זְכַרְיָה ב׳ · י׳

אַכְלוּ לִמְבַדְרַיָא וַאֲמָרוּ לְהוֹן אִתְכַּנְשׁוּ מֵאַרְעָא צִפּוּנָא אֲמַר יְיָ אֲרֵי כְּאַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא בַּדְרֵית יַתְכוֹן אֲמַר יְיָ:

הוי - לשון קריאה, ציווי השם על יד הנביא לנשארים בבבל לבוא אל ירושלים, לעזור לבנות הבית ולעשות המצות שהם תלויות בארץ.

מארץ צפון - היא בבל ועילם ומלכות פרס ומדי. וטעם: כי בארבע רוחות כאשר לא יתחבר רוח אל רוח, ככה הייתם עד עתה.

הוי הוי. יאמר על הגאולה העתידה וכאלו יקרא עליהם אתם בני י׳ השבטים שגלו לארץ אשור העומדת בצפון צאו משם במרוצה לשוב אל ארצכם:

כי כארבע רוחות השמים. כמו שד׳ רוחות השמים המה רחוקים זו מזו כן פרשתי אתכם לארץ מרחק ולכן מהרו ולכו לפי רוב המרחק:

הוי. הוא ענין קריאה וכן הוי כל צמא (ישעיהו נ״ה:א׳):

ונוסו. ענין בריחה ומהירות ההליכה:

רוחות. פאה ועבר:

(י-יא) הוי הוי, עפ"ז צוה שהגולים אשר בארץ צפון ינוסו משם ובני הגולה אשר בבבל ימלטו לציון, כי עתה לא יהיה הקיבוץ הכללי כי רק יושבת בת בבל ישובו לציון כנז' בעזרא ונחמיה שלא עלו רק מבבל אבל יתר הגולה שבצפון שהגלה סנחריב ונ"נ לא שבו לירושלים, ובכ"ז גם הם לא עמדו במקומם כי אח"ז נסו משם בעת המלחמות שעמדו בימי היונים והרומיים ונפזרו משם לארבע רוחות השמים. שע"ז רמז במראה של ארבע קרנות, רק יושבת בבל נמלטו לציון בימי בית שני: