וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה עָלֵ֖ינוּ נֶ֑הִי וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֙ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃

וְיוֹחֲיָן וְיִטְלַן עֲלָנָא אֶלְיָא וִישַׁגְרַן עֵינָנָא דִמְעִין וְגַלְגַלֵי עֵינָנָא יִגְרוּן מַיָא:

ותמהרנה. הן תמהרנה להרים בעבורינו קול יללה למען יתעוררו לבבינו ותרדנה עינינו דמעה:

יזלו מים. יטיפו מי דמעת הבכי וכפל הדבר במ״ש:

ותשנה. כמו ותשאנה באל״ף:

ותרדנה. מל׳ ירידה:

ועפעפינו. הוא אישון העין:

יזלו. מלשון הזלה ונטיפה:

ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי, ועת יתיעצו המקוננות עם החכמות אז לא ישאו נהי על המתים, רק עלינו על החיים, וגם לא יאחרו הדבר רק ימהרו לעשות זאת, כמו שממהרים לעסוק ברפואות החולה אשר עוד רוח חיים בו ואשר הוא מסוכן מאד, ותרדנה וכו' (העפעפים יציינו העינים הסגורות ע"י העפעף), עת נפקח עינינו להביט על החללים השוכבים לפנינו תרדנה עינינו דמעה, אבל עת נשמש בעפעפינו שהוא שנעצים את עינינו ולא נביט על אשר לפנינו רק לעיין במחשבותינו על אחריתנו, אז יזלו מים בשפע רב, לא דמעות לבד, כי אז נראה בעין השכל כי נבחר מות מחיי הבוז והקלון האלה: