יוֹאֵל א׳ · י״ב

הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה. נִכְרְתָה פָּסַק פִּרְיָהּ:

הוֹבִישׁ. כְּמוֹ ׳יָבֵשׁ׳:

גוּפְנַיָא יְבִישׁוּ וְתֵינַיָא נְתַרוּ רִמוֹנִין אַף דִקְלִין וְחַזוּר כָּל אִילָנֵי חַקְלָא יְבִישׁוּ אֲרֵי פַסְקַת חֶדְוָתָא מִבְּנֵי אֱנָשָׁא:

הגפן הובישה - דרך משל וכן הוביש ששון.

הובישה. ר״ל לא ימצא עוד:

יבשו. ר״ל אין בהם פרי:

כי הוביש ששון. ר״ל כל זה היה בהשגחה כי בגמול פסק ה׳ שמחה מבני אדם ולכן חסרו כל אלה:

הובישה. מל׳ יבשות:

אמללה. נכרתה:

הוביש. מל׳ יבשות ר״ל נפסק:

הגפן הובישה, והתאנה אמללה שהעובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו, והנה חשב בכאן הז' מינים שנשתבחה בהם א"י. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ"ל) והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים, במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במ"ש כל עצי השדה יבשו והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועל זה אמר כי הביש ששון מן בני אדם: