הנותן מתנה לחבירו ואמר ליה ואחריך - טור חושן משפט סימן רמ״ח

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו'. ברייתא סוף פ' י"נ (דף קכ"ט) נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ופר"ש נכסי לך היינו לשון מתנה וכו' ובאותה סוגיא מייתי הא דתניא תנו שקל לבני בשבת וכו' וז"ש רבינו הנותן מתנה לחבירו דהיינו דאמר בפירוש לשון מתנה כי הא דתנו שקל וכו' או שכתב לו כל נכסיו בסתם כי הא דתניא נכסי לך וכו' דבמסתמא נמי הוי לשון מתנה: וא"ל ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני. כל זה אף בבריא שכתב כך כמו שיתבאר בס"ד: ומ"ש וכגון שאין הראשון ראוי לירשו וכו'. ה"א לשם שלח רב אחא בר עויא למאי דקיי"ל כר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וה"פ דאע"פ דאמר בפי' לשון מתנה אין זה לשון מתנה וכו' והא דקאמר שאין זה הו"ל כאילו אמר שאין בזה לשון מתנה דאף ע"פ שאמר בפי' מתנה חשבינן ליה כאילו אמר בפי' לשון ירושה וכך פי' הר"ן ע"ש הגאונים ומביאו ב"י וכך היא דעת הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה וכך היא דעת רבינו ודלא כפרשב"ם דאם אמר לשון מתנה בפירוש אע"פ שהוא ראוי לירשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו כפשטא דלישנא דקאמר שאין זה לשון מתנה וכו' ולית הלכתא הכי. ודין וה שכתב כאן דאם הוא ראוי לירשו אין לה הפסק אין זה אלא בשכ"מ אבל בבריא שאמר כך נכסי לפ' ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון אפי' היה הראשון ראוי לירשו ודוקא בדאמר נכסי לך בסתם אי נמי אמר בפי' לשון מתנה אבל אם אמר בלשון ירושה לא מהני דהבריא אינו יכול ליתן בלשון ירושה וכל זה מבואר ברמב"ם שם וכ"כ ב"י בשם כמה גדולים וע"ל בסימן רנ"ג סעיף ל"ג אצל תנו לבני שקל בשבת ובמ"ש ב"י לשם:

ואם מת שני בחיי ראשון וכו'. בברייתא הנזכרת מסיים בה ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון: ומ"ש רבינו שלא זיכה לשלישי וכו'. ה"א באלפסי ובאשיר"י וז"ל ה"ט דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלו' אין לשני לא גופא ולא פירי אלא אחריו של ראשון ולא אמר פירי לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות וכו' וז"ש רבינו שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' כלומר שאם לא היה לראשון אלא פירי אפילו מת השני השלישי זוכה בגוף שנשאר לשני אחר מיתת הראשון אבל כיון שאין השני זוכה בגוף דלאו כאומר מעכשיו דמי מש"ה אין לשני כלל אפילו בגוף אלא מה ששייר הראשון ולפיכך אם מת שני אי אפשר לשלישי לזכות כלום ועיין בסמוך סעיף ו' ובמ"ש לשם בס"ד:

ואפילו היו בהם עבדים וכו' ואפי' היו בהם כלים וכו'. שם בגמרא (דף קל"ז) ופי' דשווינהו להנהו נכסי איסורי הנאה וסד"א דמצי א"ל דלא יהבית לך לעשות באיסורין קמ"ל ובנ"י פי' דמיירי דזרק על המת יותר מהצריך למת דליכא מצוה ומפסיד חנם ואפ"ה מעשיו קיימים: ומ"ש אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ וכו'. ג"ז שם מימרא דר' יוחנן (דף קל"ז) וע"ש הטעם בפירשב"ם דשכ"מ אינו זוכה לאחר מיתה אבל הראשון זוכה מיד בתחלת מיתה אף על גב דעדיין לא מת: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפי"ב מה' זכייה וכתב כן משום דכך מפרש הא דקאמר התם (דף קל"ז) בעובדא דרב ביבי דאף רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא דר"ל דאם מכר או נתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה והטעם דא"כ שיכול לתתם לבנו או ליורשיו שוב לא תמצא לעולם דתיהני ליה האי ואחריך שיזכה בו השני אחריו דפשיטא שיתן לבנו כל הנכסים אבל לאחר לא חיישינן למתנה דאין אדם חוטא ולא לו ומכר נמי לא שכיח דיעבור על דעת הנותן דמה לו למקבל להחזיק בנכסים אלו בעצמן ומה לו בדמיהן אבל רבינו לא עלה בדעתו פירוש זה אלא היה מפרש דאף רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל באומר אחריך לעצמי מודה רשב"ג דאין לו למקבל אלא פירי אבל הגוף שייר לעצמו וליורשיו ואם קדם הראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות ולפ"ז לא משמע דאיכא לחלק בין מוכר ונותן לאחר ובין מוכר ונותן ליורשיו ולכן כתב רבינו ואיני מבין וכו' ומיהו לענין הלכה שני הפירושים עולין לענין דינא דאע"פ דלפירוש הא' אין ראיה לדין היוצא מפירוש השני וכן איפכא מ"מ שניהם אמת והכי נקטינן דבמוכר או נותן לבנו לא עשה ולא כלום וכשהנותן משייר לעצמו לא זכה המקבל כי אם בפירות כל ימי חייו ולא בגוף כלל ואם מכר או כתן מוציאין מיד הלקוחות ועיין בסמוך סעיף ח' וט':

וכתב עוד היה חוב על הראשון וכו'. פירוש דלא אמרו אלא מכר או נתן לאחר שאי אפשר לסלק הזוכה במעות התם הוא דאין לשני כלום במה שמכר או נתן הראשון אבל שעבוד שנשתעבדו הנכסים לבעל חוב או לאשה בכתובתה דיכול לסלקם במעות זכה השני בנכסים ואין בית דין מגבין אותם מנכסים אלו בין שבאו לגבות בעוד הראשון קיים בין שבאו לאחר שמת הראשון:

והר"מ מרוטנבורק לא כתב כן וכו'. וגם בעה"ת כתב כך דכשם שאם מכר ממכרו ממכר ה"נ אם שעבד חל שעבודו עליו ומגבין למלוה חובו וכולי ומביאו ב"י ופשיטא דלהר"מ מרוטנבורק לאו דוקא במת הראשון אלא ה"ה בחייו כשבא ב"ח לגבות מנכסים אלו וכן גרושתו שבאה לגבות כתובתה בחייו דמגבין מנכסים אלו שאין לחלק בין שעבוד למכר ומ"ש הרמ"מ דינו גבי אלמנה מעשה שהיה כך היה ועוד דכל שכן הוא דאפילו כשמת גובין דזכה בהם האחריך כ"ש כשהוא קיים: וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך וכו'. כלומר דאין דין תלוי בלשון ואחריך דוקא וא"כ היכא דלא אמר ואחריך אלא ואם מת לפלוני אם מכר מוציאין מיד הלקוחות הא ליתא דהוא הדין נמי אם אומר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ונראה דראייתו בזה הוא מדתניא האומר תנו שקל לבני וכו' דתני בסיפא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל אלמא דאפי' לא אמר לשון ואחריך לפלוני אלא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הו"ל כאילו אמר ואחריך דעיקר טעמא הוי משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וכולי: ומיהו וכולי. כלומר דבאמר לעשר שנים ליכא למימר דלמתנה גמורה נתכוין וכל זה מדברי הר"ר יונה:

ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום וכו'. דכיון שאמר לשני מהיום לא זכה הראשון כי אם בפירי ולא בגוף והילכך מוציא מיד הלקוחות: וכן אם מת שני וכו'. ה"ט דלסוף כשמת גם הראשון זוכין יורשי השני בגוף למפרע מהיום שכתב לו ואחריך מהיום לפלוני וזו היא דעת האלפסי והאשיר"י כדפי' בסמוך סעיף ב': ומ"ש ואם הם ג' וכו' והוא שבאו ליד השני תחלה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן. תימה דכאן כתב דברי הרמ"ה בסתם ולעיל בסעיף ב' כתב דהא דלא זכה השלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות וכו' היינו טעמא משום דהשני לא זכה לא גוף ולא בפירי דלאו כאומר מעכשיו דמי מכלל דאם אמר מעכשיו דזכה השני בגוף אפי' אם מת שני בחיי ראשון מ"מ כיון דזכו יורשי שני בגוף מהיום לאחר שימות הראשון אף השלישי זוכה בגוף לאחר שימותו יורשי שני אם אמר לשלישי ג"כ מהיום וזה סותר לדברי הרמ"ה דבכאן ואפשר לומר דלעיל לא כתב רבינו אלא לתת טעם מפני מה אין יורשי השני מוציאין כלל הגוף מיד יורשי הראשון ואע"פ שמת שני בחיי ראשון מ"מ יורשי שני עומדין במקומו ואמר דהטעם הוא שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' דהשתא ודאי ניחא דאין ליורשי שני כלום להוציא אף הגוף מיד יורשי הראשון ועדיין צ"ע:

אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך וכו'. מסקנא דגמ' שם: והמשיא ועצה וכו'. מימרא דאביי שם:

בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר ואחריך יחזור לי וכו'. זהו לפי פירוש רבי' בעובדא דרב ביבי וכן פי' רשב"ם וכבר כתבתי בס"ג דהרמב"ם מפרש בו פי' אחר ולענין דינא תרווייהו הילכתא נינהו:

ואם אמר אחריך ליורשי והיה לו בת וכו'. שם (דף קכ"ה) ההוא דא"ל נכסאי לסבתא ובתרא לירתאי הויא ליה ברתא דהוה נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל וקא תבע אמר רב ענן לירתאי ולא לירתי ירתאי ואסיקנא הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתא לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתא ודאי ירית ובעל ה"ט דלא ירית משום דהוי ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וס"ל לרבי' דע"כ לא קאמ' תלמודא דליתי' לדרב ענן אלא במאי דקאמר דאע"ג דאית ליה ברא לברתיה לא ירית דהא ודאי ליתא דזרעה ודאי עומד במקומה ליטול כשימות המקבל ומסתמא ודאי כשאמר ובתרא לירתאי היתה דעת הנותן גם על ירתי ירתאה כגון זרעה ובעלה אבל לא היתה דעתו על אחי אביה ובני אחי אביה דאינן בכלל סתם ירתאי בלשון בני אדם תדע שהרי אף בני (בני) בנים שהם כבנים אפ"ה כשאמר ינתנו לבניי אין בני בנים בכלל בניי אם לא כשאין לו בן בלחוד כדלעיל בסעיף ד' כ"ש באומר לירתאי דאין בלשון בני אדם בסתם ליורשי אלא בנו וזרעו העומד במקומו וכשיש לו בת הוי בכלל ליורשי גם הבעל דאשתו כגופו ונקראת שארו ולהכי איצטריך לטעמא דהו"ל ראוי ובזה התיישב תמיהת ב"י שכתב דכיון דנותן אמר ובתרא לירתאי כי לית ליה לברתיה זרע מאי הוי הרי אחיו או בני אחיו ירתי דידיה ויחזרו להם הנכסים וצ"ע עכ"ל והכי משמע מפרשב"ם בהך עובדא דסבתא כמ"ש ב"י אבל למאי דפירש לדעת רבי' ניחא ולא קשיא מידי ומדברי הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה נראה כדברי רבינו שכתב בהך עובדא דסבתא דאין הבעל יורש נכסים אלו מפני שהן ראויין וכו' אבל אם הניח הבת בן או בת היו יורשין הנכסים שמשמע יורשין אפי' יורשי יורשין עכ"ל ואי איתא דס"ל אפי' אחי אביה או בני אביה לאיזה צורך כתב דאם הניח הבת זרע דיורשין משמע אפי' יורשי יורשין אפי' לא הניח הבת זרע נמי והו"ל למיכתב בסתם אין הבעל יורש נכסים אלו וכו' אלא יורשי הבת יורשין אותן ואע"ג שיש לדחות ולומר דהרמב"ם נקט לשון הגמרא כדרכו מ"מ נראה לפע"ד עיקר כדפי' והכי נקטינן כדברי רבי' המפורשין. ואיכא לתמוה טובא דלמאי שכתב רבי' בסמוך קודם זה דאם אמר ואחריך לי אם מכר מוציא הנותן מיד הלקוחות דאלמא דלא זכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף וא"כ כאן דאמר ואחריך ליורשי דמסתמא ודאי אין דעת הנותן אלא שהמקבל יאכל הפירות בחייו ואחריו ליורשיו ואין המקבל יוכל למכרו וכיון שכן אף הבעל יורש אותן הנכסים דלא הו"ל ראוי אלא מוחזק בגוף הנכסים כיון שאין המקבל יכול למכרם דהכי אמרי' בגמ' להדיא דהא דאמר דהוי ליה ראוי לגבי בעל ה"ט דאי קדם סבתא וזבנה זבינה זבינא וכיון דאפילו היתה הבת קיימת לא תטול כלום כיון דקדמה סבתא ומכרה נמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי סבתא אלא ראוי הוא וצ"ל דרבינו סובר דתלמודא מחלק בין דאמר ואחריך לי כיון דלעצמו שייר אין דעת הנותן שיהא זוכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף אבל באומר ואחריך ליורשי אין דעתו של אדם כל כך קרובה לגבי יורשיו כמו לעצמו ולמתנה גמורה נתכוין שאף אם מכר או נתן מעשיו קיימים ולישנא דתלמודא בעובדא דרב ביבי הכי דייק דקאמרי' אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא משמע דוקא לעצמו לא אבל יורשי' כאחר דמיין זה נראה לי לומר לדעת רבינו מיהו הרב המגיד כתב דמהך עובדא דסבתא מוכח שאין פירוש זה שפירש רשב"ם ורבי' בעובדא דרב ביבי אמת ותופס בפשיטות דאין חלוק בין דאמר ואחריך לי ובין דאמר ואחריך ליורשי וכן כתב הר"ן הביאו ב"י אבל דעת רבינו כדפרישית:

ומ"ש אבל נכסיי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי וכו' כן כתב הרמב"ם לשם וכתב ה"ה שכ"כ הרי"ף ור"ח וכך הוא דעת הרא"ש שם ואחריה' נמשך רבי' ולא כיש חולקין:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' איכא למידק לאוזה צורך הביא רבינו תשובה זו בחבורו דאי כדי ללמוד ממנה דאפי' בנותן מתנה במקצת דינה כאילו נותן כל נכסיו והיינו דהשיב מתנה טובה היא דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' כו' כלומר דאפי' במקצת נמי מתנה טובה היא כאילו נתן לו כל נכסיו הלא כבר כתב כן בתחלת הסימן בסתם הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו' ועיין לשם וי"ל דאתא לאורויי דלא תימה דזה שאמר שאם ימות אחד מבניו בלי זרע שיפול חלקו לאחיו וכו' לא היה צריך לפרש דפשיטא דאחיו יורשין אותו ואם אין אחין אחיותיו יורשים אותו כל הקודם בנחלה אלא לישנא יתירא לטפויי אתא כאילו התנה שלא ימכור ולא יתן לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו וקמ"ל דליתא אלא מתנה טובה היא ויכול למכור וכו' וה"א בתשובה באריכות וב"י מביא מקצתו:

בריא או ש"מ וכו' בפ' מי שמת פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מיני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי על מטלטלי לפלניא אפילו חטי ושערי ואפילו רחיים העליונה קנה לבר מרחים התחתונה כל דמטלטל אפי' רחיים התחתונה קנה איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ולא אפשיטא ופי' ר"ש לבר מחטי ושערי וה"ה לבר מבהמותיו והרמ"ה הוסיף דה"ה שאר מיני סחורות וכו' וכתב ב"י דפשיטא היא כיון דאינם בכלל מני תשמישתיה ואפשר דאפילו את"ל דפשיטא היא כתבו הרמ"ה לאורויי דכשאמר כל מטלטלי אף הסחורות בכלל ובעבדים כתב הרמ"ה כיון דלא איפשיטא לא קנה המע"ה והאלפסי והרא"ש סוברים דאפשיטא בדוכתא אחריתי בפרק יש נוחלין דאסיקנא אין גובין מן העבדים אלמא דכמטלטלי דמי והרמ"ה אמר דאין מכאן ראיה כדפי' רשב"ם ונ"י כ"כ ב"י: ואם אמר נכסי לפלוני וכו' שם אמר נכסי לפלניא וכו' לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו והא דלא כתב כך בעבדים משום דסבירא ליה עיקר כאלפסי והאשיר"י:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן וכו' פי' שטרות אינן נקני' אא"כ דאיכא כל תלתא מסירה וכתיבה ודכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ובש"מ שנתן חשבינן ליה כאילו הוי ביה הני תלתא וקנה וכבר האריך בזה הרב המגיד פרק ט' מזכייה ודלא כהרשב"א דצריך שהש"מ יאמר בפירוש קני לך הוא וכל שעבודו אבל בבריא אע"פ שהקנה לו בקנין וחשיב כאילו כבר כתב לו דהקנה לו השטר דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ כיון שלא היה מסירה לא קנתה ואע"ג דאפי' כתיבה ליכא הכא כדינא שהרי לא כתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה מ"מ קאמר הרא"ש דאפי' את"ל דלא חיישינן להכי כיון דאיכא שום שטרא מיהו מסירה ליכא הכא כל עיקר:

אח"כ אמר אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה כלל אלא במסירה לחודה קנה ולא צריך למכתב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ולא שום שטרא ולפי דבריו נקנין ג"כ בקנין חליפין לחודיה דהוה ליה ככתיבה בלא מסירה רבים חולקים עליו וכו':

אח"כ אמר ואע"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע כלומר דהשתא איכא כתיבה דסתם קנין לכתיבה עומד ואגב קרקע תשיב כמסירה דבמה שהחזיק בקרקע כאילו מוחזק בשטרות דמי אין זה אלא בהקנה לו בקנין אגב וא"ל ג"כ קני לך איהו וכל שעבודיה הילכך הכא לא קנתה דינה שטרות אלו דאע"פ שהיו בבית וכו' וא"כ איכא כתיבה ומסירה אפי' הכי לא כתב לה קני לך אינהו וכל שעבודא דאית בהו:

וכתב המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א על אחד שנתן ביתו לבנו והתנה שאחריו יהיה לבנותיו ופסק מוהר"ם דמאחר שהראשון הוא יורש אין לה הפסק ובניו יורשים כחו ואפילו אלמנתו גובה כתובתה מבית זה ואין לבנות כלום וע"ל בסימן זה הביא רבינו תשוב' מהר"ם וכתב דיש חולקים עליהם וע"ש ולקמן סימן רנ"ג מדין זה וכתב הרשב"א סימן אלף ל"א דכל זה לא מיירי אלא בשכ"מ אבל בבריא שנתן נכסיו ליורשיו ואמר אחריך לפ' קנו האחרים וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן מ"ה וכ"כ ב"י בשם הר"ן וכתב עוד בשמו שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק וכל זה כתב הרמב"ם פי"ב מה"ז והמ"מ האריך שם בזה ועיין בנ"י בפרק י"נ דף רט"ו ע"א:

כתב בתשובת ריב"ש סימן נ"ב אם נעשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עכו"ם והלך אחד מהן עם הצוואה למקום אחר לדונו בדין ישראל אין דנין שם שלא יהא הפסד לירושה עכ"ל וע"ש:

ועיין בדברי השגות הראב"ד והמ"מ פי"ג מה"ז נתן טעם לדברי הרמב"ם וע"ש:

וכן המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א הביא דברי מוהר"ם בלא מחלוקת אמנם ה"ה פי"ב מה"ז ונ"י פי"נ דף רי"ט ע"ב כתבו שדברי הרמב"ם עיקר ושכן הסכימו הריטב"א ושאר אחרונים וכ"כ ב"י בשם הר"ן והרשב"א:

דס"ל דאחריך אינו כמעכשיו אבל אם אמר בהדיא מהיום או מעכשיו קנה וכבר נתבאר דיש חולקים בזה וס"ל דגם במעכשיו לא קנה שני ועיין בתשובת מיימוני ס"ס משפטים סימן ס"ט הכותב נכסיו לבנו דלא למיהדר ביה ואח"כ כתב לו שיוכל לעשות בהן רצונו כל ימי חייו אם יוכל למכרן או ליתנן לאחרים שזהו רצונו וע"ש:

ויגעתי ודקדקתי ולא מצאתי שם ולקמן סימן זה נראה מדברי רבינו שאין כוונתו אלא ליורשים שהיו לו בשעת המתנה וכ"כ לקמן דאם אמר אחריך ליורשי והיתה לו בת כו' עד אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דהואיל ובשעת המתנה לא הו"ל לשאר יורשים לירש ודאי לא כיון רק על הבת או. זרעה דהוי יורשים בשעת מתנה כנ"ל דעת רבינו ולא כב"י שתמה על רבינו וכתב יש לתמוה למה לא יירשו שאר יורשיו דהא אמר ואחריך ליורשי והרי אלו הם יורשי וצ"ע עכ"ל ומה שנ"ל כתבתי ועיין במרדכי בהגהות דף רס"א שהאריך בדין נכסי לך ואחריך לפלוני: .

דלא עדיפי הבן והאשה מראובן עצמו דאם יצא מן הבית זכו בו העניים ובאופן זה נתנו לו אבל אם נתנו לראובן סתמא ואחריו להקדש סתמא גם יורשיו היו זוכין בו סתמא כן נ"ל ודלא כב"י שכתב דלא ידע טעם הדבר והניחו בצ"ע ועיין בזה בתשובת ריב"ש סימן קס"ז וקס"ח שהאריך בהרבה חילוקים בדין זה:

ובנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב דלא קנה ואפילו אמר מקרקעי ומטלטלי אפ"ה אין עבדים בכלל עד דאמר נכסי כ"כ הריטב"א והרמ"ה:

אבל בנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב משמע קצת דאפילו בבריא קנה השטרות וע"ל סי' רנ"ג מדינים אלו:

וכתב ב"י סימן ר"ן בשם תשובת הרשב"א דבמקום דלא קנו השטר אפילו החוב שחייב המקבל עצמו חייב להחזיר הואיל ולא מחל לו דרך מחילה רק כיון להקנות דרך מתנה ומאחר שהמתנה אינה כלום צריך לשלם עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל סימן ע"ה דאין חילוק בין שטרות של ישראל לשטרות של עכו"ם לענין קנין שטרות ובמקום שנקנה שט"ח של ישראל נקנה שט"ח של עכו"ם וע"ש:

וכן כתבתי לקמן ריש סימן ר"ן ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ד' וכלל ע"ז סימן ג' מי שנתן לאחד חבית והיו בו מקצת אבנים וקורות שנפלו מן הבית אי הוה בכלל המתנה. כתב הר"ן בגיטין פ' השולח דף תקע"ו ע"ב בשם הרמב"ן הנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי או בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל הכחוש וכו'. כתב ב"י בסימן רמ"א תשובת הרשב"א על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה וטען שמעון ואמר כיון שמת ראובן אבינו נמחל שיעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו אפילו קודם חלוקה והאריך בדבר זה עכ"ל ב"י וע"ל סימן ע"ז כתבתי מי שכתב מתנה לבניו ולאשתו שיגבו ביחד ומת אחד מהן מה דינו:

הנותן מתנה לחבירו כו' ברייתא הוא פ' י"נ (דף קכ"ט ע"ב) ולשון הברייתא הוא נכסי לך ואחריו כו' ורבינו הוסיף וכתב ז"ל הנותן מתנה או שכתב כו' ור"ל הן שנתן לו מתנה פרטית או מתנה כללית וכמ"ש בסמוך (ס"ס רמ"ז ובס"ס רמ"ה) ומש"ה אמר כל נכסיו ומיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס איכוין כגון שנותן המתנה לאחר דאינו מכוין להשביחו לעשות אפוטרופוס או לבן ואין בנים יותר או שפי' שלמתנה גמורה מכוין וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה): ואחריך יירש פ' ואחריו יירש כו' כצ"ל וכן הוא ל' הברייתא שם: קנה שלישי עכ"ל הברייתא ומפרש רבינו וכגון שאינו כו' והוא מימרא דרב אחא בריה דרב עוירא שם משמע מלשון רבי' דאפי' אמר בפירוש שהיא נתנו לו במתנה (דהרי התחיל בלשון מתנה) אפ"ה כיון שהוא ראוי לירשו שוב אין לו הפסק ואפילו אם השני ג"כ ראוי לירשו כגון שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני אפ"ה מת ראובן בניו יירשוהו אחריו והטעם כמ"ש ר"ן וז"ל שמכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הו"ל יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע"פ שהוא בא להפסיק ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצווה על נכסים שאינן שלו ע"כ ומדברי הר"ן הללו מוכח דלא מיירי זה אלא בשכ"מ וכ"כ ר"ן שם בהדיא שכתב ז"ל והא דרב עוירא דוקא בשכ"מ אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששייר הראשון כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' זכייה) דבשכ"מ דוקא איתא האי דינא אבל בבריא כו' וכתב שם המ"מ עליו ז"ל נראים דברי הרב נכונים בדין הבריא דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אפילו בראוי לירשו אינו כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן אלף מ"ה והרמב"ן סימן מ"ה) בפשיטות וא"כ יש לתמוה על רבינו דסתם וכתב מתחילה הנותן מתנה לחבירו כו' דמיירי אפילו במתנת בריא ובקנין למה סתם וכתב עליו דאם הוא ראוי ליורשו שוב אין לו הפסק דמשמע אפילו נתנו במתנת בריא למי שראוי ליורשו ולא ככל הני רבוואתא. ואם היה שרבינו חלק עליהם ודאי לא היה שותק מלהזכיר דעתם ולכתוב טעמו וראיותיו לסתור דבריהם. וגם נראה דהוא דלא כמשמעות מסקנא הגמרא פ' י"נ (דף קל"א) דמוקי לההיא דר"י ב"ב דאמר באומר איש פלוני ירשני והוא ראוי ליורשו דבריו קיימין. דוקא בשכ"מ אבל בבריא אינו בר ירושה. ואף א"ת שכאן איירי בנותן לו מתנת בריא בקנין מ"מ אין שייך לומר הטעם ירושה אין לו הפסק כיון דבשעת מתנה לא בתורת ירושה נחית אלא בתורת מתנה ומיד בשעת נתינה איפסקא ונתנו לו ע"ת שאחריו תהיה לפלוני. לכן נראה שגם רבינו ס"ל הדין כן בפשיטות וכן פסק בש"ע ומש"ה לא הוצרך לכתבו בפירוש ורמזו במ"ש ואם הוא ראוי ליורשו ואין להפסיק ירושה דאורייתא. דשם ירושה אינה חל כ"א ביורש ובשעת שהוא שכ"מ. וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה) ז"ל אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ ודו"ק ועד"ר דהא דכתב בסימן רמ"ו בלשון ירושה היינו דוקא בנותן כל נכסיו וע"ש:

שהרי יכול למכרם כו' פי' שהרי אם מכרם הראשון ממכרו קיים אבל לכתחילה ודאי לא וכמ"ש רבינו בסמוך (סעיף ז'): דאחריך לאו כאומר מעכשיו כו' כך פשוט מסוגיית הגמרא בעובדא דסבתא (דף קכ"ה) לפי מה שפירשה רשב"ם והכי פי' גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ויש כאן שיטות אחרות כתבתי קצת בדרישה והרוצה לעמוד על הדברים יעיין בדברי הר"ן: וכאילו אמר כל ימי חייך כו' ואם תשאיר כו' ע"ל סעיף ה' מ"ש בשם הרר"י:

שעשה באיסור כו' כלומר שעשה איסור גמור שעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו וכדאיתא בי"ד (סימן רס"ז) ואיכא למימר אדעתא למיעבד איסור במתנה זו לא יהיב ליה: ועשאן תכריכין למת כו' מפרש בגמרא דל"מ למימר לשווינהו איסור הנאה לא יהבית לך קמ"ל וז"ל נ"י (דף רכ"ה ריש ע"ב) ועשאן תכריכין כו' פי' שזרקן על המת יותר מהצריך דליכא מצוה ומש"ה לא ניחא ליה למעבדינהו איסורי הנאה עכ"ל ור"ל דליכא מצוה דתכריכין ואדרבה יש עבירה בזה וכמ"ש באבל רבתי הביאו רבינו בי"ד (סימן שמ"ט) ז"ל כל המרבה לזרוק כלים על המת הרי זה עובר בבל תשחית ומנוולו ומרבה עליו הרימה ע"ש והוא רבותא טפי מעבדים והוציאן לחירות דאף שעשה בהן איסור מ"מ נהנין ממנו העבדים וגם הביאן לכלל ישראל וק"ל ורבינו קיצר ולא כתב אלא לשון הגמרא: שאין מתנת שכ"מ קונה כו' וכשימות יקדים כו' כן הוא שם בגמרא (דף קל"ז) ופיר"ש דטעם דהנותן באחריך לפ' משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד והיינו משעה שהתחיל הראשון להיות גוסס ונטרף מיד קנה לו השני וסתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה אינו רוצה להוציא ממנו מכחו עד שתגמר מיתתו נמצא שפ' המקבל באחריך הוא קודם: וכתב הרמב"ם בד"א כו' בפ"ב מזכייה כ"כ ור"ל בד"א שאין לשני אלא מה ששייר ראשון שמכר הראשון כו': ואיני מבין מה חילוק יש כו' והמ"מ מפרש הטעם משום דודאי דעת הנותן היה מתחלה שלא יתן הראשון ליורשיו דא"כ לא עשה כלום בנתינתו לשני שהרי ידוע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול ליתנם לשאר בני אדם אין אדם חוטא ולא לו עכ"ל ועבד"ר:

וכתב עוד כו' שם וכתב המ"מ לא מצאתי זה מבואר אבל מ"מ נראה שפשוט הוא דכל שלא מכר או נתן שאז א"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמר לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרן עכ"ל וכתב ב"י שכ"כ בעל התרומות (שער נ"א) ונ"י ס"פ י"נ ע"ש: מת הראשון כו' אין ב"ד מגבין כו' גם בבא זו נמשך לטעם בבא ראשונה וחידש בבא זו שאם מת אפילו מהפירות אין מגבין וזהו שדייק וסיים אין מגבין כלום: אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה יחוד שייך בכתובת אשה משום דאין זמנה לגבות עד לאחר מיתה וגם דינה בקרקע ואפילו יש להיורשים מעות הרשות בידם לסלקה בקרקע משא"כ בב"ח:

והר"מ מרוטנבורק לא כ"כ כו' נראה דלא פליג אלא אגביית כתובה אבל בב"ח מודה שאין מגבין אפילו לפי הטעם שהביא רבינו בשם הרא"ש משום דשיעבודו מחיים אפ"ה שאני שיעבוד כתיבה משיעבוד ב"ח דכתובה סמיכתא אקרקע טפי מב"ח ודמיא יותר למכר ובזה מיושב דלא תקשה על רבינו דלעיל (ס"ס ק"ד סי"ו) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ולא הזכיר לדברי הרמ"מ כלל אלא שמתחילה כתב סברת הרמ"מ בשם י"א ואחר סברתו כתב והרמב"ם חילק בין מכר כו' ומשמע דס"ל כוותיה אלא משום דהתם דגוף הדינים איירי בשיעבוד דב"ח הביא לדברי הרמב"ם באחרונה והסכים עמו בב"ח וכאן הביא הרמ"מ שחילק על שעבוד כתובה לבד ומה שכתב רבינו שם די"א דגובה מהם צ"ל דרבינו שמע או מצא כן עוד דעת אחרת זולת מהר"מ דהכא ומשום הכי כתב יש אומרים ולא כתב כן בשם מהר"מ דלפי מ"ש לחלק יש לומר דמהר"ם לא איירי אלא בכתובה וק"ל: כתובת אלמנתו כלומר אלמנת הבן: הביא דברי הר"מ בתשובותיו (כלל פ"ד סימן ג' עיין שם): והוה כשאר לוקח פי' ול"ד לראשון שנתן במתנת שכיב מרע דשני קודם דהתם אין זכות להמקבל בנכסים עד לאחר מיתה מה שאין כן כתובה דשיעבודה מחיים עליה ומיהו ב"ח אף על גב דשיעבודו גם כן מחיים אפ"ה אינו דומה ללוקח כמו אשה בכתובתה וכמ"ש וק"ל: וכתב הר"ר יונה לאו משום דאמר ואחריך לפלוני כו' אין להקשות הא גם מדברי מהר"ם הנ"ל מוכח כן שפסק שהאלמנה תגבה כתובתה והסכים הרא"ש עמו אע"ג דלא נזכר שם דאמר אחריך די"ל דהרי גם נכסי לך לא נזכר בהדיא והו"א דהמעשה היה דאמר ואחריך אלא שקיצר קמ"ל בדברי ר' יונה וק"ל. ומ"ש ומיהו אם אמר נכסי לך לי' שנים ואחריך לפ' כו' עד לאו למתנה גמורה נתכוין וצ"ע מאי לשון ומיהו דכתב הלא זה נלמד מדין הראשון כיון דלא תליא הדבר באחריך כ"א בנכסי לך דמשמע לשון מתנה גמורה דאי תליא באחריך אין חילוק בין נתן לי' שנים לנתן לו כל ימי חייו והול"ל ומש"ה אם נתן לו לי' שנים וצ"ל דה"ק ומיהו אע"ג דכתיבנא דנכסי לך לחוד ג"כ משמע מתנה גמורה לפעמים אע"ג דכתב לו נכסי לך וגם כתב לו ואחריך דאיכא תרתי לטיבותא אפ"ה אין בידו למכור לגמרי דהרי ראינו דלאו למתנה גמורה נתכוין

ואחריך מהיום כו' בדרישה ס"ב כתבתי דהכי משמע בגמרא דבאומר מעכשיו אין רשות לראשון למכור: יחזרו ליורשי שני שהרי הוא כאילו אמר בפירוש שנתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: והוא שבאו ליד שני כו' הטעם דנהי שאמר לו מהיום סוף סוף הא אמר נמי ואחריו לשלישי הרי תלאו לשלישי בשני ורצה שלא יזכה לשלישי כ"א אחר שבאו הפירות ליד השני הילכך מת השני בחיי הראשון חוזרים הפירות וגם הגוף אחר מיתת הראשון ליורשי הנותן משא"כ ברישא שאין כאן שלישי והשני קנה קנין הגוף מש"ה מת השני בניו יורשים אחריו וק"ל:

אע"ג דקיי"ל כו' זה מבואר בס"פ י"נ: אסור לו לראשון כו' דנהי שלא הקפיד הנותן קפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרן מ"מ ודאי הוה ניחא ליה שישתיירו לשני וזה שמכר (לו) עשה נחת רוח של מת: ואם עבר ומכרה כו' משום המשיאו נקרא רשע נקט ליה ולומר לך מילתא בטעמא דהא דאמרינן בגמרא שהמשיאו נקרא רשע היינו כיון שהועילו מעשיו שמכר ומכרו קיים ולא נעשה נחת רוחו של מת ודוקא המסית נקרא רשע כיון שחוטא ולא לו אבל המוכר עצמו לאו רשע הוא כיון שלהנאתו עשה המכירה או הנתינה והשליטו הנותן בגוף ופירי לעשות בהן כרצונו ולא הקפיד הנותן בקפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרו כן פי' רשב"ם בהדיא (דף קל"ז ע"א) ולא כע"ש שכתב שכ"ש שהמוכר נקרא רשע:

אבל אם אמר ואחריך יחזור לי כו' נראה דלא בעינן דוקא שיאמר כן דהא מוצא דין זה הוא מעובדא דההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי אקניתיה ניהליה כל שני חייו כו' והעתקתיו בדרישה בסעיף ג' ש"מ דכל שלא אמר ואחריך לפ' אלא הקנה לו סתם כל שני חייו כאילו אמר ואחריך לי דמי וכ"כ בהדיא ריב"ש סימן ת"ע (וכ"פ בש"ע) ורבינו תוכן וכוונת הענין ומילתא בטעמא נקט אבל מ"מ אין דעת רבינו וריב"ש שווים בזה כלל כמ"ש בסמ"ע ובהגהת ד"מ ודויקא בדשייר לעצמו אבל אם אמר ואחריך ליורשי ס"ל לרבינו דמכירת ראשון הוה מכירה וכמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ולא כמ"ש מ"ו ר"מ ורע"י בש"ע עיין בסמ"ע

ואם אמר ואחריך ליורשי כו' היינו עובדא דההיא סבתא שהעתקתי לשונו בדרישה (סעיף ב') וכגי' רשב"ם דגרס ובתרא לירתאי הוות ליה ברתא כו' ומתה בחיי מקבל ראשון דמסקינן שם דאי הוה לה ברא לברתא יורש אותה ולא בעלה דהו"ל ראוי וכתב הר"ן שם דאליביה דהרי"ף וסייעתיה דס"ל דהאומר אחריך לפ' לאו כאומר מעכשיו דמי ה"ה דאין קרוביה לבית אביה דודה ובן דודה יורשים אותה אלא משום דעובדא היה שם דהבעל בעי לירשה קאמרי שם דאין הבעל יורש אותה וכ' רשב"ם והטעם דזרעה יורש אותה אע"ג דהנותן אמר ואחריך ליורשי ואחי אביה הם יורשיו וזרע הבת הוא יורשי יורשיו אפ"ה כיון דזרעה עד סוף כל הדורות הן קודמין לירושה מן התורה (לאחי) [לאבי הנותן ולאחיו מש"ה כשאמר סתם ליורשי ודאי להן היתה כוונתו והא דקאמר בגמרא טעם דאין בעל יורש אותה משום דהו"ל ראוי ולא נקטו הטעם משום דליורשיו דוקא היתה כוונת כתב הר"ן משום דהוא הטעם דאמרינן בכל דוכתי דאיו הבעל יורש את אשתו משום דהו"ל ראוי ומש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה ולא כתב אין שאר יורשים נוטלין אותו דודאי כוונת הנותן היה דוקא אזרעו אלא שתאמר כיון שהבת מתה ולא הניחה זרע שאר יורשיה עומדים במקומה לירש אותה קמ"ל דלא וה"ט כיון דלא אמר מעכשיו ונשארו הנכסים ביד המקבל הראשון והמ"ל גם בבעל ה"ט דמ"ס ירושה אין לה הפסק היינו דוקא בזרעו אלא שנמשך אחר לשון הגמרא וכנ"ל:

ומש"ר דאם אמר מעכשיו הבעל יורש אותה ה"ה דשאר קרוביה עומדים במקומה כשאין לה בעל אלא שכשיש לה בעל הוא קודם לשאר קרוביה מש"ה נקטו גם יש בו צד רבותא אע"ג דאינו יורש של הנותן כלל כל זה מבואר להמדקדק בדברי הר"ן ורשב"ם ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שתמה על רבינו למה לא נאמר דאחיו ובניו יהיו יורשיו כיון דאין לו זרע דהא כבר כתבתי דדעתו היה אזרעו לחוד וכל האחרים נחשבו כאומר ואחריך לפ' דכשמת אותו פ' בחיי מקבל ראשון ישארו הנכסים ביד הראשון וה"נ כשמתה הבת בחיי המקבל ראשון ולא הניחה זרע ישארו להראשון ולא יחזרו להנותן וליורשיו ונראה דגם רבינו ס"ל דאם לא היה לו הבת בשעה שאמר ואחריך ליורשי דהיינו אומרים דדעתו היה על קרובו שהיה לו אז הראוי לירשו מן התורה ויוצאי יריכו וק"ל ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דכתב בשם ר"א מרעגינשפורג כדברי רבינו ע"ש ודוק:

או פנויה ואח"כ נשאת נכסי כו' כצ"ל: זה ביארתי בספר א"ע (ריש סימן צ"א):

שאלה לא"א הרא"ש מי שנתן מתנה (כלל פ"ד סימן ב'): ליפול עליו כו' ל"ד עליו קאמר אלא ר"ל עליו ואחיותיו גם י"ל דהשואל טעה וסבור כיון דמצד ירושה מאחיו הוא קודם כשמתנת שמעון אינה מתנה יפול הכל עליו דירושה אין לה הפסק ולא היה כח באביו לומר שיהיה גם לאחיותיו אלא מיד שאמר שיהיה לאחיו שוב לא חל מתנת אחיותיו אבל טעה דהא ראובן זה במתנת בריא נתנו לבניו ובמתנת בריא יכול להפסיק מהיורש וכנ"ל והשתא א"ש שהשיב הרא"ש דמתנה טובה היא זו דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' דמה [שכ'] כנכסי בכ"ף הדמיון לאפוקי מדעת השואל דס"ד דאית ביה משום ירושה אין לה הפסק ולא שייך ביה ואחריך לשמעון והשיב דז"א אלא הו"ל כנכסי לך כיון דמתנת בריא היתה אלא שקשה איך טעה בזה דאם נאמר דשייך בזה לומר ירושה אין לה הפסק א"כ ס"ד לומר דמתנת שמעון לגיסו לא היתה מתנה כיון דשמעון הוא היורש אין להפסיקו מידו ויכול לעשות בחלקו מה שירצה: תשובה כו' דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' הא דכתב דהוי כנכסי לך בכ"ף הדמיון משום דכאן לא אמר לשון אחריך והו"א דדוקא בלשון אחריך תליא קמ"ל וכמ"ש בשם ר' יונה בס"ד ועוד דהו"א דוקא במכר הראשון הוא דאמרו דאין לשני אלא במה ששייר ראשון ולא במתנה וכמש"ר לעיל (בס"ג) דאם נתנן במתנת שכ"מ אינו כלום קמ"ל דכאן דהיתה מתנת בריא מתנתו מתנה וכ"כ שם בתשובה ע"ש ועמ"ש בדרישה מזה לעיל ס"ג שזאת התשובה היא שכתב הב"י שם עליה שהאריך בה הרא"ש ללא צורך ומדכתב דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' מכאן מוכח דגם הרא"ש ורבינו שהביאו ס"ל דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק כ"א כשאמר נכסי לך כשהיה שכ"מ דאל"כ בלאו ה"ט דהו"ל כמו אחריך הול"ל דלא היה בידו כח להפסיק הירושה כיון שנתנו לבנו וממילא אין יכול למחות בידו שלא יוכל לקנות חלקו לאחר הואיל והוא יורשו וק"ל ועיין מ"ש בריש סימן זה שכן דעת כל הפוסקים:

ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי כו' בכלל פ"א ס"ב כ"כ: או ישא אשה בחיי אביו פי' בלא רשותו: לאחיו שמעון וכתב לו כל הבית מעכשיו כו' כצ"ל וכן הוא שם בתשובה כלל פ"א דין ב': והמתנה אינה כלום ר"ל חלקו של לוי שהיה ראוי להיות של שמעון אחר שלא קיים התנאי ושמעון נתנו ללוי על אותו חלק אמר דאינה מתנה וכמ"ש הטעם מפני שאותה המתנה עדיין לא באה ברשותו אבל חלקו של שמעון עצמו ודאי מתנה היא: היה זוכה פי' היה הוא זוכה ולא האב:

ששאלת ראובן נתן חדר כו' תשובה זו אינה נדפסת בתשובות שבידינו אבל מצאתיה כתובה בגליון בתשובות הרא"ש כלל פ"א דין א': עם שאר בני הבית אין ר"ל בני ביתו של שמעון דא"כ הכי הול"ל שישתמשו שמעון ואשתו עם שאר בני הבית בחצר ובבור כו' ועוד דכיון דבכלל בני ביתו הן ג"כ בניו וקאמר דישתמשו בהן לעולם לשון לעולם משמע ודאי גם לאחר מותו אלא ודאי בני ביתו של ראובן קאמר ששמעון ואשתו ישתמשו תמיד בבית ובחצר עם בני ביתו של ראובן שיהיו בבית אחרי מותו כשם שמשתמשין עם ראובן עצמו ומה שדייק הרא"ש מדהזכיר אשת שמעון כו' היינו משום דאף אי לא היה מזכירה מסתמא כשנותן רשות לשמעון שישתמש בבית עם אשתו קאמר והא ראיה שאפילו על הבנים לא נסתפק השואל אלא אם ישתמשו אחר מותו משמע הא כל זמן שהוא חי פשיטא דבניו משתמשין (ע"מ) [עמו] וא"כ כ"ש אשתו ומה שפרטה ע"כ משום תיבת לעולם שכתב בשטר המתנה ולומר שדוקא האשה תשתמש גם אחרי מותו בבית ובחצר כמו בחייו אבל לא הבנים וק"ל:

בריא או שכ"מ כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"ן ע"א) ופי' בריא בקנין או שכ"מ באמירה: לבר מחטי ושערי ובהמותיו לשון הגמרא פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי ופי' ר"ש וה"ה לבר מבהמותיו ע"כ נמצא שתיבת בהמותיו שכתב רבינו היינו ההוספה שהוסיף ר"ש ונראה דמש"ה כ' רבינו והרמ"ה כ' כו' כלומר רשב"ם הוסיף בהמותיו משמע דשאר מילי הכל בכלל מני תשמישתיה אבל הרמ"ה כתב דה"ה שאר מיני סחורה בכלל חטי ושערי הן וב"י כתב שלשון רבינו אינו מדוקדק בזה במ"ש והרמ"ה כתב כו' בלשון פלוגתא ולפי מ"ש א"ש: בעיא ולא איפשיטא והרמ"ה כתב שלא קנה ורי"ף כו' עבד"ר: וקנה הרחיים העליונה טעמא משום שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל התחתונה מתקנים במקומה ולא מטלטל: ואם אמר כל דמטלטל כו' לפי שמשמע כל שאפשר לטלטלו: ואם אמר נכסי לפ' קנה כל המטלטלין רבינו לטעמיה אזיל דס"ל לעיל (ס"ס רי"ח) כר' יונה דהאומר נכסי הכל בכלל אבל רשב"ם לא ס"ל כן עד שיאמר כל נכסי ומפרש להך דהכא באומר כל נכסי והתוס' והרא"ש מחלקים בין מתנה למכר דבמתנה בעין יפה נותן וכולל יותר וכ"כ ב"י שם (בסוף סימן רי"ח): ובגדים ובהמה וחיה כו' פרט להו רבינו לכל הני משום דבגמרא מייתי ראיה אכל א' מאלו שהם בכלל שם נכסי (ע"ש דף קנ"א) אבל ס"ת מיבעיא מי אמרינן כיון דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמיזבן ללמוד תורה ולישא אשה בכלל נכסי הוא ע"כ ומש"ה חולק הרמ"ה וסבר כיון דשאר ספרים מעשים בכל יום דמוכרין אותה בכלל נכסי הן וגם בגמרא לא נזכר איסור מכירה כ"א בס"ת ואע"ג דהרא"ש כתב (והביאו רבי' בי"ד ריש הלכות ס"ת) דהאידנא ספרי מקרא משנה וגמרא אין למכרן כ"א לישא אשה ות"ת מ"מ לא חמירי כס"ת והא דכ' והרמ"ה חילק בלשון פלוגתא אע"ג דגם לדעה ראשונה כתב דנותנין לו תפילין ומשמע דה"ה שאר ספרים י"ל איפכא מדנקט תפילין דוקא תפילין שהן לו כמו מלבוש וגם הם מצוה המיוחדת לגופו וכדאמרינן גבי סידור דב"ח דנותנין לו תפילין מה"ט ולא שאר ספרים וכמ"ש רבינו לעיל (סימן צ"ז) ע"ש ב"י:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ע"ה סימן ב' והביאו רבינו בקיצור לעיל (ריש סימן ס"ו): שדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא כו' במהרי"ק פי' דה"ק כלומר כיון שאמרו חכמים (בפרק מי שמת) דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי תרתי ל"ל ש"מ דה"ק ככתובין לעניין קניית קרקעות וכמסורין לענין קניית מטלטלין דלא קני בשטר כ"א במשיכה ובאמת שיש לפרש ג"כ שניהן אקרקע ואמטלטלין דהאומר שדי נתונה לך דבבריא בעינן כתיבה ומסירה ובשכ"מ כאילו נעשו שניהם דמי ובמטלטלים כגון שטרות שבבריא א"א לקנות אם לא שימסור לו השטר ויכתוב לו קני לך איהו ובשכ"מ כיוצא בזה באמירה בעלמא קנה וזהו שכתב הרא"ש שם בתשובה שלכך אמרו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וק"ל: אע"פ שהקנה לה השטרות כו' מלשון הקנה לה ולשון לא קנתה מוכח דקאי אהך עובדא דאיירי ביה דהקנה לאשתו כל הנכסים והקנם לה בקנין אג"ק וא"כ מה שסיים וכתב כיון שלא היה מסירה כו' ל"ד קאמר שהרי בסמוך כ' רבינו בהדיא דקנין אגב חצירה הוה כמו מסירה (וכ"כ רבינו בהדיא לעיל סימן ס"ו) אלא ה"ק וצריך מסירה שטר הכתוב בו קני לך איהו כו' וכדמסיק והא דסיים וכתב רבינו חולקים עליו הרי"ף כו' אע"ג דהרי"ף לא מצריך כתיבה כשהקנה השטר אג"ק מ"מ כיון דאמירת קני לך כו' עכ"פ בעי וכדמסיק מש"ה כתב שהרי"ף ג"כ חולק ארשב"ם שלא הצריך לא כתיבה ולא אמירה ואגב דאינך גאונים החולקים ארשב"ם הצריכו אפילו כתיבה כלל גם להרי"ף עמהן:

היינו שהקנה לו כו' כלומר הרי"ף עצמו ע"כ לא קאמר דמהני קנין אגב אלא לענין דלא בעינן שיכתוב לו קני לך איהו כו' אבל מימר ודאי מיהא בעי למימרא (וכ"כ רבינו בשמו בסימן ס"ו) הילכך בהך עובדא שלא א"ל כן לא קנתה כל זה השיב לדבריו של הרי"ף אבל הוא ס"ל דאפילו בקנין אגב בעינן כתיבת קני איהו וכל שיעבודא כדלעיל (סי' ס"ו) וזהו שסיים בסמוך כיון שלא כתב לה קני איהו כו' אבל מסירה מודה דלא בעינן אם נקנה בקנין אגב כמ"ש וכן מוכח לעיל (סי" ס"ו):