הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃

הוֹבִישׁוּ. הִכָּלְמוּ:

אִכָּרִים. מַנְהִיגֵי הַמַּחֲרֵשָׁה:

עַל חִטָּה וְעַל שְׂעוֹרָה. מוּסָב עַל אִכָּרִים, וְעַל הַכּוֹרְמִים אָמַר:

בְּהִיתוּ אִכָּרַיָא אַיְלִילוּ מְפַלְחֵי כַּרְמַיָא עַל חִטִין וְעַל סַעֲרִין אֲרֵי סַף חֲצַד חַקְלָא:

הובישו - אכר תואר והאל"ף שורש ואין כמשקלו.

הובישו אכרים. על כי עבודתם בשדה היה לריק:

כורמים. עושי עבודת הכרמים:

על חטה וגו׳. על העדר חטה ושעורה מוסב על הובישו אכרים:

כי אבד. ר״ל אין מה לקצור:

הובישו. מל׳ בושה:

אכרים. כן יקראו עובדי אדמה כמו וקראו אכר אל אבל (עמוס ה׳:ט״ז):

נגד שודד דגן הובישו אכרים שהם העוברים בשדה תבואה ונגד הוביש תירוש מפרש הילילו כורמים שהם העובדים בכרם יין וכרם זית, וחוזר ומפרש נגד הובישו אכרים על חטה ועל שערה וכן כי אבד קציר שדה יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד הילילו כורמים מפרש.