יִרְמְיָהוּ ו׳ · ב׳

בית הכרם. שם מקום הוא:

יָאֲתָה וּמְפַנַקְתָּא אֵיכְדֵין קַלְקֵילְתָּא יַת אוֹרְחָתַיִךְ בְּכֵן בְּהִיתַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן:

הנוה והמעונגה וכו׳. אני דמיתי את בת ציון לאשה נאוה ומעונגה:

הנוה. כמו הנאוה באל״ף והוא ענין יופי כמו נאוה כירושלים (ש״ה ו):

והמעונגה. מלשון עונג ועידון:

דמיתי. מלשון דמיון והשוואה:

בת ציון. עדת ציון:

הנוה, אני דמיתי והמשלתי את בת ציון כאילו היתה נוה מצד מקומה, נות רועים וצאן, ומצד יושביה דמיתיה כאשה מעונגה, ומבאר ב' הדמיונות האלה אליה, נגד הדמיון שדמה אותה כנות רועים, כי כן אליה יבואו גוים ועדריהם, ותקעו אהליהם סביבה, וכל אחד רועה את אשר אצלו, כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כלו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה, אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה, (כמ"ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים, וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה קדשו עליה מלחמה על ירושלים עצמה, קומו ונעלה בצהרים כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה, אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה אוי לנו כי פנה יום, ועתה תצא המעונגה לחוץ, יען כי ינטו צללי ערב ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן קומו ונעלה בלילה כי אז תישן המעונגה על מטתה והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם: