יוֹאֵל ב׳ · י״ז

לְחֶרְפָּה. לְגִדּוּפִין:

לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לְשׁוֹן מָשָׁל וּשְׁנִינָה:

בֵּין אוּלָמָא וּלְמַדְבְּחָא יִבְכוּן כַּהֲנַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם יְיָ וְיֵימְרוּן חוּס יְיָ עַל עַמָךְ וְאַל תִּתֵּן אַחְסַנְתָּךְ לְחִיסוּדִין לְמִישְׁלַט בְּהוֹן עַמְמַיָא לָמָה יֵימְרוּן בְּעַמְמַיָא אָן דְאִתְפְּרִיקוּ בְּמֵימַר אֱלָהָהוֹן:

בין - אין נכון לבכות בבית השם בהיכל לפניו.

לחרפה - רעב.

למשל בם גוים - כי הרעבים יברחו אליהם ואם באו אליהם, אין כח בהם להלחם.

לחרפה. כי בעבור הרעב בע״כ ילכו כל הארצות אל העכו״ם ויהיו לחרפה ביניהם וימשלו בם כדרך התושבים על הגרים:

איה אלהיהם. ר״ל מדוע עזב עמו שיהיו חסירי לחם:

חוסה. מל׳ חוס וחמלה:

בין האולם, באשר תחלה אמר שהכהנים הם יאספו את העם ופה זכר שהעם יתאספו מעצמם כנ"ל ולא זכר מה יעשו הכהנים, אמר שהם ימצאו בין האולם ולמזבח ויבכו ויתפללו, ויאמרו בתפלתם חוסה ה' על עמך, ר"ל, א] תחוס עליהם מצד שהם עמך ואתה מלך עליהם, ב] מצד שהארץ היא נחלתך, ששם נחלה מורה על הקדושה שיש בה, ועל ששכינתך שורה עליה מצד קדושתה אל תתן אותה לחרפה מצד זה, ומפרש מצד שהם עמך אל תתן אותם למשל בם גוים כי אתה המלך והמושל עליהם, ומצד שהארץ נחלתך אל תתן אותה לחרפה כי למה יאמרו בעמים איה אלהיהם, וזה חרפה מצד שהיא נחלתך ושכינתך שרויה שם ואתה אלהיהם: