הָבֵ֣רוּ הַחִצִּים֮ מִלְא֣וּ הַשְּׁלָטִים֒ הֵעִ֣יר יְהֹוָ֗ה אֶת־ר֙וּחַ֙ מַלְכֵ֣י מָדַ֔י כִּֽי־עַל־בָּבֶ֥ל מְזִמָּת֖וֹ לְהַשְׁחִיתָ֑הּ כִּֽי־נִקְמַ֤ת יְהֹוָה֙ הִ֔יא נִקְמַ֖ת הֵיכָלֽוֹ׃

שַׁנִינוּ גִרְרַיָא מְלוֹ שִׁלְטַיָא אָעִיר יְיָ יַת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי אֲרֵי עַל בָּבֶל רְעוּתֵיהּ לְחַבְּלוּתָהּ אֲרֵי פּוּרְעֲנוּתָא דַייָ הִיא פּוּרְעֲנּוּת הֵיכְלֵיהּ:

הברו החצים. הנקו החצים מן החלודה:

מלאו השלטים. קבצו המגינים להביאם במלחמה:

העיר. הנה ה׳ העיר רצון מלכי מדי והם דריוש וכורש חתנו אשר ירש המלכות אחרי מות דריוש:

מזמתו. מחשבת ה׳ היא על בבל להשחיתה:

כי נקמת וכו׳. רצה לומר הנקמה אשר הוא לוקח מבבל היא נקמת היכלו אשר שרפו באש ולא בעבור מה שעשה בבל לשאר העובדי כוכבים:

הברו. מל׳ ברור ונקי:

מלאו. ענין קבוץ כמו קראו מלאו (לעיל ד) השלטים. המגינים וכן כל שלטי הגיבורים (ש״ה ד׳):

העיר. מל׳ התעוררות:

רוח. רצון:

מזמתו. מחשבתו כמו כאשר זמם (דברים י״ט):

הברו, אתם החצים שאו אבר וכנף ועופו אל השלטים למלאותם, ימליץ שהחצים יעופו בעצמם אל השלטים, העיר ה' את רוח מלכי מדי ונתן בלבם כי מזמתו על בבל להשחיתה, ושמה שרוצה להשחיתה הוא מצד נקמת ה' על דבר כבודו, ועל נקמת היכלו ששרפו הבהמ"ק כ"ז נתן ה' בלב מלכי מדי, (ר"ל שכן פתר דניאל לבלשצאר את הנראה וזאת נודע למלכי מדי, ועי"כ השחיתו את בבל):