יִרְמְיָהוּ ט׳ · ט״ז

כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִסְתַּכָּלוּ וּקְרוֹ לְאֶלְיָתָא וְיֵיתְיָן וּלְחַכִּימָתָא שָׁלְחוּ וְיַיתְיָן:

התבוננו. תנו לב להבין בהרעה הזאת המעותדת לבוא ומעתה קראו למקוננות הם הנשים היודעות לספוד ולקונן על המתים:

ותבואינה. אליכם לעורר קינות ויללות:

ואל החכמות. הן הבקיאות למהר לסדר אמרי עצבון רוח ויגון להדאיב נפשות השומעים:

למקוננות. מל׳ קינה:

כה אמר ה' התבוננו, ר"ל ההרג והאבדון אשר השיגם עתה, אינו דומה כמו בעתים אחרים שהנשארים נשארו בארצם ולא היה להם רק לשאת קינה ולבכות על אלה שנהרגו לבד, כי עתה עקר הקינה והבכי הוא על הנשארים שהם עתידים לרעות רבות וצרות, לכן התבוננו היטב על מעשיכם, לחשוב מחשבות לרפא את המחלה אשר חלו בה אלה אשר הם חיים עודנה, לא לבכות על המתים שכבר מתו, ובעת אשר תקראו למקוננות ותבאנה לקונן על המתים, שלחו ג"כ אל החכמות ותבאנה, אשר הם יתיעצו בחכמתן מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם: