יוֹאֵל ב׳ · כ״ו

וְתֵכְלוּן מֵיכַל וְתִסְבְּעוּן וּתְשַׁבְּחוּן יַת שְׁמָא דַייָ אֱלָהָכוֹן דַעֲבַד עִמְכוֹן פְּרִישַׁן וְלָא יִבְהֲתוּן עַמִי לַעֲלָם:

ואכלתם, ולא יבושו - הפך הובישו אכרים והם שנים שרשים והטעם אחד, וכמוהו: יעץ ועוצו עצה.

ואכלתם. אז תאכלו אכילה ושביעה ר״ל לא יחסר הלחם ותאכלו עד כדי שביעה לא כדרך שאוכלים בימי הרעב רק להחיות את הנפש:

והללתם. אז תהללו את ה׳ אשר עשה עמכם דבר שיש להפליא בו כי תהיה הברכה בתכלית:

ולא יבשו עמי לעולם. ר״ל עוד לא ילכו לגור בארצות העכו״ם מחסרון הלחם ולא יסבלו אח״כ חרפת העכו״ם ובשתם:

והללתם. מלשון הלול ושבח:

להפליא. מלשון פלא ותמהון:

ואכלתם אכול ושבוע חוץ ממה שישלם להם להרבות התבואה עד שימלא מה שהפסיד בשני הרעב ישלח להם ברכה במעים שאוכל קמעא ומתברך במעיו, וז"ש אכל ושבוע, וברכה זו הוא נס ופלא חוץ מטבע, וע"ז והללתם את שם ה' אלהיכם אשר יחד השגחתו עליכם אשר עשה עמכם להפליא, שבזה יגדל כבוד שמו הגדול, ולא יבושו עמי לעולם, תחלה אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים, ויש הבדל בין חרפה ובושה, שהחרפה היא מאחרים והבושה הוא שבוש בעצמו, ור"ל שלא יבושו ממעשיהם הרעים כי יתהפכו העונות לזכיות ע"י שיעשו תשובה מאהבה, גם רמז על הדין המבואר בה' תעניות שאם התחילו להתענות וירדו גשמים לא יגמרו התענית ויאכלו תחלה ואח"כ יאמרו הלל כי א"א הלל רק מתוך שובע, וזה רק אם נענו באמצע תעניתם, ובזה צייר שה' יענה אותם באמצע התענית ויאכלו לשובע כדי שיהללו בקריאת הלל שאין נאמר רק על השובע: