השולח חפצים לבני ביתו ולא פירש - שולחן ערוך חושן משפט סימן רמ״ז

ינתנו לבנים כו'. עיין בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח השיג עליו כיון דמפרש שינתנו לבניו ודאי דאין בנותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן ס"ב שאני דקאמר לבני ביתי כו' וק"ל:

יטלו אותן הזכרים כו' עיין בסמ"ע סעיף קטן ג' וכן כ' הבית חדש:

לדידה כו'. היינו בסתם אבל במפרש לבניו שבסעיף א' אע"ג דאית ליה איתתא חולקים בנים ובנות ב"ח וע"ש:

ואף אם יגיע כו'. הלשון מגומגם וצ"ל דה"ק נוטלים הנפרטים מחצה אף שיגיע לו כו' ופירושא קמפרש וכן צריך להיות בטור וברא"ש ודו"ק:

ינתנו לבנים ולבנות הראוי כו'. קמ"ל בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרי' דלבנותיו כוון לשלחו ולא מבעי' כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו להבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפ"ה אמרי' דדעתו הי' לתנו לבנות כדי לחבבן על בעליהן וכמ"ש בדריש' ע"ש אבל אם שניהם נשואות ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משא"כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמ"ש בסעיף שאחר זה בשלח שיתנו לביתו וכ"ש בשלח שיתנו לבניו ועפ"ר:

היו ראוים לזכרים ולנקבות כו'. פירוש שיש בהן דבר א' הראוי לשניהן:

יטלו אותם הזכרים בפריש' ודרישה הוכחתי דדוקא בזה דאמר יתנו לבני ס"ל הכי משום דל' בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משא"כ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן יחד וכ"כ הטור בהדיא בשם הרמ"ה בס"ח בשלח ואמר שיתננה לבני ביתו ובסעיף ב' בשלח ואמר ליתן לבני ויש דבר הראוי לשניהם כתב בשם הרמב"ם שיתנו לבניו ולא כתב דפליגי אהדדי ע"ש ודוק:

אין לבת במקום בנים כלום ואע"ג דודאי דעתו היה שגם בנותיו יטלו חלק דאל"כ ל"ל להתנות פשיטא דבניו האחרונים יטלו חלק כראשונים מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתנו בפירוש לאחרים בלשון מתנה:

יטלו אותם בנותיו כאן מיירי בשוין "בשניהן אינן "נשואות כו' וכנ"ל אבל כששניהם נשואות כלותיו קודמין וז"ש המחבר (והוא מל' הרמב"ם) אח"כ או שהיו בנותיו נשואות ור"ל וגם הבנים נשואים דברישא וסיפא בשוין איירי אבל ה"ה כשבנותיו נשואות והבנים אינם נשואים דיטלו בנותיו הראוי להן כנ"ל:

הכל לבן לבדו דדוקא בבריא שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כנ"ל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכ"מ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפי' אינן נשואות מ"מ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הרא"ש והביאה הטור ואע"ג דאמר ל' רבים ואין לו אלא בן אחד מצינו בקרא כיוצא בזה ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ועד"ר כתבתי ל' התו' שכתבו ז"ל וא"ת א"כ למה הוצרך לומר שיתנו לבנו בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו וי"ל דאמרי' דהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכ"מ לאחרים ואתא בציווי זה לחזור בו ע"ש מ"ש עוד מזה:

וכן אין בן הבן בכללן. פי' אם היה לו שני בנים ומת האחד והניח בן לא אמרי' מדאמר לבניו ל' רבים דכוונתו היה ג"כ אבן הבן ואע"ג דבני בנים קרוים בנים מ"מ בל' בני אדם אינו כן אלא אמרי' דכוונתו היה אבן הא' הנשאר לבדו חי:

ועוד דבן בתו לא מיקרי בן. שם בהגהות מרדכי כתב דבר ברא וכ"כ בד"מ מיהו אין נ"מ כאן דבין כך ובין כך אין כוונתו שם בהאי ועוד כו' אלא לומר עוד ראייה דא"צ הבן ליתן כלום לבן הבת חדא מדאמרי' בגמרא דכל האומר לי כוונתו לי ולא ליורשי ועוד ראיה מהגמר' דאמרי' דשכ"מ האומר נכסי לבני דאין בן הבן בכלל ה"ם כאן לא היה כוונתו אלא אאחותו ולא אבנה וכן מוכח שם בהגמ"ר ע"ש:

ודאי אבר ברא קאמר עפ"ר שם כתבתי ופירשתי ל' ב"י ונלמד ממנו דאי בשעה שהיה בריא אמר כן והיה לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשע' שהי' שכ"מ אמר כן אזי הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת הנ"ל:

מיהו אם אמר ליתמי כו' עמ"ש בסעיף שאחר זה שם כת' המחבר תשובת הרא"ש שכ"כ:

גדולים וקטנים כו'. ז"ל הרא"ש הביאו הטור בסי' זה (סעי' ה') בכלל יתמי יש זכרים ונקיבות קטנים וגדולים שלא מצינו חילוק בתלמוד בל' יתומים שיצאו גדולים מכלל יתומים אלא שיש מקומות שתקנו חז"ל תקנה דלא שייכי בגדולים כו' ע"ש:

פלוני נוטל מחצה. בגמ' יליף לה מדכתיב גבי מנחה והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו:

בשאר דברים. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי נ"י שם:

(ס"ג לבני ולבנותי כו') דאז ע"כ מפרשינן מ"ש השכ"מ נכסי לבני ולבנותי היינו לשון מתנה דהא בלשון ירושה לא מהני לבת וילפינן מזה דכל מי שאמר לבת לשון מסופק אי הוי ל' מתנה או ירושה אמרי' למתנה נתכוין אפי' בשכ"מ:

(הראוי לבנות). במרדכי שם מדמה לה לההיא דס"א בכדי שיאמר [בבריא שאמר לבני כו']. ונ"ל דמ"מ יש חילוק ביניהם דלהרמב"ם אמרי' לעיל דראוי לשניהם הוי לזכרים ושם אין חילוק בין אם כל החפיצים הם ראוים לשניהם ובין אם יש מקצת דבריה הראויים לשניהם אבל כאן אינו כן דדוקא אם יש מקצת דברים הראוים לשניהם יטלו הזכרים כיון שאפשר לקיים מאמרו שאמר והזכיר בנותיו על מה ששייך לבנותיו לחוד אבל אם כל החפצים הם ראוים לשניהם ע"כ לשתיהם הכל דאל"כ לא נתקיים מאמרו שאמר ולבנותי כנלע"ד:

אחת מהן בחייו נ"ל דלהכי נקיט בחייו דלא זכתה הבת ההיא מעולם אבל אם מת האב קודם כבר זכתה אותה הבת בחלקה אף שלא הגיע עדיין לידה ובנה יורשה:

(ס"ד מחמת מיתה) לרבותא נקטה דאע"ג דכתב בס"ג בשכ"מ בני הוי דוקא בן מ"מ כאן כיון שאמר ליתמי שאני דבלשון זה אין חילוק בין זכרים לנקבות או בין גדולים לקטנים אלא שחכמים עשו לפעמים תיקון בקטנים ולא בגדולים כמש"ר כאן:

ולבנות. קא משמע לן בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דבמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרינן דלבנותיו כוון לשלחו ול"מ כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו לבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' אם הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפ"ה אמרינן דדעתו היה ליתנו להבנות כדי לחבבן על בעליהן אבל אם שניהן נשואין ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משא"כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשלח שיתנו לביתו וכ"ש בשלח שיתנו לבניו עכ"ל הסמ"ע ובב"ח השיג עליו כיון דמפרש שיתנו לבניו ודאי דאין כלותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן ס"ב שאני דקאמר לבני ביתו כו'. ש"ך:

הזכרים. ודוקא בזה ס"ל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משא"כ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן ביחד וכ"כ הטור בהדיא ע"ש. סמ"ע:

לדידה. היינו בסתם אבל בס"א דמפרש לבניו אע"ג דאית ליה איתתא חולקין הבנים והבנות כ"כ הב"ח וע"ש. ש"ך:

לבדו. דדוקא בברי' שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכ"מ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפילו אם אינן נשואות מ"מ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הרא"ש והביאה הטור וכתבו התוס' וא"ת א"כ למה הוצרך לומר שיתנו לבניו הא בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו וי"ל דאמרינן שהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכ"מ לאחרים ובא בציווי זה לחזור בו. סמ"ע:

הבן. פי' אם היו לו שני בנים ומת אחד מהן והניח בן לא אמרינן מדאמר לבני בל' רבים דכוונתו היה ג"כ על בן הבן ואע"ג דבני בנים קרוין בנים מ"מ בלשון בני אדם אינו כן אלא אמרינן דכוונתו היה על בן הא' הנשאר לבדו חי. שם:

אבר ברא. עפ"ר שם פירשתי לשון הב"י ונלמד ממנו דאם בשעה שהיה בריא אמר כן והיו לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשעה שהיה שכ"מ אמר כן אז הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת. שם (עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קס"ט):

בשאר. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי כ"כ הנ"י. שם:

בריא כו'. ירושלמי הביאו הרשב"ם קמג ב' ד"ה לכלתיה:

הראוי כו'. כמ"ש בגמ' שם וכ"ש בכה"ג:

היו ראוים כו'. עבה"ג ודוקא לכלתיה אמרי' שם לא שביק כו' ומשדר לכלתיה ומדל"ק סתם ואי בנתיה כו' לבנתיה שדר מ' דוקא לגבי כלתיה משום דלא שבק כו':

מי שהיו כו'. עתוס' קלא א' סד"ה וש"מ. ובקונ' כו' ואין נראה כו' ואפי' לפי' הקונ' בת בין הבנים אפי' ריב"ב מודה כמש"ש ק"ל א' ואפי' איתנה בעולם ועוד דבת אינה בכלל בנים ועבה"ג:

ויש כו'. כמ"ש בכתובות עט א':

וכ"ש. דבהא לא איבעיא להו כלל:

ואם כו'. כנ"ל ס"א:

דלה ולא כו'. כמ"ש בגמ' שם וכת"ק וכמ"ש כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו דוקא וערשב"ם קלח א':

ועוד כו'. כנ"ל ועבמרדכי שם:

יש מי כו'. ערשב"ם שם ד"ה מי קרו כו' והאי כו' אבל בלא"ה ודאי לבר ברא:

אפי' כו'. דבבעיא ראשונה בעי מי קרו אינשי וכיון דפשיט דקרי איפשיט ליה וכאן אע"ג דאיפשיט ליה אעפ"כ איבעיא להו מי קרו כו':

מיהו כו'. כמ"ש בס"ד מי שחלק כו' דנקבות נקראין יתמי בכמה מקומות בש"ס וכן גדולים כמ"ש בקדושין מב א' יתומים שבאו כו' וכפי' הרא"ש:

אפי'. כמו להיפך באהרן ובניו לך ולבניך ר"ע וחביריו בפ"ק דע"ז: