"ל הראויין לבנים ולא לבנות והראויין לבנות ולא לבנים ולכן כתב דלא הוצרך הרמ"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ושרי ליה מאריה דהרמ"ה דין חדש השמיענו שכשהוא ראוי לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה וזהו שכתב יתנו לשניהם דלשון בזה לא אמרי ר' אמי אלא בע"כ כדפי' דיתנו לשניהם בשוה קאמר אך קשה דא"כ חולק הוא הרמ"ה אדברי הרמב"ם שמביא רבינו בסמוך דאם הוא דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים והיאך הביא רבינו דברי שניהם בסתם כאילו אין ביניהם מחלוקת ונראה דס"ל לרבי' דאין כאן מחלוקת כלל דהרמב"ם לא איירי אלא בשולח ואומר בפירוש ינתנו לבניי כדאיתא בירושלמי פ' שני דייני גזרות והתם הוא דאע"ג דגם בנותיו בכלל בני אין זה אלא במה שאינו ראוי לבנים אלא לבנות אבל במה שראוי לאלו כמו לאלו לא יתנו אלא לבנים דכיון דהלשון ינתנו לבניי משמע טפי לבנים מדמשמע לבנות אמר דדעתו היה שיתנו לבנים כל מאי דהוא ראוי להם אע"ג דראוי הוא גם לבנות אבל הרמ"ה לא מיירי במפרש אלא בשולח סתם ליתנם לבני ביתו במאי דאיירי תלמודא דידן ולשון בני ביתו משמע בנות כמו בנים הילכך אם הם דברים שהם ראויין לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה וגם הרמב"ם מודה בזה דלא אמר הרמב"ם דיתנו אותו לבנים אלא במפרש ואמר ינתנו לבניי כמפורש בדבריו פ"ו מהלכות זכייה ומביאו ב"י והכי נקטינן כהרמ"ה וכהרמב"ם וכדפי': ומ"ש הרמ"ה וה"מ דלית ליה איתתא. נראה באין ספק דהאי וה"מ לא קאי אדין חדש דחידשו הרמ"ה אלא אדין חלוקה דרבי אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם דאיכא דין חלוקה ה"מ במי שאין לו אשה התם הוא דאמר דאין דעתו בשליחותו בסתם אלא שיחלקו החפצים הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ואין לבנות נשואות כלום במקום כלות ואין לכלות כלום במקום בנות שאין נשואות דאם לא היתה דעתו שיחלקו ביניהם לאיזה צורך שלחם לביתו ולמה לא החזיקם בידו במקום שהוא שם אלא ודאי לא שלחם לביתו אלא כדי שיחלקו החפצים ביניהם אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקה הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות בין נשואות בין אינן נשואות ולא לכלותיו שום דבר אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לו לאדם שולח לידו אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ממש כיון דאשתו כגופו דמיא ולא היתה דעתו כלל לשום חלוקה שיחלקו ביניהם והכי משמע בנ"י דהכי ס"ל ע"ש והכי נקטינן:

שלח ואמר יתנו לבני בנותיו בכלל וכו'. ירושלמי הביאו הרב אלפס והרא"ש שם והרמב"ם בפ"ו מזכייה: וכתב הרמב"ם וכו'. כבר כתבתי בסמוך דהרמב"ם לא כתב כך אלא במפרש ואמר ינתנו לבניי אבל בשולח סתם חולקין בנים ובנות החפצים בשוה כמו שכתב הרמ"ה ונראה ודאי דבמפרש אפי' אין לו אשה נמי איכא דין חלוקה דליכא למימר ודאי לדידה שדר אלא בשולח בסתם אבל במפרש ינתנו לבניי הרי הוא מפרש שנתנו לבניו ואית בהו דינא דחלוקה דר' אמי ודירושלמי והדבר פשוט דאע"ג דבשולח לבני ביתו בסתם כשאין לו אשה דגם כלותיו בכלל ועדיפי מבנות נשואות מכל מקום במפרש ינתנו לבניו אין בכלל כלותיו אלא דוקא בנותיו ומשום הכי לא הזכירו הפוסקים במפרש דין כלותיו משום דאינן בכלל המתנה כלל ומהרו"ך כתב דבמפרש ינתנו לבניו דגם כן ינתנו לכלותיו ונראה לי דטעה בזה:

בד"א בבריא וכו'. הכי איתא בירושלמי הנזכר: ומ"ש אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אע"פ שאמו בניי לשון רבים. והכי אסיקנא בתלמודא דידן פ' מי שמת וראיה מדכתיב ובני פלוא אליאב ובני דן חושים:

ומ"ש וכן אין בן הבן בכלל וכו'. גם זה שם וכתבו התוס' וא"ת כיון דקרו אינשי לברא בניי א"כ למה הוצרך לומר נכסי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאיצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה כלום עכ"ל וב"י מביאו בשם הר"ן:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' כדי שיהא להן קופצין. מדבריו נראה דהא דאמר בירושלמי בנותיו בכלל אינו אלא בבנות שאינן נשואות כדי שיהא להן קופצין אבל בנות נשואות אינן בכלל אפילו בדברים שאין ראויין לבנים אלא לבנות וטעמו משום דלישנא דינתנו לבניי משמע טפי לבנים מדמשמע לבנות הילכך בנות נשואות דמוטלות על בעליהן לפרנסן אינן בכלל אבל בנ"י כתב ומביאו ב"י אהא דקאמר דבבריא בנותיו בכלל טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן וכו' אלמא דס"ל דגם בנות הנשואות בכלל ואם יש שם דבר שראוי לבנות ולא לבנים ינתנו לבנות והכי מסתברא:

הנותן מתנה לחבירו וכו'. בפ' מי שמת עובדא דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר קנה פלגא כדתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו: ומ"ש וכן אם הנפרטים מרובים וכו' עד סוף הסימן. הכל דברי הרא"ש ז"ל שם:

כתב הרשב"א בתשובה סימן תתקס"ג באחד שציוה לתת נכסיו ליתמי אחותו ולא היה לו יורש אחר אלא ג"כ שאר אחיות ופסק דאין הבנות בכלל וע"ש ולקמן בסי' זה יתבאר שהרא"ש חולק בזה עוד כתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ח סי"ג הא דאין הבנות בכלל בשכ"מ היינו דאמר לבני אבל אמר ליתמי הכל בכלל ועוד משמע שם הא דאין הבנות בכלל היינו דלא ידעינן ביה דמעביר נחלה אבל אי ידעינן ביה דמעביר נחלה בלא זה אף הבנות בכלל וע"ש:

ועיין במרדכי ריש י"נ דף רנ"ג ע"ב מדין זה האומר נכסי לירתאי וע"ש כתב במרדכי ריש מי שאחזו דף תרי"ד ע"ג על ראובן שנתן כל נכסיו לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו המעות מן הסך שיש להן ליתן יתנו מן הקרקעות לבנות ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביהן נ"ל דאפ"ה המתנה מתנה ויתן לג' בנות הנותרות לכל אחד חלקה וחלק המתה אינו מחויב ליתן ליורשיה דלהו ולא ליורשיה משמע ועוד דפסקינן דלא קרינן לבר ברא ברא א"כ לבנות דוקא קאמר וע"ש שהאריך בזה ועוד שם פ' מי שמת ע"ד על אדם אחר שהתנה עם בניו הראשונים שהיו לו מאשתו ראשונה קודם שנשא אשתו השניה שכל בניו שיהיו לו מן השניה יטלו חלק כמותן ונולדה לו בת ופסק דאין לבת כלום במקום הבנים וע"ש שהאריך בזה וע"ל סימן רפ"א אם אמר נכסי ליוצאי חלצי אם הבנות בכלל וע"ש:

ובפ' המוכר בית ד' ק"צ ע"א כתב כדברי הרמב"ן וחילק שם בין מכר למתנה וע"ש בהגמי"י פי"א מה' זכייה ומתנה באיש ואשתו שהתנו שאם ימות אחד מהן יחזירו כך וכך לקרוביהם זכו קרוביו במחצה וקרוביה במחצה אפילו קרוביו של אחד מהם מרובים:

השולח חפצים כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג ע"א) ועד"ר: ינתנו לכלותיו פי' הדברים הראוים לנקבות יתננו לכלות ולא לבנות ודייק רבינו וכתב אם הבנים נשואים כו' ינתנו לכלותיו אבל אם אין הבנים נשואים אע"פ שהבנות נשואות לא אמרינן הבנים יקחו כל הבגדים ויהיו מונחין אצלן עד שיהיו להן נשים והטעם דפרנסת כלותיו מוטלת על בניו ולהכי דעתו קרובה יותר לאשת בנו מלבנותיו הנשואות אבל כל זמן שאינן נשואין עדיין אין דעתו שיתנו לבניו מה שאינו ראוי להן אלא ליתנו לבנותיו לחבבן על בעליהן: ואם אין הבנות נשואות כו' דעתו ודאי לכבד בנותיו כדי שיקפצו עליהן ועיין מ"ש עוד לקמן: ויחלקו בין הבנים והבנות קמ"ל בזה דל"ת שכוונתו הוא שיתנו הכל לבנות שגם זה בכלל שיקפצו עליהן לנשאן הוא שימצאו אצלה דברים הראוים להני שאין להן אבל ברישא דאמר ינתנו לכלותיו לא הוצרך לחלק דאף אם יתנו לכלותיו הכל ממילא יקחו בניו מנשותיהן הראוי להן וק"ל: וכתב הרמ"ה שאם יש בו דברים הראוים לבנים ולבנות פי' דברים שכל א' מהן ראוי לשניהן: יתנו לשניהן פי' לשניהן בשוה וקאי אמש"ר לפני זה והיינו בנים נשואים והבנות אינן נשואות וכ"ש כששניהן אינם נשואים ודוקא באמר שיתנום לבני ביתו סתם אבל אמר יתנום לבני בהא ס"ל כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרב רבינו משה בר מיימוני שנותנים אותן לבנים וע"ע בסמוך ועבד"ר: ודאי לדידה שדר פי' הראוי לנקבות:

יתנו לבני הבנות בכלל כן הוא בירושלמי פ' שני דייני גזירות כתבתי לשונו בדרישה ע"ש והיינו לענין דברים שאינן ראוים אלא לבנות אבל דברים הראוים לבנים לבד פשיטא שאינם בכלל דלא עדיף מאילו אמר סתם יתנו לבני ביתי והרמב"ם ז"ל הוסיף דכשאמר יתנו לבני אפילו דברים הראוים לשניהן כאחר נמי הוי לבנים ומסיים התם בירושלמי ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל וכ' נ"י הטעם משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא והרא"ש בתשובה שהביא רבינו בסמוך כתב הטעם דבחייו חפץ שיהיו קופצים לבנותיו וזה ע"י שתהיינה מלובשות בכבוד אבל לאחר מיתה יש להן עישור נכסים ונראה דאידי ואידי איתנהו ותרווייהו איצטריכו דהירושלמי סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בבנות נשואות בין באינן נשואות וכל א' וא' כדשייך דהיינו אם הבנים נשואים אז הא דבנותיו בכלל היינו כשאינן נשואות (דאל"כ כלותיו קודמים וכנ"ל) וא"כ הא דמחלק בין בריא לשכ"מ היינו מטעמא דרא"ש ואם הבנים אינן נשואים אז הא דבנותיו בכלל היינו אפילו בבנות נשואות וא"כ הא דמחלק בין בריא לש"מ היינו מטעמא דנ"י והרא"ש גופא מסיק וכתב שם בתשובה שהביא רבינו בסמוך טעמא דהנ"י ובסמוך אעתיק לשונו כי שניהן צריכים וכמ"ש ובזה תבין מה שסתם רבינו ולא חילק בזה בין נשואות [לבין אינן נשואות] דסמך אמ"ש לפני זה ודוק:

(ד) בד"א בבריא כו' שם בירושלמי: אף על פי שאמר בני לשון רבים בעיא דאיפשיטא בפרק מי שמת והטעם דכתיב ובני פלוא אליאב ועיין בדרישה: וכתב הרמ"ה כו' עיין בדרישה. וכן אין בן הבן בכלל. וכתב הרא"ש בתשובה דאף על פי דאמרינן בעלמא בני בנים הרי הן כבנים בלשון בני אדם אין בני בנים כבנים וראיה מנדרים: אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר פי' ויתנו לו ולא לבנות אפילו דברים הראוים לנקבות ולית ליה אשה לבר בריה כיון שהוא שכיב מרע ואין דרכו להעביר נחלה וכשהוא בריא ואית ליה בר ברא ובת ינתן לשניהן דבר ברא במקום בן קאי ובנותיו בכלל בניו הם כשהוא בריא ונ"ל שזהו כוונת ב"י שכתב אדברי הרמ"ה הללו ז"ל מסתברא דה"מ היכא דאית ליה ברא אבל לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהן עכ"ל דר"ל לבר ברא היכא שהנותן היה שכ"מ ולשניהן כשהנותן היה בריא ודוק:

שאלה לא"א הרא"ש כלל פ"ה דין ג': והיה לו בת כ"כ שם בשאלה ומשום סיפא נקט ליה הרא"ש דמסיים שם ז"ל ועוד יש לחלק בט"א בין בחייו בין בשעת מיתה דבחייו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אומדים דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מבנים לבנות כי עבירה היא כדאמר שמואל לרב יהודא לא תיהוי במעבירי אחסנתא כו' וזה הנותן העביר נחלתו מבתו וכ"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו עכ"ל: יחלוקו ב' אחיותיו ויתמי אחותו פי' יתמי אחותו השלישית יחלקו עם ב' אחיותיו שהן בחיים שוה בשוה שליש בשליש כן הוא שם בשאלה והוצרך לפרש כן דאם לא אמר אלא והשאר יטלו שתי אחיותיו ויתמי השלישית היו נוטלין היתומים המקצת וכמש"ר בהדיא אחר תשובה זו ורבינו קיצר משום דאין בו נ"מ:

תשובה נראה לי בכלל כצ"ל: בכלל יתמי אחותו כו' פי' השואל היה מסופק בתרתי שיתמי אחותו היו זכרים ונקבות ואותן נקבות היו גדולות ושאל אם הם בכלל יתמי אע"ג שהן גדולות או לא או אם אינן בכלל לגמרי כיון שהן נקבות וע"ז השיב דבכלל יתמי יש זכרים ונקבות גדולים וקטנים וק"ל: שלא מצינו חילוק בתלמוד בלשון יתומים כו' שם בתשובה מסיק וכתב ע"ז ז"ל והא דאיתא בפרק הנזקין בעי ר' אחדבוי יתומים שאמרו גדולים או קטנים על מתניתין דאין נפרעין מנכסי יתומים התם משום דיהיב טעמא למילתיה דתקנה הוא דעבוד רבנן ליתמי ולקטנים הוא דעבוד רבנן לגדולים לא עבוד רבנן כו' ורבינו קיצר ורמזו במה שמסיק וכתב אלא שיש מקומות שתקנו כו' וק"ל: כיון דמתנה נתן להם כ"כ ג"כ בתשובה ונראה שדקדק לכתוב כן משום דאין בת זוכה במקום בן בלשון ירושה וכמ"ש בסימן רמ"ו: היינו דוקא היכא דאמר בני כו' אלא דבחייו כו' כתב כן כדי שלא תקשה כון דאומר לבני אין הבנות בכלל אם כן למה חילק שם בירושלמי בין בריא לשכ"מ וכנ"ל וקאמר דהטעם משום דבחייו ניחא ליה שיהיה להן קופצים כו':

הנותן מתנה לחבירו או שכ' כו' פי' הן שהמתנה היה דבר מטלטל הניתן מיד ליד או שהוא קרקעות שדרך ליתנם בכתיבה גם י"ל דר"ל הן שנותן לו מתנה פרטית או מתנה כוללת דהיינו נכסיו שכולל הרבה כמ"ש רבינו בס"ס רי"ח ובס"ס רמ"ח אפ"ה אמרינן דיחלוקו ובמתנה כללית דרך בני אדם לכתוב מש"ה כתב לשון כתיבה אצל נכסיו כאן ובסמוך ריש סימן רמ"ח ולעיל בס"ס רמ"ה סעיף י"ד ע"ש: וא"ל לך ולבני פי כו' גמרא פי מי שמת (דף קמ"ג): היא נוטל החצי כרב יוסף דאמר שם הכי ולמד לה מדתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואיפסיקא הלכתא כוותיה בשדה ענין ומחצה וזהו שמעתתא דמחצה ושמעתתא דענין כתב רבינו לעיל ס"ס קצ"ה כל זמן שעסוקים באותו ענין יכולין לחזור ע"ש ושמעתתא דשדה כ' רבינו לעיל ריש סימן קע"ד ע"ש הוא נוטל החצי ובני פ' החצי כצ"ל: וכן הדין אם הנפרטים כו'. אשמועינן דל"ת הטעם דנוטל החצי משום דבמה שפרט אותו אחשבינהו נגד הכלל ולעולם אין הכלל נוטל אלא כא' מהנפרטים קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא דלפעמים הפרט נוטל פחות דהטעם הוא מדחלקינהו אמדינן דעתו דיטול כל א' החצי אשר"י ור"ן: כגון שאמר נכסי לפ' ולפ' ולפ' ולבני כו' כצ"ל וז"ל מ"ו ר"ש ולא נראה בעיני כאשר כ' בשם הרמב"ן באשר"י דמי שמת (דף רי"ב ע"א) עכ"ל: