כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד יְהֹוָה֙ אֶת־בָּבֶ֔ל וְאִבַּ֥ד מִמֶּ֖נָּה ק֣וֹל גָּד֑וֹל וְהָמ֤וּ גַלֵּיהֶם֙ כְּמַ֣יִם רַבִּ֔ים נִתַּ֥ן שְׁא֖וֹן קוֹלָֽם׃

אֲרֵי אַבֵּיז יְיָ יַת בָּבֶל וְאַבֵיד מִנָהּ מַשִׁרְיָן סַגִיאִין וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלֵיהוֹן מַשִׁרְיַת עַמְמִין סַגִיאִין וִירִימוּן בְּאִתְרְגוּשַׁת קָלְהוֹן:

קול גדול. כי היתה בת רבת עם וקול שאונם היה גדול מאד:

והמו גליהם. ר״ל ומה שגליהם היו הומים כלומר מה שהמו בגאוה ובהתרוממות כגלים וכמו המיית מים רבים כן היה נשמע קולם את כל זה יאבד המקום ממנה:

נתן. ר״ל נשמע וכן וה׳ נתן קולו (יואל ב׳:י״א):

שאון. ענין המייה: