לְקִצְבֵ֤י הָרִים֙ יָרַ֔דְתִּי הָאָ֛רֶץ בְּרִחֶ֥יהָ בַעֲדִ֖י לְעוֹלָ֑ם וַתַּ֧עַל מִשַּׁ֛חַת חַיַּ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃

לְעִקָרֵי טוּרַיָא נְחָתֵית אַרְעָא נֶגְדַת בְּתוּקְפָהָא עֵיל מִנִי עַלְמִין וְאַתְּ קָרִיב קֳדָמָךְ לְאַיָקָא מֵחַבְּלָא חַיֵי יְיָ אֱלָהִי:

לקצבי - מקומות שיכרתו שם ההרים מגזרת ויקצב עץ:

והארץ - סגרה בריחיה בעדי - שלא אוכל לצאת להיות על הארץ.

ותעל משחת חיי - דרך משל על נשמתו שהיא באמת חיתו.

לקצבי הרים. לאחרית ההרים התקועים בים והוא קרקעית הים:

ירדתי. בהיותי במעי הדגה:

הארץ בריחיה. רצה לומר חשבתי שהארץ הבריח׳ בריחיה כנגדי עד עולם כי לא אשוב אלי׳ כאילו סגרה את עצמה בבריחים:

ותעל. אבל הואיל וקיימתני כל הימים הללו אקוה שתעל חיי משחת הקבר הוא בטן הדגה:

לקצבי. ענין אחרית וסוף והוא מל׳ ויקצב עץ (מ״ב ו) כי אחרית דבר החתוך הוא במקום שנחתך:

בריחיה. מל׳ בריח והוא כעין מטה המושם לרוחב השער לסגרו:

בעדי. כנגדי וכן וסגרת הדלת בעדך (שם ד):

משחת. ענין בור וחפירה כמו בשחתם נתפש (יחזקאל יט):

לקצבי הרים ירדתי, שהיה בעומק התהום שתחת ההרים, כי ההרים מכסים על התהום מלמעלה עד שהארץ המכסה את התהום שתחת הארץ שמה בריחיה בעדי לעולם, שלא היה אפשר שיצוף על פני המים אחר שעליו היתה הארץ שעל התהום סוגר כבריח ודלתים, ובכ"ז ותעל משחת חיי, שהוא ע"י שבלעתו הדגה שנית ונשאר שנית בחיים, וכ"ז מפרש מ"ש קראתי מצרה לי אל ה' ויענני: