יוֹנָה ד׳ · ב׳

וְצַלֵי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ הֲלָא דֵין פִּתְגָמִי עַד דַהֲוֵיתִי עַל דַהֲוֵיתִי עַל אַרְעִי עַל כֵּן אוֹחֵיתִי לְמֶעְרַק לְיַמָא אֲרֵי יְדַעְנָא אֲרֵי אַתְּ אֱלָהָא חֲנָנָא וְרַחֲמָנָא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּמְתִיב מֵימְרֵיהּ מִלְאַיְתָאָה בִּישְׁתָא:

ויתפלל - פירשתיו.

ונחם - תואר, כי על כן הוא קמ"ץ, כמשפט כל בניין נפעל.

ויתפלל. התפלה היה מה שאמר במקרא שלאחריו קח נא את נפשי:

הלוא זה דברי. התנחומין הזה היה עם מחשבותי בעוד שהייתי על אדמתי עד לא ירדתי אל הים ובעבור זה הקדמתי לברוח תרשישה טרם בא לי הנבואה פעם שנית:

כי ידעתי. מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו׳ ומקבל השבים ומתנחם על הרעה ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעונם ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל ולפ״ד רז״ל יאמר הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל בראותם כח התשובה, ואינם לוקחים מוסר וע״ז חשבתי מתחלה ולכן היה קשה עלי הנבואה:

עד. בעוד וכן עד זה מדבר (שם א):

קדמתי. מל׳ הקדמה וזרוז:

הלא זה דברי, ר"ל עוד בהיותי על אדמתי בא"י טרם שהלכתי אל נינוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר"ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע"ז ובכ"ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה ר"ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע"כ לא רציתי ללכת בשליחות: